לילדינו: זו פקודה!

יש מתנות שנקרות בדרכינו, ורק כעבור כמה שנים טובות, בהן בכלל שכחנו מקיומן, אנחנו נזכרים בהן מלאי תודה על כי פגשנו בהן בזמנו.

זו פקודה.

משפט פשוט, שכל קצין זוטר מיד לומד את כוחו. פקודה זו פקודה. מובנת היטב לשני הצדדים. משמעה לפקוד: כדאי לך לבצע אותה, כי אם לא - הרי אתה מודע היטב להשלכות מעשיך. משמעה למפקד: קל מאוד להסתתר מאחורי זה. קל מאוד להשתכר מהכוח הכמעט בלתי מוגבל שהיא מקנה לבעליה. קל מאוד לשלוף את השפן מהכובע במקום לבחור בדרך אחרת להשגת המטרה, שלעיתים תהיה גם מיוסרת ומלאת סיכונים שלא בהכרח יובילו לביצועה בפועל.

כשהחיים הובילו אותי בזמנו, במהלך שירותי הצבאי לפני כמעט עשרים שנים (האמנם?), לביצוע תפקיד מאתגר בסביבה מאתגרת לא פחות, הסיכויים שאשרוד בפועל לא היו גבוהים. אני זוכרת את השיחה ההיא אצל מפקד היחידה. "אם תהיה לך בעיה כלשהי, פיקודית או אחרת, הדלת שלי תמיד פתוחה לפניך". הרוח הסהרורית של בת עשרים וקצת ישר התקוממה. באותו הרגע ידעתי כי אין שום סיכוי שאפנה אליו, אם אכן אתקל בבעיה. הוא המשיך. "אם מישהו יערער אחרי הסמכות שלך, תזכרי כי ברמה הפיקודית את נמצאת מעל רוב החיילים ביחידה, יהיו הם קצינים או חיילים, ולכן את תמיד יכולה להזכיר להם שמילותיך פקודה באוזניהם". מבלי להתכוון לכך, באותו הרגע, קיבלתי את אחת המתנות המשמעותיות שאספתי בדרכיי בחיים אלה. כבר אז, עוד מבלי להכיר הרבה בעולם, הבנתי, שברגע שאצטרך להגיד למישהו כי עליו לבצע את מה שאני מבקשת (קרי דורשת) ממנו, בגלל שאני פוקדת עליו לעשות כן, איבדתי את כל הסיכויים לפקד עליו באמת. אם הפחד מהסמכות יוביל את צעדיו, סיכויים לא רבים שנגיע ליעד, ובשעת אמת, ככל הנראה, הוא גם לא יקשיב לי. לעומת זאת, אם אצליח ליצור הזדהות עם המטרה, או הסכמה חופשית באווירה לא מאיימת, ואם ארחיק לכת ואהיה יצירתית מספיק לגרום לדבר להגיע, כאילו במקרה, מהפקוד עצמו, אזכה גם בהגעה יעילה ליעד, גם בפקוד מרוצה, שאף חושב שהיה זה הרעיון שלו, וגם בידיעה, כי בשעת אמת יש סיכוי שלא אהלך לי לבדי, ויהיה מי שיתלווה אלי.

בפועל, הייתה אך פעם אחת שהסתתרתי מאחורי הכוח של הפקודה. היא הייתה מכוונת כלפי חייל שהיה במצב נפשי רעוע, בנפקדות (כך אומרים? אני כבר לא ממש זוכרת, לשמחתי) ארוכה מאוד, עם רגל אחת בכלא. בנסיבות ההן, כל האמצעים היו כשרים כדי לשמור אותו מפני המאסר. ובפועל, גם עזרו.

היה מה שהיה (מוזר לי אפילו לכתוב בקצרה על משהו שהיה קשור בשירות הצבאי שלי - גם נראה הזוי מעצם ההתרחשות, וגם כל כך רחוק מהמקום שלי עכשיו). קרה. למדתי. הנחתי בצד. ושכחתי.

אולי אי שם במהלך תפקידי הניהול שביצעתי לאורך השנים נזכרתי בחוכמה שרכשתי, אך כנראה, לא באמת.

עד שהפכתי להיות אמא.

עד שפגשתי את המורה הטוב ביותר שהיה לי אי פעם. אותך.

נסיבות לגמרי שונות. טרמינולוגיה שונה. כך גם התפאורה. אך הדמות שמסתכלת עלי במראה אינה שונה בהרבה.

ולשאלה: "אמא, למה אני צריך לעשות את זה?" (כמובן, בקונטקסט מתאים), לא הצלחתי ולו פעם אחת לענות: "כי אמרתי לך את זה". העיניים הכה מיוחדת שלך הן בגדר מגדלור מבחינתי. לעיתים, אני חושבת שהמצפון שלי לגמרי נבלע בתוכן. ובתפאורה המיוחדת שלעיתים אנחנו יוצרים בשבילך, כמו שני זרקורים לא טועים, הן מאירות את דרכינו ומכוונות אותנו.

החוכמה נשארה אותה החוכמה. לגרום לך להבין את המתבקש ממך ולהסכים לו, לבחור בחירה חופשית במסגרת הגבול שהותווה, ואפילו לחשוב כי הדבר מגיע ממך. והאביזרים שבארגז הכלים שלנו הם המילים (האם אי פעם נמעיט בערכן?), הסבלנות, הסתכלות בגובה עיניים ותוך כדי מתן כבוד אמיתי לך ולרצונותיך. מעין משחק שכזה שאנחנו משחקים. ככל שנשחק טוב יותר, עצם קיום המשחק לא יוודה לך.

וכשחיים לפי עקרונות אלה זמן מה, מתחילים להאמין בהם. מגלים כי למעשה אין כל דרך אחרת. כי חייבים לשחרר כדי לאפשר. חייבים לשחרר כדי לגרום לך להסכים. חייבים לשחרר כדי לאפשר לך לבחור. חייבים לתכנן מהלכים, להיות יצירתיים, להתאזר בסבלנות, ואז הכל מתאפשר. ואם לא, סימן שאולי כדאי לחשוב מלכתחילה, אם בכלל היה הצורך בכך.

כך עברנו צמתים רבים, שונים ומגוונים במהותם - השתתפות מרצון שלך בארגון הבית אחרי יום משחק פורה, עשיית עבודות שונות בבית, צחצוח שיניים פעמיים ביום, שיתוף אחותך במשחקיך. האמת, שעצם העובדה שכרגע אייני מצליחה להזכר בדוגמאות נוספות, אך מוכיחה עד כמה דרך זו הפכה לדרכינו. עד כי אנחנו לא שמים לב בכלל ליעדים שאנחנו משיגים באמצעותה.

ובכל זאת, הנה לך אחת הדוגמאות האחרונות. כבר כמה זמן אנחנו מתלבטים איך לאפשר את מעבר אחותך לחדרך. ואינני נכנסת כעת לכל ההיבטים היותר מורכבים (לאמא זו ושל אמא זו) של פעולה זו. מתמקדת אך בשיתוף שלך במעשה. שברנו את הראש על איך להציג לך את הנושא. לא רצינו לשאול אותך, כדי לא לקבל תשובה שלילית. לא רצינו להודיע לך, כדי לא לכפות עליך משהו שקשור למרחב האינטימי והמיוחד שלך, שאולי מנוגד לרצונך. לא רצינו לפתוח את הנושא לדיון, שוב כי לא ידענו לאן הוא יוביל אותנו. ואז, בפעם מי יודע כמה, נזכרתי בעברי מלפני כעשרים שנים. נזכרתי בכוחן של המילים, שאני כה מאמינה בו. ועשינו צעד קטן. בודד. התחלנו לקרוא לחדר שלך "חדר ילדים". ולחדר שלנו "חדר הורים". זהו. מבלי לדבר, לשאול, לדסקס. רק שינוי במילים. שינוי קטן לכאורה, שבפועל, כמובן, משנה את כל התפאורה שבבית. זרענו זרע והתאזרנו בסבלנות (אם הנסיבות היו שונות, בשלב הזה הייתי מתיישבת לי וסורגת, ממתינה).

ואחרי כשבועיים בלבד, זה הגיע.

כבר כמה זמן שאתם ישנים את שנת הצהרים שלכם יחד. לרוב, בחדר שלנו. ויום אחד שאלת: "אמא, מדוע אתם לוקחים בערב אותה?" חשבתי שלא הבנתי נכון: "לוקחים?".. ואז, עדיין לא מאמינה, המשכתי: "אתה מתכוון, מדוע אנחנו לוקחים את אחותך מחדר ילדים?" "כן", הגיעה התשובה המיוחלת. "האם אתה רוצה שהיא תישן איתך בלילה באותו החדר?" "כן". "האם אתה מתכוון, באופן קבוע?" "כן". ואז לפני שהספקתי להמשיך, חייכת חיוך רחב: "יש לי רעיון! אולי נעביר את המיטה שלה לחדר שלי?".. "או! אני חושבת שאז אתם באמת תוכלו לישון ביחד".

הנה לך הפתעה! גם אם מתוכננת מראש, עדיין לא חשבתי שהדרך תהיה קלה כל כך..

מאז אתה מסתובב שיכור מהרעיון. מוכן לבצע אותו באופן מיידי. על מה שהשבתי לך שנחכה קצת עד שאחותך תהיה מוכנה קצת יותר. או במילים אחרות, שלא נאמרו בקול רם, עד שנהיה בטוחים כי גם היא תרצה במעבר זה מרצונה החופשי. ואם יקח זמן, זה לגמרי בסדר. כי אז אתה תהיה להוט עוד יותר, מה שמראש יסייע ויקל על כולם.

ויותר חשוב מכל, אתה בטוח שהיה זה הרעיון שלך!

נפלאות ופשוטות דרכי החיים...

כל מה שנשאר, הוא רק לזכור את זה...

נ.ב. האם אפתיע אותך אם אומר כי לא שמעתי אותך ולו פעם אחת עונה למישהו ששאל אותך מדוע הוא צריך לעשות את מה שביקשת ממנו, "ככה"...? ולרוב, אתה מצליח להשיג את מבוקשך. משהו אכן מחלחל...:)

לילדינו: על חלה שלנו או על חיינו?

