בבושקות-1

לבד מיהותה יצירת עץ יפהפיה, בבושקה (Russian doll, מטריוקשה) היא גם פעילות "הכנס הוצא" (nesting) מאתגרת. חייבים לתאם בין מספר מישורים להצלחת הפעילות - הן השמלות והן הפנים של הבבושקות אמורות להכנס בול אחד לתוך השניה, ולהסגר היטב. למזלי, נולדתי במקום בו מטריושקות היו הצעצועים הכי נפוצים, כך שנשמרו אצלי הרבה סטים שלהן עוד מהילדות שלי.

לראשונה הצגתי לך את הפעילות לפני כשלושה חודשים. אז היו רק 2 בבושקות, הפעם עלית מדרגה.

את המטריושקות מסדרים (שוב, לפי הסדר מימין לשמאל), על מגש לבד, כדי לרכך את המגע של העץ היפהפה.

לרוב, אתה מצליח להכניס את שלושת הבבושקות לפי סדר. לעיתים אתה מכניס דווקא את הפנים, ואז מחפש מה לעשות עם החצאיות. מדי פעם עדיין זקוק לסיוע. לפני כמה ימים הוספתי לך בבושקה רביעית, מה שבהחלט העלה את האתגר.

יום אחד בהיר קרה עוד נס מהנסים הקטנים שאני כה מוקירה. את הפעילות של המטריושקות הצגתי לך כשעברנו לביתנו. אתה מאוד אוהב את השולחן הקטן הזה, שלידו אתה יכול לעמוד. כך שאת רוב הפעילויות אתה מבצע לידו. מכיוון שכשאתה פותח את המטריושקות התנועות שלך לא תמיד מלוטשות, הן די הרבה נופלות על הרצפה. מבלי להגיד לך מילה על כך, לעיתים אתה ממש מתרגש מכך שהן נופלות: MAMA! OPA!. אז אני התבשלתי עם עצמי איך לרמז לך בעדינות שאתה יכול לבצע את הפעילות על השטיח האישי שלך. אז המרחק מהרצפה יהיה קטן יותר, הבבושקות יפגעו פחות, ולך יהיה יותר קל להרים אותן. מה רבה הייתה התפלאותי כשפעם אחת ניגשת עם הפעילות לשולחן, ואז נעצרת. חשבת כמה רגעים. ו... פנית והוצאת את השטיח! אותו דרך אגב, אתה כבר לגמרי בעצמך מגלגל פנימה והחוצה לבד (ככה סתם, כשבועיים לא השתמשת בו בכלל בעת המעבר, ואז כשהתחלת להשתמש, פתאום היית מסוגל לעשות את כל הדברים האלה לבד). מאז, לרוב, אתה עוסק בבושקות על השטיח! מדהים, לא?

קופסת הבדים

כל פעם שאני תופרת משהו, נשארות פיסות בדים באורכים שונים. אני מודה, יש לי חולשה - קשה לי להיפטר מדברים. במיוחד, כשמדובר במשהו יפה שצובר בו זכרונות רבים. אז אני טיפל'ה מתעלמת מתגובותיו של האבא היקר שלך. ובסתר שומרת.

ואז מגיע הרגע המיוחל, בו מתגלה הסיבה הכה ברורה לכך ששמרתי משהו. וחיוך רחב עולה על שפתיי (ובדרך כלל, גם על שפתיו של אביך:).

כך קרה גם עם פיסות הבד היפהפיות האלה. בטבעיות ברורה הן מילאו את הקופסא היפהפייה הזו (שגם אותה מצאתי פעם... בין חפציה של דודה של אבא שלי).

ובכך הפכו לתיבת האוצר שלך (fabric box). היא מונחת לה על הקמין. ומדי פעם אתה מוריד אותה. הקופסא עשוייה ממתכת, ובמשקלה מוסיפה נקודת עניין (point of interest) נוספת לפעילות. פותח את המכסה (בדרך כלל, בעזרתי) ועובר על תכולתה. חוויה חושית טבעית ואדירה. מקרמים שונים. גדלים שונים. צבעים שונים. אפשרויות למידה בלתי מוגבלות. בינתיים אני לא משתתפת. שותקת. נותנת לך לגלות ולחקור לבד. בעצמך.

השחלת חרוזים-2

ההרגשה שלך לפעילויות ההשחלה (stringing) השונות היא אמביוולנטית. לעיתים אתה לא יכול להתנתק מהן, ולעיתים אינך ניגש אליהן כמעט בכלל. וזה לגמרי מובן, ולגמרי בסדר.

