אבא כותב: על שינה, על סדר היום ועל בכי

לקחנו החלטה אמיצה, אימך ואני: הפעם לא נשאיר אותי מחוץ למעגל השינה. נתחיל מהשלבים הראשונים לתת לך להתרגל לעובדה כי יש פעמים בהם אני משכיב אותך לישון.

המקום להחלטה זו נבע מתוך המקום היחידי שעליו אני מצר במהלך 3 השנים מאז שאחיך המתוק הצטרף אלינו. מהר מאוד הוצאתי את עצמי ממעגל השינה שלו בטענה כי השינה תמיד מלווה בהנקה, ולכן אין לי מה לעשות או לתרום בעניין. היום אחיך אינו מוכן ללכת לישון איתי. מלבד פעמים בודדות בהן אכן זה קרה ולפעמים בתחבולות קלות או בזמן המתנה לאימך שתגיע, מעולם לא הסכים אחיך להרדם ביחד איתי. חוויה שהיום בדיעבד אני מעט מצר עליה - אין משהו טהור ויפה יותר מאשר להרדם או לראות אתכם נרדמים, ואז להתבונן בכם.

חזרה לכאן ועכשיו: את שנת הבוקר שלך את מבלה איתי במנשא, כאשר אני מנצל את שלשת רבעי השעה לרדת לסטודיו ולהכנס למצב עבודה (דבר ההופך להיות יותר ויותר קשה עבורי בימים האחרונים). את ישנה איתי ומסכימה ללכת לישון עלי במנשא כמעט ללא בעייה ובהסכמה מלאה.

אז מגיעה שנת הצהרים. כאן אימך ואני עדיין אובדי עצות. נוצר עבורנו פרדוקס: הרעיון הוא כי אני אקח אותך לישון במיטה שלך בזמן שאחיך הולך לישון עם אמא (לא, הילדים שלנו אינם נרדמים בעצמם ולבד, וגיליתי שלרוב, אילו שכן, עברו מסכת יסורים כדי להגיע למצב כזה, דבר שאנו לא מעוניינים להעביר אף אחד מילדינו). העניין הוא כי אף פעם אין לדעת. לרוב אני מחזיק אותך מעט בידיים ואז נשכב ביחד איתך על המיטה עד שאת נרדמת ומחבק אותך (רגעים קסומים ומהפנטים). אולם לעולם אין לדעת מה יתפתח החל מבכי רגיל ועד לבכי היסטרי, כי אינך רוצה לישון או שאת רעבה. במקרה זה צ'ופו אינו נרדם כי הוא דואג לך ושואל מדוע את בוכה. אם המצב אינו מפסיק, אמא באה לעזרתי ובידיי הקסם שלה מרגיעה אותך תוך עשירית שנייה. שתי דקות לאחר מכן אחיך הדאגן מתייצב לראות מה פשר המהומה - מכאן ואילך הוא אינו ישן ומתחילה להיות רכבת ותחלופת משמרות שלי ושל אימך בין החדרים. בסופו של דבר, אם את ממאנת לחזור לזרועותי, אמא מרדימה אותך, ואני בינתיים קורא לצ'ופו ספר (כי אמרנו שהוא לא מקשר שום דבר בי לשינה), ואז אימך באה ומרדימה את אחיך.

זה מתסכל, במיוחד כי אינך יונקת בצורה עיקבית, ואין לדעת מתי יתפתח רעב. מצד אחד את מחזיקה המון זמן בלי לינוק, וגם כשאת רעבה, ניתן "למשוך" זמן עד להנקה הבאה שלך. אולם אין לדעת מדוע את מתחילה לבכות ולא מצליחה להרגע כאשר אני מנסה להשכיב אותך (נו באמת... את הרי רוצה את אמא).

הבכי שלך מוציא ממני המון תסכול, במיוחד לאור העובדה כי אין לי שום דרך להרגיע אותך. כל דבר שאני עושה מכניס אותך לבכי חזק יותר. אצל צ'ופו היה לי את התירוץ: הנקה מרגיעה אותו, ולכן אני לא יכול. אולם כאן זה לא העניין. אולי זו תקופה, בה את מעדיפה להיות בזרועותיה של אמא. אולי משהו במגע שלי אינו נעים לך. אין לי תשובה. והתסכול גובר.

אני יודע כי זה זמני. אני מניח כי זה פונקציה של גיל, מי מספק את האוכל ואולי אני שוב ממציא לעצמי תירוצים כפי שאמך טורחת להזכיר לי כל הזמן. הפעם אני לא אתן לעצמי לעשות את הטעות ולהעלם מהשינה שלך, לא בכוח כמובן, אבל אשתדל להיות שם בכל אפשרות.

הנה פוסט שהתחיל בצורה פסימית למדי והסתיים באופטמיות זהירה.

נ.ב. בתמונות את בת שלושה חודשים וארבעה ימים. כמה שבועות לפני שאבא כתב את הפוסט הזה, וזה קרה לפני שלושה שבועות. חיכיתי לפרסם אותו כך שיתאים לסיפור הכרונולוגי. אך מאז השתנו כמה דברים. עליהם יסופר עוד מעט...

אבא כותב: הולכים לישון.... ביחד

אתמול זה קרה בפעם השנייה השבוע. כאשר הצגנו לך את השאלה, עם מי אתה מעדיף ללכת לישון, אמרת :"אבא".

מזמן כרסם בי החשש: מה יקרה כאשר אחותך תיוולד? וכיצד תלך לישון, אם אמא תהיה עסוקה בטיפול או בהנקה שלה? כפי שאתה תמיד נוהג לעשות בדרכך המופלאה - ענית לי על השאלה. יש בך איזו רגישות מופלאה לחוש בדיוק מה מטריד אותנו או מה אנו מבקשים, ואז, בלי הכנה מוקדמת- פשוט לעשות זאת.