זה תמיד גורם לי לחייך איך ברגע שמבינים תובנה מסוימת לגבי החיים, לפתע רואים סימנים מאשררים לכך שתובנה זו באמת מתאימה לנו כמעט בכל פעולה יומיומית בחיינו...

הנה לכם מתכון לחלה (או ללחמניות)...

הפכתי שולחנות וכסאות למתכון המתאים לנו. ניסיתי כמה וכמה מתכונים - כולם טובים, אך לא היה אחד שתפש את כולנו. על הדרך גם הבנתי דברים מספר - למשל, קמח מלא, קמח כוסמין וקמח שיפון הם אכן קמחים מעולים ובריאים, אך אינם יכולים להכלל בחלה שלנו. אנחנו בעד הקמח הלבן - וכן, לקח זמן עד שהצלחתי להגיד זאת בקול רם..:)

בפועל, המתכון הנפלא מכולם, כזה שקל מאוד להכנה, מהר ונהדר, ויותר חשוב מכל, אחראי ללחמניות טריות וטיעמות, גם למחרת, היה הרבה יותר קרוב ממה שיכולתי לדמיין. לא עלה בדעתי אפילו לשאול את ריטה. וכמה שאני שמחה שהנושא בסוף עלה בינינו...

ועכשיו יש לנו חלה שלנו...

אם רק אזכור להזכיר לעצמי כי כל מה שאנחנו זקוקים לו אכן נמצא קרוב אלינו. כל מה שנשאר זה אך להבחין בו...

לבננו: מצית גפרור

אני מניחה שכבר גיליתם בשלב זה בעצמכם כי אבא ואני מאמינים גדולים בלאפשר לכם להתנסות תחת הפיקוח שלנו וללמוד תוך כדי ההתנסות, מאשר לאסור עליכם איסורים לא הגיוניים שבפועל אך יעלו את סף הסקרנות אצלכם ויפתו אותכם להתנסות מאחורי גבינו - מה שלבטח יוביל מהר מאוד למפגע בטיחותי זה או אחר. וגם יכרסם לעד באמון שאתם רוחשים כלפינו...

כמובן, הכל ברגע המתאים לכך בהתאם לשלב ההתפתחותי בו אתם נמצאים...

וכך הגיע הרגע בו שאלת שוב, אם אתה יכול להצית גפרור...

והפעם נענינו בחיוב...

כמה אושר וגאווה מילאו ברגע את עינייך....

כמובן, הגבול הותווה מיד - אך ליד מבוגר כלשהו שמודע לכך שאתה עומד להדליק אש לידו; כלומר הודעת לו על כך ושמעת ממנו תגובה חיובית על כך שהוא עומד לפקח עליך.

לילדינו: משחרור לפיקוח

יותר ויותר אני חושבת לאחרונה כי אחד השיעורים החשובים ביותר שהורות לימדה אותי, ואולי אף החשוב ביותר, הוא היכולת לשחרר...

המדובר לכאורה בפעולה פשוטה, אך בפועל זה אחד האתגרים היותר רציניים שהתמודדתי איתו בחיי...

ובאמת...

אין דבר מהותי יותר שאנחנו יכולים להעניק לילדינו מאשר לאפשר להם להתנסות ולהתפתח בדרך המיוחדת אך להם. כל מה שאנחנו יכולים לתרום להם כהורים בשנים רכות אלה הוא בגדר פיקוח בלבד. פיקוח לעומת שליטה. אך, השליטה הזו. אין אשליה גדולה יותר - בהורות או בכל מישור אחר...

כמה פשוט והגיוני. כמה קשה ומורכב לביצוע.

אך האמונה בחשיבות המעשה מחזקת אותי במאמציי הצולעים.

והמעשים היומיים שלכם מאשררים את הדבר. הנה, למשל, איכשהו עניין שטיפת הידיים אחרי החזרה מהטיול (כמו גם צחצוח שיניים ועוד המון דברים אחרים) הפך בשלב כלשהו למעמסה. בהתחלה היית רץ לאמבטיה מבלי כל תזכורת מבחינתנו. ואז זה התפוגג. אולי בגלל שאחותך לא ממש עוד בעניין, וגם איתה אנחנו פחות מקפידים בינתיים. לא יודעת. ואז התחלנו להזכיר. בהתחלה הקשבת. ואז הפסקת גם להקשיב. כך מצאתי את עצמי בגבול האדום הפנימי שלי שתמיד מתריע לפני שמשהו לגמרי לא בסדר בדרכי וכדאי מאוד שאזדרז לעשות שינוי. התחלתי להרגיש כשוטרת.

אחרי מחשבות מרובות בנושא נזכרתי בפתרון פשוט שהיה שם תמיד אל מול עיני. אני פשוט חייבת לשחרר. וכך עשיתי. מאותו היום הפסקתי להזכיר לך לשטוף ידיים אחרי שחזרנו הביתה. כל מה שעשיתי הוא להודיע לך כי אני הולכת עכשיו לשטוף ידיים בעצמי. דוגמא אישית! כמה פשוט וכמה קל לשכוח את זה. כמה כוח יש במחווה יסודית זו במיוחד בשנים בהן החיקוי הוא כה עוצמתי. והנה הנס. "אמא, אני גם רוצה. חכי לי". "בבקשה, מתוקי, אתה מוזמן להצטרף"...

לילדינו: ברכת המזון

היכול להיות שלא סיפרתי לכם על ברכת המזון שלנו???

בכל מקרה, לא הצלחתי לאתר את הפוסט, על אף החיפושים המעמיקים. ובשל חשיבות הנושא, החלטתי לעשות כן שוב. אנא קבלו את התנצלותי מראש, אם כבר קראתם את מה שיאמר כאן...

אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלנו עם המסורת המבורכת הזו שלנו. יכול להיות שזה התחיל עוד לפני שאת, מתוקתנו, הצטרפת אלינו. אולי זה התחיל במקביל לקבלת השבת שהנהגנו אי שם כשהיית בן שנתיים. כך או אחרת, כשהארוחות המשפחתיות שלנו התעצבו פחות או יותר למשהו עם התחלה ועם סוף, התחלנו להדליק נר למשך כל ארוחה, ולברך בשירה לפני התחלתן.

אחרי תקופה די ארוכה, בה עשינו כך, לפתע ביקשת להפסיק. בהתחלה, רק את הברכה ששרנו. ולאחר מכן, גם לא להדליק נר. ואולי, בסדר ההפוך. ניסיתי בעדינות להניע אותך מהחלטתך. ניסיתי להמשיך לשיר רק אני. או להדליק בעצמי מבלי לבקש ממך לחכות לשני סממנים אלה המסמנים את תחילת הסעודה. בהתחלה הצלחתי. אך בסופו של דבר, עדיין ביקשת להפסיק עם הכל, ולגשת ישירות לארוחה. וכיבדנו את החלטתך. כמו בכל מנהג, איננו מאמינה בכפיית מסורות, ואם אין רצון, כנראה המועד או התוכן לא מתאימים לעת עתה. וזה בסדר גמור.

וכך עבר לו כמה זמן... אולי שבועות... אולי חודשים... אני זוכרת שעבר לא מעט זמן...

עד שלפני כחודשיים בערך, אי שם בשולי הקיץ, בתחילת הסתיו, סעדנו לראשונה עם חברינו המקסימים שבהם התברכנו בקיץ האחרון. ולפני ארוחת הערב הטעימה, הם... הדליקו נר, ואז הם שרו ברכה. היית מהופנט, מתוק שלנו. הזכרון של הברכה שלנו התפוגג לך. אך עתה, כנראה, הקרקע הייתה פוריה שוב לזריעה מחודשת של מנהג חדש נושן.

כבר למחרת ביקשת להדליק נר. וברגע שהתחלנו גם לשיר את ברכת המזון שלנו, שאותה אתה מכיר בעל פה, גם אחרי שלא שרת אותה במשך זמן רב, ואם היו מילים שנשכחו, הן חזרו להן במהירות בזק, עיניך נצצו את הניצוץ הכה מיוחד שלהן. התחברת לכך חיבור חזק, מתוקי.

מאז זרמו די הרבה מים בנהר. במשך תקופת מה החזקנו גם ידיים בעת ששרנו את הברכה, תוספת מקסימה שאמצנו גם מנתיבה. תקופה מסוימת גם הרמנו את הידיים המשולבות בסוף הברכה, כמו שביקשת לעשות. אחרי כמה זמן, רק שרנו, מבלי להחזיק ידיים. את, מתוקתנו, גדלת לתוך הברכה שלנו וגם השתתפת בה בהתאם למה שהתאים לך - לעיתים החזקת ידיים, לעיתים הרמת אותן, לעיתים גם שרת, לעיתים ביקשת לשיר את הברכה, ולו כדאי להרים ידיים, אינספור פעמים במשך הארוחה.

מנהג זה מיוחד מאוד בשבילי. ואני מוקירה את העובדה שהוא חלק מחיינו. יש משהו מיוחד בעצירה רגעית במשך סדר היום העמוס התרחשויות ובתפילה קצרה זו. יש משהו בהכנה מיוחדת זו לקראת הסעודה. יש משהו בעשייה שביחד. יש משהו במילים הפשוטות של ברכתנו המסכמות בפשטות את שרשרת המזון שהתברכנו בו. יש משהו מעשיר בלהמתין עוד קצת, גם אם מאוד רעבים, ואולי, אחרי טעימה קטנה מהאכול, אם ממש לא יכולים להתאפק, ובחזרה, גם אם מכנית, אחרי הברכה. יש משהו מעמיק בלהתאסף יחד במאמץ משותף. יש משהו בהקשבה. יש משהו באור נר מרצד שמזכיר כי לעולם יהיה אור. יש משהו בטקסיות החוזרת על עצמה לפחות שלוש פעמים ביום. ברגע נוצר הקסם.

ואפילו אבא, שבהתחלה קצת פקפק במנהג החדש שלנו, מצטרף יותר ויותר לשירה...

הברכה שאנחנו כה אוהבים היא ברכת המזון מהדיסק "שיר מבוקר עד ליל" של "מוסיקה אורגנית". הנה המילים, בשינויים קלים.