לעיתים, כל מה שנדרש כדי להצית את ההתעניינות שלך מחדש הוא שינוי קליל בהצגת הפעילות. כך, למשל, השחלת חרוזים יכולה להעשות גם על כף מעץ. כמובן, כף כזו שעבה מספיק לגודל החור שבחרוזים, וגם בדיוק באורך המתאים לכמות החרוזים המתלבשים עליה.

וכן, עדיין, בין השחלה להשחלה אתה גם יכול לנסות להשחיל את החרוז... על אצבע ברגל, למשל...:)

על הציור בכלל, ועל כן ציור בפרט

בהתאם לעקרונות היצירה ברוח המונטסורית, כדי להתאים את סביבת העבודה שלך לשלב ההתפתחותי בו אתה נמצא, רכשנו כן ציור. אם היית יכולה, הייתי רוכשת לך את כן הציור של Melissa & Doug. אך לצערי, לא משווקים אותו בארץ. כך שהסתפקנו בכן הציור של IKEA. החסרונות שלו הם כי הוא יותר גבוה, ולכן פחות מתאים לילד בגילך, ויש לו רק מגש אחד - דווקא ליד לוח גיר, שהוא המקום הפחות שימושי לכך מלוח מחיק. מאז שהצבנו את הלוח לפני כשלושה שבועות, חל שינוי ניכר. עד אז, במשך כמה חודשים, הייתי מכינה לך מגש עם נייר בגודל של חצי דף A4 ופסטל שמן אדום. המגש היה בספרייה, וכשהיית מבקש, הייתי מורידה לך אותו על השולחן. ההתעניינות שלך הייתה דלה - היית מבקש לעיתים רחוקות את המגש. לא עוד. מרגע שכן הציור ניצב בסביבתך, ההזמנה להשתמש בו תמיד פתוחה.

לפני שהכרתי לך את כן הציור, חשבתי עם עצמי ועם אבא, איך אמורה להראות סביבת העבודה שלך בתחום הציור. לדעתי, יש בציור משהו שונה מהפעילויות הרגילות, ואולי אף מפעילויות יצרה אחרות. ציור הוא לא דווקא פעילות מוגדרת, שלה התחלה וסוף ברורים. ולכן התלבטנו איך נכין את כן הציור כך שיהיה מחד, תמיד מוכן ומאורגן לקראת משב היצירתיות שלך, ומאידך, בינתיים, איך לא יגרום לבלגן מסביבו. שיקול נוסף שלקחנו בחשבון הוא כי אתה עדיין נמצא בתקופה, בה נדרש פיקוח שלנו ליצירתך. שלא נשכח כי לבטח, לפחות בהתחלה ידרש פיקוח צמוד עוד יותר, עד שתלמד להשתמש בכן ציור למטרת היצירה. בזמן ההתלבטויות, למרות שרכשנו את הכן כבר לפני כמה חודשים, חיכיתי עד שיתאפשר לי לסיים לקרוא את "Young at Art" של Susan Striker - ספר מדהים, שעל אף שהוא כתוב על ידי מישהי שאינה מתחברת כל כך לגישה המונטסורית (ואכן, היו בו דברים שלא הסכמתי איתם), למדתי ממנו המון. הייתי חייבת לעצמי לסיים לקרוא אותו בטרם אציג לך את הפעילויות היצירתיות.

וכך החלטנו.

מיקום - הכן מוקם במקום נפרד מסביבת העבודה הרגילה שלך עם הפעילויות הרגילות, אם כי באותו המרחב. הכוונה ליצור קשר צמוד אך מופרד בין היצירה לעבודה.

סביבת עבודה - כן ציור, עליו מודבק דף נייר בגודל A3, ופסטל אחד במגש שעל הכן.

