לילדינו: על מריה מונטסורי

נועה ברקת כתבה רשומה ביוגרפית על מריה מונטסורי (Maria Montessori)...

וזו התגובה שמצאתי את עצמי רושמת לה:

"כבר כמה שנים מרתקת אותי העובדה שככל שנכתב רבות על הגישה, או יותר נכון, על מה שהפכו אותה להיות במשך עשרות השנים האחרונות, כמעט ותמיד נשמרת שתיקה בהסכמה לגבי האשה שמאחורי הגישה.

וזו אשה מרתקת במינה. מקדימה את זמנה בהרבה. יש סיכוי, שאפילו בפרספקטיבה של היום, אפשר עדיין לטעון שהיא מקדימה את זמננו.

יש לא מעט עובדות לגבי חייה שאינן ברורות, אך עדיין מרתקות. אותי לפחות. אגב, ככל הידוע לי היא כן הייתה הילדה היחידה להוריה. אבא שלה עם העבר הצבאי היה ממתנגדיה, אך אמה שלה דווקא תמכה בהחלטות הרדיקליות בכל הקשור לבחירת לימודיה. אגב, גם אמה הייתה אישה מיוחדת ומשכילה יתר על המידה, יחסית לתקופה שבה חיה.

הדבר המרתק ביותר אותי לפחות הוא אכן הסיפור האישי של מריה מונטסורי. בעיני, טרגי מאוד. אני חושבת שההחלטה היחידה שהייתה יוצאת דופן לדרכיה נגעה דווקא בהכי אישי שיש. ההחלטה למסור את הילד שלה, מריו, שגם ילדה אותו בסוד, לגידול במשפחה אומנה כמעט זועקת בניגודיות שלה לדרך שבה צעדה בדרך כלל. אגב, לא ידועה הסיבה לכך שהיא לא התחתנה בסוף עם ד"ר מונטסנו. וככל הידוע לי, הוא גם לא הכיר בבנם מעולם. האמיצים יותר מספרים שהיא החליטה להתכחש לבשר מבשרה כדי לא לפגוע בקריירה שלה שבאותה התקופה הייתה כבר בינלאומית. לי תמיד עברה המחשבה, האם לא היה מדובר פשוט בלב שבור של אמא, שלא יכלה לשאת פשוט את גידולו של פרי האהבה שאבדה. יש המספרים, אגב, שקרה בדיוק ההיפך - שההחלטה של שניהם לא להתחתן נבעה דווקא מאהבתם, ומההכרה בכך שאם יתחתנו, לא תוכל מריה מונטסורי להמשיך בדרכה המקצועית. מעין הקרבה של אהבתם למען האנושות. מעניין עוד יותר לחשוב, אם זו הייתה אכן החלטתה, והוא תמך בה כי אהב אותה. כך או אחרת. גם את עיקר הלימודים שלה, והיו לה תוארים לא מעטים, היא עשתה גם אחרי הפרידה מבן זוגה. מה שמזכיר קצת את מה שקרה עם אביה, אם לוקחים בחשבון שיכול והחלטתה לבחור במסלול מנוגד לרצונו, הייתה בגלל שרצתה "להוכיח לו" משהו.

כך או אחרת, מה שריתק אותי זה העובדה שבנה, שאגב, לאורך רוב חיה, רשמית היה מוכר כאחיינה, ולפי גרסאות אחדות רק בצוואה היא הכירה בו בפומבי, או רק כשביקשה לשחררו ממאסר בהודו כאזרח של מדינה אוייבת, לא רק סלח לה, אלא הפך ליד ימינה, לתלמידה הראשי, ולמי שתרם אולי הכי הרבה להפצת המסר שהביאה. מדהים, לא? לא פעם חשבתי על זה. איזה רוחב לב. איזו נדיבות. אגב, מספרים בלא מעט מקומות שהיא הייתה מגיעה לבקר אותו באופן רציף, אך לא ניגשת אליו, ומעולם לא הוצגה בפניו כאמו. ועדיין, מספרים שהוא תמיד הרגיש שזו אמו. מעניין גם שהיא העיזה להחזיר אותו אליה, כשהוא היה בן 15, וזה קרה אחרי שאמה נפטרה שתמכה בפירוד בין השניים. וגם כאן יש חילוקי דעות לגבי מי הגיע למי - חלק מספרים שהיא הגיעה אליו, חלק שהוא הגיעה אליה. מה שבטוח, שאחרי המפגש הזה דרכיהם שוב לא נפרדו.

זו אולי הביקורת הכי חזקה שיש למתנגדיה - איך אמא שנטשה את ילדה האישי יכולה להטיף בעד הכבוד לילד...