לבננו: אם אתה לא יודע משהו, אתה לא עושה אותו

שוב ושוב אני מזכירה לעצמי...

אם אינך רוצה לעשות משהו, והסיבה לכך אינה נעוצה בעייפות או במשהו פשוט אובייקטיבי אחר (כמו, למשל, משהו אחר מעניין אותך באותו הרגע), אתה נוהג כך מסיבה פשוטה.

פשוט...

באותו הרגע, אינך יודע איך לבצע את הדבר...

גם אם רק אתמול עשית זאת על הצד הטוב ביותר...

כמה פשוט וכמה קשה לנו, המבוגרים, לזכור זאת...

למידתכם מיוחדת במינה, הדרגתית, לא תמיד מעגלית, אך לעולם כנה ואמיתית.

וכמה שאני יודעת זאת, עדיין, אני צריכה להזכיר זאת לעצמי די לעיתים תכופות.

עולם המבוגרים כל כך אינטנסיבי ודורש, שלרוב, נגמרת להם הסבלנות ללמד בעת שנראה להם שהמתלמד היה אמור כבר להפנים את השיעור הנלמד, על אחת וכמה, אם כבר הצליח בביצועו בעבר. שוב, הטעות הנפוצה, להסתכל על העולם המרתק של הילדות דרך זכוכית מגדלת של עיני המבוגר.

אני מקווה שאנחנו משרים עליך אווירה קצת אחרת. וגם אם לעיתים נגמרת גם הסבלנות שלנו, לרוב, אני מקווה שאתה יודע כי אם תזדקק, לעולם נוכל לסחוב אותך על גבנו, גם אם אתה כבר יודע ללכת בכוחות עצמך. ולו כדי שתוכל לנוח רגע כדי לקחת נשימה חדשה...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש...

לילדינו: אם לא נעים לכם - תתרחקו, או עוד מחשבות על אלימות

ככל שעובר הזמן, יותר ויותר אני מאמינה בכך כי אכן, לפחות בעיני, אנחנו נולדים עם רפלקס מובנה, או משהו דומה לכך, להגיב באלימות כלפי האלימות או כלפי הכאב המופעלים כלפינו. מה שמחזק אותי באמונתי זו היא את, לצערי, מתוקתנו. ככל שכואבת לך יותר הבטן, או כל דבר אחר שהופך אותך מבפנים, את גם מכאיבה לי בחזרה. צובטת, נושכת, שורטת. מימיך הראשונים ממש. משום מה, הדימוי הישיר שבא לליבי הוא צירי לידה, החזקים שבהם, שבמהלכם, כדי להקל על הכאב, נשים תופשות בחוזק רב, נועצות את ידיהן ממש, בכל שנמצא בסביבתן - תהיה זו יד בן זוגן, קיר או מעקה מיטה.

ככל שעובר הזמן, כבר כמעט שנה מהפעם האחרונה שדיברתי על כך על גבי דפים אלה, אני יותר ויותר נוכחת כי אחד האתגרים היותר קשים שחוויתי בהורות, הוא להנחיל לך, מתוק שלנו, את המנהג שלא להגיב באלימות כלפי אלימות. אוך, כמה שזה קשה!!! על כל עשר פעמים בהן אתה מגיב באלימות, וגם מנמק אותה בכך שקודם הופעלה אלימות כלפיך, אולי, אולי תקרה פעם אחת, בה תגיב בדרך אחרת. מבחינתי, זו נקודת אור. ועדיין, אחד הדברים היותר קשים לי לצפייה בהם, הוא התנהגות אלימה כלפי מישהו. אחד השדים האיומים יותר החיים בתוכי, הוא לא להגיב באלימות אימפולסיבית כלפיך, כשאתה נוהג כך כלפי אחותך. אחד האתגרים היותר מאתגרים שעברתי, הוא ללמוד לשלוט בשד זה. אחת האמונות שלעיתים קשה לי יותר לאחוז בהן, היא להאמין כי פעם הנוהג של לא להגיב באלימות כלפי אלימות יהיה מושרש בתוככם עד כדי כך, שלא תצטרכו אתם בבוא הזמן להלחם בשד דומה שלכם.

ככל שעובר הזמן, אני מאמינה יותר ויותר כי אי אפשר להסביר למישהו שקיימת בידיו האפשרות שלא לנהוג בדרך מסוימת, מבלי לנסות להציע לו ולו חלופה אחת אפשרית אחרת שתוכל לדעתנו להתאים לו. להכנס לרגע לנעליו, לדמיין את מה שהוא חש בתוכן, ולנסות לצעוד בנעליו אלה בדרך שאולי גם הוא יוכל למצוא את עצמו צועד בה. אין זו חוכמה לציין אך כי אין הוא יכול לנהוג בדרך כלשהי. התלבטנו רבות על מהי הדרך שנמליץ לך לנהוג בה, בעת שתחווה אלימות כלפיך. לרוב, כשאני מוצאת את עצמי בצמתים כאלה, אני מנסה להבהיר לעצמי מהו הדבר החשוב ביותר שהייתי רוצה להסביר לך, מעין עקרון על שכזה, שיאיר באור זרקור חזק את דרכי התנהגותך במצבים דומים, ויסייע לך בנקל להעדיף התנהגות אחת על פני אחרת, ואף לבחור בפתרון יצירתי עצמאי אחר, שונה מזה שהצענו.

כשמישהו מפעיל אלימות כלפיך, הדבר הכי חשוב בשבילי הוא שלא תפגע. בכל גיל, בכל סיטואציה, בכל סיפור שניסיתי לחבר לעצמי, זה הדבר הכי חשוב שרציתי שיקרה. מרגע שהגדרתי יעד זה, הכל התבהר.

 וכך נולדה המנטרה שכבר כשנה אנחנו חוזרים אחריה לפחות כמה פעמים ביום.

אם מישהו מכאיב לך, קודם כל, תתרחק.

ורק אז תעיר לו על כי הכאיב לך ותנסה לדבר איתו.

אם הוא ממשיך להכאיב לך, תקרא לסיוע (בשלב זה, הקריאה מופנית למבוגר).

על פניו, נראה זה פתרון פשוט. בפועל, אם לחזור לשורות הראשונות שכתבתי, דרך התנהגות זו מנוגדת מאוד לטבע השרדותי שלנו. אין זה המקום להעמיק עד כמה עצוב לחיות בעולם, בו כך מתנהגים הדברים. כמה מוזרה העובדה שלפחות לך, אנחנו כל הזמן צריכים להזכיר כי אם מכאיבים לך, כדאי שתתרחק. לרוב, אתה פשוט נשאר במקום בו היית. זה המצב. מה שחשוב יותר הוא שכמה שלא חשבתי על הנושא, שוב ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה. העיקר שתהיו שלמים. תרתי משמע. גם אם לא יהיה מדובר במעשה אלימות, העיקר שתפנימו כי לעולם תהיה בידכם האפשרות להתרחק ממשהו שלא נעים לכם, ממשהו שלא תהיו מעוניינים לקחת בו חלק. לעולם בחירה זו תהיה נתונה לכם, גם בימים סוערים של התבגרות, גם בלחץ חברתי כזה או אחר, גם כשתהיו קטנים, וגם כשתגדלו, גם אם כל העולם יצפה שתתנהגו אחרת. פעם, מתוך תבונה מדהימה של הילדות, שיתפת את אבא בכך שאתה חושב שמי שהכאיב לך ידע שהוא מכאיב לך וגורם לך למשהו לא נעים, ועשה זאת בכוונה. על כך השבנו, כי מה שהכי חשוב בכל סיטואציה הוא כי תשמור על עצמך. אי אפשר יהיה להפוך את סדר הדברים אם תפגע, או אם תקח חלק במעשה שלא לליבך. אי אפשר יהיה להתדיין עם הפוגע וגם להשלים איתו, אם תפגע. כך או אחרת, מה שהכי חשוב, הוא כי קודם כל תתרחק. ואז תפעל באמצעות מילים בלבד.

 אנחנו שלמים מאוד עם הנחיה זו. אינני דואגת שלא תלמד להגן על עצמך, כשבאמת תצטרך לעשות כן. לא זאת הייתי רוצה ללמד אותך. לא מלחמה הייתי רוצה כי תכיר בעולם בו הפכה היא לחלק ממנו, אלא שלום שאותו לרוב תצטרך ליצור בעצמך.

 נ.ב חשוב לי להבהיר, כי השימוש במושג "אלימות" בא אך כדי לשתף במחשבותיי בנושא זה. איננו נוהגים להשריש מושג זה בשפת היומיום שלנו. וגם, ברור כי הכוונה לכל אלימות באשר היא - פיזית ומילולית.

לבננו: לומד לחצות כביש לבדך

אני מאמינה מאוד בלמידה איטית והדרגתית.

אני מאמינה מאוד בלמידה שמגיעה כמענה לצורך ולשאלה שעלו מהלומד.

אני מאמינה מאוד בלמידה בגובה עיניים, תוך כדי מתן כבוד ללומד ולמידת האחריות המוטלת עליו.

ולכן, כששאלת אותנו שוב ושוב מתי תוכל כבר לחצות כביש לבדך, הרגשתי כי הגיע הזמן להתקדם צעד קטן נוסף בלמידתך בנוגע לכבישים.

התייעצתי עם אבא ובחרנו לך כביש התנסות. המדובר בכביש גישה בפארק מאחורי הבית שלנו. אם הולכים ברחוב שלנו, באיזשהו שלב צריכים לחצות גם כביש זה. אין מדובר בכביש סואן, ורוב המכוניות הפונות אליו מהרחוב, מתכוונות ישירות לחנות בחנייה, כך שלרוב לא נוסעים בו במהירות גבוהה. ועדיין, זהו כביש לכל דבר. וככזה הוא מעולה ללמוד את כללי ההתנהגות בעת חציית הכביש - לחצות לאט, לשים לב כל הזמן למתחרש בכביש, לעצור לפני החצייה ולבדוק אם יש מכונית נוסעת. ואת כל זה, כמובן, עדיין עושים ליד מבוגר שחוצה גם הוא את הכביש. סמוך אליו, אך בלי להחזיק את ידו, כמובן...