נייר - על הכן תמיד מודבק דף נייר בגודל A3 (אחד הדברים המאוד חשובים שלמדתי מקריאת "Young at Art" הוא כי הדף, עליו יצייר הילד, חייב להיות לפחות ברוחב הזרוע שלו, כך שיוכל לבצע משיכות על הדף במלוא היקפן. חבל שלא ידעתי זאת לפני כמה חודשים, אז הצעתי לך דפים בגודל של חצי דף A4, מה שהיה יותר מדי קטן בשבילך). התלבטתי איך לחבר את הדף לכן. בהתחלה רציתי להשתמש בקליפסים, אך הם אינם שימושיים בכן זה לגודל הנייר של A4. הברירה היחידה שנשארה היא להדביק את הדף באמצעות מסקנטייפ לבן, מאחור. כמו שחשבתי, בהתחלה כל מה שניסית לעשות הוא להוריד את הנייר מהכן. המסקנטייפ ריתק אותך. כמו בכל דבר חדש, סבלנות והקפדה ("אנחנו מדביקים את הנייר על כן, כדי שתוכל לצייר") השתלמו. היום אתה מקבל את זה כמובן מעליו. דבר נוסף, לגביו התלבטנו, הוא תדירות החלפת הנייר. מכיוון שאנחנו מאמינים כי ציור הוא יצירה מתמשכת דווקא, החלטנו כי הנייר יוחלף רק פעמיים ביום. במשך השינות שלך. עד אז אתה חופשי לחזור לציור, ולהוסיף לצייר עליו. מטעמי חיסכון, אני משתמשת בשני צידי הדף. השימוש בפסטל, בינתיים, לא מונע זאת. אתה, כמבון, לא מודע לכך.

חומרים - אם לפני זה הרגשתי כאילו אין חייבים למהר, וחייבים לתת לך זמן להתמקד בכל צבע ובכל חומר בנפרד, אז אחרי שקראתי את "Young at Art", קיבלה הרגשתי זו משנה תוקף:

"הזמן הנכון להציג חומרים חדשים הוא כשהילד נראה כי מסתדר לגמרי עם חומר שכבר נמצא ברשותו. חומרי יצירה בסיסיים, אלה שהילד מכיר ומרגיש נוח איתם, מובילים הרבה יותר לחשיבה המצאתית ולהלך רוח יצירתי, מאשר מגוון רחב של החומרים היקרים התמיד משתנים" (עמוד 11).

וגם:

"תדגימו שימוש בצבע אחד... לילד מתחת לגיל שנתיים, אין שום חשיבות לשימוש בצבע. מבחינתו, התנועות המוטוריות, תפעול החומרים וחקירת הטקסטורות השונות הם ההיבטים החשובים של הפעילות. הצעת יותר מצבע אחד מסיחה את דעתו של הילד מלהתרכז בפעילות ויכולה לגרום לתסכול, אם הצבעים יתערבבו ויהפכו לעמומים יותר. כל פעם שהילד מפסיק להשתמש בצבע אחד, כדי להחליף לצבע נוסף, המשכיות הפעילות מופרעת, והלמידה מצטמצמת. הצעת מספר צבעים שונים לילד משמשת אך את הנאתו של המבוגר הצופה; היא לא נדרשת על ידי הילד המוקסם מהפעילות, גם כשברשותו אך צבע אחד... תדברו על הצבע שמשתמשים בו. תצביעו עליו בכל פעם שתראו אותו בסביבתכם... הישנות השימוש באותו הצבע יכולה להראות מאוד משעממת לכם כמבוגרים, אך ילדים לומדים מחזרות. בדיוק כפי שהם יקשיבו לאותו השיר או הסיפור עוד ועוד, עד שאתם חשובים שאתם מאבדים את שפיותכם, כך גם הם יציירו באותו הצבע על נייר לבן נקי במשך מה שיראה כנצח, תמיד מבצעים ציורים שונים אחד מהשני במידה רבה. אני מאמינה כי פישוט החומרים המוצגים מסייע לילד להתרכז במשימתו. "התקופה הכחולה" של פבלו פיקאסו נמשכה במשך מספר שנים" (עמוד 62).

ולבסוף:

"השמחה הרבה מהשימוש במניפת צבעים שלמה והקסם של ערבוב הצבעים מגיעים הרבה יותר מאוחר, אחרי הלמידה המספקת דרך הפעילות הקינסטתית" (עמוד 67).

אני מאוד מסכימה עם שורות אלה. הצבע הראשון, אותו אתה חוקר, הוא אדום - אחד משלושת צבעי הבסיס. החומר הראשון הוא פסטל שמן אדום. הפסטל הוא מסט Melissa & Doug Jumbo Triangular Crayons, אותו הבאתי מארצות הברית, ואחרי שכבר קיבלנו אותו, מצאתיו, להפתעתי הרבה אך טובה ב"שילב". מה שיפה בפסטלים אלה הוא שהם גדולים, ולכן נוח לך להחזיק אותם; בצורת משולש, ולכן לא מתגלגלים מהשולחן על הרצפה, למשל; וגם ללא עטיפה, ולכן נסיונות החקירה שלך בשימתם בפה המתוק שלך נגמרים ללא שרידי נייר על שפתיך.