אגב, יש לא מעט סיפורים טרגיים בשושלת שהתירה אחריה. יש אומרים כאילו קללה רובצת מעל החיים האישיים שלה...

עוד כמה עובדות מעניינות:
היא לא התקבלה ישירות לבית הספר לרפואה, בגלל הווטו שהטילו, ולכן למדה בהתחלה מתמטיקה, פיסיקה ומדעים. רק אחרי התערבות כלשהי, יש אומרים של האפיפיור בכבודו ובעצמו, היא התקבלה לפקולטה לרפואה.

הקשר של מריה מונטסורי עם מוסוליני לוטה בערפל. לא בכדי, כמובן, שותקים מאמיניה לגבי קשר זה ונבוכים בכל פעם שהוא מוזכר. ובכל זאת, מוסוליני נלהב מגישתה והנהיג אותה בכל בתי הספר באיטליה במשך לא מעט שנים - יותר מעשור. רק כאשר דרש שהילדים ילבשו את המדים של הפשיסטים, ומריה מונטסורי סירבה, רק אז יזם השלטון את סגירת בתי הספר בן לילה. אגב, מעניין היחס שהיה לנאצים כלפיה - מצד אחד הם זיהו אותה לגמרי עם מוסוליני, מצד שני, דבר ראשון שעשו בפרוץ המלחמה, הוא לסגור בתי ספר מונטסוריים בגרמניה ובאוטסריה.

ואגב, מלחמות. היא חוותה מקרוב שלוש מלחמות. במלחמת הועלם השניה, היא נעצרה בהודו, לשם הוזמנה לתת הרצאות, כאזרחית של מדינה אוייבת, ביחד עם בנה. אגב, זה היה בהודו, במהלך שבע שנות (!) שהיא כתבה את מה שיהפוך אותה לאלמותית. חינוך לשלום כלל עולמי. למעשה, היא עשתה זאת בשבעון האחד עשר שלה, שככל הזכור לי הוא מעל למה שמוקצה לנו בכלל. מענינת ההקשה, נכון, נועה? אגב, בשלוש שנים שקדמו למותה היא הייתה גם מועמדת לפרס נובל לשלום.

ועוד דבר סימלי לא פחות (מספרים אגב שריאלית ככל שתהיה, היא האמינה מאוד בסימליות ) - היא לא דיברה אנגלית (בנה היה המתורגמן העיקרי שלה). מלבד הספרים שלה, ההרצאות שלה, למשל, וביניהן, ההרצאות בשנים האחרונות לגבי החינוך לשלום, נכתבו על ידי מי שנוכח בהרצאות. כל אלה מקשים מאוד להתחקות אחרי הכוונה המקורית שלה. ובעיני זה גם סימלי, "היא דיברה פשוט בשפה אחרת".

ולסיום, יש שתי ביוגרפיות:
http://www.bookdepository.com/Maria-Montessori-Rita-Kramer/9780201092271

וגם זה...
http://www.bookdepository.com/Maria-Montessori-EM-Standing/9780452279896

ובשתי הכתבות הבאות אפשר לשם שינוי קצת נשברת השתיקה לגבי חייה האישיים:

http://dumbofeather.com/blog/post/historical-profile-maria-montessori/

http://www.infactispax.org/volume5dot3/ThayerBacon.pdf
 
 ועוד משהו קטן לסיום...

הנה המילים שכתבה ביתו של מריו (Mario Montessori) על אביה ועל הקשר המיוחד שהיה לו עם אמו...

http://www.montessori-ami.org/montessori/mario.htm

לבננו: מצית גפרור

אני מניחה שכבר גיליתם בשלב זה בעצמכם כי אבא ואני מאמינים גדולים בלאפשר לכם להתנסות תחת הפיקוח שלנו וללמוד תוך כדי ההתנסות, מאשר לאסור עליכם איסורים לא הגיוניים שבפועל אך יעלו את סף הסקרנות אצלכם ויפתו אותכם להתנסות מאחורי גבינו - מה שלבטח יוביל מהר מאוד למפגע בטיחותי זה או אחר. וגם יכרסם לעד באמון שאתם רוחשים כלפינו...

כמובן, הכל ברגע המתאים לכך בהתאם לשלב ההתפתחותי בו אתם נמצאים...

וכך הגיע הרגע בו שאלת שוב, אם אתה יכול להצית גפרור...

והפעם נענינו בחיוב...

כמה אושר וגאווה מילאו ברגע את עינייך....

כמובן, הגבול הותווה מיד - אך ליד מבוגר כלשהו שמודע לכך שאתה עומד להדליק אש לידו; כלומר הודעת לו על כך ושמעת ממנו תגובה חיובית על כך שהוא עומד לפקח עליך.

