לבננו: מתאים קלפים של חיות פרא

אתה מתאים קלפים של חיות פרא (matching)...

רבים במונטסורי משתמשים בהמון קלפים להכרת קונספטים שונים - להתרשמות פשוט אפשר להכנס לכל חנות אינטרנטית ולבחון כמה קלפים בה מוצעים למכירה. למיטב הבנתי, אין זה רעיון של מריה מונטסורי עצמה, לפחות לא בתפוצה ובכמות שמשתמשים בהם. גם אנחנו לא מרבים להשתמש בקלפים. אינני דואגת לאוצר המילים שלך, ומעדיפה שיבנה בקצב שלך, אך מהתרשמות טבעית ובלתי אמצעית, אלא אם באמת אין ברירה אחרת. ברור כי בשלבים מאוחרים, למשל אלה של קריאה או של כתיבה, יכול להיות שנשתמש ביותר קלפים. ויהיו גם קלפים אינפורמטיביים אולי בעוד כמה שנים. וברור כי יש קונספטים שאי אפשר להכיר בהתרשמות בלתי אמצעית. ובכל זאת, אני מעדיפה בינתיים לא להשתמש קלפים רבים...

זו פעילות קשורה לחיות מאחד הפאזלים הקלאסיים, שמצאתי ביד שניה. לא הייתי רוכשת אותם לולא הייתי מוצאת אותם כמעט בחינם. הקישוטים הלא חיוניים מסביב, הצבעים השונים של כל הקלפים ועוד...

לילדינו: טיול ברכבת

לעיתים לא ברור לי מה עובר לי בראש.

אחרת לא יודעת איך אפשר להסביר שכשהייתי בשבוע ה-36 להריון עם אחותך, ביום קיץ חם של אמצע יולי, הסכמתי למה שכבר די הרבה זמן היה לי בתכנון לעשות. טיול ברכבת (field trip to the train station). כבר כמה זמן שדיברת על הרכבות, וכמו בכל חוויה, אנחנו תמיד משתדלים לאפשר לך לחוות אותה באופן מוחשי ולא רק מופשט, מבלי להכביד בהסברים מיותרים, כי אנחנו מאמינים גדולים בכך כי הלמידה אמורה להתבצע מהמוחשי למופשט (from the concrete to the abstract). נסענו לתחנה בלב המפרץ, ולקחנו רכבת לחיפה, מכיוון שכך היה אמור להיות זמן המתנה קצר יחסית לרכבת. היה חם, כבר סיפרתי? חם מאוד, אפילו. בנסיעה הלוך הכל עבר מעולה. הרכבת היית ריקה. והכרטיסן היה נדיב מאוד. אפילו יצא לך להציץ בתא של נהג הרכבת. ההחלטה לבחור בנסיעה קצרה התבררה כחכמה, כי ממש לפני שהגענו לתחנה שלנו, כבר רצית לצאת מהרכבת. בחזרה היה קצת יותר מאתגר. נתחיל בזה שהרכבת איחרה בחצי שעה לערך. את זמן ההמתנה העברנו בפיקניק קטן ליד המסילה. וכשהגיעה, היא הייתה מלאה באנשים. עד אפס מקום, כמעט. וגם... נכנסנו לקרון, בו מחצית המקום שגם כך לא היה, היה מכוסה במזוודות. ניסינו לעבור קרון - אתה, אני והבטן הענקית. אך ברגע שגילית שהדבר כרוך במעבר בין הקרונות, סירבת בתוקף לעשות ולו צעד אחד נוסף לעבר הקרון החדש. ואנחנו עומדים על הגשר הקטן שבין הקרונות. והרעש איום ונורא. ואני סובלת מבחילות בנסיעות גם מבלי להיות בהריון מתקדם. בקיצור, נדרשה יצירתיות מעט להשיב אותך לקרון הקודם. מיותר לציין, כי אף אחד, לבד מגברת בשנות השמונים אולי, לא הציע לנו מקום לשבת. כך עמדנו באלכסון עד שהגענו בחזרה. מזל שהנסיעה היא קצרה. ומזל כי בתחנה היה גשר, וגם מדרגות נעות, אותם חקרת לעומק ולרוחב במשך אולי חצי שעה נוספת...

הזמן עובר, והדברים לא משתנים בהרבה...