התהליך - אתה מוביל לגמרי את הפעילות. בהתחלה, הצגנו לך לגמרי בקצרה את איך משתמשים בפסטל. מכאן, אתה הובלת. הפסטל תמיד נמצא על המגש של כן הציור. מוכן ומזומן לרגע הופעת המוזה שלך. אנחנו לא מתערבים. אם אתה מבקש כי נצייר, אנחנו משרבטים אך קו קטן, ואז מניחים את הפסטל (אלא אם אמא שלי בסביבה, והיא, הגברת התמיד מאתגרת, למרות הבקשות, לפתע מציירת לך אדם משונה). אנחנו שם אך כדי לפקח כי אתה אכן מצייר. למשל, בהתחלה, מטבעם של הדברים, לקח לך זמן להתרגל לכן הציור. ניסית להזיז אותו. ניסית לצייר (ועדיין לעיתים אתה מנסה) בכל מיני מקומות, מלבד הנייר. זה דווקא מוזר, כי אומרים, כי הילד מתחיל לצייר על הקירות, כשיצר הציור שלו לא בא לסיפוקו על הנייר, או במילים אחרות, כשאין לו הרבה הזדמנויות לצייר. איתך, זה קרה להיפך. כשהפסטל היה על המגש, לא ניסית לצייר בשום מקום אחר. ודווקא, כשכן הציור נכנס לתמונה, התחלת לעשות כן. בעיני, זה יותר עניין של בדיקת גבולות. וזה בסדר. אנחנו שם כדי לעזור לך לחזור לתלם.

הצגת הציורים - כפי שכבר הזכרתי, חשוב לנו להציג את ציוריך, כפי שמוצגים בביתנו גם הציורים של אביך. אנחנו מאמינים כי בהנחייה נכונה, יגביר הדבר דווקא את הערכתך לאומנות. בינתיים, אנחנו תולים חלק מהיצירות שלך על המקרר. המקום המרכזי בביתנו :). לעולם לא מלווים את האקט הזה בתרועות שמחה ובמחיאות כפיים. רק ציון עובדה כי זה הציור שלך. ואולי גם תיאור של מה שאנחנו רואים עליו (קווים מעגליים, מפותלים וכו'). יתר היצירות שלך מאוחסנות בפורט פוליו הישן של אבא, בחוצצי ניילון בגודל A3, לפי החודשים. אני מסמנת בתחתית כל אחד מציוריך בעפרון, תאריך, שם (הרי בעתיד יהיו גם שמות אחרים:) וגילך. בכתב קטן וכמעט בלתי נראה לעין.

מדהים לראות עד כמה השרבוטים שלך משתנים. אין אחד דומה לשני. כאן, למשל, זה אחד השרבוטים הראשונים שלך על כן הציור מלפני שלושה שבועות בערך.

זה עוד אחד, בו שרבטת על הצד השמאלי של הנייר.

ואז, לפתע לפני כמה ימים, התחלת לצייר קווים בודדים אנכיים. לאורך כל אורך הדף. זה מה שהעסיק אותך לאחרונה. מדהים לראות את זה. הרי אף אחד מאיתנו לא הראה לך זאת. זה לגמרי פרי יצירתיותך.

בדרך כלל אתה שומר על גבולות הנייר, אך לעיתים קצת חורג. זה המינוס הנוסף של כן ציור זה. בגלל שהמגש נמצא בצד לוח הגיר, רק שם יכולתי לתלות את הנייר. וכך נשארים סימנים הלא מחיקים על לוח הגיר מהפסטלים. נראה מה נעשה עם זה בעתיד. אולי אצבע את לוח הגיר בצבע גיר מיוחד לפני שתצייר בגיר עליו. או שפשוט ניצור לך לוח גיר קטן חדש.

לעיתים אתה מצייר פחות, לעיתים יותר. לעיתים חוזר ומוסיף עוד משהו על הציור. לעיתים עוצר ליד הכן בדרך לאנשהו, לעיתים מגיע אליו במיוחד. לעיתים בבוקר, לעיתים דווקא לפני השינה. וזה כל היופי. המצאות הכן בסביבתך הופכת את היצירה לחלק מחייך. ומה היא האומנות, אם לא חלק אינטגרלי מחיינו?

על תקופת הרגישות לסדר שבכבישים

ביום שבת היינו בדרכים לחגוג עם אמא שלי את יום הולדתה. דבר אחרון שחשבתי שאכתוב לך עליו בתום החגיגה, הוא על ההרהורים שהביאה עלי הנסיעה בכבישים.