לילדינו: משחרור לפיקוח

יותר ויותר אני חושבת לאחרונה כי אחד השיעורים החשובים ביותר שהורות לימדה אותי, ואולי אף החשוב ביותר, הוא היכולת לשחרר...

המדובר לכאורה בפעולה פשוטה, אך בפועל זה אחד האתגרים היותר רציניים שהתמודדתי איתו בחיי...

ובאמת...

אין דבר מהותי יותר שאנחנו יכולים להעניק לילדינו מאשר לאפשר להם להתנסות ולהתפתח בדרך המיוחדת אך להם. כל מה שאנחנו יכולים לתרום להם כהורים בשנים רכות אלה הוא בגדר פיקוח בלבד. פיקוח לעומת שליטה. אך, השליטה הזו. אין אשליה גדולה יותר - בהורות או בכל מישור אחר...

כמה פשוט והגיוני. כמה קשה ומורכב לביצוע.

אך האמונה בחשיבות המעשה מחזקת אותי במאמציי הצולעים.

והמעשים היומיים שלכם מאשררים את הדבר. הנה, למשל, איכשהו עניין שטיפת הידיים אחרי החזרה מהטיול (כמו גם צחצוח שיניים ועוד המון דברים אחרים) הפך בשלב כלשהו למעמסה. בהתחלה היית רץ לאמבטיה מבלי כל תזכורת מבחינתנו. ואז זה התפוגג. אולי בגלל שאחותך לא ממש עוד בעניין, וגם איתה אנחנו פחות מקפידים בינתיים. לא יודעת. ואז התחלנו להזכיר. בהתחלה הקשבת. ואז הפסקת גם להקשיב. כך מצאתי את עצמי בגבול האדום הפנימי שלי שתמיד מתריע לפני שמשהו לגמרי לא בסדר בדרכי וכדאי מאוד שאזדרז לעשות שינוי. התחלתי להרגיש כשוטרת.

אחרי מחשבות מרובות בנושא נזכרתי בפתרון פשוט שהיה שם תמיד אל מול עיני. אני פשוט חייבת לשחרר. וכך עשיתי. מאותו היום הפסקתי להזכיר לך לשטוף ידיים אחרי שחזרנו הביתה. כל מה שעשיתי הוא להודיע לך כי אני הולכת עכשיו לשטוף ידיים בעצמי. דוגמא אישית! כמה פשוט וכמה קל לשכוח את זה. כמה כוח יש במחווה יסודית זו במיוחד בשנים בהן החיקוי הוא כה עוצמתי. והנה הנס. "אמא, אני גם רוצה. חכי לי". "בבקשה, מתוקי, אתה מוזמן להצטרף"...

לבננו: אוהל בחצר ביתנו

הכל התחיל מכך שכמה שלא ניסינו, לא הצלחנו להרים את עצמנו לנסוע לישון באוהל.

אז חשבנו על פתרון - מדוע לא להקים אוהל בחצר ביתנו ולאפשר לפחות לחצי משפחתנו לישון בו...

האם כדאי לציין כי האוהל נשאר עומד גם כמה ימים (או שבועות?) לאחר מכן - מרוב התלהבות כל הזמן ביקשת להרכיב ולפרק אותו... כמעט לגמרי בעצמך...

ואתה בן ארבע שנים וחודש...

לבננו: מגדל וורוד-4

אחת הווריאציות של המגדל הוורוד (The Pink Tower) היא לבנות את המגדל כך שרק שתי הצלעות של כל הקוביות מיושרות. כך עושים כשבאצבעות היד הלא דומיננטית מיישרים בהתאם כל קוביה ברגע שמניחים אותה על זו שלפניה. היד הדומיננטית מחזיקה בקוביה כרגיל מלמעלה. לאחר מכן לוקחים את הקוביה הכי קטנה ומעבירים אותה על השביל שנוצר בשתי צלעות של כל קוביה. הכוונה היא הדגמה חושית של הבדל זהה בין כל הקוביות.

לבננו: אם אתה לא יודע משהו, אתה לא עושה אותו

שוב ושוב אני מזכירה לעצמי...

אם אינך רוצה לעשות משהו, והסיבה לכך אינה נעוצה בעייפות או במשהו פשוט אובייקטיבי אחר (כמו, למשל, משהו אחר מעניין אותך באותו הרגע), אתה נוהג כך מסיבה פשוטה.

פשוט...

באותו הרגע, אינך יודע איך לבצע את הדבר...

גם אם רק אתמול עשית זאת על הצד הטוב ביותר...

כמה פשוט וכמה קשה לנו, המבוגרים, לזכור זאת...

למידתכם מיוחדת במינה, הדרגתית, לא תמיד מעגלית, אך לעולם כנה ואמיתית.