אין ספק כי זו חוויה מופלאה להרדם ביחד איתך למרות ,שאני מניח, כי אני נרדם לפניך בהרבה.

אם כך, מי משכיב את מי לישון?

אבא כותב: שיחות נפש

אוצר המילים שלך גדל. והיכולת שלך להביע את עצמך בצורה מילולית הולכת וגדלה ביחד איתו. לא פעם אני מוצא את עצמי יושב איתך ומנהל שיחה ארוכה, בה אתה מסביר לי על אירוע או על מקרה מסוים. אני לרגע שוכח, ואז נזכר כי הנה אנחנו יושבים לנו כאן ומדברים- הדבר נראה כה טריוויאלי וברור.

זה קורה לעיתים באוטו בזמן נסיעה או ליד השולחן. אתה לפעמים פשוט סתם ניגש ומתחיל להסביר לי מה עבר עליך היום ומה הולך לקרות מחר. אני מאוד אוהב את הרגעים הקסומים האלו. אני בדרך כלל יורד לגובה העיניים שלך - מה שהופך את השיחה לעוד יותר מרתקת. אז אתה משתמש באצבע המורה שלך כדי להמחיש לנו רעיון מסויים או לעזור לעצמך בספירה- זה אחד הדברים המתוקים ביותר שראיתי.

השיחה האחרונה שלנו התנהלה לפני כמה ימים, כאשר נסענו לקניות ולהביא את המזרן החדש שלנו. היה חשוב לך לספר לי מה בדיוק נעשה ומה צריך לקנות, איך אנחנו נוסעים, אם נוסעים למעלה או נוסעים למטה, אם פונים ימינה או שמאלה. היפה הוא שבשלב מסויים פשוט השתתקת - והמשכנו לנסוע כך במעין שתיקה רגועה, בשקט שכה מאפיין אותנו. לא היינו צריכים מוסיקת רקע, לא דיבורי סרק. זה ממחיש לי עוד יותר עד כמה אתה שואב מאיתנו בצורה החיובית את רגעי השתיקה המבורכים ששווים יותר ממיליון מילים, ומצד שני אתה מדבר כאשר יש לך מה להגיד.

אתה הרבה יותר סבלני ביכולת שלך להסביר לנו מילים שלך שאנו לא מצליחים להבין. מנסה שוב ושוב לחזור עליהן עד שנבין. פחות נוטה להתפרצויות תסכול בעקבות זה.

קשה לי לשמוע הורים מסביב האומרים כי הילדים שלהם עושים להם "חור בראש". נכון, לפעמים קשה להקשיב ולענות לאלפי השאלות שאתה שואל ולרצון האין סופי שלך לדעת כל פרט. אולם, שמתי לב כי ברגע שנענה במדויק, בקצרה ובתמציתיות - אתה תבין ולא תשאל יותר. אני אומר לעצמי, הרי זה הדבר הבריא ביותר שיכול להיות. הרצון לשאול ולחקור עד שמבינים (שמגיע כמובן מהצד הנשי היפה במשפחה שלנו- כאשר אנו הולכים לקנות משהו חדש, אמא שלך מסוגלת לשאול שאלות את אנשי המכירות, שמשאירים אותם תמיד בפה פעור או בחיוך רחב. אני חושב שהיא מצליחה להפתיע אנשי מכירות שעוסקים גם 10 שנים בתחום, בשאלות חדשות)

כפי שכבר הזכרתי, לאחר פרץ שאלות או הסברים יכול לבוא שקט של הפנמה, קליטה והטמעה. מה שעבורי מסמן תהליך בריא. אתה לא נמצא כל הזמן במצב של קליטה, אלא לוקח את הזמן גם לעכל את הדברים החדשים שלמדת.

נ.ב. אלה התמונות האחרונות מאוסף התמונות שצילמנו בנופש לפני כחודש.

אבא כותב: מקרה שהיה

מקרה שהיה שבוע שעבר במהלך יום שבת. היינו בגן המשחקים הגדול האהוב עליך. בשלב מסוים ישבנו לנו אימך ואני בצד, ואתה הלכת לשחק. היה שם אבא אחד עם תינוקת כבת תשעה חודשים. האב הניח את התינוקת במושב של נדנדת קפיץ כזו שצריך להטיל את משקל הגוף קדימה ואחורה. בנדנה היו שני מושבים של רכב או של אופנוע.

בשלב מסוים ניגשת ורצית להתנדנד. האב ישירות הוציא את התינוקת מהנדנדה. ואז קרה דבר מדהים : התיישבת וסימנת לאב להחזיר את התינוקת במושב לידך. אמרת לאב הדואג: "אה נדנד חלש", התכוונת כי תנדנד חלש את הנדנדה. היית מאוד נחוש בחיוך העדין שלך, ולבסוף האב הסכים לשים את התינוקת ביחד איתך בנדנדה. אתה באמת נדנדת מאוד בעדינות את הנדנדה, תוך כדי זה שאתה מתבונן לראות אם התינוקת בסדר.

זה לקח כמה שניות. אני ואמך עמדנו מהצד והיו לנו דמעות בעיניים...

אנחנו עכשיו....

אבא התחיל... אני המשכתי... וזה מה שיצא... מה שאולי יותר מכל מתאר את מה שעובר עלינו בתקופה האחרונה...

אבא כותב:

על פני השטח המים רגועים, שלווים וזורמים באיטיות. אולם, מתחת לפני השטח יש זרמים חזקים, מערבולות וחוסר שקט. כך אולי הכי נכון לתאר את מה שעובר עלי כרגע. את עוד שנייה תהיה איתנו כאן. מצד אחד, אנו נהנים מהשקט היחסי והמבורך המלווה אותנו כעת, אולם אני יודע כי המצב הוא זמני. צפויה לנו מהפכה רצינית וגדולה. ככל שאני מנסה לראות ולדמיין כיצד יראו הדברים לאחר הצטרפותך, כך אני מתרחק מכל מראה או התבהרות, להיפך, אני מגלה כי התמונה מטושטשת ואינני מצליח לראות כלום.