צעד קטן מבחינתנו, הוכחה ענקית מבחינתך כי אנחנו סומכים עליך ומאמינים בך...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש...

לילדינו: מתנות לימי הולדת

כבר כמה שנים אני מתלבטת לגבי כל נושא המתנות לימי ההולדת.

עם הזמן, הרגשתי כי שאלה זו נפתרה חלקית, בכל הנוגע למתנות שלנו לכם. אך החלק הרחב יותר, הנוגע למתנות אחרים לכם לכבוד ימי הולדתכם, עדיין ביקש למצוא מענה.

והשנה הרגשתי כי המענה חייב להמצא, כיוון שמודעותך, מתוק שלנו, התחילה להפתח יותר ויותר לבלוע את העולם שסביבך, והבום טרם טררם שלא כל כך לשמחתי, נהוג בחברה בכל הנוגע לימי ההולדת, התחיל להכיר את עצמו גם לך. כך שכן, השנה, שלא כמו בשנים האחרונות, לא היה כל ספק שתקח חלק פעיל בפתיחת המתנות שיינתנו לך, מה שיצמצם מאוד את היכולת שלי להחליף את אלה מהן הלא מתאימות לנו כל כך, כשהן עדיין ארוזות באריזות המקוריות שלהן.

כן, אני יכולה להגיד בפה פתוח - אני מקפידה מאוד על כל הנכנס בין כותלי ביתנו. אני מאמינה שזו אחריותי. אינני חושבת שאנחנו מגבילים אותכם במשהו על ידי כך שאנחנו שומרים על איכות ועל מהות סביבתכם שתהיה ככל האפשר יפה, אסטטית ומתאימה לכם. מעבר לביתנו אתם מוזמנים להתנסות בכל מה שהחיים מזמינים לכם, אך לתוך ביתנו אנחנו מזמינים את אשר יתאים לדעתנו, של אבא ושלי, לכם, וככזה יכוסה באהבתכם ובאכפתיות כלפיו, וישמש אותכם במשך זמן מה בשלל כובעים שונים.

התלבטתי רבות איך לשלב בין כל אלה. ואז מצאתי פתרון. כזה שגם מאפשר לנו לשמור על סביבתכם, גם מאפשר חופש פעולה מסוים למי שרוצה לבחור בעצמו מתנה בשבילכם, וכזה שגם משאיר לכם את הטעם המתוק של פתיחה חופשית של המתנות.

יצרתי רשימת מתנות שחשבתי שתשמחו לקבלן, ומכל מי שהזמנו לחגוג איתכם את ימי הולדתכם, ביקשנו לבחור את אחת המתנות מתוך הרשימה. כמובן, לא לפני שהסברנו גם שהכי חשובה בשבילנו עצם השתתפותם בחגיגתכם, ואין כל צורך להביא מתנה נוספת מעבר למתנה מיוחדת שכזו. ובכל זאת, אם ירצו להביא משהו, נשמח מאוד אם יבחרו את אחת המתנות שברשימה. ברשימה הכללתי פריטים מכל מיני תחומים ובכל מיני מחירים, כדי שכל אחד יוכל לבחור משהו שמתאים לו מבלי להרגיש שלא בנוח מסיבה כלשהי. לפחות ניסיתי.

הייתי שמחה מאוד עם הפתרון שהגענו אליו. קצת הרגשתי לא בנוח מעצם אזכור נושא המתנות עם המוזמנים, אך יכולתי לחיות עם חוסר נוחות זה לעומת ההקלה שהרגשתי מעצם העובדה שתוכלו לקבל כך מתנות מיוחדות ומעשירות, כאלה שנמצאות גם כך ברשימת ההמתנה שלנו. בפועל, קיבלתי תגובות נלהבות מהמוזמנים - יותר ממה שציפיתי שיינתנו, לרבות אלה שביקשו ממני את הרשימה כדי להשתמש בה או לפחות בחלקה גם עבור הילדים שלהם.

ודבר לא פחות חשוב - לפני חגיגת הולדתכם, ניסינו להסביר לך, מתוק שלנו, פעם ועוד פעם שמה שחשוב באמת הוא כי אנשים שאוהבים אותך בחרו לחגוג את החגיגה הכה מיוחדת ביחד איתך, וזה מתנה אמיתית כשלעצמה. וגם, כי מתנות ניתנות כל הזמן, ולא דווקא בימי הולדת. ואם מישהו החליט שלא להביא לך מתנה, זו החלטה שנכבד אותה. ושוב, מה שהכי חשוב הוא שאותו אדם הגיע לחגוג איתך. וגם חיוך, וחיבוק, ומשחק, יכולים להיות גם הם מתנה. ולפני החגיגה, סיכמנו איתך כי את כל המתנות תשים בתיק מיוחד שיונח במקום שנקבע, ושתפתח את המתנות, כשנחזור הביתה.

וכן, בעיקר לנוכח ימי הולדת שהשתתפת בהם, בהם הונהגו טקסי פתיחת המתנות שונים ומשונים, וההמולה מסביב למתנות הייתה במימדים כאלה ואחרים, יצא כי רצת למי מהמוזמנים וקיבלת את פניהם בשאלה: "הבאתם לנו מתנות?". לשמחתי, זה קרה רק פעם - פעמיים, והשתדלתי למצוא אחר כך רגע נחת להזכיר לך שוב בעדינות את משמעות המתנות, כפי שאנחנו רואים אותה והיינו רוצים שתראה גם אתה.

ניסינו לא להדגיש את ההבחנה בין המתנות בשבילך, מתוקנו, ולבין המתנות בשבילך, מתוקתנו. אפשר לומר, כי על פניו, בין המתנות היו יותר את אלה המתאימות לגילך, מתוקנו, אך הסברנו כי אלה המתנות בשבילכם. אני מניחה שבשנה הבאה, כשאת, גברת נחמדה, תקחי חלק פעיל יותר בפתיחת המתנות, נצטרך לדבר קצת יותר על נקודה זו, אך עד אז יש עוד קצת זמן. וברגיל, איננו נוהגים להפריד בין הדברים שלכם בבית יותר מדי גם בחיי היומיום שלנו.

ולסיום, לפתע חשבתי שאולי מי מהקוראים יהיה מעוניין להציץ ברשימה, ולכן צירפתי אותה כפי ששלחתי אותה לחברינו ( תסלחו לי על העדר עריכה נוספת)...

והנה רשימת המתנות המתאימות לילדים בני ארבע:

ספרים דרך Bookdepository (המשלוח לארץ חינם):

And So They Build - 6$
 http://www.bookdepository.co.uk/So-They-Build-Bert-Kitchen/9781564025029

where do they go when it rains? - 14.5$
http://www.bookdepository.co.uk/Where-Do-They-Go-When-it-Rains-Gerda-Muller/9780863157493

where the river begins - 6.15$
http://www.bookdepository.co.uk/Where-River-Begins-Thomas-Locker/9780140545951

all in a day - 8.68$
http://www.bookdepository.co.uk/All-Day-Cynthia-Rylant/9780810998728

wonderful worms - 8$
http://www.bookdepository.co.uk/Wonderful-Worms-Linda-Glaser/9781562947309?b=-3&t=-20#Fulldescription-20

how a seed grows - 7.15$
http://www.bookdepository.co.uk/How-Seed-Grows-Helene-Jordan/9780064451079

how animal babies stay safe - 5.6 $
http://www.bookdepository.co.uk/How-Animal-Babies-Stay-Safe-Pb-Mary-Ann-Fraser/9780064452113

מתנות שאפשר לרכוש בארץ:
16 בלוקים מדונג 130 שח
http://www.omershop.co.il/product/14463,1329,10554.aspx

דמקה סינית - 45 שח פלוס משלוח (לא יודעת כמה)
http://www.yesod.co.il/article_page.asp?id=569&scid=100

דיסק "הזמנה למחול" - 60 שח + 15 שח משלוח
http://www.musicaneto.com/disk_details.asp?disk_id=963

ספר "זהו העולם כולו" - 55 ש"ח (המשלוח חינם)
http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Product.aspx?ProductID=13620648&CategoryID=1

ספר "החליפה החדשה של פלה" - 55 שח. אפש רלאסוף מטבעון
http://www.daniel-zehavi.co.il/books/b_hahalifa_hahadasha_shel_pele.asp

ספר "התזמורת מתלבשת" - 55 ש"ח +10 ש"ח משלוח
http://bookme.co.il/Books/42-1000399/Home.aspx

ספר "כינור הקסם" - 50 "שח +משלוח (הזמנה במייל מyamamori@bezeqint.net)
http://www.levy-yamamori.com/35937/%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%A7%D7%A1%D7%9D

ספר "צבת הים הירוקה"- 50 "שח +משלוח (הזמנה במייל מyamamori@bezeqint.net)
http://www.levy-yamamori.com/35937/%D7%A6%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%94

ספר "הגן הקסום" - 40 ש"ח + 10 ש"ח משלוח
http://bookme.co.il/Books/604-12/Show_Writer.aspx?Writer_ID=34658
או http://www.levy-yamamori.com/35937/%D7%94%D7%92%D7%9F_%D7%94%D7%A7%D7%A1%D7%95%D7%9D - 50 "שח +משלוח (הזמנה במייל מyamamori@bezeqint.net)

ספר "אטלס בעלי החיים בסביבתם הטבעית" -  48 ש"ח +10 ש"ח משלוח
http://bookme.co.il/Books/42-1001284/%D7%90%D7%98%D7%9C%D7%A1-%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%91%D7%AA%D7%9D-%D7%94%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA.aspx

ספר "ציפורי הבר הגינה ובחצר" - 35 ש"ח + 15 שח משלוח (הזמנה מshlompof@netvision.net.il)
http://www.yardbirds.org.il/company/for%20sale.htm

דף מגדיר של ציפורים - 10 שחhttp://www.yardbirds.org.il/company/for%20sale.htm

מתקן האכלה לצופיות - 40 ₪ (הוא המתקן המופיע בתמונות - תודה רבה, קרנה המתוקה!!!)
http://www.yardbirds.org.il/company/for%20sale.htm

מדריכי כיס "טבע ישראלי" - 100 שח
http://www.yardbirds.org.il/company/noam/noam.htm

לבננו: מה הבנת ממה שסיפרנו לך

לא זוכרת איפה קראתי על כך, מצטערת, אך היה זה שוב מסוג הדברים שאחרי שקוראים אותם, פתאום קולטים שהרי ידענו זאת לאורך כל הדרך, אך איזה מזל שנזכרנו בכך הרגע...

