לילדינו: צילום משפחתי בציור

 זה היה המעט במועט שיכולנו לחשוב עליו לשלוח עם ויקה מעבר לים...

קצת מאיתנו שיתארח אצלה עד הפעם הבאה...

 כמה שאני אוהבת את אבא מצייר...

לבננו: יוצר בפיחם

ושוב יוצר עם אבא.... הפעם מתנסה בפיחם...

לילדינו: מיצירות אהובי

אולי העתיד נראה מעורפל מדי פעם, אך דבר אחד ברור לי - לא יתכן כי אבא לא ימשיך לצייר בו. וכל מילה מעבר לכך מיותרת...

לילדינו: בסטודיו של אבא-מאחורי הקלעים

ובינתיים...

יש פה מישהי שלהוטה מאוד להצטרף לאבא ולאחיה(דרך אגב, הנה לכם עוד צילום משפחתי לאוסף)...

בכל דרך אפשרית....

והרי אני יכולה להבין אותך כל כך...

נ.ב. ואת בת שמונה חודשים ושבוע...

לבננו: הסטודיו של אבא ושלך

זה היה רק עניין של זמן עד שאבא יבין איזה מזל יש לו שהוא מצייר (טוב, את זה הוא כבר יודע), ושאתה יכול לצייר ביחד איתו (הבנתי מאוד את החששות שלו, אך הייתי בטוחה שברגע שינסה, הוא יתמכר).

וכך דלתותיו של הסטודיו של אבא נפתחו לרווחה לפניך...

מה שהכי מדהים הוא כי תהליך היצירה בידי אביך גלוי לפניך על כל רבדיו...

וההשראה מדברת בעד עצמה...

אבא סידר לך פינת עבודה מיוחדת שתמיד זמינה בשבילך...

הכל זמין בשבילך כך שתמיד, גם אם אבא לא מצייר בעצמו, אלא עובד, אתה תוכל בן רגע להתחיל ביצירה...

ובין לבין...

מתקיים גם שיח אומנים...

לבננו: על חסידות, על הולדת אחותך ועל ההגיון שאולי יחבר ביניהם

לפני כשלושה חודשים, בעודנו אוכלים ליד שולחן האוכל, ציינת כדרך אגב:

"אמא, אני יודע מתי אבא צייר את הציור הזה?"
"מתי, מתוקי?"
"לפני שצ'ופצ'יטה הייתה איתנו".

מעולם לא דיברנו על היום בו אחותך נולדה. איכשהו, הנושא לא עלה פשוט. כך שלא ידעתי מה אתה יודע על היום ההוא, מה אתה זוכר. הזכרון המודע שלך התחיל להתהוות כמה חודשים אחרי שאחותך הצטרפה אלינו, ומתקופה שלפני זכרת רק כמה חוויות בודדות, בעיקר אלה הטראומטיות (כמו, למשל, את הפעם ההיא שהוצאת צנצנת חמוצים בלילה מהמקרר). כך שהייתי בטוחה שאתה לא לא זוכר מה אירע ביום בו נולדה אחותך.

מודה כי במובן מסוים הייתי שמחה כי נושא טרם עלה. כמה וכמה פעמים חשבתי מה אענה אם לפתע תשאל איך אחותך או אתה נולדתם. לא אוכל לענות לך במשלי חסידות או כרוב, או לערב את הפיות בסיפור. אך גם לא חושבת כי הגיע הזמן כי תכיר את הצד האנטומי של הסיפור. כאילו הרגשת זאת בעצמך. ולכן, עד אתה, שמרנו על סטטוס קוו מסוים - אם הנושא עלה איכשהו בעקיפין, הסתפקתי בתשובה קצרה: "אני ילדתי אותכם", ואתה הסתפקת בתשובה.

לא ידעתי לאן שאלתך מובילה הפעם. ושוב נוכחתי עד כמה התרחקנו אנחנו המבוגרים מהפשטות שבבסיס כל מחשבה.

לקחתי אוויר בריאותי ושאלתי:

"איך אתה יודע, מתוקי?"

"כי את בהריון, כי יש לך בטן, כי..."

ציפיתי לכמה וכמה תשובות. אך לבטח לא לזו שהגיעה.

"יש שם שעון ליד המיטה".

כל מה שביקשת לציין, מסתבר, הוא כי במקום המיטה של אחותך, ליד המיטה שלנו עמדה אז השידה עם השעון עליה. ולכן ברור כי זה קרה לפני שהיא נולדה.

מה שלי ברור מכל הסיפור הוא כי אין ספק הגיון של מי בריא יותר...

ואז עברו להם כמה שבועות. והשיחה הבאה התרחשה לה:

"פעם היינו בהופעה, את, אבא ואני..."
"וצ'פוצ'יטה?"
"זה היה לפני שקנינו את צ'פוצ'יטה..."