אני מודה: מלחיץ אותי מאוד הכל: עבודה, ציור, זמן, מה יהיה , איך נסתדר...

אמא כותבת:

אני מפחדת...
מהלידה...
מהכאב...
מרעלת הריון...
מסיבוכים האפשריים שיכולים לקרות...
ממה יהיה עם צ'ופו בזמן שאנחנו נהיה איתך...
מכך שאצטרך להתאשפז...
מאיך נצליח להתארגן כולנו במצב החדש אחרי כן...
מאיך אצליח לתפקד לבד עם שני ילדים, כדי לאפשר לאביך מספיק זמן ומקום להתרכז במה שחייב ובמה שרוצה...
מאיך נסתדר כלכלית...
מאיך אצליח לאפשר לצ'ופו לא להדחק לאחורית הבמה...

אני מתרגשת מהלידה, גם כשקשה לי לנשום ולו מהמחשבה עליה...
אני יודעת כי אמצא את הכוח להתמודד עם הכאב, כי אביך יהיה איתי...
אני מתמודדת עם החשש של רעלת הריון - בימים מסוימים פחות, ובימים אחרים, יותר...
אני משתדלת לחשוב חיובית ולדמיין תמונה אופטימית ורכה, בה הכל יהיה בסדר, ונתאחד מהר עם אחיך...
אני יודעת כי צ'ופו יהיה בסדר, כי אני סומכת עליו, על האינטואיציה שלו, ועל כך כי גם אם יהיה קשה, הוא יתמודד...
אני יודעת כי יהיה קשה, קשה מאוד אפילו, אך נצליח למצוא את הדרך להסתדר, כמו תמיד...
אני יודעת כי אטעה, כי אתלונן, כי אולי אשבר, אך אמצא את הכוח להתרומם, כי הרי בפועל לא תהיה לי ברירה אחרת...
אני מנסה להאמין כי נסתדר גם כלכלית, ומזכירה לעצמי כי בסופו של דבר, מה שהכי חשוב הוא שכולנו יחד ובריאים...
אני פשוט אעשה את כל מה שאוכל כדי שאחיך ימשיך להרגיש מיוחד במינו וימשיך להנות גם מהקשר האינטימי איתי...

אנחנו אוהבים אותך מאוד!!! שלא יהיה ספק בכך... אנחנו פשוט קצת חוששים.. כמו גם לפני לידת אחיך... והרי זה טבעי... כמו לפני כל מהלך משמעותי בחיים... לבטח גם את תחווי רגשות אלה... ויהיה זה מטעה ולא אמיתי מצידנו לא לחלוק אותם איתך... מנוחה רגועה, אהובתנו, ודרכך הצלחה אלינו...

אבא ואמא...

נ.ב. זה בעצם הדיוקן המשפחתי הראשון שלנו מלפני כשבועיים, אז היינו בשבוע ה33 להריון איתך...

אבא כותב: רגעים קטנים של אושר

כשאתה מניח את ראשך על הכתף שלי
כשאתה מבקש לבוא אלי ומסרב לרדת ממני
כשאתה שמח וצוהל לקראתי אחרי יום עבודה
כשאני רואה את העיניים הנוצצות של אמא שלך מסתכלת עלי אחרי יום עבודה
כשאתה מתעורר בבוקר ומיד מתחיל "לעבוד" - ללכת, לחזור, להזיז דברים, ואז קופץ עלינו חזרה למיטה
כשאתה עסוק במשהו, ופתאום מרים את מבטך ומסתכל עלי
כשאתה רץ אלי ואל אמא אחרי שגילית שאנחנו מתחבקים לנו ומבקש להיות שותף לזה
כשאתה משתף אותי בדברים חדשים שאתה בגלה: ירח, עצים, חתול, כלב...
כשאתה רואה חתול או כלב ומצביע לעברם בשמחה
כשאתה מתפלש בחול בים בהנאה אינסופית
כשאתה מסתכל מרוכז במשהו שאני עושה ואז רץ לבצע אותו
כשאתה רואה אותי מביא את ארגז הכלים שלי וכולך שמח וצוהל
כשאתה נותן לי חיבוק ונשיקה
כשאתה רץ אלי פתאום בהפתעה וחופן את ראשך ברגלי
כשאתה מצביע בגאווה על אמא ואומר: "MAMA"
לראות אותך ואת אמא רוקדים בסלון
לראות אותך שותף לכל דבר שעושים בבית
לראות אותך מפריח לכיווני נשיקה כשאני יוצא בבוקר מהבית
להסתכל עליך רץ כשהיידים והרגליים שלך עפים לכל הכיוונים
לראות אותך ישן
להתעורר בבוקר ולראות את אימך ואותך ישנים לידי

המון המון רגעים קטנים של אושר שביחד מצטרפים לדקות ושעות אינסופיות של אושר איתך ועם אמך...

אושר גדול...

אבא כתב מילים מרגשות אלה בסוף מאי, במחברת שלו, ומאז אני מנסה להעתיק אותן לכאן. עכשיו הצלחתי...:) התמונות צולמו באותה התקופה.

מזל טוב אהובתי

אלפי נשיקות וחיבוקים.

מה אפשר לאחל למי שאומרת שיש לה את כל מה שחלמה עליו?

שתהיה שנה של צחוק, שמחה, בריאות, שנה של המון כוחות, שנה של משפחה, שנה של השלמה ופיוס עם ההורים, שנה של בישולים ומתכונים מאולתרים טעימים, שנה של המון יצירה - תפירה, סריגה וכל מה שתחפצי בו. שנה של רוגע ושקט פנימי, שנה של המון שליחויות מארהב, שנה של שתילה, השקייה ופריחה, שנה של אינסוף דובדבנים ואבטיחים...