לפני כמה שבועות נפתח המחלף החדש של כביש 6 (בשורה לשליחינו בגלות). הרגשותיי כלפי פתיחתו היו מעורבים. מחד גיסא, אני מאוד לא מחבבת את כל פיתוחי הכבישים שמדינתנו הקטנטונת מלאה בהם כל כך בשנים האחרונות. הטבע נהרס, על יצירותיו ועל יציריו, ואיתו גם משהו מהתמימות של הקהילה הקטנה, שאולי בנפשי אני עדיין כמהה לה. מאידך גיסא, מטבעו, כביש טוב מקצר מרחקים וזמנים, ולכן תמיד מבורך. במיוחד במקרה זה, בו הסיבוב שנאלצנו לעשות כל פעם שנסענו דרך כביש 6, עת היינו חייבים להתחבר אליו דרך ואדי ערה הלא מאוד סימפטי בלשון המעטה, ועוד פחות מזה מברך את פנינו, היה פשוט מייגע. ממש ציפיתי למחלף החדש - שיפתח כבר. היינו מוכנים לכך שלבטח לא נכיר את המחלף החדש, ונאלץ לשים לב בקפידה לשלטים שבדרך. התרגשנו לנסוע בו. ואכן, בוניו עשו עבודה מצויינת. השילוט מעולה. מרגישים כי למרות הפגיעה ההכרחית בתוואי, עדיין ניסו לשמר את מה שאפשר. ולכן, רואים חומות מלאכותיות לצידי הכביש, וגם שתי מנהרות יפהפיות, העוברות תחת שני תלים קטנים, שכנראה נוצרו אך ורק כדי לשמרם. הנסיעה באמת קיצרה את הגעתנו דרומה לפחות בעשרים דקות. היא עברה עלינו בקלות, תוך שיטוט מהנה בכביש החדש והתפלאותנו על הדרך (הדבר היחיד שהיה יכול לשמח אותנו עוד יותר הוא ביטול האגרה הכה מיותרת, אך זה, כנראה, לא עומד לקרות בקרוב:).

ובדרך חזרה מאשדוד, החלטנו לבקר את קרנה, ההולכת ומתקרבת לאחד הרגעים היותר מאושרים בחייה (לפחות, כך אני מקווה). לכן, במקום להשתמש שוב בכביש 6, נסענו לתל אביב. הכביש מאשדוד לתל אביב לא השתנה בהרבה במהלך 15 שנים אחרונות. אני די אוהבת אותו - כביש ישן, הנסיעה בו מהירה, ישרה, בלי התחכמויות. טוב.... לפחות כך זכרתי, ולכך הייתי מוכנה! לא עוד! זה התחיל במחלף החדש של אשדוד, שאכן ידענו על השלמתו, אך לא היה לנו מושג קלוש שמאז הוא עבר שינוי כלשהו. המשיך בשלטים ענקיים לאורך הכביש, כי הירידה לכביש "איילון צפון" דרך ראשון לציון, דרכה נסענו בשנתיים האחרונות, סגורה במהלך חודש אוגוסט! שלט אחרי שלט, מבלי שום הצעה לדרך חילופית. עדיין לא נלחצתי, כיוון שהייתי בטוחה שפשוט אמשיך לי לנהוג (אני בדרך כלל הנהגת, ואבא איתך מאחורה באוטו - לי יש סחרחורות ובחילות איומות פשוט בנסיעות) דרך ההתחברות הישנה לכביש איילון אחרי אזור (מודה, לא עברה בי אפילו המחשבה, שאולי הירידה הזו, בה לא השתמשנו לפחות בשנתיים האחרונות, לא קיימת עוד). ולפתע, באמצע הכביש המהיר, בשיא התנועה של מוצאי השבת, שלט מפתיע, לא גדול במיוחד (הייתי יכולה בקלות לפספס אותו) - ירידה ל"איילון צפון" היא... עכשיו! ברגע האחרון הצלחתי לקחת את הפניה. ואז התחיל הסחרור של שלטים לא ברורים, המורים על פניות שונות ומשונות ברגעים האחרונים של הנסיעה, כבישים מעגליים. איבדנו כיוון לגמרי. אפילו אני, המכירה את הכבישים האלה די טוב, וגם מחשיבה את עצמי לנהגת לא רעה בכלל. השעה הייתה מאוחרת. חושך מסביבנו. מה שהגביר עוד יותר את הרגשת חוסר האונים שמילאה אותנו. ובכל זאת, הייתי חייבת להמשיך לנהוג. החלטתי לנסות להתעלם מהרגשות האינטואיטיבים של הנסיון לעקוב אחרי הכיוון, ולנווט אך לפי השלטים. תוך כדי שאבא, באמצע שיחת טלפון חשובה, מנסה לסמן לי בקול רם, כי טעינו בדרך. מבלי להציע באותו רגע כיוון רצוי להמשך הנהיגה. אה.. כן.. ואתה.. מאוד רצית את הפלאפון שהיה בשימוש של אבא, והוספת לחגיגה. בקיצור, היה שמח. בסופו של דבר, הגענו בבטחה לזרועותיה הבטוחות של קרנה.