רגע של דומיה ואז כולנו פרצנו בצחוק מתגלגל...

"אמא, איזה מבולבל אני. חשבתי שקנינו את צ'פוצ'יטה!..."

יום אחד, עת שוכבים אנחנו במיטתך ואתה מנסה להרדם, איכשהו עלה בשיחתנו היום בו נולדה אחותך. ולהפתעתי הענקית, כשמונה חודשים אחרי שהיא הצטרפה אלינו, ומבלי שאי פעם דיברנו על כך מסתבר כי אתה זוכר היטב כי ביום ההוא היית עם תמר. סיפרת לי כי הייתם קצת בבית ואז הלכתם לתמר. ואחר כך הלכת לאיריס ובילית עם אלמה. ואכלתם ארטיקים, ובניתם עם קוביות ענקיות. ואז...

הגענו אנחנו - אבא, אני וצ'פוצ'יטה לאסוף אותך לביתנו.

זה הפרט היחיד ששינית בסיפורך ממה שקרה במציאות. אחותך ואני חיכינו לך בבית. אבא נסע לאיריס והביא אותך הביתה, בו פגשת לראשונה באחותך.

מתרגשת מאוד, שתקתי. הרי פרט זה הוא בהחלט לא חשוב...

נ.ב. תודה רבה לאיריסק'ה המתוקה שזכרה גם לצלם את התמונות האלה ביום הכה מיוחד ההוא

לילדינו: הגדה של פסח

היא כאן - הגדה של פסח שלנו!...

שהיא גם הגדה של פסח לילדים...

הגדה של פסח למשפחה...

הגדה של פסח יחידה שאנחנו מסוגלים לחלוק עם עצמנו...

הגדה של פסח יחידה שאני מסוגלת לספר לבננו בן למעלה משלוש, מבלי להסמיק מעול ההיסטוריה, ומבלי להסב את תשומת ליבו מהעיקר. והרי בכלל מעולם לא הבנתי מדוע צריך להעסיק את הילדים במשהו אחר בזמן קריאת ההגדה, במקום להתאימה אליהם כך שיוכלו לקחת חלק בה. ולא דרכם אנחנו רואים את העולם ואף נראים בו?..

הגדה של פסח שאינני מסוגלת לדמיין מישהו שהיא לא יכולה להתאים לו במובן זה שכפי שאיחלתי, היא יצאה מתומצתת, פשוטה, אלגנטית, אך גם אחת שבקלות מאפשרת לכל הרוצה בכך להפליג ממנה לכל מחוז שהוא, וככזו תוכל ללוות אותנו תמיד...

הגדה של פסח שמערבבת בה את היופי שאנחנו רואים ביהדות, אך גם משלבת בתוכה את הטבע ואת האוניברסליות של קיומנו...

הגדה של פסח שבתקווה באמת תלווה אותנו עד שנוכל לספר אנחנו לנכדינו: "לפני שנים רבות, הרבה לפני שאנחנו, סבא וסבתא שלהם היינו תינוקות..."....

כבר כמה ימים אני מרגישה מעין ריקנות מסוימת שמגיעה תמיד אחרי השלמת שלב נוסף, מהותי, נכבד, יקר, מאתגר, קשה לביצוע, מהרהר, וגם מערער, שלב נוסף במסע האישי שלי, ותמיד מרגיש לי, במסע האישי שלי שלא רק בהתגשמות זו. ואז אחרי ההתרגשות הרבה, מציפה אותי גם העצבות, המלנכוליות, הדמעה שבדרך. למרות שאינני יודעת עוד, אני מתארת לעצמי שכך מרגישה אמא המלווה את בניה שהתבגרו ביציאתם מביתה למסע האישי שלהם. גאווה והתרגשות המלווים בעצב מהפרידה ובהרהורים לגבי מה שיכול למלא את החיבוק שכבר כה חסר, את הנוכחות הפיסית שכה ממלאה. ואולי כך מרגישה גם הקשישה, בהסכתלותה לאחור לשביל שבו צעדה, בשלווה ובסיפוק, אך גם בגעגועים למה שהיה בצעדיה הראשונים בו, עד כמה קשים שלא יהיו, בהפנמה כי ההתחלה כבר נשכחה מהסוף שמתחיל להראות באופק, וגם בהבנה כי הכל הוא אותו האחד.

כפי שכבר סיפרתי, הגדה זו היא אבן דרך, וכמו בכל מסע שהוא, רק המאמץ המשותף הביא אותנו לתעוזה של לצעוד מעבר למאמץ הגלוי לעין. ולכן, כל זה באמת לא היה מתאפשר לולא הסיוע של כל קוראי שורות אלה, ובמיוחד תודות הן:

לאהובי המדהים שתמך, השתתף, ספג, אך גם עיצב, אייר, והגה...