וכמה שאני יודעת זאת, עדיין, אני צריכה להזכיר זאת לעצמי די לעיתים תכופות.

עולם המבוגרים כל כך אינטנסיבי ודורש, שלרוב, נגמרת להם הסבלנות ללמד בעת שנראה להם שהמתלמד היה אמור כבר להפנים את השיעור הנלמד, על אחת וכמה, אם כבר הצליח בביצועו בעבר. שוב, הטעות הנפוצה, להסתכל על העולם המרתק של הילדות דרך זכוכית מגדלת של עיני המבוגר.

אני מקווה שאנחנו משרים עליך אווירה קצת אחרת. וגם אם לעיתים נגמרת גם הסבלנות שלנו, לרוב, אני מקווה שאתה יודע כי אם תזדקק, לעולם נוכל לסחוב אותך על גבנו, גם אם אתה כבר יודע ללכת בכוחות עצמך. ולו כדי שתוכל לנוח רגע כדי לקחת נשימה חדשה...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש...

לילדינו: אם לא נעים לכם - תתרחקו, או עוד מחשבות על אלימות

ככל שעובר הזמן, יותר ויותר אני מאמינה בכך כי אכן, לפחות בעיני, אנחנו נולדים עם רפלקס מובנה, או משהו דומה לכך, להגיב באלימות כלפי האלימות או כלפי הכאב המופעלים כלפינו. מה שמחזק אותי באמונתי זו היא את, לצערי, מתוקתנו. ככל שכואבת לך יותר הבטן, או כל דבר אחר שהופך אותך מבפנים, את גם מכאיבה לי בחזרה. צובטת, נושכת, שורטת. מימיך הראשונים ממש. משום מה, הדימוי הישיר שבא לליבי הוא צירי לידה, החזקים שבהם, שבמהלכם, כדי להקל על הכאב, נשים תופשות בחוזק רב, נועצות את ידיהן ממש, בכל שנמצא בסביבתן - תהיה זו יד בן זוגן, קיר או מעקה מיטה.

ככל שעובר הזמן, כבר כמעט שנה מהפעם האחרונה שדיברתי על כך על גבי דפים אלה, אני יותר ויותר נוכחת כי אחד האתגרים היותר קשים שחוויתי בהורות, הוא להנחיל לך, מתוק שלנו, את המנהג שלא להגיב באלימות כלפי אלימות. אוך, כמה שזה קשה!!! על כל עשר פעמים בהן אתה מגיב באלימות, וגם מנמק אותה בכך שקודם הופעלה אלימות כלפיך, אולי, אולי תקרה פעם אחת, בה תגיב בדרך אחרת. מבחינתי, זו נקודת אור. ועדיין, אחד הדברים היותר קשים לי לצפייה בהם, הוא התנהגות אלימה כלפי מישהו. אחד השדים האיומים יותר החיים בתוכי, הוא לא להגיב באלימות אימפולסיבית כלפיך, כשאתה נוהג כך כלפי אחותך. אחד האתגרים היותר מאתגרים שעברתי, הוא ללמוד לשלוט בשד זה. אחת האמונות שלעיתים קשה לי יותר לאחוז בהן, היא להאמין כי פעם הנוהג של לא להגיב באלימות כלפי אלימות יהיה מושרש בתוככם עד כדי כך, שלא תצטרכו אתם בבוא הזמן להלחם בשד דומה שלכם.

ככל שעובר הזמן, אני מאמינה יותר ויותר כי אי אפשר להסביר למישהו שקיימת בידיו האפשרות שלא לנהוג בדרך מסוימת, מבלי לנסות להציע לו ולו חלופה אחת אפשרית אחרת שתוכל לדעתנו להתאים לו. להכנס לרגע לנעליו, לדמיין את מה שהוא חש בתוכן, ולנסות לצעוד בנעליו אלה בדרך שאולי גם הוא יוכל למצוא את עצמו צועד בה. אין זו חוכמה לציין אך כי אין הוא יכול לנהוג בדרך כלשהי. התלבטנו רבות על מהי הדרך שנמליץ לך לנהוג בה, בעת שתחווה אלימות כלפיך. לרוב, כשאני מוצאת את עצמי בצמתים כאלה, אני מנסה להבהיר לעצמי מהו הדבר החשוב ביותר שהייתי רוצה להסביר לך, מעין עקרון על שכזה, שיאיר באור זרקור חזק את דרכי התנהגותך במצבים דומים, ויסייע לך בנקל להעדיף התנהגות אחת על פני אחרת, ואף לבחור בפתרון יצירתי עצמאי אחר, שונה מזה שהצענו.