ואנחנו חוזרים לרכבת, חצי שנה מאוחר יותר, בהרכב משודרג.

מדהים אותי לחזות בך מתפתח וגדל. איך הזכרון שלך נבנה לו לאט לאט. לא זכרת מאומה מהביקור הקודם ברכבת. הכל היה חדש לך. אך גם היית הרבה יותר מתעניין וסקרן. לעבור בין הקרונות? מעולה. לעבור בין המושבים שבקרון? אפשר גם. ו"אמא..? בבקשה בפעם הבאה נסע נסיעה ארוכה יותר". מה שלא השתנה כלל הוא אהבתך למדרגות הנעות, שביחד עם אחותך שהשתלבה מעולה בכל הכרוך בנסיעה ברכבת (היא ממשיכה להדהים אותי יותר ויותר), הפעם ירדנו ועלינו בהן אינספור פעמים...

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים...

לבננו: ההופעות

מאז שביקרת בהופעה הראשונה שלך לפני כשנה, אתה פשוט מהופנט. רק צריך להזכיר לך כי אנחנו בדרך להופעה כלשהי, ואתה, אפילו מתוך שינה, תעשה הכל כדי נקדים להגיע. והכי הכי אתה אוהב הופעות של מוסיקה. לא משנה איזו - מודרנית, קלאסית, אתנית, כלי הקשה, תזמורת, רק גיטרה, או ביצועיו של אקורדיוניסט אחד שמנגן בפינת הרחובות במרכז מדי סוף שבוע. אתה רק שומע צלילי נגינה, ועף לכיוונם מכל מקום בו תהיה.

מעולם לא הייתה לך בעיה להקשיב למופע מוסיקלי אפילו אם הוא נמשך שעה וחצי ויותר. אתה פשוט מהופנט ונשאב לתוך הקסם. למזלנו, אנחנו גרים במקום בו רבים מופעים לא יקרים. ובקיץ, כמו למשל כאן, כשאתה נח על פני הבטן של השבוע ה36 להריוננו עם אחותך (איכשהו לא הספקתי לפרסם אותן), יש גם מופעים בחינם.

ועדיין, לא פשוט למצוא הופעות טובות. אך עם הזמן, ואחרי עבודת חיפוש מפרכת, לאט לאט מתחילים להתווסף לנו הרגלים מוסיקליים שונים. כך, למשל, הפכנו למבקרים קבועים בהופעות של הקונסרבטוריון המקומי. בהופעות אלה מנגנים ילדים הלומדים בקונסרבטוריון, מה שמוסיף ערך מוסף, והם פתוחים בחינם לקהל הרחב. בדומה, אנחנו עוקבים גם אחרי המופעים של בית הספר המקומי למחול, שלצערנו לא רבים, ובכל זאת. ולעיתים, אנחנו גם מרחיקים עד למנזר לטרון, כדי להקדיב לצלילי התזמורת הירושלמית.

אנחנו נוסעים תמיד בהרכב משפחתי מלא. היה לי חשוב מאוד, שלמרות שכמובן, לעיתים הנסיבות מחייבות אחרת (אם, למשל, המופע הוא בשעות הערב המאוחרות), מאז הגעת אחותך לא ישתרש הנוהג שאתה מבלה עם אבא בזמן שאני מבלה איתה. לרוב, אבא נכנס איתך פנימה, ואנחנו הבנות רוקדות בחוץ לצלילי המוסיקה הקסומה. לעיתים, אנחנו גם עושות סיורים במקום - כמו שהיה למשל במהלך הופעת תזמורת הקונסרבטוריון בחנוכה, אז הלכתי להכיר לאחותך את בית הספר למחול שנמצא בקרבת המקום (אבל כמובן, בלי לחץ... אם כי לחץ מתון מתקבל על הדעת... לעיתים... טוב, לעיתים רחוקות..:). ולעיתים, אנחנו מתגנבות לתוך האולם ומתמזגות עם הקהל. ולעיתים, אם המופע קצר וחופף לשנת אחותך, אבא ואני מתחלפים, ואני מצטרפת אליך, כפי שהיה בהצגת תאטרון "המילה" "צרור נפלאות הקרקס".