לעיתים, מה שלא פחות חשוב ממה שסיפרנו למישהו, הוא מה שהוא הבין מכך...

ולכן, לאחרונה, התחלתי יותר ויותר לשאול אותך מה הבנת מתוך מה שסיפרתי לך. אין מדובר במבחן ידע, ואינני מפעילה שאלה זו בסיטואציות של הקניית ידע. אלא בכל דבר יומיומי כמעט, ובמיוחד לגבי משהו חשוב שאנחנו מדברים עליו, כמו למשל, לא ללכת בתוך השיחים (בעונת נחשים), להרים סלעים באמצעות משהו ארוך (בעונת עקרבים), להזהר בהליכה על המדרכה עם חונות עליה מכוניות, להמתין למישהו שיסיים לשוחח עם מי שהוא משוחח לפני שניגשים אליו לשאול משהו, ועוד ועוד ועוד...

זו שאלה עדינה, שיכולה ברגע להעמיד אותך במצב של חוסר נוחות במקרה שלא כל כך הבנת את מה שדיברנו עליו. ולכן, כמו בכל דבר, כדאי לשאול אותה רק במצבים שמתאימים לכך, ובמקרים רבים גם להחליף אותה פשוט בשאלות מנחות קלות יותר. מה שכן, הרבה פעמים נופתע מכמה רחוקים יכולים הדברים ששמעת ממה שדובר עליו בפועל.

ואם כך הדבר, הרי זה היה רק עניין של זמן שגם אתה תשאל אותנו, כשתסביר לנו על משהו: "האם דיברתי ברור?" ותשאל שאלות הבהרה...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש ימים...

לילדינו: אנחנו לא מדברים באנגלית

אנחנו לא מדברים באנגלית...

כלומר...

אנחנו מדברים אנגלית, אך לא מדברים באנגלית ליד מי שאינו מבין אותה.

כלומר...

לידכם.

והסיבה לכך פשוטה...

לא אדבר בשפה שאינה מובנת ליד מישהו, אם אני יכולה לתקשר בשפה שכן מובנת. כך ליד אנשים מבוגרים, ועל אחת וכמה, כך גם ליד ילדים קטנים.

הרי אחרת איזה מסר בדיוק אני מבקשת למסור לכם...?

במקום לשתף, לסרב...

במקום לכבד, לזלזל...

במקום להתמודד, לברוח...

במקום להתחשב, להיות אדישים...

במקום להשתדל, לא להתאמץ ולו קצת...

ולכן, אנחנו מדברים לידכם בעברית.

ואם אנחנו רוצים לומר משהו שלא מיועד לכם באותו הרגע, אנחנו בוחרים בדרכים יצירתיות לעשות כן... בשפת הסימנים, בשפת הגוף או בעברית.

ואם איננו מצליחים, אנחנו בוחרים בפתרון היפה מכולם ומתאים כמעט לכל סיטואציה מורכבת - בשתיקה...

ואם איננו זוכרים מה רצינו לומר אחד לשניה מאוחר יותר, עת מוצאים אנחנו את עצמנו לבדנו, סימן שהדבר לא היה אמור להאמר מלכתחילה, סימן שזה לא היה משהו עד כדי כך חשוב...

נ.ב וכן, אני יודעת שנגעתי בנושא רגיש...

לבננו: על איך כרתת את עץ האזדרכת או עד כמה חשוב כן לשתפך

קו ההורות שבחרנו מעמיד אותנו לעיתים באתגרים יומיומיים לא פשוטים.

תהיה זו אך העמדת פנים, אם נרצה על חשיבות מתן חופש הבחירה והסתכלות עליך בגובה העיניים, אך בשעת המעשה כל דבר שתבקש לקחת חלק בו יהיה מעבר לתחום הישגך.

מאידך...

לעיתים אך המחשבה על שיתופך בכל מעשה שכיח שלנו יכולה להכביד, ולעיתים גם להעיק בשל האטה בקצב הביצוע, העדר אפשרות לחשוב בשקט ובצלילות על דרך הפעולה, דאגה לתת לך אפשרות להתנסות, להשמיע את דעותיך, את הפתרונות שחשבת עליהם, ומה לא...

ועדיין, למרות כל הקושי שבעניין, לעולם לא אוכל להתכחש לחשיבות שיתופך במעשינו, אם ביקשת כי נעשה כן. אם נסרב לך כעת, ההשלכות יהיו מכבידות בעיני וישפיעו גם על התחומים האחרים שבהורותנו וביחסים שבינינו. יותר ויותר אני מאמינה כי מדובר במקשה אחת, ואף על פי שלעיתים אין כל קשר גלוי לעין בין הדברים, בפועל הכל קשור. לא נוכל לבקש ממך להתחשב באחותך למשל, או ברצונות ילדים אחרים או בשלנו, אם אנחנו נעמוד כל הזמן על ההפרדה בין כלי העבודה שלנו לשלך. זה אולי ברור יותר. אך גם לא נוכל לבקש ממך לחכות להפסקה בשיחה של אנשים אחרים, לפני שתגיד משהו, למשל, אם בשעה שפחות נוחה לנו, גם אם לא באמצע השיחה, לא נתפנה להקשיב גם להרהוריך, לא משנה כמה ארוכים וסבוכים לא יהיו.

ואם חושבים בכיוון חיובי, על איך כן משתפים אותך במקום על איך אפשר לעשות משהו מאחוריך גבך או מבלי לערב אותך, החומות לפתע נפתחות ומגלים פתרונות מפתיעים. למשל, אפשר לארגן לך פינת עבודה ספונטנית עם עבודה מקבילה הדומה למה שאנחנו עושים; אפשר להזכר שלרוב, מה שמעניין אותך בשלב ההתפתחותי בו אתה מצוי הוא התהליך ולא התוצאה הסופית, ולהתמקד במציעת פתרון כזה שירצה את משיכתך הבלתי נשלטת להתנסות בתהליך הנגלה לעיניך; אפשר להציע לך לחכות בסבלנות עד ששלב כלשהו בעבודה שלנו מתבצע, שלב כזה שאיננו מסוגלים או מעוניינים באותו רגע לשלבך בו, ולאחריו לאפשר לך להתנסות במה שהיית מעוניין בו מלכתחילה. אם מתמקדים בעיקר, הטפל זז הצידה ואינו מציק עוד. ואגב, אין דבר שאי אפשר לפתור אותו בהדברות. גם במקרים אלה...

הנה לך דוגמא... איך כורתים ענף מעץ האזדרכת המאיים על ביתנו שאין כל אפשרות שתוכל להגיע לנסרו בשל הגובה הרב יחסית שהוא מצוי בו...?

מסבירים לך בעדינות את הסיבות להשארתך הזמנית בצד (את הסיבות האמיתיות, אחרת אין סיכוי שתאמין לנו ותקשיב לנו)...

ומאפשרים לך ולצוות העבודה המסור שלך לנסר את הענף שנוסר כמחווה נפשתכם במשך כמה שבועות שלאחר מכן...

והראיה לכך שההבחנה בין העיקר (הרצון לנסר) לבין הטפל (השתתפות פעילה בכל שלבי האירוע) נעשתה בחכמה במקרה זה, היא בכך שגם תשעה חודשים לאחר המקרה אתה עדיין מדבר על איך ניסרתם את הענף של עץ האיזדרכת יחד (!) - אבא, גבי, אלעד ואתה, על איך גבי ניסר אותו ואבא, אלעד ואתה משכתם אותו בחבל שקשרתם אליו (מה שבפועל אגב לא קרה, אך את מי מעניין באמת מה קרה בפועל? מה שמעניין הוא שבפועל הרגשת כי משתפים אותך בשל העובדה שהצרכים האמיתיים שלך באותו הרגע נענו...:)

ועוד הערה קטנה לגבי הלימוד הבלתי פוסק באמצעות מוחך קולט (absorbent mind) הלא נח לרגע, הוא כי עד היום אתה מנסה לעיתים לטפל בענפים בדרך דומה - לקשור אותם בחבל, קצת קצת לנסר את היסודות, ואז למשוך את הענף בחבל...:)

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וקצת...

לבננו: בשמלתך

כבר סיפרתי לך על גישתי לתחפושות...

כך שכשיום קייצי בהיר אחד הבעת רצון לשים את השמלה שבארגז התחפושות (שלמעשה הייתה כנראה כותונת לילה, שקצת קיצרתי לה את הכתפיות בקשירה), חייכתי לעצמי. כלפיך הייתי רצינית מאוד. ולא התנהגתי שונה מאשר אם הייתי רואה אותך לובש כל בגד אחר.

הסתובבת בשמלה כבר כמה פעמים בעבר. בתוך הבית. אני מניחה שהמפגשים היותר תכפים עם מיכל לאחרונה, הגבירו את התעניינותך בשמלות. הפעם, כשהגיע הרגע בו היינו צריכים לצאת לטייל, חיכיתי שתבקש להחליף בגדים. כשראיתי שאין כל סימן לכך באופק, התלבטתי, כהרגלי, מה לעשות. איך להגיב מבלי ליצור מבוכה או שאלה במקום בו לא אמורים להיות שאלות? החלטתי פשוט להגיב בעדינות: "אתה יכול ללכת גם בשמלה, מתוקי. פשוט חשבתי שתרצה לדעת שבדרך כלל בנות לובשות שמלות". הקשבת. חשבת. ו.. החלטת ללכת בשמלה!

וכך הסתובבנו...

אכן, חששתי מתגובות הסביבה. חששתי שתפגע או תהיה נבוך. באופן מדהים, כל התגובות היו חיוביות. והמדהים עוד יותר, שלא כהרגלינו, שתמיד חושבים שאתה בת (ואחותך בן..?!), הפעם כולם ידעו שאתה בן. מה זה אומר עלינו???