אוהב אותך כבר מליוני שנים וגילגולים.... שיהיה לך מזל טוב ויום הולדת שמח ובלתי נשכח...

אבא כותב: נו נו ביבל וטיש (דיבל קטן ופטיש)

מאז שאני זוכר, אהבת לנבור בארגז הכלים שלי. איך לא, הרי יש שם אין ספור פריטים קטנים ואינסוף אפשרויות. לנוכח העובדה כי מאז שעברנו לבית החדש, אתה רוב הזמן רואה אותי בונה, משפץ מסדר, מבריג, קודח, התחלת גם אתה לתרום את חלקך: אתה מייד מוכן ומזומן לרוץ לארגז הכלים בכל רגע שבו מוזכרת המילה לעבוד, לקדוח, לתקן וכו'.

הראית לנו כי אחד הדברים החביבים עליך הוא לקחת פטיש ולדפוק מסמרים וברגים בכל מקום אפשרי. לאחר כמה ניסיונות להניע אותך מלעשות זאת על הקירות ועל הרהיטים (ובעזרת לחץ מתון מצד אימך), החלטנו כי עלינו למצוא עבורך פיתרון יצירתי יותר.

ובכן, כל מה שדרוש הוא: פטיש מעץ, דיבלים בכל הצבעים והגדלים, חתיכת קלקר ומסמרי גולף. האחרונים אומנם לא נמצאים בכל בית טיפוסי, אך ניתן להזמין או לקנות אותם בחנויות שמוכרות ציוד גולף בארץ ובחו"ל.

דבר ראשון הוא ליצור חור עבור הדיבל (Bibel) בקלקר. היות ולא תשתמש כמובן במקדחה - הפתרון היעיל שיזמת הוא לדפוק את מסמר הגולף בעזרת הפטיש (Tish) ולהוציא אותו לאחר שנוצר החור. אז, אתה לוקח את הדיבל הקטן (Nunu Bibel) ודופק אותו בעזרת הפטיש בחור שנוצר. אם הקלקר אינו עבה, אתה מוציא את הדיבלים החוצה (לעיתים באמצעות מברג) ומתחיל מהתחלה.

מדהים עד כמה הפשטות הזו תופסת! אותך, היא תפסה למשך שעה או שעה וחצי בכל פעם שהתחלת לעסוק בכך. כל מילה נוספת מיותרת- התמונות המראות את הריכוז שאתה נמצא בו מדברות בעד עצמן.

אבא כותב: פינת המתכונים של צ'ופו ואבא- "עוף בנוסח דלקרואה"

החלטנו שהגיע הזמן שנעלה על הכתב את המתכונים המיוחדים שאנו מכינים מדי פעם. גם כדי שאמך תוכל לרשום אותם ולחזור עליהם וגם מהסיבה הפשוטה שאין סיכוי שאזכור מה עשיתי בפעם הבאה שאבוא להכין את אותו המתכון.

והפעם בפינתנו: "עוף בנוסח דלקרואה". שמו נובע מהעובדה שכאשר סיימנו, חזרת ואמרת "קרואה קרואה", ואני הסקתי כי אתה מתכוון לצייר האהוב עלי שהיה תלמידו של רובנס: דלקרואה (Engene Delacroix).

בכל מקרה העובדה הייתה כי היה לפנינו ארוחת ערב עם ריטה ומולי, היה עוף שלם שישן במקפיא שלנו מספיק זמן והרגשתי כי עליו לפנות מקום לחברים חדשים. והיה מעט זמן להכנה. כל אלו יצרו שילוב של המנה הנוכחית:

מרכיבים:
1 -עוף שלם
7-8 תפ"א
1 -ראש שום
ברוקולי\ גזר \ בטטה או כל ירק אחר המתאים לאפייה בתנור.
2 -כפות מלח גס
צרור ענפים של טימין- כל המרבה הרי זה משובח
1/2 -לימון
1/2 -כפית פלפל גס שחור
1/2- כפית פפריקה מתוקה
1/2 -כוס שמן זית איכותי
4 -ענפים של רוזמרין טרי
1 -צ'ופו מוכן ומזומן לחתוך כל דבר שיקרה בדרכו
1 -אבא

אופן ההכנה:
לוקחים את העוף ומורחים בשמן זית מפזרים עליו את התבלינים : מלח, פלפל, טימין. את ענפי הטימין ביחד עם הלימון דוחפים לתוך העוף, וכמו כן ניתן למלא בטימין חלקים שמתחת לעור. מניחים בצד כדי שצ'ופו לא יוסיף יותר מדי מלח כפי שהוא נוהג לעשות (אני יודע שזו תוכנית פעולה סודית שלך ושל אימך).
חותכים תפ"א עם קליפה לרבעים ואת שאר הירקות גם. שמים בכלי קדרה או משהו שאוסף לתוכו חום ושומר עליו. לנו יש כלי מפלדה שבוסינקה שלך הביאה עוד ממולדובה.

לאחר ששמים את הירקות, מתבלנים במעט פפריקה, מלח ופלפל שחור ושמן זית. מערבבים את הכל בתחתית הקדרה, מכניסים שום ומניחים מעל את ענפי הרוזמרין ואז מניחים את העוף בתוך הקדרה.

מכניסים לתנור לחום 200 מעלות בתוכנית טורבו משני הצדדים, משאירים את הכלי פתוח- אל דאגה, הלימון שהכנסנו לתוך העוף ישמור אותו לח וימנע ממנו להתיבש (טריק שלמדתי מהשף העירום).
לאחר 15-20 דק' הופכים את העוף לצידו השני. אופים עוד 15-20 דקות.

מוציאים ומגישים.

בתיאבון..

למרות שמתכון זה לא כולל כורכום, זו המילה החדשה המיוחדת הנוספת שלמדת לאחרונה - KUKU (בדיוק כמו קוקו של מחבואים). ואליה התווספה גם PIPI, שזה פלפל, כמובן.