לא פלא שאת רוב זמנך הפנוי אתה מעביר אחר כך בהופעות שונות בכלי הנגינה שלך. וכל צליל שאתה מפיק הפך מאז במקום הרעש למוסיקה. המוסיקה מופקת מהכל - מצלחות, מתבניות, מרגליים, מנעליים, מכפיות ועוד.

וכמובן, כשתהיה גדול, אתה רוצה לנגן בכינור ובחצוצרה (כמו נדב)...

לבננו: פאזל חיות ספארי

מדהים עד כמה כל מה שנוגע בחיות אינו מפסיק לעולם לעניין ילדים. טוב, לפחות זה רלוונטי כלפיך.

למרות שפאזל זה היה אמור להיות כבר הרבה מאחוריך, לא הפסקת לסדר אותו במשך חודשים רבים.

אלה תמונות מלפני חמישה חודשים (כן כן, יש עוד כמה דברים קטנים שלא הספקתי לספר עליהם...).

לבננו: משחק החיות

לקח לי המון המון זמן למצא משחק זכרון שיש בו איורים מציאותיים ויפים של חיות. על מה שראיתי, כלל דימויים מעוותים, שלא נגיד מבהילים של חיות. אך בסוף הצלחתי הצלחת כפולה - גם משחק זכרון על קלפים מעץ, גם איורים יפהפים, וגם כמות מכובדת (56) של קלפים.

למרות שאין לי תמונות המנציחות את עבודתך עם משחק זה, אתה פשוט מאוהב בו. בכל הרמות. כמו עם משחק הילדים, אתה משחק בו באופן דומה, כמעט ללא הפסקה.

לבננו: משחק הילדים

"I Never Forget a Face" - הוא משחק מדהים. 24 זוגות ילדים ממקומות שונים ברחבי העולם. האיורים מקסימים בצבעים חיים ומרהיבים. לא פלא כי התאהבת במשחק זה. והוא משחק הזכרון הראשון שהכרת (memory game). אך לפני שנתחיל לשחק בו ממש מזכרון, וגם עם מספר משתתפים, אתה נהנה פשוט להתאים את הקלפים (matching).

בהתחלה הצגתי לך אך 4 זוגות להתאמה. רציתי שתכיר את הקונספט. בחרתי להציג משחק זה ודומיו בעתיד בפינת המשחקים (play area) שלך ולא בפינת העבודה.

המצחיק הוא כי ישירות דרשת לדעת איך קוראים לילדים. זה הדבר שהכי עניין אותך לפני ארבעה חודשים...

ולפני קצת למעלה מחודש קרה דבר מעניין. יום אחד התגנבת לחדר הארונות - המקום, בו אני מאחסנת, בין היתר, את כל הפעילויות ואת המשחקים שלך. ולכן, כמובן, זה אחד המקומות האהובים עליך בבית. והאמת, טוב שכך. מה יוכל להחיות קצת את האווירה אם לא סוד קטן..? ומה יכול להקפיץ את ליבה של אמא יותר? כמה שאני לא מנסה להסתיר את הכל היטב, בכל זאת אתה מצליח מדי פעם לגלות משהו. הפעם, חזרת עם חיוך רחב על פניך ו... קופסת המשחק! קצת נלחצתי. אם היה תלוי בי, היה לוקח עוד זמן רב, נראה לי, עד שהייתי פורסת לפניך את כל הזוגות. לא חשבתי שיכולת הריכוז שלך תתאים להתאמת 24 זוגות. טעיתי! ובגדול! שוב למדת משהו את אמך....

מהתחלה הגדרת לנו את התפקידים. אתה מתאים. אנחנו מסדרים. ומסדרים לפי סדר מסוים. קלף אל קלף, לעומת הקלף מתחת לקלף, כפי שהצגתי לך (כהכנה לקלפים בני שלושה חלקים). אני מניחה כי את שיטת התאמה זו אימצת מטבליות צבע (color tablets), עליהם יסופר בנפרד. מדי פעם אני מעודדת אותך קצת לסדר גם בעצמך, אך לרוב איננו חורגים מהחלוקה האמורה. וזה בסדר. כל דבר בעיתו.