מעניינת בעיני העובדה כי אינך מתייחס לשמלה כאל תחפושת, אלא קורא לה "שמלה שלי". מה שעוד יותר מדגיש בשבילי את העדינות שבה חייבים להתייחס לכל עניין התחפושות, מבלי לכפות או לאלץ, ומבלי, כמובן, לקשרן אך לפורים...

נ.ב. ואתה בן שלוש שנים ואחד עשר חודשים...

לבננו: מצאתי פתרון!

אני לא זוכרת איך בדיוק התחלנו עם זה..

אני מניחה שפשוט במקרים שבהם היית מוצא את עצמך במבוי סתום, כמו, למשל, היית רוצה משהו שאחותך כבר תפשה, או שהיית מבקש לעשות משהו שלא ממש היה מתאפשר לעשותו באותו הרגע, או שהייתי מתווכת בינך לבין ילד אחר בדיונכם על משהו, הייתי אומרת לך, מבלי לשים לב בהתחלה: "בוא נחפש פתרון! תמיד אפשר לחשוב על פתרון שיתאים לכולם".

עד שיום אחד לפתע שמעתי אותך: "אמא, מצאתי פתרון!"...

מאז זה הפך למנטרה... זה, וגם: "תמיד אפשר לחשוב על פתרון, אמא, נכון?"...

איך שאני אוהבת אותך!!!

אכן, תמיד...

נ.ב. ובתמונות אתה בן שלוש שנים ואחד עשר חודשים...

לילדינו: לומדים לעבוד יחד-1

הרבה דברים משתנים להם לאט לאט בכל הנוגע לעבודתך עם הפעילויות, מתוק שלנו.

ואני לא בטוחה אפילו מדוע.

ברור כי לעובדה שאני פחות זמינה לעבוד איתך לבד על פעילויותיך מאז שאחותך הצטרפה אלינו, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה שמה שחשוב בעיני בסופו של דבר זה האיכות ולא הכמות, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה כי פעילויותיך פחות זמינות לך כעת, מאז שאחותך גדלה ומגלה עניין רב בכל עיסוקיך, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה כי אני מאמינה בכך כי לאופן התערבותי בסיטואציה סבוכה זו שבה אתה רוצה לעבוד על פעילויותיך, ואחותך מבקשת גם היא לעבוד בדיוק על אותה הפעילות, למרות שעל פניו אינה מוכנה לכך כלל וכלל, יש השפעה על כך.

בהקשר זה, הבית מאוד שונה מבית הספר, ותגובותיי, כמו גם דרך התנהגותי בכלל בכל הקשור אליכם, היא שונה בתכלית מאיך שהייתי נוהגת אם הייתם תלמידים מן המניין בבית ספר מונטסורי. אני מאמינה מאוד ביחס שוויוני כלפיכם, אלא אם החיים עצמם, במהלכם הטבעי מכתיבים אחרת. וכמובן, "שיוויוני" אין פירוש "לא מיוחד". אני מאמינה כי לאפשר לכם לעשות משהו שאתם מבקשים לעשות, אין חשוב מזה להעצמת האמון שלכם בעצמכם וביכולותיכם. כמובן, תיעשה התאמה למסוגלותכם ולשלב ההתפתחותי בו אתם נמצאים. כמובן, שלא תדרשו לעשות את מבוקשכם על הצד הטוב ביותר האפשרי, אלא איך שאתם מסוגלים לבצע אותו. כך או אחרת, "אתם יכולים!", בעיני הרבה הרבה יותר חשוב מאשר "אתם עדיין לא יכולים, אך בבוא היום לבטח תוכלו!". ולכן, אני מאמינה, שאם אחותך תגש לאחת הפעילויות המיועדות בשבילך, ונסיון עדין להסיח את דעתה, כמו למשל, "אולי תרצי לעבוד עם...?", לא יצלח, לא אוכל להגיד בקול רם: "זה לא בשבילך!". וגם לא אוכל להסביר לה בשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת כעת, שהיא יכולה לעבוד רק על הפעילויות שהוצגו לפניה, כשעל המדפים יש את כל המבחר המסקרן. היא איננה עוד יכולה לעכב את סיפוקיה. אני מאמינה כי יחס מפלה זה ישפיע על כל הרבדים האחרים של חיינו, ומעדיפה "להקריב" במידת מה את עבודתך הטהורה עם פעילויותיך לטובת הנוהג כי במשפחה שלנו הכל מותר לכולם, במגבלות הכבוד ההדדי שאנחנו רוכשים אחד כלפי השניה לגבי אי ההתערבות במשהו שאחר מרוכז בו, מבלי הסכמתו.

ברור כי לעובדה שאני יותר ויותר מכבדת את עקרונות unschooling ומשתמשת בפעילויות מונטסורי אך כשהצורך בלימוד כלשהו עולה מבחינתך, וגם אחרי שכבר התבשלת בצורך זה זמן מה, וניסית לבד את כל הפתרונות האפשריים כדי ללמוד קונספט כלשהו, יש השפעה על אופן עבודתך עם הפעילויות. ברור כי לעובדה כי אני הופכת להיות פחות ופחות מתערבת, יותר ויותר מתבוננת ומאפשרת, לפחות, ממש ממש משתדלת לפעול בדרך זו, יש השפעה על כך.

וכך יוצא שעבודתך עם הפעילויות נראית אחרת מפעם. לעיתים עובר זמן רב עד שאתה ניגש אליהן. לעיתים אתה עובד רק עם הפעילויות החדשות. לעיתים אתה מנסה ומתנסה בדברים שלא ראיתי כתובים אותם בשום מדריך מונטסורי, אך בעיני מאוד מתאימים לרוח הדברים העומד מאחור כל הקונספט של מונטסורי. אתה חוקר, בודק, בוחן. ואני משתדלת להשאיר את האשמה העצמית בצד ולעקוב אחריך. לשמור אך על הגבולות ההכרחיים. לאתגר את עצמי בהתבוננות בלתי פוסקת. בלאפשר. בלהקשיב...

ואז, כשאחותך לפתע מתעוררת לפני הזמן, או בדיוק באמצע עיסוקיך, ואתה מזמין אותה לעבוד איתך, מאשר מתגונן על עבודתך (מה שקורה גם, כמובן), אני מחייכת לעצמי. לעיתים אני מודאגת הרבה יותר לגביך ממה שאתה מודאג בעצמך. ואתה ממשיך ללמד את אמך. לעולם תעשה כך, אני מאמינה...

ואני יודעת שיום יגיע והבלבול שאני חשה לעיתים כלפי עבודתך עם הפעילויות במצב הנוכחי יחלוף. ואני יודעת שיום יבוא ושניכם תעבדו זה לצד זה בשלווה ובהקשבה.

לילדינו: חוצים את הכביש

הריקוד שלנו עם הכביש נמשך. ואנחנו לומדים צעדים חדשים.

כביש הוא מקום כל כך מסוכן. ולצערנו, מקומות מגורינו לרוב רווים בכבישים. ואני מודה, עובדה זו מלחיצה אותי מאוד. ולכן, אני תמיד בוחרת להחמיר במנהגים שאנחנו מדגימים כלפי השימוש בכביש. בתקווה, כי עבורכם הדבר יהפוך לדבר שבשגרה, ואולי ככזה יגן עליכם.

חשבתי על איך אוכל ללמד אותכם לחצות את הכביש. כבר בגיל רך כמו שלכם.

משום מה, ההקפדה על החציה במעבר חציה דווקא נראתה לי פחות חשובה. אולי בגלל שבישובים כמו שלנו, מעברי חציה קיימים רק בכבישים ראשיים. ולכן הקפדה זו, למעשה, מתרוקנת מתוכן.

לי נראה חשוב יותר להדגים לכם כי חוצים את הכביש רק אם בטוחים בכך שעצרו לכם. ניסיתי לחשוב על סממנים מוחשיים ואובייקטיבים שיסייעו לכם להשתכנע בכך שהנהגים באמת מחכים לכם. כך הגעתי להחלטה הבאה.

כשאנחנו מבקשים לחצות את הכביש, אנחנו עוצרים ומחכים עד שהמכונית תעצור לנו. תעצור לגמרי. איך נדע אם היא באמת עצרה? אם נחכה עד רגע העצירה ממש, ורק אחרי שניצור קשר עין עם הנהג, ואפילו נשאל: "אפשר?", והוא יהנהן לנו בתגובה, רק אז נדע בוודאות שהוא מחכה לנו. ורק אז נוכל לחצות את הכביש.

זה הפתרון היחיד שמצאתי. אבא לא כל כך מסכים איתי בטענה כי אין זה מציאותי לחכות לכל רכב שיעצור באמת. וכי יכול לעבור זמן רב עד שנחצה בפועל את הכביש. ואני לא מסכימה. הטיעון של כמות המכוניות שיחלפו על פנינו לא רלוונטי מבחינתי. כך או אחרת, זו הדרך היחידה שהצלחתי לחשוב עליה שתדגים לכם כי אפשר לקוות כי עתה אפשר לחצות את הכביש בבטחה. דרך התנהגות זו מתאימה לכל כביש שהוא - גם אם כולל הוא מעבר חציה וגם אם לא, גם אם שומם, וגם אם סואן, גם אם באור, וגם אם בחושך.

וכך אנחנו חוצים את הכביש. מחזיקים ידיים. מחכים. לעיתים פחות זמן, לעיתים יותר. ואני מחייכת לי בלב בכל פעם שאני שומעת אותך שואל: "אפשר?", וגם מוסיף בעקבותיי: "תודה רבה"...

לבתנו: על התפרצות הזעם הראשונה, על ההסתגלות למצבים חדשים ועל הישן החדש שבין האחים

היתרון הכי גדול של ההורות בפעם השניה, הוא הבטחון שרוכשים בהתהנגות במצבים התפתחותיים אקוטיים. או לפחות, נדמה לנו, שרוכשים אותו, הרי בסופו של דבר ההטעיה הכי גדולה שהיינו יכולים להטעות את עצמנו, הייתה יכולה להיות בכך שהיינו מאמינים ולו לרגע שאנחנו יודעים בכלל משהו. ובכל זאת, אפשר לומר, שלפחות במידה מסוימת את זוכה להורים שמתנהגים בשלווה יחסית במצבים בהם בזמנו, עם אחיך, היו אובדי עצות יותר (עד שכאמור, את מפתיעה אותם מחדש). וכן, אני מודעת לסכנה באמונה זו, כי הרי כל ילד מיוחד במינו ולכל אחד נדרשת גישה מיוחדת כשלעצמו. אולי פשוט אסתפק באמרה, שנדמה שהקרקע, עליה נוחתים האחים שנולדים אחרי הילד הראשון, רגועה יותר...