אבא כותב: שנה חדשה, בית חדש, הרבה עייפות וסימנים חיוביים

וווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאוווווווווווווו, טטטטטטטטטטטטטטטטטטווווווווו טווווווווווווווווו טווווווווווווווווו...

כל הרחוב רועד...

אני פונה ימינה בכיכר לתוך הרחוב שבו אנו גרים, מקילומטרים ניתן לשמוע אותך רץ ומושך אחריך את אחת המשאיות שלך שקשורה בחוט בזמן שאתה מדובב את הפסקול המיוחד שלך. ככל שמתקרבים לבית אתה נשמע יותר ויותר ברור וחזק.

אתה מרגיש בבית, בבית החדש שלנו. כבר שבוע וארבעה ימים עבורו מאז עברנו, אתה ברקיע השביעי. מתעורר בבוקר ודבר ראשון רץ לראות אם אני בחוץ, לוקח את מקדחת הצעצוע שלך וניגש לקדוח איתי ולעזור לי בתיקונים, בצביעה ובמה שלא יהיה שאני עושה שם בחוץ. כאשר אתה מסיים, אתה פונה לתוך הבית ועובר על כל הקירות (UHHH! UHHH!) משמיע רעש של מקדחה וקודח חורים דימיוניים בכל מקום אפשרי. בין לבין אתה קורא לי: "אבא וווואוווווו, אבא ווואווווווווו" - כלומר אבא, אני קודח או אבא, תיקדח גם אתה.

כיף לראות אותך, אני מרגיש כי העובדה שאנו גרים בבית בעל קומה אחת מאוד נוח לך (ולמה לא? הרי הוא נוח גם לנו), כל הפעילויות וקשר עין איתנו והסביבה נגישים לך. אתה נראה מאושר. אנחנו בעקבותיך- מאושרים. אומנם אמא שלך עם עוד מעט ספקות של הסתגלות, אך הרי זה טבעי לחלוטין. אני יודע כי בשנייה שאתלה את הציורים שלי, היא תרגיש בבית.

בינתיים יש מיליון דברים קטנים לסדר ולארגן ונראה כאילו זה לא נגמר, אולם צעד אחרי צעד הדברים מסתיימים. הזבל בחוץ פונה, המחסן כמעט הושלם, המעקה יהיה בנוי בעוד שבוע, הציורים יתלו, הסטודיו יהיה מוכן לקלוט אותי לעבודה בתוכו. כך נוכל לגלוש לנו לתוך שיגרה של חיים נורמליים שכל כך התגעגעתי אליהם. אוכל לחזור לצייר בשעות הבוקר המוקדמות- זה מאוד חסר לי.

בכל הנוגע אליך, אני חושב שכבר חזרת לשיגרה וחזרת להרגיש ביטחון של בית וחיים נורמליים. מהר מאוד למדת היכן כל דבר נמצא בין אם במטבח או בכל פינה אחרת בבית. נראה כי קצב ההסתגלות שלך מהיר יותר משלנו: שיגרת היום שלך כמעט לא נפגעה או השתנתה, אתה נהנה לחקור כל פינה בבית ומחוצה לו ואפילו התחלת לצחצח שיניים 6 פעמים ביום (אמא שלך בטח תרחיב על זה בפוסט נפרד).

ואנחנו? אמך ואני? אנחנו עדיין נאבקים בסדר ובארגון של כל פריט ופריט מתוך ידיעה שאם נניח אותו במקום מסויים, שם הוא ישאר. אנחנו נאבקים בכמויות הלכלוך שנכנסות הביתה מהחצר. אבל הכי הרבה אנחנו נאבקים בעייפות שמסרבת לאפשר לנו לסיים כל ערב את מה שתכננו לעשות. אנחנו מאושרים! זה הבית שלנו! וכל דבר שאנו עושים בו הוא חלק ממה שאנחנו בתור משפחה - עצם המחשבה הזו מזריקה פרץ חדש של אדרנלין ונותנת לנו עוד קצת כוח לסיים את מה שהתחלנו- כדי שהסביבה שבה אנו חיים תהיה שלמה, נגישה ובטוחה עבורך ועבורינו.

אבא כותב: Sunrise

היום בבקר התיישבתי ליד המחשב והחלטתי לשמוע מוזיקה. מיד פניתי לידידה ותיקה שלנו משכבר הימים: Norah Jones. יש בקול שלה את היכולת לעורר בי אופטימיות אינסופית, והמילים שלה נוגעות בצורה עדינה ומלטפות את הנשמה גם בימים קודרים שכאלו. הנה לך שיר, אהובתי היקרה, שמתאים למצב שלנו ומזכיר לנו את מה שחשוב באמת. עוד נשב בגינה עם כל הילדים והנכדים ונצחק על הימים הקודרים האלו שיצרו את הבסיס למשפחה הנפלאה שאנו יוצרים- ביחד!

הנה השיר: http://www.youtube.com/watch?v=W6sE1L2laCc

Sunrise -Norah Jones

Sunrise
Looks like morning in your eyes
But the clock's held 9:15 for hours

Sunrise
Sunrise
Couldn't tempt us if it tried
Cuz the afternoon's already come and gone

And I said
Hooo, hooo, hooo
To you

Surprise
Surprise
Couldn't find it in your eyes
But I'm sure it's written all over my face

Surprise
Surprise
Never something I could hide
When I see we made it through another day

Then I say
Hooo, hooo, hooo
To you

And now the night
Will throw its cover down, ooo, on me again
Ooh, and if I'm right
It's the only way to bring me back

Hooo, hooo, hooo
To you
Hooo, yeah, hooo, hooo
To you

אבא כותב: תקופה שכזאת - מעט מבולבלת

אמא שלך הקדימה אותי בכמה שעות וכתבה על העובדה שהתקבלתי ללימודים בניו יורק. ההודעה הזו הייתה ראשיתה או סופה של תקופה מאוד מעורפלת וחסרת וודאות עבורינו. המדהים הוא, שכאשר קיבלנו את ההודעה התחיל חוסר וודאות חדש.