כמה זמן הסתפקנו בהתאמת הקלפים. ואז, יום אחד גילית שעל תחתית הקופסא מצולמים כל הקלפים. ואז יזמת את הרחבת המשחק - אנחנו עוברים ילד ילד לפי הסדר של הקלפים. אתה שואל אותנו מהיכן הם, מקשיב לתשובה, ואז מחפש את התמונה על הקופסא. וכך מתרגל שוב ושוב את יכולות ההתאמה שלך. ובין היתר, בפעם הראשונה, לומד על המדינות השונות. עברנו קצת משבר קטן אחרי שהתעקשת לדעת היכן גר בדיוק הילד מישראל. נראה לי כי האמנת שמדובר בילד ספציפי. אך הוא מאחורינו. מדהים להתבונן בך. כל פעם מוסיף חוקים חדשים למשחק - למשל, אתה מסדר את הקלפים לפי זוגות גם כשאתה אוסף אותם לתוך הקופסא. ולמשל, הילדה ממאלי והילדה מטנזניה חייבות להיות מסודרת בזוגות לפי הסדר שהן מצולמות על הקופסא. ורק הן...

כמו כל דבר, הפעם אנחנו שומעים לפחות שלוש פעמים ביום: "בואו נשחק בילדים".... איזה כייף!

מקלחיים-3

דוגמא מעולה לכך שמה מעניין אותך יכול להיות משהו פשוט מאוד, למרות שלנו נראה שלבטח כבר היית משתעמם. ווריאציה זו של העבודה עם מלקחיים (tongs), לא בהרבה שונה מהפעילות המקורית איתה התחלת לעבוד לפני שנה. רק כמות הפונפונים גדלה. ועדיין, אינך זקוק לחידושים רבים. כשלפני כמה זמן, מצאת אותה שוב על המדף שלך, הסתערת עליה.

בבושקות-2

בבושקה (Russian doll, מטריוקשה) עדיין אחת הפעילויות האהובות עליך (ראה גם בבושקות-1). מדי כמה זמן, היא יוצאת להפסקה קצרה, אך כל פעם שהיא חוזרת, או משתנה (למזלי, יש לי כמה וכמה ווריאציות בשבילה:), היא מתקבלת בתרועות. הפעם יש לפניך 5 בובות.

ואז, לפני כמה זמן, הראתי לך איך, כשמרכיבים את הבובות, אפשר ליישר את הקווים להשלמת הדמות. האמת, שלא חשבתי כי תתעניין בכך ברצינות. לא עתה. המעטתי בערכך. בסך הכל פעם אחת הראתי לך. אחרי שעבדת כמה פעמים אחר כך עם הבובות, מבלי לנסות דבר, לפתע התחלת להרכיב אותן. לעיתים אתה מצליח. לעיתים הקווים תואמים, אך הבובה הפוכה. לעיתים אתה מצליח לתקן את עצמך. לעיתים אתה מבקש ממני לסייע לך.

לבננו: פאזל צורות

כמו עם כל פעילות שלך, אופן הלמידה הוא הדרגתי.

בהתחלה הצעתי לך להרכיב רק את הצורות הפשוטות יותר, ורק במשך הזמן הוספנו עוד ועוד צורות...

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

ואני אוהבת אותך עוד יותר ממה שאהבתי לפני. האם זה אפשרי? כנראה שכן. אני בקושי מפנימה שעוד רגע אתה בן שלוש, ואולי זו הסיבה לכך שדחיתי כתיבת שורות אלה הפעם יותר מהרגיל. אני מושכת קצת את הזמן עד שזה מרגיש נכון להמשיך הלאה. אפילו עכשיו, כשקצת קשה לי, אינני יכולה שלא להתמוגג מהתבוננות בך. איך יצא לנו מזל כל כך גדול להיות הורים לילד כל כך מיוחד כמוך..?

הימים האחרונים, שהם כל כך קרבים לתחילת מסע חדש, מעוררים בי נוסטלגיה מסוימת. אני מוצאת את עצמי נזכרת בימים הראשונים שלך איתנו. בהרגשות הראשונים של אהבה בלתי אפשרית במימדיה, ולכן גם אפשרית כל כך בטבעיותה, שעוררת בנו. בריחות. בתנועות. בליטופים. ואני מריחה אותך עתה. מלטפת. מחבקת. מרגישה כאילו כלום לא השתנה. ועם זאת, ניצב מולי איש קטן, עצמאי, מרתק, מסוקרן, בעל רעיונות ועיסוקים מגוונים, עדין, מתחשב, שותף. הרגשות מציפים אותי. ולעיתים, כל מה שאני רוצה, הוא פשוט להחזיק אותך - קרוב קרוב לליבי, בחיקי, להרגיש את הנשימות החמות שלך עלי. להרגיש את גופך נצמד לשלי. והחוויה הזו הופכת להיות עוד יותר אינטנסיבית לנוכח התנועות העדינות של אחותך ברחמי.