לפחות הדרך חזרה צפונה, אחרי הביקור הלא ארוך כפי שהיה רצוי שיהיה אצל קרנה, הייתה שקטה וצפויה. מה שנתן למחשבות שבראשי להסתחרר בריקודי המחשבות הרגילים שלהן. לא הצלחתי להפסיק לחשוב... עליך... וגם על עלמה שבגלות. אינטואיטיבית חשבתי כי מה שעברנו אנחנו באותו היום הוא מטפורה מעולה לנסיעותיכם בשבילי החיים. ועוד יותר, לתיאורה של תקופת הרגישות לסדר (sensitive period for order), שבעיצומה אתם מצויים. במיוחד עכשיו, כשאתם גדלים בקצף מטורף, כל רגע מגלים משהו חדש, ולכן, הישן וידוע מקבל משקל עוד יותר חזק.

החיים אינם פשוטים ומלאים בהפתעות חדשות כל הזמן. כשהדרך ברורה, המסלול הכללי שלה קבוע וידוע, אז השינויים הקטנים שצצים באמצע הם קלים וברי מעבר. עוד יותר, אם ישנה התראה והכנה לקראת שינויים אלה. עוברים אותם וחוזרים לידוע ולמוכר בקלות, בדרך כלל. בדיוק, כמו הנסיעה במחלף החדש של כביש 6, עליו ידענו מראש, התכוננו לקראת הלא ידוע, ובסיכומו של דבר, היה זה אך קטע קטן מהדרך, אותה היינו אמורים לעבור. לעומת זאת, שינויים בלתי צפויים, התקלות של הרגע האחרון, ללא כל התראה והכנה מראש, הדרכה לא ברורה לאורכם, יכולים לגמרי לטלטל ולהוציא מכלל האיזון. כמו הנסיונות שלנו למצוא את היציאה המיוחלת ל"איילון צפון", את מה שמבחינתנו, בכלל לא היינו אמורים לחפש. אפילו אני, המבוגרת (לצורך הדיון בלבד:), הרגשתי את חוסר הנוחות שבהתקלה בלתי צפויה זו. השילוט הרעוע לאורך הדרך הוסיף לא מעט להרגשתי המעורערת. נחמד זה לא היה, אם גם נקח בחשבון שנהגתי באנדרלמוסיה גמורה, בכביש מהיר, ובאוטו, שבמושב האחורי שלו המטען הכי יקר לי על פני האדמות. ההחלטות היו חייבות להיות מהירות, בטיחותיות ושקולות, למרות המצב.

זה מה שעבר עלי. מה שמדגיש מאוד את מה שעובר בחודש האחרון עליך, וגם על עלמה. הימים שלך לא תמיד צפויים. מלאים בביקורים חדשים, בשינויים בלו"ז, בחוויות חדשות ועמוסות, וגם בשינויים שאינם אף נראים על פני השטח, אך ללא ספק אתם מרגיש אותם. עוד יותר, התהפכו הימים של עלמה המתוקה. שינוי כה דרסטי לא רק בסביבה הקרובה - המשפחתון, החברים, המשפחה, אלא גם בסביבה החיצונית - המדינה, השפה, הבית, העיר, ברור כי אינם פשוטים וקלים. כלל וכלל! השגרה שלכם השתנתה - לעיתים קצת, ולעיתים בשינוי קיצוני יותר. מה שהיה מוכר, לא תמיד נמצא שם. מה שלא היה מוכר מכה בעוצמתו, בחדשנותו ובאי היכולת לצפותו. אותנו המבוגרים זה היה יכול לטלטל. כמובן, בקלות, זה גם יכול להביא מדי פעם למעידות בהתנהגותכם - קטנות וקטנות פחות. הרי זה ברור. אך אלה החיים. שתי המשפחות שלנו חייבות לעבור את התקופות המטלטלות האלה בדרכינו לעתיד מבטיח יותר. זה המצב. ועדיין, אנחנו המבוגרים נשתדל להקל עליכם עד כמה שניתן. נשתדל לערבב כמה שיותר מוכר וידוע, גם אם בשינויים קלים, בימים עמוסים אלה. אנחנו נבין את מה שעובר עליכם, נקשיב לכם, ונהיה סבלניים אפילו קצת יותר מהרגיל. גם אם זה לא פשוט גם לנו. גם אם לעיתים בא לעזוב את הכל ולנסוע לסיני. אנחנו נמצא את הדרך להתפרק שלא עליכם ושלא מולכם. אנחנו נעזור לכם. מה שניתן לשמר בשגרה - למשל, השינות בבית בשעות הקבועות, יישמר. מה שניתן לדחות - למשל, הביקורים האינסופיים בבתי חרושת ובחנויות השונות, יידחה, עד שהסבתא תוכל להיות איתך בבוקר. מתי שרק ניתן, נבלה בהרכב המשפחתי של שלושתינו. וכך, ביחד, נעבור את התקופה הזו נחזור לשגרה הכה מבורכת. אולי, לאור כל מה שההבנה על המצאותיכם בתקופת הרגישות לסדר מביאה איתה, מבורכת עוד יותר.