כך, למשל, הפעם, בכל אבן דרך התפתחותית שאת משאירה מאחוריך, אני צופה למספר סממנים שיתרחשו במקביל לשינוי - הפרעות שינה, הפרעות אכילה, בכי לא מוסבר, שינוי במצבי רוח, בקשות להיות צמודה אלי מעבר למה שאת נוהגת בדרך כלל, וגם התפרצויות זעם. והרי רק טבעי, שכל מעבר ביניים בין המצב שאליו היית רגילה למצב החדש עד שיהפוך להיות מוכר היטב, ילווה ברוח צדדית...

ביום שבת בשעות הבוקר המוקדמות התחלת ללכת. ביום שבת בערב, כשניסית להרדם, בכית כל כך חזק, שלא הצלחתי לסייע לך להרגע. הצטרכנו לצאת החוצה לחצר, ורק אז הצלחת להרדם. גם ביום ראשון לקראת השינה פרצת בבכי הסטרי ולא הצלחת להרגע. רק שהפעם, לא אפשרת לי לגעת בך כשבכית. בכל פעם שניסית לגעת בך, קפצת כאילו קיבלת מכת חשמל. הסתובבת הלוך ושוב על המיטה, וגופך מתוח מאוד, עד שכמעט נרדמת לבסוף. רק אז הסכמת שאקח אותך לידיים. רפוייה לגמרי. ביום שני בבוקר כשינקת, אחרי כמה דקות של הנקה, שוב פרצת בבכי הסטרי, הפעם יחסית קצר. שוב נשכבת על המיטה, ובכל נסיון שלי לגעת בך, קפצת. עד שנרגעת, אחרי שלקחת את המוצץ, ורק אז הסכמת לעבור לזרועותיי. ואז הגיעה התפרצות הזעם הראשונה. מאוחר יותר בבוקר, שוב בהכנות לקראת שנת הבוקר, פרצת בבכי הסטרי שנמשך 25 דקות. זרקת את עצמך על המיטה, כמעט כל הזמן בשכיבה, לא עוצרת לרגע. כל הזמן בתנועה. ושוב, הסכמת לאפשר לי לסייע לך רק כשהיית מוכנה לכך, רק אז יכולתי לקחת אותך בזרועותיי. ואחרי שרקדתי איתך, כשאתה בעמידה על ידיי, לאט לאט נרדמת.

וכך נמשך במשך עוד ימים מספר, עד שהפנמת, אני מניחה, את עצמך הולכת בתוך העולם, ואת העולם, כפי שנראה לך כשאת הולכת בתוכו.

ואז, התפרצויות הפסיקו. בכל באופן, הפסיקו בהקשרן להליכתך העצמאית.

ואם נחזור לשורות הראשונות, אולי יהיה כאן המקום המתאים להוסיף, שלמרות שהייתי יותר רגועה אולי כשפרצה התפרצות הזעם הראשונה שלך, מאשר שהייתי במצב דומה עם אחיך, אך לא פחות אובדת עצות לגבי תגובתי כלפיך. הנה לך דוגמא מצויינת לכמה אי אפשר בסופו של דבר להיות מוכן לדבר. לקח לי קצת זמן למצוא את דרכי, לנסות כמה תגובות אפשריות, להתבונן בך, ולנחש מה את מבקשת שתהיה תגובתי כלפיך. והיא שונה כמובן לזו שאחיך מבקש. בדרך כלל, כשהתפרצויות זעם (tantrums) תוקפות אותך, בין אם זה בסלון, בחדר שינה, או בחוץ, את זורקת את עצמך על הרצפה, וממשיכה לנוע בשכיבה בלי לעצור לרגע. בשונה קצת מהפעמים הראשונות, נראה כי את לא לגמרי מצליחה להרגיע את עצמך, ומחכה שאני אקח אותך לזרועותי. לקח לי זמן להבין זאת. כי בפועל, את מתנגדת למגע, אך גם מבקשת שאני אמשיך לנסות. ובשלב כלשהו, כשעל פניו, שום דבר לא משתנה, את מסכימה, רפויה לגמרי, שאקח אותך, אחבק ואנשק אותך, ואת מתלטפת ומתנחמת לך בזרועותיי...

נ.ב. ובתמונות את בת אחד עשר חודשים ועשרה ימים...

פינת לימוד: אומנות ההתבוננות

המאמר "The Art of Observation" הוא מאת Maren Schmidt בעלת תור בKids Talk:

אחד מעקרונות המפתח בפילוסופית מונטסורי הוא התבוננות בילד המעורב בפעילות שבחר לעצמו, למה שד"ר מונטסורי התכוונה כ"עבודה".

כדי שנוכל להתבונן, עלינו לוודא כי הילדים שאנחנו מתבוננים בהם עסוקים במשהו מעניין ומועיל...

כמדריכי מונטסורי, כשאנחנו מתבוננים, שתי האיכויות החשובות ביותר שאנחנו מחפשים בילדים הן ביטויי עצמאות וריכוז. העדשות הגדולות שדרכן נתבונן בילדים בעבודתם בסביבתם, יתרכזו במציאת ילד שהתמקד במשימה שהוא בעצמו בחר לעצמו, וגם ביכולתו לבצע משימה זו בכוחות עצמו. אנחנו נחפש ילד שיהפוך ליותר ויותר גדול בשתי איכויות אלה, כך שאנחנו, המבוגרים, נהפוך ליותר ויותר קטנים. אמרה מונטסורית אומרת: עזרה שאינה בה צורך, היא בגדר מכשול.

העצמאות וההתמקדות חייבות להיות גם למתבונן במהלך התבוננותו. כדי שנהיה אפקטיבים כמתבוננים, אנחנו צריכים להיות חופשיים משיפוט, חופשיים מביקורת, חופשיים מהערכה וחופשיים מפסיכואנליזה. כשאני מתחילה להתבונן, אני נזכרת באמרתו המפורסמת של קרישנמורטי: "הצורה העליונה של האינטגלנציה האנושית היא בהתבוננות ללא הערכה".

זה לא קל לשבת ולהשהות בכם את השיפוט של מה שאתם קולטים שמתרחש, של מה שנראה לכם שמתרחש. חייבים לדחוק הצידה את האגו, שוב ושוב, היות וזה קל להחליק לתוך תבנית המחשבה שהתנהגות הילד היא טובה או רעה, פרודוקטיבית או לא פרודוקטיבית, וכך הלאה. אנחנו חייבים להתבונן תוך כדי ההבנה שהתנהגויות ורגשות מונעים על ידי הצרכים. התצפיות שלנו הופכות לחיפוש לסייע לילד לפגוש את צרכיו ההתפתחותיים. ההתבוננות שלנו קשורה בצרכי הילדים, ולא בצרכינו וברצוננו כמבוגרים. לאגו שלנו אין כל מקום במשוואת ההתבוננות. אנחנו מתבוננים כדי לצפות לצרכים ולכבד את בקשות הילד למלא את אותם הצרכים.

ד"ר מונטסורי כתבה שכשהיא התבוננה בילדים בעבודתם היא הייתה ל"אף אחד". בהתחלה חשבתי כי ד"ר מונטסורי התכוונה בכך שהיא הייתה ל"אף אחד" לכך שהיא לא חשבה על עצמה כד"ר מונטסורי, חסידת זכויות הילד, בעלת שם עולמי, כשהיא ישבה על כסא המתבונן. אחרי שביליתי שנים כמתבוננת בעצמי, אני חושבת שהיא התכוונה לכך שהיא התבוננה מבלי התערבות האגו, שהיא התבוננה מבלי להעריך - צורתה העליונה של האינטלגנציה האנושית. היותך אף אחד מאפשר לך לחשוב בצורה שונה מאוד.

אין להקל ראש בהתבוננות - לא כמדריך מונטסורי בכיתה ולא כהורה. אנחנו חייבים להיות מודעים להשפעתנו כמתבוננים, לכך שהנוכחות שלנו יכולה לשנות את התנהגותם של הילדים - במיוחד, אם מדובר בילדים שלכם - וגם את הדינמקיה שבתוך הכיתה. אנחנו חייבים לפתח טכניקה של התבוננות בפזילה, מה שיהפוך אותנו לבוטים פחות כלפי הילד. האם הילד חושב שאנחנו מתבוננים בו או לא? מבט קל יכול להפריע להתפתחות הריכוז והעצמאות.

אנחנו חייבים ללמוד להיות שיטתיים בגישתנו, מכיוון שזה יתן לנו רמזים לעבודת הילד, ויסייע לנו לראות הקשרים שאחרת יכולנו לפספס. אנחנו חייבים לעבוד על ההתבוננות היומיומית כדי שנהיה מסוגלים לראות את התמונה הגדולה של התפתחות הילד. כמדריכים, התצפיות היומיות שלנו הכרחיות מכיוון שהן הדרך היחידה שבה נוכל ללמוד על הילדים.

כהורים שמתבוננים בכיתת מונטסורי, אנחנו חייבים להכנס לבית הילדים כ"משרת כנוע" שמחפש להבין את מהותו האמיתית של הילד ושל היישות האנושית המתפתחת.

כהורים אנחנו חייבים לדעת שללמוד להתבונן באופן אפקטיבי דורש מאיתנו לוותר על האגו ועל הערכות. התבוננות מצריכה אימון, אימון שיכול להעשות בטבע, למשל, תוך כדי ההתבוננות בעכביש שטווה את קורתו, או בבית, בהתבוננות בפזילה בילדכם בוחר בבוקר של פעילויות.