אני אוהבת להיות אמא שלך. אני אוהבת את התקופה האחרונה, בה התחלה לפתע לדבר, והדלת לעולמך נפתחה עוד יותר לרווחה. אני אוהבת את צורת ההתבטאות שלך: "מאמה החגיקי אותי" ("תחזיקי"), "גוג" ("זוז"). מאמה, אמא, קוקי. "פיפס" ("צ'יפס"). "מאמה, רוצה תוספת (של אוכל?)". "מה עושה?". "שבעת?". "רוצה מסאג'?" (ואתה לוחץ לי על השכמות, תוך כדי שאתה שואל: "בפנים?", "חגג?"). "מאמה, יש לנו המון עבודה". "מה נעשה אחרי השינה?". "קודם נאכל, ואז נקרא ספרים, טוב?". "המוווון ספרים". "מה נאכל אבא?". "אבא חכה לאמא (כדי שנתחיל לאכול ביחד כולנו)". "לא נוח לי". "הרעש הזה לא נעים לי" (על השמן הקופץ במחבט התיגון). ועוד הרבה הגיגים כאלה.

אני אוהבת לראות עד כמה אתה לא אוהב לבוש. כל מגבלה חיצונית שהיא מפריעה לך, בדיוק כמו שהיא מפריעה לנו. אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי כל המילים שלנו. ולוקח לנו זמן להתרגל לכך שיש לנו שותף פעיל בשיחתינו כרגע. אני אוהבת את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך בארוחת ערב - מורח קצת חמאה על פרוסת לחם, מוסיף קצת גבינת זיתים למריחה, קצת לבנה, חציל מטוגן. ואז בתנועות אלגנטיות טועם ביס ביס, ומתענג על כל אחד מהם. ואם אתה לא מסיים משהו ממה שיש לך בצלחת, אחרי שהיית זה שהגשת לעצמך, אתה גם מוסיף, כמעט כבר לגמרי ביוזמתך: "פעם הבאה אשים פחות". אני אוהבת את איך שאתה חוטף אוכל כשמכינים אותו - מעין הסכם לא כתוב בינינו: "ביס קטן, מאמה". "אני יודעת מתוקי שאתה רעב, גם אנחנו רעבים. תתאפק בבקשה עוד קצת אחרי הביס. ארוחת צהרים עוד מעט מוכנה", עונה אני לך בחיוך. אני אוהבת את איך שאתה מציע לי לשתות. אני אוהבת את איך שאתה מכבד אותי ביוגורטים הקטנים שלך עד שהם נגמרים, ואז אנחנו עוברים ליוגורט שלי.

אני אוהבת את איך שנושא התינוקות מרתק אותך עתה. פעם, אם היית עוצר באמצע עיסוקיך, מביט מרותק לעבר האופק, מוקסם על ידי משהו שלא יכולת לעמוד בו, בשקט האופייני כל כך שלך, כמו עץ עתיק יומין, מושרש היטב עמוק באדמה, אך עדיין מתרגש מכל רחש עלים קטן - בוודאות אפשר היה להבחין בטרקטור, או במערבל בטון, אי שם ברקע. היום - באותה תגובה מיוחדת אתה מגיב כלפי התינוקות. "מאמה, יש שם תינוק קטן קטן קטן קטן קטן... ממש קטן". וזה מדהים - הרי היו תינוקות בסביבתך מאז ומתמיד. אך רק עתה, אתה מוקסם מהם בכזו עוצמה!