בכל זאת, זה מה שחשבתי עליו, עד שהבאתי אותנו בבטחה הביתה...:)


נ.ב. כפי שאמרתי, אנחנו משתדלים לא להעמיס עליך מעבר למה שאתה עובר גם כך. ומתי שרק אפשר, לחזור לשגרה המיוחלת. בתמונות, אתה מרכיב את "מגדל עם טבעות-3" במלואו. זו אחת הפעילויות האהובות עליך.

התחלת להשתמש בשטיח אישי

הרגע החגיגי של העברת הפעילויות למדפים שימש כאות ראוי למנהג חדש. מעתה כל העבודות שלך יבוצעו על שטיח אישי (שגם אותו הצלחתי להשיג מהאשה המדהימה שסגרה את גנה). השטיח מתחיל לשמש להגדרת אזור העבודה שלך.

למרות שאתה מצליח בגלגול השטיח פנימה (פחות) והחוצה (יותר) כבר זמן מה, דחיתי את הרגע הזה עד שנעביר את הפעילויות על המדפים. ועתה, כשזה קרה, דאגתי אם תבין כי עכשיו לא רק מגלגלים את השטיח, כפעילות בפני עצמה, אלא גם משתמשים בו כמצע לפעילויות. להפתעתי הרבה, קיבלת את השינוי אפילו יותר מדי בברכה (פתאום קראתי את הפוסט שלי מחודש פברואר, אז שיתפתי כי הרגשתי האינטואיטיבית אומרת כי ברגע שנעביר את הפעיליות למדפים, תקבל את השטיח באדרתו החדשה בברכה - מה אני אגיד? האינטואיציה צדקה, ומזל שיש לנו את הבלוג הזה להזכר בדברים ששכחנו).

מעתה, תמיד לפני שלוקחים את הפעילויות מהמדפים, פורסים את השטיח.

עובדים רק עליו. וכשמסיימים, מגלגלים אותו ושמים אותו בחזרה לסלסלה. זה עקרון מנחה - כמובן, אתה לא תמיד לוקח את השטיח, ולא תמיד מחזיר אותו. אני עושה את זה לרוב במקומך, עד שתתחיל לעשות זאת בעצמך. מה שעובד טוב יותר, הוא כי אם השטיח פרוס, לרוב אתה באמת שומר לעבוד עליו.

שטיח זה הוא קשיח יותר מהשטיח בו השתמשנו לתרגל את הגלגול. צבעו אפור - צבע נייטרלי שנועד לא להסיח את דעתך. אולי בגלל השוני בין השטיחים, עוד לא ניסית ולו פעם לגלגל אותו פנימה בעצמך. לעומת זאת, בדרך כלל אתה כן פורס אותו לבד. אני חושבת שבעוד כמה זמן, כשתתרגל לקונספט של העבודה על השטיח, אציג לך פעילויות שקשורות יותר בשטיח עצמו: לקחת אותו מהסלסלה, להחזיר אותו לסלסלה, לגלגל אותו פנימה והחוצה (אני עוד צריכה להסגר עם עצמי על הכיוון הנוח יותר לפריסתו), ללכת מסביבו, כשיש עליו עבודה. בינתיים, אני אמשיך להדגים. כי הרי אתה כל הזמן צופה בי...