כשמישהו מפעיל אלימות כלפיך, הדבר הכי חשוב בשבילי הוא שלא תפגע. בכל גיל, בכל סיטואציה, בכל סיפור שניסיתי לחבר לעצמי, זה הדבר הכי חשוב שרציתי שיקרה. מרגע שהגדרתי יעד זה, הכל התבהר.

 וכך נולדה המנטרה שכבר כשנה אנחנו חוזרים אחריה לפחות כמה פעמים ביום.

אם מישהו מכאיב לך, קודם כל, תתרחק.

ורק אז תעיר לו על כי הכאיב לך ותנסה לדבר איתו.

אם הוא ממשיך להכאיב לך, תקרא לסיוע (בשלב זה, הקריאה מופנית למבוגר).

על פניו, נראה זה פתרון פשוט. בפועל, אם לחזור לשורות הראשונות שכתבתי, דרך התנהגות זו מנוגדת מאוד לטבע השרדותי שלנו. אין זה המקום להעמיק עד כמה עצוב לחיות בעולם, בו כך מתנהגים הדברים. כמה מוזרה העובדה שלפחות לך, אנחנו כל הזמן צריכים להזכיר כי אם מכאיבים לך, כדאי שתתרחק. לרוב, אתה פשוט נשאר במקום בו היית. זה המצב. מה שחשוב יותר הוא שכמה שלא חשבתי על הנושא, שוב ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה. העיקר שתהיו שלמים. תרתי משמע. גם אם לא יהיה מדובר במעשה אלימות, העיקר שתפנימו כי לעולם תהיה בידכם האפשרות להתרחק ממשהו שלא נעים לכם, ממשהו שלא תהיו מעוניינים לקחת בו חלק. לעולם בחירה זו תהיה נתונה לכם, גם בימים סוערים של התבגרות, גם בלחץ חברתי כזה או אחר, גם כשתהיו קטנים, וגם כשתגדלו, גם אם כל העולם יצפה שתתנהגו אחרת. פעם, מתוך תבונה מדהימה של הילדות, שיתפת את אבא בכך שאתה חושב שמי שהכאיב לך ידע שהוא מכאיב לך וגורם לך למשהו לא נעים, ועשה זאת בכוונה. על כך השבנו, כי מה שהכי חשוב בכל סיטואציה הוא כי תשמור על עצמך. אי אפשר יהיה להפוך את סדר הדברים אם תפגע, או אם תקח חלק במעשה שלא לליבך. אי אפשר יהיה להתדיין עם הפוגע וגם להשלים איתו, אם תפגע. כך או אחרת, מה שהכי חשוב, הוא כי קודם כל תתרחק. ואז תפעל באמצעות מילים בלבד.

 אנחנו שלמים מאוד עם הנחיה זו. אינני דואגת שלא תלמד להגן על עצמך, כשבאמת תצטרך לעשות כן. לא זאת הייתי רוצה ללמד אותך. לא מלחמה הייתי רוצה כי תכיר בעולם בו הפכה היא לחלק ממנו, אלא שלום שאותו לרוב תצטרך ליצור בעצמך.

 נ.ב חשוב לי להבהיר, כי השימוש במושג "אלימות" בא אך כדי לשתף במחשבותיי בנושא זה. איננו נוהגים להשריש מושג זה בשפת היומיום שלנו. וגם, ברור כי הכוונה לכל אלימות באשר היא - פיזית ומילולית.

לבננו: לומד לחצות כביש לבדך

אני מאמינה מאוד בלמידה איטית והדרגתית.

אני מאמינה מאוד בלמידה שמגיעה כמענה לצורך ולשאלה שעלו מהלומד.

אני מאמינה מאוד בלמידה בגובה עיניים, תוך כדי מתן כבוד ללומד ולמידת האחריות המוטלת עליו.

ולכן, כששאלת אותנו שוב ושוב מתי תוכל כבר לחצות כביש לבדך, הרגשתי כי הגיע הזמן להתקדם צעד קטן נוסף בלמידתך בנוגע לכבישים.

התייעצתי עם אבא ובחרנו לך כביש התנסות. המדובר בכביש גישה בפארק מאחורי הבית שלנו. אם הולכים ברחוב שלנו, באיזשהו שלב צריכים לחצות גם כביש זה. אין מדובר בכביש סואן, ורוב המכוניות הפונות אליו מהרחוב, מתכוונות ישירות לחנות בחנייה, כך שלרוב לא נוסעים בו במהירות גבוהה. ועדיין, זהו כביש לכל דבר. וככזה הוא מעולה ללמוד את כללי ההתנהגות בעת חציית הכביש - לחצות לאט, לשים לב כל הזמן למתחרש בכביש, לעצור לפני החצייה ולבדוק אם יש מכונית נוסעת. ואת כל זה, כמובן, עדיין עושים ליד מבוגר שחוצה גם הוא את הכביש. סמוך אליו, אך בלי להחזיק את ידו, כמובן...