כמדריכים, אנחנו צריכים להתבונן בקביעות בסביבת הכיתה. בשביל ההורים של הילדים בסביבת מונטסורי, ככל הנראה, התבוננות מדי כמה שבועות תאפשר למעבר הזמן להאיר יותר את איך שילדכם גדל ותסייע לכם להבחין בבניית ההתמקדות והעצמאות, או תחשוף את קיומם של הצרכים ההתפתחותיים.

במהלך ההתבוננות בכיתה, אנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו: "מדוע אני כאן?" אם התשובה היא משהו אחר מאשר לנסות להבין את הצרכים ואת הדרישות של הילדים, יהיה עדיף לילדים שתעסקו במשהו אחר.

לשבת בכיתה ולצפות בילדים אין פירושו למלא את צרכי המבוגר לשעשע את עצמו או לעסוק בפתרון בעיות. הכוונה היא להבין ולשרת את צרכי הילדים.

זוהי אומנות ההתבוננות.

דברים אלה נכונים בעיני לכל אחד, לא בהכרח מדריכי מונטסורי, כל כך קשה להיות אף אחד. לא בהכרח בהתבוננות בילד בעבודתו בסביבת מונטסורי, אלא בהתבוננות בו בביצוע כלשהו, תהיה זו עבודה או משחק. ארחיק לכת ואומר כי בעיני ההתבוננות ככלל, בילדים ובמבוגרים, אי אפשר לזלזל בחשיבותה. כל כך קשה להתבונן תוך כדי נטרול עצמי. "עזרה שאין בה צורך היא בגדר מכשול" - אני מאמינה גדולה בכך, אם כי עדיין לומדת ליישם זאת.

לבננו: עם שיער ארוך

ידעתי שרגע זה יגיע.

בתום הבילוי עם אחת החברות שלך, חזרת הביתה וביקשת... להסתפר. כשניסיתי בעדינות להתחקות אחרי הסיבות לבקשתך, התגלה, שלא להפתעתי, שאתה רוצה להסתפר, כי "רק לבנות יש שיער ארוך". מסתבר, כי חברתך שיתפה אותך בתמימות במסקנה זו.

מודה, שיערך המדהים יקר לי מאוד. וכן, אבא הציע כבר לא פעם שתסתפר. ולא יכולתי להסכים. יכולתי להאריך רבות עד כמה ילדים מתבגרים ברגע, אחרי שהם מסתפרים. אך זה לא ממש העניין. מלבד זה שהוא כה יפה לך, הוא גם חלק ממך. כבר מזמן סיכמתי עם עצמי שברגע שתבקש להסתפר, כמובן, שתוכל לעשות זאת.

אז מדוע השתתקתי כשבקשתך זו הגיעה עתה???

אחרי מחשבות רבות, הגעתי לתשובה. אינני יכולה להענות לבקשתך זו מכיוון שאינני בטוחה שאתה לגמרי מבין את משמעותה. לא בטוחה אם אתה באמת מפנים שמרגע שתסתפר, שיערך כבר לא יוכל להיות ארוך, אלא לאחר זמן רב. והרי הוא חלק ממך. ועדיין, לא הייתי שקטה, שרק זה המניע היחיד שלי לסרב לך.

ואז הבנתי...

אינני יכולה להסכים לבקשתך זו, כשהמניע היחיד מאחוריה הוא הענות לדרישה חברתית. הרי מה אשדר לך אחרת? שברגע שהחברה חושבת משהו עליך, כל מה שעליך לעשות הוא להתאים את עצמך להגדרתה? איך אוכל להדגים לך שחשוב להשאר נאמן לעצמך, למרות הכל, גם אם אתה במיעוט, גם אם אתה שונה. איך אוכל להגיד לך שוב לאחר מכן שהינך מיוחד בזכות מה שאתה, מה שאתה באמת, ולא בזכות מה שאתה מבקש להיות, יהיו הישגיך ככל שיהיו בכל תחום שהוא - ציונים בבית ספר או רמת המשכורת..?

לא אוכל.. לא אני...

וכך דיברנו על כך שהשיער הארוך הוא לא רק נחלת בנות. ונזכרנו בכל הבנים עם השיער הארוך שאנחנו מכירים, וכמובן, אחד מהם הוא הוא קורט קוביין. וגם כל הבנות עם השיער הקצר, כמו, למשל, הסבתא שלך. הסתכלנו על התמונות של אבא כשהיה לו שיער ארוך בזמנו. צחקנו על האנשים שלעיתים מתבלבלים בינך לבין אחותך, וחושבים שהיא בן ואתה בת. וכמובן, בעדינות גם הזכרתי לך , שגם לחברתך שהעלתה את הנושא, יש במקרה, שיער קצר...

האם הנושא לא עלה מאז? ברור שכן. מליון פעמים. וכל פעם חזרנו על אותם הדברים.

אחרי כמה זמן, אפילו אתה לעיתים התחלת לצחוק בתגובה לכל מי שחשב עליך שאתה בת (ואחותך בן), ולענות בשלווה: "אני בן".

וכן, אני יודעת, יש לא מעט אנשים שיחשבו שהקשר בין סוגיה זו לאמונתך בעצמך אולי רחוק, אבל לא אני...כזו היא אמא שלך... בשבילה, אמונות גדולות מתחילות כולן במעשים קטנים....

לילדינו: לומדים להיות יחד-4

אני מודה שלרגעים מספר הלכתי לאיבוד.

ככל שגדלה ניידותך, מתעצמת עצמאותך, ושטחי החפיפה בינך לבין אחיך הולכים ומתרחבים. ולא תמיד אני יודעת איך להתנהג, מה להנהיג, עד כמה להניח, עד כמה להתערב. ובכלל, האם אמונתי מנותקת לגמרי ממציאות או פשוט זקוקה לאמונה משל עצמה שהיא תתממש.

הנה לכם שרפרף מטבח.

השרפרף האהוב עליך מאז שאתה בן שנה ושבעה חודשים לערך, השרפרף שהוא חלק אינטגרלי מכל עיסוקיך הרבים במטבח, הפך גם למעוז חפצה של אחותך. מרגע שהבינה כי באמצעות השרפרף היא תוכל לטפס ולחזות במתרחש על השיש, מוקד ההתרחשות המרכזי לפחות בביתנו, היא למדה ברגע לטפס עליו ולהצטרף לחגיגה.

וכך לראשונה התמודדנו עם משהו ממשי אחד ששניכם חפצים בו מאוד.

בהתחלה הכל זרם כל כך טוב, שאני כבר התחלתי להטיל ספק בכך שמשהו ביניכם עלול ליצור בעיה. לא משנה מי היה מטפס ראשון על השרפרף, שניכם הייתם מוצאים מקום עליו. אבל... תמונה אידאלית זו התפוגגה לה די מהר.

יותר ויותר בקול רם, התחלת מתוקה שלנו להביע התנגדות נחרצת לחלוק את השרפרף עם שותף נוסף. אחיך, די בצדק, הביט התנגדות לא פחות נחרצת לכך שכסא המלכות שלו מצא מלכה חדשה.

ואמכם לרגע התבלבלה. מבלי שהספקתי לחשוב על כך, שמעתי את עצמי מסבירה לך שברגע שנוכל, נסע לרכוש שרפרף נוסף, ובינתיים ביקשתי ממך להתאזר באיפוק ובהבנה. ברור (לי לפחות, אחרי שהצלחתי להשקיע בכך קצת מחשבה) שדרך זו לא הייתה מוצלחת ביותר, ובמילים אחרות, דבר לא עבד.

ואז חשבתי... מדוע אנחנו צריכים שני שרפרפים???

הרי גם אם נצליח בכך לרצות את שניכם, הרי אנחנו לא הולכים עתה לשכפל את כל חפצינו. והתעניינות שניכם באותו החפץ היא רק עניין של זמן. אם לא נציע לכם פתרון אחר, רק נדחה את ההתמודדות ובינתיים נשלה אותכם שלא לצורך.

הרי אחת הסיבות לכך שבכל סביבה מונטסורית קלאסית קיים אך חפץ אחד מכל סוג היא כדי להנחות את הילדים, בעדינות כמובן, לחפש דרכים לשימוש של כולם באותו החפץ. חוק יסוד בחיי קהילה כלשהי.

אז נכון, את עוד קטנה (יחסית). ונכון, אתם לא במעמד מאוזן מבחינת רמת המודעות ונסיון החיים שלכם. כל זה נכון. ועדיין, אין זה אומר כי אין מקום ללימוד ולהסתגלות לחיים משותפים יחד ולחוד. בסיוענו, כמובן.

אחרי כל המחשבות האלה, ביקשתי ממך כמה דקות תשומת לב. ושוחחנו. הזכרתי לך איך למדת לטפס אתה בשרפרף כדי להגיע למקומות גבוהים. דיברנו על כמה גדלת מאז. ואיך שבעצם השרפרף כבר לא לגמרי מתאים לך, כי גבהת מאוד, ולרוב אתה בכלל עומד עליו על הברכיים. והצעתי לך להשתמש במשהו נמוך יותר לעמוד עליו, שיתאים לך יותר, וגם יפנה את השרפרף לאחותך... למשל, בכסא האוכל שלך...

הסכמת לכאורה עם הכל ועדיין... לקח בערך חודש עד שהתחלת מיוזמתך להשתמש בכסא האוכל שלך במקום בשרפרף. ובדרך היו מהמורות והתרסות. וכולן התקבלו בהבנה שלנו (פחות או יותר). לא פשוט להעביר את ההרגל ולהסתגל למציאות חדשה. מודה כי לעיתים קצת חששתי שמא נצליח. אך בסוף, כמו תמיד, ההמתנה השתלמה. עד כדי כך שאפשר אפילו היה לראות את שניכם, גם אם לעיתים רחוקות, עומדים יחד על אותו הכסא, בהסכמה משותפת...

והיום, בפרספקטיבה של כמה חודשים אחרי, התהליך הזה קיבל אף הצדקה נוספת. אני מאמינה כי ההתמודדות של כולנו איתו עמדה בבסיסם של עוד כמה התמודדויות דומות להסתגלות משותפת לחיי יחד בהסכמה.

נ.ב. בתמונות הראשונות את בת עשרה חודשים ושלושה שבועות, ובשתי האחרונות את בת אחד עשר חודשים וארבעה שבועות...