אני אוהבת את כל ההמצאות הספונטניות ולא מונחות שלך. אתמול לפתע שילבת בין שתי פעילויות. את הגולות התחלת להכניס למשטח של לוח הצורות. לפני כן עצרת לרגע. כאילו חשבת משהו. הסתכלת על שתי הפעילויות האלה. ואז פעלת! ובערב, כשהכנת לנו ארוחת ערב מדומה במטבח שלך, ולא הספיק לך מקום על שולחן הקפה שבסלון, הבאת את כל השולחנות הקטנים שהיו בבית, ויצרת מהם שולחן גדול. לפחות בשנה האחרונה לא עשינו משהו כזה אנחנו. אני אוהבת את איך שדווקא בעת שאתה עובד עם הפעילויות שלך, פתאום אתה בא אלי, מנשק ומחבק אותי. בשקט בשקט. רגע אינטימי מיוחד שכזה! אני אוהבת את כושר הקליטה שלך, את הפעלתך את המוח הקולט שלך. אתמול בבריכה, כשראית אבא אחד מנסה ללמד את בנותיו לשחות, התחלת תוך רגע לעשות תנועות עם הידיים גם אתה. אני אוהבת את הרצינות שלך - במיוחד כשהיא מופנית כלפי הציניות המיותרת שלצערנו, כל כך רוויה בעולם מסביבנו. על שאלות תינוקיות, אתה עונה ברצינות גמורה. ולא מתבלבל מהצחוק המעושה שבצד השואל. לעומת זאת, כשאתה שומע את אבא ואותי מדברים וצוחקים, גם אתה מתחיל לצחוק איתנו.

אני אוהבת את כל המשחקים שלנו. הזה, בו מדביקים בדבק מדומה חלקים מסוימים בגופינו (למרבה ההפתעה, החלק הכי פופולרי כרגע הוא בטן לבטן). וגם את זה, בו עוצמים את עינינו ומנסים לנחש איפה נישקנו אחד את השניה (ניסיתי לחשוב על דרך עדינה להרגיל אותך להרגיש בנוח בחושך). וגם את זה, בו אני מנסה לתפוש את כל הנשיקות שאתה מפריח לעברי, ולאחסן אותן בליבי (וכן, אני חייבת לעמוד כאן בקצב גבוה). וגם את זה, בו מחפשים משהו שברור לכולנו איפה הוא נמצא (נגיד, הסתרת מתחת לשמיכה ספר, ואנחנו מציעים, אולי הספר בים, אולי במטבח, אולי בחדר שלך, ואתה עונה בשלילה בצחוק על כל ההצעות, עד שאנחנו מציעים את זו המצביעה על המקום האמיתי של הספר, אז אתה מתמוגג: "כן!").

אני אוהבת את המנהג המיוחד רק לך ולי. אני שואלת אותך, אם אני יכולה ללחוש לך משהו באוזן. ואתה נהנה בחיוב. מחייך כבר עתה. יודע מראש מה אני הולכת ללחוש לך. תמיד אותו דבר (אליו, לעיתים מתווספים גם אמרות נוספות). מתקרב אלי. כמעט לא נושם. ואני לוחשת. כמעט לא נושמת גם אני מהתרגשות הרבה. "אבא ואני אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד!". יודעת כי ברגע שאתנתק ממך, אראה עיניים מאושרות, צוחקות, נאנחות. ואכן כך! וכמובן: "עוד פעם!".

אז הפעם, אני אומר לך זאת בקול רם. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד, מתוק שלנו! תודה עמוקה לך על כי בחרת בנו להורים שלך....

אומים וברגים-3

הפעם נוספה לאומים ולברגים (nuts and bolts) לוחית עץ, שעליה אתה מבריג אותם (אומים וברגים-1; אומים וברגים-2). מדהים כי תפשת די בהתחלה, מבלי כל הערה ממני, כי צריך להחזיק את האום, אחרת הוא יסתובב ביחד עם הבורג. ומאז את מבריג. בכל דרך אפשרית...

מגדל וורוד-1

המגדל הורוד (The Pink Tower) הוא אביזר מונטסורי קלאסי שני שהכרת. גם הוא, כמו הגלילים עם הידיות, מאפשר לך להתנסות בחקר המידה, ויזואלית ומוחשית, ולבסוף ישמש בסיס איתן להמשגתה המופשטת. עבודה עם המגדל גם מגבירה את מודעותך להמצאות המידה בסביבתך, את יכולת הריכוז שלך ואת הקואורדינציה.