צעד קטן מבחינתנו, הוכחה ענקית מבחינתך כי אנחנו סומכים עליך ומאמינים בך...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש...

לבננו: מה הבנת ממה שסיפרנו לך

לא זוכרת איפה קראתי על כך, מצטערת, אך היה זה שוב מסוג הדברים שאחרי שקוראים אותם, פתאום קולטים שהרי ידענו זאת לאורך כל הדרך, אך איזה מזל שנזכרנו בכך הרגע...

לעיתים, מה שלא פחות חשוב ממה שסיפרנו למישהו, הוא מה שהוא הבין מכך...

ולכן, לאחרונה, התחלתי יותר ויותר לשאול אותך מה הבנת מתוך מה שסיפרתי לך. אין מדובר במבחן ידע, ואינני מפעילה שאלה זו בסיטואציות של הקניית ידע. אלא בכל דבר יומיומי כמעט, ובמיוחד לגבי משהו חשוב שאנחנו מדברים עליו, כמו למשל, לא ללכת בתוך השיחים (בעונת נחשים), להרים סלעים באמצעות משהו ארוך (בעונת עקרבים), להזהר בהליכה על המדרכה עם חונות עליה מכוניות, להמתין למישהו שיסיים לשוחח עם מי שהוא משוחח לפני שניגשים אליו לשאול משהו, ועוד ועוד ועוד...

זו שאלה עדינה, שיכולה ברגע להעמיד אותך במצב של חוסר נוחות במקרה שלא כל כך הבנת את מה שדיברנו עליו. ולכן, כמו בכל דבר, כדאי לשאול אותה רק במצבים שמתאימים לכך, ובמקרים רבים גם להחליף אותה פשוט בשאלות מנחות קלות יותר. מה שכן, הרבה פעמים נופתע מכמה רחוקים יכולים הדברים ששמעת ממה שדובר עליו בפועל.

ואם כך הדבר, הרי זה היה רק עניין של זמן שגם אתה תשאל אותנו, כשתסביר לנו על משהו: "האם דיברתי ברור?" ותשאל שאלות הבהרה...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש ימים...

לילדינו: גלילים עם ידיות-ארבעה בלוקים-7

יום אחד ניגשת לגלילים עם הידיות (knobbed cylinders) והוצאת את כל ארבעת הבלוקים. אך במקום לסדרם במעין מרובע, שכל הגלילים יונחו בסופו של דבר במרכזו, סידרת את הבלוקים בטור. ואז הוצאת את כל הגלילים, והנחת אותם לצד הבלוקים. וכך סידרת את הבלוקים לאחר מכן...

הנה לך ווריאציה עצמאית לחלוטין שיצרת (variations), עוד ראיה לכך כי כל מה שצריך הוא להניח לך פשוט לעבוד לנפשך...

שוב ושוב אני צריכה לזכור רק להניח לך מבלי להתערב. ואז התעוררת משנת הבוקר ואני קצת נבהלתי. לא ידעתי מה לעשות - לא רציתי לזרז אותך לסיים כדי שלא תחשוב שאחותך לא יכולה לעבוד עם הפעילויות, מאידך חששתי שברגע שתגיעי, יהיה לאחיך קשה להשלים עם התערבותך הלא לגמרי מפוקחת לעיתים. אך קרה פלא. את פשוט השתלבת לך בשקט בעבודתך עם הגלילים. ואני התרגשתי...

רגעים אלה עוד כל כך ובודדים, אך ניסיתי לדמיין לעצמי איך זה יכול להראת כששניכם תוכלו לעבוד זה לצד זה. אחד לומד מהשניה, אחת מקנה השראה לשני. והתרגשתי...

לבננו: טבליות צבע-2

אחת הווריאציות (variations) של טבליות צבע (color tablets) היא להתאים פריטים מהסביבה לצבעים של הטבליות...

לבננו: על איך כרתת את עץ האזדרכת או עד כמה חשוב כן לשתפך

קו ההורות שבחרנו מעמיד אותנו לעיתים באתגרים יומיומיים לא פשוטים.

תהיה זו אך העמדת פנים, אם נרצה על חשיבות מתן חופש הבחירה והסתכלות עליך בגובה העיניים, אך בשעת המעשה כל דבר שתבקש לקחת חלק בו יהיה מעבר לתחום הישגך.

מאידך...