לריטה המתוקה שברגעים ספורים בהתראה של רגע רשמה את הרישום המבריק שעל עמוד השער (וגם איור העצים שבהמשך). מבלי שהסברתי לעומק, היא הצליחה להעביר במספר קווים את מה שבעיני מתארת הגדת יציאתנו ממצריים, את המסע. ולמרות שמבחינתה זוהי רק טיוטה, אני לא הייתי מוסיפה לרישום זה ולו פרט אחד, והרי הטיוטה מבחינתי היא העיקר בכל...

לתמר, שהיא כל כך הרבה בשבילי, שאני בוחרת שלא לתאר זאת במילים, שמא לבטח אחטיא מהרגשת ליבי. רק אגיד, כי ללא כל ספק, לא הייתי יכולה לכתוב את מה שכתבתנו, לולא השיחות איתה ולולא ההרגשה המברכת של נוכחותה בחיינו....

לקרן, שהייתה שם ממש בהתחלה, ועוד בתחילת דרכינו הראתה לנו כי הבלתי אפשרי הוא בהחלט אפשרי, כי המשפחה יכולה גם להיות אחרת, וכי החגים הם משהו שניתן להנות ממנו. כל מה שאנחנו צריכים הוא רק להאמין ולחפש...

לאבישג, שלמרות המרחק הפיזי, קרובה לליבי ולבטני במרחק כזה שאני יכולה לחוש את חומה המחבק בכל רגע...

לשירה, שביחד עם משפחתה המתוקה הפכה בבזק לחלק מהוויתנו ולמעשה, ובשיתוף הנדיב של ההגדה שכתבה למשפחתה לפני כמה זמן, נתנה לנו את הדחיפה הכה נדרשת כדי להגות את המילים הראשונות של ההגדה שלנו...

לקרנה, שתמיד שם, בעצה חמה ובמילים חזקות, גם אם לא תמיד אנחנו מסכימות, מזכירה לי עד כמה ההסכמה אינה בכלל העיקר...

ושוב, גם לכל מי שלא נקבתי בשמו - לכל מי שקרא, תמך, חיבק, וכמובן, לכל מי שהגיב ואף ביקש להשתמש בהגדה שלנו הלכה למעשה (על מה שכמובן נענינו בחיוך)...

אני עדיין מתרגשת...

חג שמח!!!

נ.ב. ההגדה נשלחה לכל מי שביקש ממני לקבל את הנוסח הסופי, המאויר, המעוצב שלה, מוכן להדפסה (לתשומת לבכם - הדפים בגודל A5).

אני משאירה את קובץ הטיוטה של ההגדה זמין לכל (passover haggadah).

מכל מי שיבקש עוד לקבל את ההגדה המעוצבת לידיו, אבקש רק לבקש זאת מאיתנו. בין אם בתגובה בבלוג, ובין אם במייל. אין מדובר במתן ההרשאה, או באישור. בקשה ללא פרטים מזהים מדי גם תספיק. פשוט לשים באינטרנט את הנוסח המאויר המעוצב של ההגדה לא מרגיש לי מכבד מספיק כלפי המאמץ שהושקע בהגדה, לא רק על ידי, וגם כלפי ההגדה עצמה. וגם לא אישי מספיק בשבילי. ועדיין, השיתוף היה הרי הכוונה שלי מלכתחילה בחשיפת ההגדה. אני יודעת כמה קשה להכין הגדה של פסח לילדים וגם למשפחה, ורק אשמח אם מישהו עוד יוכל להנות מהגדה שלנו.

בכל מקרה, אתם בכייף מוזמנים להעביר את השמועה הלאה. מפה לאוזן - אין דרך נפלאה יותר לשתף בעיני. ואני תמיד אשמח לשמוע אם מישהו שנהנה מההגדה, כמו גם רעיונות נוספים...

לילדינו: מיצירות אהובי

אחת המתנות הכי גדולות בשבילי היא כי אבא מצליח לגרד זמן פה ושם כדי ליצור. אני תמיד מחכה לראות את מה שיצא מתחת ידו, וכמעט תמיד נדהמת שוב מכשרונו ומיכולותיו. יש לו סגולה של ממש - הוא תמיד מצליח לחדש אך גם להשאר נאמן לעצמו. ומה שיוצא לו בזמן האחרון, זה פשוט מדהים. עוד יותר מדהים מלפי כן. עוד יותר עמוק. מקווה שהצילומים לא יעשו יותר עוול מטוב. אחת התכונות שאני כה אוהבת באביכם היא שהוא לא נח על זרי הדפנה לרגע - הוא אינו מעוניין בתוצאה כפי שהוא מעוניין בתהליך. מישהו אחר אולי היה נשאר במסגרת של מה שהצליח להשיג, אך הוא ממשיך כל הזמן הלאה... לאופקים שמעבר לקו האופק... ואני מתענגת ללמוד ממנו שוב ושוב... כל מה שאני רוצה הוא שימשיך לצייר...