המדובר בעשר קוביות בצבע ורוד בהיר. יש דעות חלוקות לגבי הבחירה של מריה מונטסורי לשימוש בצבע ורוד - כעקרון, המטרה המרכזית היא למשוך את תשומת ליבו של הילד, אך גם לא להסיחו יתר על המידה מהתמקדות בעבודה עצמה. בכל מקרה, אני בחרתי לקרוא לאביזר זה "מגדל", מבלי לציין את צבעו, כי אינך עוד מתמצא בצבעים. מה שהרבה יותר חשוב הוא כי הקוביות הן בגדלים מדורגים בהתאמה מוגדרת - 10 קוביות, כשהגדולה היא 10X10X10 ס"מ, והקטנה ביותר היא 1X1X1 ס"מ. הכל מחזר אחרי הטמעה בלתי מודעת במוחך של השיטה העשרונית הנהוגה ברוב העולם.

כאן המקום להודות כי לא היה לי נוח עם רוב ההדגמות שמצאתי לעבודה עם המגדל הוורוד. משהו תמיד לא הסתדר. ב-"The Discovery of The Child" מריה מונטסורי אינה מדייקת בהצגה מדוקדקת של אביזר זה, אך הטעמים שהיא מפרטת מאחורי העבודה עם המגדל, לא התיישבו אצלי עם ההדגמות באלבומים השונים שהכרתי. עד שראיתי את הרצאותיה של Margaret Homfray, המציגה לעיתים מבט מרענן, אם כי שונה מהזרם המרכזי המונטסוריאני. ולרוב, אני מוצאת את עצמי מזדהה יותר עם פרשנויותיה. בניגוד לרוב כיתות מונטסורי, היא אינה מסדרת את המגדל לפי הסדר המדורג, בין אם בעמידה או בשכיבה, על המדף. לדעתה, בניית המגדל מחדש בעת החזרתו למדף, עומדת בניגוד מוחלט לנטייתו הספונטנית של הילד, שלמעשה סיים לעבוד עם המגדל, וכל מה שהוא חפץ בו עתה, הוא לסדר אחריו ולהחזיר את סביבתו לקדמותה. אני מאוד מתחברת לנימוק זה. כך שאצלנו, המגדל פשוט מונח כערימת קוביות על המדף. השוני הנוסף הוא בלקיחת הקוביות לשטיח העבודה. בדרך כלל, מדגימים לקיחה הדרגתית של קוביה אחר קוביה, כל פעם אחת, כשכל אחת מהן מוחזקת בשתי ידיים. מרגרט מדגימה לקיחה ספונטנית ואקראית של הקוביות. שוב, אני מסכימה יותר עם הצגה זו, כי היא שומרת את כוחותיו של הילד ואת ריכוזו לעיקר העבודה, והיא בניית המגדל.

אלמנט שונה נוסף הוא בתפישת הקוביות. מרגרט מדגישה את חשיבות התפישה של כל הקוביות באצבעות יד אחת, כך שהן מקיפות את כל צלעות הקוביה. רק כך הילד יוכל לחוש פיזית את גודל הקוביה, ואת השינויים החלים בהבדלים שבין הקוביות. רק כך שריריו יבינו באופן מוחשי את מה שמוחו ילמד בשלב מאוחר יותר בהבנה מופשטת. לפרשנות זו אני מוצאת חיזוק ישיר בדבריה של מריה מונטסורי (בעמ' 126 בספרה). הקוביות הגדולות יותר הן כבדות, וילד נדרש לעשות מאמץ פיזי בידו הקטנה, וכך היא נמתחת ומתחזקת. הן גם גדולות יותר בהיקפן, ולכן הוא לומד למתוח את כף היד שלו עד שהוא מצליח לתפוש את הגדולה ביותר ביד אחת.