בוא נתחיל מהתחלה: בספטמבר הקרוב עלינו לעזוב את הבית שאתה כל כך רגיל אליו ואוהב אותו. התחלנו להתלבט, אימך ואני אם כדאי לקנות בית או להשכיר דירה כפי שעשינו עד עכשיו. לא אלאה אותך בחישובים אין סופיים, שיקולים כלכליים וחוסר החלטה שליוו את התהליך, אולם אומר לך כי זו הייתה תקופה קשה ומעורפלת עבורינו. הרגשנו כאילו אנו נסחפים במערבולת ללא יכולת להאחז בשום דבר, כל מה שניסינו להאחז בו נשמט מידנו וזרק אותנו בחזרה ללב הסערה. טוב נו, אולי אני מעט מגזים, אבל באמת לא הצלחנו להבין האם אנחנו נשארים בארץ, נוסעים לארה"ב, שוכרים או קונים דירה. קפאנו. ואז, הגיע הבית ברחוב החורש. אני מאוד מקווה כי בפעם הבאה שאכתוב לך אוכל לבשר לך חדשות טובות ואולי אפילו בזמן שתקרא אי שם בעתיד שורות אילו, תשב לך בחדרך בבית ברחוב החורש. לעת עתה אסתפק בלומר שאם הכל ילך כשורה, נהייה בעליו המאושרים של הבית ברחוב החורש (בשיתוף עם הבנק, כמובן). ואז בשנייה שהתחילו להסתדר דברים עם הבית, שבו אמרנו כי נתרכז ללא קשר עם ארה"ב, הגיעה הבשורה מניו יורק - התקבלתי!!!

שתי בשורות נפלאות שנושאות בחובן שתי אופציות להתגשמות שני חלומות שונים. כתבתי לך קודם כי אני מקווה שבזמן קריאת שורות אלו תשב בחדרך ברחוב החורש ואז חשבתי על כך שבעצם אולי בזמן קריאת שורות אלו תשב אי שם בארץ זרה דוברת אנגלית ותקרא שורות אלו?

ציור עבורי הוא התגשמות חלום, משהו שידעתי שעאשה מזמן, אולם דחיתי אותו. היום אני יודע כי לא ייתכן שאעשה משהו אחר. קשה לי להסביר את תחושת האושר שממלאת אותי, הסיפוק והעניין האינסופי שקיים בעולם הקסום הזה. החלום שלי הוא לצייר, ואת זה אני עושה היום בעזרתו האדיבה והנחייתו הנפלאה של אלי שמיר. ללא כל קשר למקום בו אהייה, אני יודע כי בכך אעסוק. יציאה ללימודים בארה"ב או באירופה היא הזדמנות נהדרת להרחיב אופקים ולהפגש עם הזדמניות חדשות. כל שעלי לעשות הוא לחשוב כיצד אני גורם לזה לקרות- איך אני משיג מימון. זו שאלה קשה שטומנת בחובה המון סבלנות והרבה שעות של חיפוש סזיפי של מלגות. אני יודע שזה יהיה שווה כל רגע. גם אם לא, אמצא את הדרך להתקדם, ללמוד ולהתפתח, אבחר באנשים שיעזרו לי לעשות כן ואשאר מחוייב לדרך אותה בחרתי.

אז מה, אפרוח? איפה אתה יושב היום וקורא שורות אלו? אני מקווה שהיכן שזה לא יהיה, אתה מאושר ואנחנו לצידך מאושרים ושמחים. אני יודע דבר אחד: הבית מלא בעבודות ובציורים שלי, ואימך יושבת שם ומתמוגגת מאושר.

אבא כותב: א-ב-א

זה קרה אתמול! עלית עם אמא במדרגות בדרך לאמבטיה. אני הייתי עסוק וסידרתי דברים במקרר. לפתע, שמעתי אותך אומר: א-ב-א. הרמתי את הראש וראיתי אותך מחייך אלי מבין זרועותיה של אמא ואז שוב אמרת א-ב-א! איזה רגע נפלא! איזה אושר ושמחה. כמובן שאמא שלך הזילה מיד דמעות אושר ואני רצתי ונישקתי אותך...

בתמונה אתה עם המאכל האהוב עליך. התמונה צולמה בפיקניק שערכנו לכבוד יום ההולדת של אמא בפארק הירקון.

אבא כותב: Englishman in New York

אני מרבה להסתכל עליך. אני מסתכל עליך כאשר אתה נמצא בסביבה של ילדים אחרים, בסביבה של מבוגרים או בסביבה הקרובה שלנו. ישנן פעמים בהן אני רואה אותך מתבונן על הנעשה סביבך ומנסה להבין מה מתרחש. אני יכול לדמיין לעצמי כי הדבר דומה אולי לפעמים למישהו שמנסה ללמוד חוקים של משחק חדש שמוסברים לו בשפה שאינו מבין. אני רואה אותך עומד, מתבונן, מסתכל, שומע את גלגלי השיניים עובדים בראש הקטן והחמוד שלך... ואז לאחר כמה שניות אתה מנסה להשתלב או לעשות את מה שהבנת. אני מניח, כאשר אני מנסה להשוות את זה למושגים הברורים לי, שזה כמו להיות זר במקום שאינו מוכר. אתה מנסה להבין את הסובב אותך, ללמוד ולהשתלב בכל דרך אפשרית בכל סיטואציה ופעילות. האמת היא שזה מדהים לראות אותך, על אף כל הקושי שבדבר, לא מוותר, לומד ותופס - אם לא בפעם הראשונה שאתה רואה, אז בפעם השנייה או השלישית. לעולם אינך מוותר על אפשרות ללמוד משהו חדש.