לעיתים אך המחשבה על שיתופך בכל מעשה שכיח שלנו יכולה להכביד, ולעיתים גם להעיק בשל האטה בקצב הביצוע, העדר אפשרות לחשוב בשקט ובצלילות על דרך הפעולה, דאגה לתת לך אפשרות להתנסות, להשמיע את דעותיך, את הפתרונות שחשבת עליהם, ומה לא...

ועדיין, למרות כל הקושי שבעניין, לעולם לא אוכל להתכחש לחשיבות שיתופך במעשינו, אם ביקשת כי נעשה כן. אם נסרב לך כעת, ההשלכות יהיו מכבידות בעיני וישפיעו גם על התחומים האחרים שבהורותנו וביחסים שבינינו. יותר ויותר אני מאמינה כי מדובר במקשה אחת, ואף על פי שלעיתים אין כל קשר גלוי לעין בין הדברים, בפועל הכל קשור. לא נוכל לבקש ממך להתחשב באחותך למשל, או ברצונות ילדים אחרים או בשלנו, אם אנחנו נעמוד כל הזמן על ההפרדה בין כלי העבודה שלנו לשלך. זה אולי ברור יותר. אך גם לא נוכל לבקש ממך לחכות להפסקה בשיחה של אנשים אחרים, לפני שתגיד משהו, למשל, אם בשעה שפחות נוחה לנו, גם אם לא באמצע השיחה, לא נתפנה להקשיב גם להרהוריך, לא משנה כמה ארוכים וסבוכים לא יהיו.

ואם חושבים בכיוון חיובי, על איך כן משתפים אותך במקום על איך אפשר לעשות משהו מאחוריך גבך או מבלי לערב אותך, החומות לפתע נפתחות ומגלים פתרונות מפתיעים. למשל, אפשר לארגן לך פינת עבודה ספונטנית עם עבודה מקבילה הדומה למה שאנחנו עושים; אפשר להזכר שלרוב, מה שמעניין אותך בשלב ההתפתחותי בו אתה מצוי הוא התהליך ולא התוצאה הסופית, ולהתמקד במציעת פתרון כזה שירצה את משיכתך הבלתי נשלטת להתנסות בתהליך הנגלה לעיניך; אפשר להציע לך לחכות בסבלנות עד ששלב כלשהו בעבודה שלנו מתבצע, שלב כזה שאיננו מסוגלים או מעוניינים באותו רגע לשלבך בו, ולאחריו לאפשר לך להתנסות במה שהיית מעוניין בו מלכתחילה. אם מתמקדים בעיקר, הטפל זז הצידה ואינו מציק עוד. ואגב, אין דבר שאי אפשר לפתור אותו בהדברות. גם במקרים אלה...

הנה לך דוגמא... איך כורתים ענף מעץ האזדרכת המאיים על ביתנו שאין כל אפשרות שתוכל להגיע לנסרו בשל הגובה הרב יחסית שהוא מצוי בו...?

מסבירים לך בעדינות את הסיבות להשארתך הזמנית בצד (את הסיבות האמיתיות, אחרת אין סיכוי שתאמין לנו ותקשיב לנו)...

ומאפשרים לך ולצוות העבודה המסור שלך לנסר את הענף שנוסר כמחווה נפשתכם במשך כמה שבועות שלאחר מכן...

והראיה לכך שההבחנה בין העיקר (הרצון לנסר) לבין הטפל (השתתפות פעילה בכל שלבי האירוע) נעשתה בחכמה במקרה זה, היא בכך שגם תשעה חודשים לאחר המקרה אתה עדיין מדבר על איך ניסרתם את הענף של עץ האיזדרכת יחד (!) - אבא, גבי, אלעד ואתה, על איך גבי ניסר אותו ואבא, אלעד ואתה משכתם אותו בחבל שקשרתם אליו (מה שבפועל אגב לא קרה, אך את מי מעניין באמת מה קרה בפועל? מה שמעניין הוא שבפועל הרגשת כי משתפים אותך בשל העובדה שהצרכים האמיתיים שלך באותו הרגע נענו...:)

ועוד הערה קטנה לגבי הלימוד הבלתי פוסק באמצעות מוחך קולט (absorbent mind) הלא נח לרגע, הוא כי עד היום אתה מנסה לעיתים לטפל בענפים בדרך דומה - לקשור אותם בחבל, קצת קצת לנסר את היסודות, ואז למשוך את הענף בחבל...:)

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וקצת...

לבננו:מסייע לאחותך לנעול נעליים

אתה מנסה לסייע לאחותך לנעול את הנעליים המתוקות שלה. בסבלנות, היא מאפשרת לך. אך לכמה רגעים בלבד...