וכך נראית עבודתך עם המגדל. אתה פורס את שטיח העבודה שלך. העבודה עם המגדל מתבצעת על השטיח בלבד, ולא על השולחן. מעביר את הקוביות לשטיח - אתה קובע כמה קוביות תיקח בכל פעם מהמדף. מניח את הקוביות באופן אקראי על השטיח. לוקח את הקוביה הגדולה ביותר ומניח אותה במרכזו של השטיח. ואז לאט לאט בונה את המגדל, מקוביה הגדולה ביותר עד הקוביה הקטנה ביותר. כל קוביה מונחת בדיוק במרכזה של הקוביה הקודמת, מה שמשאיר שוליים דקים מסביבה. כשהמגדל בנוי, מפרקים אותו בהורדת הקוביות אחת אחת (מריה מונטסורי דווקא הדגישה כי הילדים מפרקים את המגדל בבעיטה, בניגוד שוב לכל הדעות הקיימות; בעניין זה החלטתי פשוט לעקוב אחריך - לשמחתי, בינתיים אתה מפרק את המגדל קוביה אחר קוביה, אך אם אי פעם תפרק אותו בדחיפה, לא אתערב). אז אתה מחזיר את הקוביות למדף. גם הפעם, אתה מחליט כמה קוביות אתה נושא בכל פעם. על המדף אתה מסדר את הקוביות בערימה אקראית.

כשהדגמתי את הפעילות הזו, הקפדתי על כמה כללים: עשיתי מאמץ מוגבר בהדגשת החיפוש אחר הקוביה המתאימה - בשתיקה, רק בעיניים; לקחתי אותה בתנועה מכוונת, כשאצבעותיי מקיפות אותה בכל הצלעות; הנחתי אותה בתנועה אחת מדויקת במרכז הקוביה הקודמת (לא תיקנתי את האי דיוק בהנחתה, כדי שלא תחשוב כי זה חלק מהעבודה); עשיתי הפסקה לפני לקיחת הקוביה הבאה בתור; אחרי שבניתי את המגדל, עשיתי סיבוב מסביבו והתרשמתי ממנו.

ושוב, לא יודעת מה מדהים אותי יותר - גאונותה של מריה מונטסורי, או תוצאות יישום הגישה עליך.

הצגתי לך את העבודה עם המגדל כמה פעמים. בפעם הראשונה לפני כחודש. 3-4 פעמים לאחר מכן, שוב ביקשת כי אני אדגים לך. לא ניסית ולו פעם אחת לבנות את המגדל.

ואז, לפני שבוע, ללא כל אמירה מצידי או מצידך, לפתע בחרת בפעילות זו.

ובנית את כל המגדל... מהתחלה עד הסוף... ללא כל שגיאה! כל ההתלבטויות שלי נפתרו בן רגע. התלבטתי אם אני צריכה לציין משהו לפניך, כמו שראיתי שהופיע ברוב האלבומים - משהו בסגנון: "עכשיו בוחרים את הקוביה הגדולה ביותר". כמה אני שמחה שהייתי סבלנית מספיק ושקטה עוד יותר. גם הפעם, המנגנון לבקרה עצמית (control of error) הכל כך מדהים בכל אביזרי מונטסורי, דיבר בעד עצמו. הקליטה הוויזואלית שלך היא כל כך מושלמת וטבעית, כי כל מה שנדרש הוא לתת לך זמן להבין בעצמך כי טעית והנחת קוביה לא נכונה. ובמילים של מריה מונטסורי: "הכל נעשה במטרה לכוון את העין להבחין בטעות ואת היד - לתקן אותה" (בעמ' 127 בספרה). וכך באמת היה - אם טעית, תיקנת את עצמך מבלי כל התערבות הכל כך מיותרת מצידי. וזה מדהים - הייתה זו הפעם הראשונה בה דירגת משהו!

כמובן, זה עוד לא סוף פסוק. נדרשת עוד התנסות מרובה מצידך בבניית המגדל, עד שתוכל, בין היתר, להניח כל קוביה במרכזה של הקודמת, בהנחה מכוונת אחת. הכי קשה לעשות זאת בקוביות הקטנות - נדרש ריכוז גבוה, מוטוריקה חזקה, יד יציבה, תיאום גבוה בין עין ליד.

ואת כל האמור יכולתי להחליף בתמונה בודדת אחת זו שלך. אחרי שבנית את המגדל. האם החיוך המסופק והגאה כל כך על פניך מדבר מספיק בעד עצמו?

השפה שנלדמת באמצעות המגדל היא: קטן/גדול, יותר קטן/ יותר גדול, הכי קטן/ הכי גדול.

ללימוד מעמיק יותר, אנא ראו את הרצאתה המצולמת של Margaret Homfray (וגם את הכתובה), ואת ההדרכה באתר של AMI.