רוצה דוגמאות?

באחד הימים הינו במגרש המשחקים. היו שם שלשה ילדים גדולים ממך ששיחקו במגלשה, בין היתר הם לקחו חצץ ושמו אותו על המגלשה כך שיתגלש ויגיע למטה. הסתכלת עליהם ובשנייה שסיימו, התכופפת, הרמת חצץ, ניגשת אל המגלשה והנחת את החצץ בדיוק כפי שאותם ילדים עשו. פשוט מדהים לראות את יכולת הלמידה והחיקוי שלך בפועל. מיותר אולי לציין כי אותו דבר קורה בכל דבר שאמא שלך ואני עושים במהלך היום. אינך מפספס דבר. אתה מתבונן בנו ללא הפסקה ופועל בדיוק לפי מה שאתה רואה אצלנו. כל תנועה וכל פעולה שלנו נשמרים אצלך בזיכרון ומיד אתה מנסה לבצע וליישם את מה שראית.

דוגמא נוספת שקרתה אתמול המחישה עד כמה חזק הדבר: אתמול היינו אצל אדוארדו בדירה. היו שם יונתן ועדן - שני הילדים בני ה-8 ו-4 שלו. בשלב מסוים של היום יצאנו החוצה ושיחקנו "1 2 3 דג מלוח". משחק טיפשי לחלוטין, אבל מאוד משעשע ומצחיק. ראית אותנו רצים - לקחתי אותך כדי לשתף אותך במשחק. הבנת לאחר כמה פעמים שהסתכלת עלינו כי צריך לרוץ, אולם לא הבנת כי צריך לעצור ולא לזוז (מה? זה יותר מדי לבקש?). וכך המשכת לרוץ ולתפוס את יונתן או עדן תוך כדי שאתה מתפוצץ מצחוק, וגם אנחנו. היה מאוד משעשע לראות אותך . כמובן שמשחק זה עדיין לא מתאים לגילך, אבל הבנת כי קורה משהו מסביב, וכולם רצים, וכך עשית גם אתה.

ישנן פעמים שבהן אתה נראה אבוד (או כך לפחות נראה לי). כאשר אתה מנסה להבין מה אנו עושים או מבקשים ממך. עלי להזכיר לעצמי כל הזמן (בעזרתה האדיבה של אימך) להאט את הקצב. קצב התפיסה שלך איטי משלנו. כאשר אני זז מהר (וכך אני רגיל לזוז), אתה מפספס קטעים שלמים ומתקשה להבין את הסובב אותנו. הדבר דומה לסרט שהורידו ממנו פריימים, וכך בלתי אפשרי להבין את העלילה.

ישנן פעמים, בעיקר כאשר אנו ממהרים לצאת מהבית, בהן אתה נראה אבוד לחלוטין. הסיטואציה נראית כך: אימך ואני הולכים מהר ממקום למקום, מארגנים הרבה דברים בבת אחת. אתה מנסה לעקוב אחרינו, עד שאתה מזהה משהו מוכר שאנו עושים ומתחיל להשתתף בו, אנחנו עוברים כבר לפעולה הבאה. כך אתה כמו סהרורי מנסה לעקוב אחרי קצב פעולותינו, אולם לא מספיק, מתחיל פעולה אחת ומיד מנסה לעבור לפעולה הבאה, מתבלבל לחלוטין - דבר המוביל אותך לתסכול ולבכי.

אנחנו מאוד משתדלים לשתף אותך בכל פעולה שאנו עושים. אתה מתעקש להיות שותף פעיל בכל דבר. הכנת האוכל שלך, הכנת קפה עבורנו (על כך בהמשך), סידור השולחן, הכנת הדייסה לאמא בבוקר, הכנת ארוחת ערב, עזרה לאמא בהכנות הבוקר שלה, קיפול כביסה והפעלת מכונת כביסה, הוצאה וסידור הכלים מהמדיח, טאטוא רצפת הבית וכו'. אכן, אין דבר שמשרה עליך ביטחון רב יותר ושמחה מפעולה שמוכרת לך, בה אתה הופך להיות שותף פעיל. אני מודה ומתוודה, כפי שכבר עשיתי בעבר, הדבר לא קל לי. לעמוד איתך להכין ארוחת בוקר או ערב דורש ממני רצף פעולות מקבילות שאינן קלות לי (גבר יכול לבצע פעולה אחת בו זמנית). עלי להשגיח עליך שלא תיפול מהשרפרף, להבין מה אתה מבקש בכל רגע נתון, לשמור שלא יהיו מפגעי בטיחות בסביבה שלך, לראות מה בדיוק אתה מכניס לקערת הסלט וכמה, ובסופו של דבר להצליח להכין אוכל...

כפי שכתבתי בכותרת הפוסט, לפעמים אני ממש מרגיש כי אתה סוג של חייזר שנחת בכוכב לכת חדש ולומד כיצד פועלים ונוהגים במקום החדש והמוזר הזה. כמו במילות השיר של סטינג - Englishman in New York.

היום יום הולדת היום יום הולדת

אשתי היקרה, אהובתי, חברתי לחיים ואם ילדינו המתוק: רציתי לומר כמה אני אוהב אותך. כמה אני מעריך ומכבד את מי שאת ואת הדרך בה את מאפשרת לי ללכת ביחד איתך. רציתי לאחל לך ולמשפחתנו המון שנים נפלאות של משפחתיות, הגשמת חלומות ( אפשר לדבר גם על מיין), שמחה וכוחות ללכת בדרך בה אנו מאמינים גם אם זה אומר שיהיו לנו תקופות של בידוד- המטרה מצדיקה את הדרך המופלאה בנו אנו הולכים.

רציתי להגיד לך כמה אני אוהב אותך, ולא, זה לא תחליף למכתב כתוב שתקבלי ממני ולמלאאאא מתנות. זה רק הדרך שלי לחלוק איתך ועם כל האנשים אשר מעיזים וקוראים את הבלוג, את אהבתי אליך.