לבננו: מכין פובידלו

סופסוף הצלחנו לתפוש בזמן את השזיפים המיוחדים האלה מארץ לידתי, שמופיעים בארץ למשך שלושה שבועות, גג חודש. ובפעם הראשונה הכנתי אני את הפובידלו (ריבת שזיפים). הריבה יצאה טעימה שחבל על הזמן. אז כן, שרפנו קצת את הסירים, אך היה שווה כל רגע. בסופו של דבר הצלחנו גם לנקות את כל הסירים - הרבה סקוצ', ועזרת כל מה שבא ליד לעזרה, כולל ענפים מהגינה. אך מה שאתה אהבת, לפחות כמו את הפובידלו, זה לחתוך את השזיפים לחצאים ולהוציא את הגלעינים...

לבננו: הליכת יום הולדת

הליכת יום הולדת (Montessori Birthday Walk) היא עוד סממן קלאסי של כל סביבת מונטסורי באשר היא. ילד החוגג את הולדתו, מקיף משהו המסמן את כדור הארץ בהליכה מעגלית, כמספר השנים הנחגגות. שוב, רעיון פשוט ומבריק להמחיש לילד את המשמעות הפשוטה של יום הולדתו.

השנה, בפעם הראשונה, הלכת את הליכת יום ההולדת שלך. פישטנו את הרעיון עוד יותר בכך שהשתמשנו במה שהיה בסביבתך - שולחן האוכל סימן את כדור הארץ (קיבלת הצצה קלה למה מייצג כדור הארץ מהספר המקסים "The Earth" - מבלי הסברים נוספים בינתיים, הפנמת מהר ובקלות את היות כדור הארץ כדור), הנר הוא אותו הנר שאנחנו מדליקים מדי סעודה (אחרי הפסקה ארוכה, לאחרונה חזרנו לשמחתי לברך לפני כל ארוחה ולהדליק נר במהלכה - הייתי בטוחה שכתבתי על כך, אך אינני מוצאת כעת את הפוסט הרלוונטי). מדי כמה זמן, עצרנו אותך וסיפרנו לך בקצרה מה עבר עליך באותה הנקודה - למשל, כשהיית בן שנה ושלושה חודשים, צעדת את הצעד הראשונה שלך....

לבננו: תופר!

משחיל חוט לתוך מחט מפלסטיק...

מחזיק בחישוך רקמה ובתוכו בד ארוג...

ותופר בחוט רקמה (sewing)...

התפירה הראשונה שלך...

לבננו: גלילית עם ידיות-ארבעה בלוקים-6

עובד עם ארבעת הבלוקים של הגלילים עם הידיות (knobbed cylinders)...

לבתנו: פותחת וסוגרת את מכסה הקומקום

כל היופי בתקופות רגישות (sensitive periods) הוא שכשמשהו אוחז בכם, הוא לא מרפה לרגע...

כל היופי בלמידה הוא שהיא מתרחשת בכל מקום... ובכל מקום...

מה שמעניין אותך בימים אלה, בין עוד מליון דברים, הוא להתאים מכסים למיכלים. ואת עושה זאת בכל מקום.

הנה, למשל, עם הקומקום...

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים וארבעה שבועות...

לבננו: סביבת העבודה המשודרגת שלך

מאז שמגוון הפעילויות העומדות לרשותך גדל, הודות לשידת מדפים חדשה מאיקאה, התווספה לסביבת עבודתך תוספת חדשה (working area).

נכון שזה קרה חצי שנה לפני שצולנו תמונות אלה, שהיית בערך בן שלוש וחצי, אך העיקר שהצלחתי לבסוף לתעד זאת, לא?

כדי לאפשר לך לקשור לבדך את הוילון, וגם לתרגל על הדרך עוד מיומנות מעשית אחת או שתיים, השתמשתי בגומיה פשוטה...

והנה לתוצר הסופי...

לבננו: מצאתי פתרון!

אני לא זוכרת איך בדיוק התחלנו עם זה..

אני מניחה שפשוט במקרים שבהם היית מוצא את עצמך במבוי סתום, כמו, למשל, היית רוצה משהו שאחותך כבר תפשה, או שהיית מבקש לעשות משהו שלא ממש היה מתאפשר לעשותו באותו הרגע, או שהייתי מתווכת בינך לבין ילד אחר בדיונכם על משהו, הייתי אומרת לך, מבלי לשים לב בהתחלה: "בוא נחפש פתרון! תמיד אפשר לחשוב על פתרון שיתאים לכולם".

עד שיום אחד לפתע שמעתי אותך: "אמא, מצאתי פתרון!"...

מאז זה הפך למנטרה... זה, וגם: "תמיד אפשר לחשוב על פתרון, אמא, נכון?"...

איך שאני אוהבת אותך!!!

אכן, תמיד...

נ.ב. ובתמונות אתה בן שלוש שנים ואחד עשר חודשים...