אוהב אותך המון, מזל טוב ליום הולדתך.

נ.ב
הרישום הזה נעשה היום בזמן שאפיתם עוגה ביחד.

אבא כותב: ביקרנו בפינת חי ברמת הדסה

כבר הרבה זמן אני חושב לעצמי שהגיע הזמן להפגיש אותך עם חיות המאכלסות את הפלנטה שבה אנו חיים. מאז הטיול לצפון לפני כמעט ארבע חודשים, בו ישנו עם אמיתי, זהר ושירה בקיבוץ עמיר, לא נפגשת עם חיות מעבר לכלב חתול או לציפור. כשהיינו בעמיר הלכנו, אמיתי ואני ביחד איתכם, לראות את פינת החי של הקיבוץ בבוקר יום שבת.

ובכן, נזכרתי כי ברמת הדסה יש פינת חי. מישהו פעם סיפר לנו, אבל אני לא מצליח לזכור מי זה היה (לא כמו אימך שסביר להניח, אם אשאל אותה, תדע להגיד לי גם את התאריך והשעה שבה זה סופר). פינת החי נתרמה לפנימייה והחניכים עוזרים ומטפלים בחיות, מכאן גם מחיר הכניסה הנמוך. פינת החי לא נועדה להיות עסק כלכלי, וכל ההכנסות הן לטיפול במקום.

יום שבת היה מזג אויר נפלא: לא חם ולא קר מדי עם שמש נעימה. החלטתי כי הגיע השעה, ויצאנו לדרך. ארזתי תיק מדוגם שיענה לכל הצריכים שלך, נכנסנו לאלפרד ונסענו בדיוק 3 דקות.

כמו בכל מקום חדש היית מעט חשדן בהתחלה. נעמדת ובחנת את המקום. לשמחתי כניסה עלתה רק 10 ש"ח עבור ילדים. וילד חביב מהפנימיה התעקש לרדוף אחרינו ולתת לנו קבלה. כבר בכניסה הסתערו עלינו להקת אווזים ב"גע גע גע גע" וביקשו אוכל. הם היו מעט מלחיצים ורעשניים ולא פחדו להתקרב מאוד קרוב. מעט ניבהלת והתחלת לבכות עד שלקחתי אותך על הידיים, אחרי הכל אני יכול להבין, איך חבורת יצורים לבנים בגובה שלך שמסתערת לכיוונך בצעקות יכולה להיות מחזה מעט מטריד. המשכנו הלאה לראות את העגל. מאוד שמחת לראות אותו ואפילו ברכת אותו ב"אההה אהההההההה אהההההה" שלך. משם הלכנו לכיוון האורווה. היו שם שלשה סוסים, ולהפתעתי התקרבת מאוד קרוב אליהם ממש עד לגדר. הושטת יד ללטף אחד מהם, כאשר הרכין את ראשו לרחרח מי זה היצור הקטן והבלונדיני הזה. אני מודה - מעט נלחצתי לשנייה. ראשו של הסוס כפליים ממך, ואפילו איזה אבא צרח לי מרחוק: "תשמור על הילד", אבל ידעתי שלא יקרה כלום. החיות שם מורגלות מאוד לסביבה של אנשים. והיה די מפתיע לראות זאת - עברו כמה שבועות טובים מאז שראית סוס בטיול שעשינו ביחד עם אמא באחד הואדיות של טבעון שבו יש אורווה.

חזרנו לכיוון המרכז. הגיע האחראי לחלק לחם לאורחים, כדי שנוכל להאכיל את החיות. נתתי לך חתיכה של לחם, ואתה חשבת לעצמך: "רגע, למה לתת להן את הלחם אם אני יכול לאכול אותו בעצמי?" וכך במשך חצי השעה הקרובה הסתובבת לך עם חצי פרוסת לחם ביד.

לאחר מכן נכנסנו לכלוב הליטוף, שם יש מכלאות עם כל מיני סוגי מכרסמים חמודים כמו סמורים, שפנים, ארנבים ועוד כאלה שאני לא זוכר את שמם המדוייק. הסמורים מאוד מצאו חן בעיינך עד שחשבת לעצמך: "למה לא לשחרר אותם לחופשי?!", והתחלת לצאת ולהכנס מתוך הכלוב שלהם כדי לאפשר להן לצאת. כאשר נכנסנו לכלוב של השפנים מצאת שהאוכל שלהם מעניין בהרבה, וגם טרחת לבדוק מה מידת טריות המיים אותם הם שותים. הארנבת שלקחתי על בירכיי עניינה אותך יותר כשהיה צריך לחפש אותה מתחת למחבואה ולשחק איתה "קוקו".

אין ספק שהייתה חוויה, העיזים והכבשים עניינו אותך ובכלל נראה היה כי אתה יותר בעניין של יונקים גדולים. בדרכנו החוצה כמעט רמסת צב מתוך עניין בכרוב שאכל. היית מרותק לחוטמניים שבאו להגיד לך שלום דרך הכלוב . היה מאוד מפתיע לראות שהעזת ונגעת בחיות, הושטת להן יד ולא פחדת כמו שאפיין אותך בפגישותיך עם חתולים וכלבים ברחבי טיבעון.

זו הייתה חוויה כייפית. היה כיף עוד יותר כאשר הגעת הביתה וניגשת ישירות לספר עם החיות (שאמך הכינה מבעוד מועד) והתחלת להצביע על סוס, פרה וברווז- נראה שאתה מזהה אותם מאוד בקלות.

בעקבות החוויה אמא שלך התחילה לחבב חיות והציעה שניקח כמה חיות הביתה (השם ישמור!). הגענו להסכמה, שאני מוכן לקחת הכל מלבד תרנגול ממין זכר! אבל על כך יסופר בפוסט אחר.