מעתה הפעילויות על המדפים

לפני שבועיים בערך חל שינוי ניכר בסביבת העבודה שלך (סביבה מתוכננת ובטוחה - prepared environment). כבר כמה חודשים רציתי להרים את הפעילויות שלך מהרצפה, שם הן היו מפוזרות במשך חודשים אחרונים, למדפים. התעכבתי כיוון שחיכיתי להתאים את המדפים לבית החדש שלנו. ואז הגיע הטלפון המפתיע מאישה מדהימה, שהחליטה לסגור את הגן שלה שהתחיל כגן מונטסורי עוד ביפן. כך במפתיע לגמרי מצאתי מישהי ממש לידי, שיכולתי לקנות ממנה הרבה מאוד פעילויות של מונטסורי, עליהן עוד יסופר בהמשך (לצערי, כולן יהיו רלוונטיות רק בעוד שנה וחצי לערך; את הפעילויות לתקופה הקרובה יותר אני עוד שוברת ראש איך נביא מארצות הברית). בין היתר, מצאתי אצלה גם את המדפים האלה. בדיוק, אבל בדיוק, כפי שרציתי לבנות לך! ואללה! יש לך מדפים חדשים! במידות שמתאימות גם לבית החדש שלנו! רק נשאר לצבוע אותם לקראת המעבר...

התרגשתי מאוד עת העליתי את הפעילויות על המדפים. התלבטתי איך תקבל את השינוי. ו... קיבלת אותו בברכה. יש עוד כמה הרגלים צולעים שבתקווה יעלמו עם הזמן. למשל, אינך דואג להחזיר כל פעילות למקומה לפני שאתה לוקח את הבאה בתור. אך אני סבלנית. אני יודעת שאם אקפיד להדגים לך זאת, כמו גם דברים אחרים, עם הזמן אתה תתחיל לעשות כן מבלי שהוספתי מילה. אם כי לעיתים אני כן גם אומרת לך כי אנחנו מחזירים כל פעילות למקומה, לפני שלוקחים את הבאה בתור.

אינני מעמיסה את המדפים בפעילויות רבות. ממשיכה להחליף את הפעילויות מדי שבועיים לערך. החוכמה היא לאפשר לך להתרכז ולא להתפזר, אך גם להיות רגיש לזמן בו אתה מתחיל להשתעמם. בסידור הפעילויות על המדפים, אני נוהגת לסדר אותן כך שתצליח לקחת את המגש מבלי להפיל את תכולתו. שוב, חייבים לזכור את עקרון הזהב בגישה המונטסורית. מה שהכי חשוב הוא כי הסביבה תהיה מתוכננת וערוכה היטב בשביל הילד. הכל נועד להיות כזה שיגרום לילד להצליח בו. אם, למשל, הפלת את הקערות שהיו על המגש, סימן כי אני הייתי צריכה לשים אותן על מדף נמוך יותר, או על מגש גדול יותר (ולא דווקא כי אינך יכול עדיין להרים מגש עם קערות).

דבר נוסף, כבר מעכשיו אני מנסה להפריד בין אזור הלימוד לבין אזור המשחק. הפרדה שתהיה מוצלחת יותר בבית החדש. שם גם תבוא לידי הביטוי פינת יצירה מופרדת. לכן, השארתי את סלסלת כלי הנגינה שלך ואת הקוביות על הרצפה ליד היציאה למרפסת.

כף מסננת-1

זו הפעילות הראשונה בסדרת הפעילויות בכישורי החיים (Practical Life) שמשתמשים בהן במסננת (sieve). כמובן, גם פעילות זו מותאמת לרמתך. פעילות זו מסייעת לשיפור תיאום יד עין, סדר, קואורדינציה, הכנה לכתיבה ולקריאה.

העדפתי להציג לך את הפעילות באמבטיה, אז אין דאגה למים שנשפכים. אך גם אם בוחרים שלא להשתמש באמבטיה, אלא להציג על שולחן קטן בסלון או במטבח, עדיף פשוט לשים בנוסף למגבת שמתחת לכלים, גם מגבת נוספת מתחת לכסא, עליו יושב הילד.

הכלים מוכנים על המגבת לפי הסדר מימין לשמאל (הכנה עקיפה לכתיבה ולקריאה): קערה עם קרחונים צבעוניים מפלסטיק (אפשר למצוא אותם בחודשי הקיץ בשופרסל ב-10 ש"ח בלבד) טבולים במים, קערה ריקה. הכף המסננת תמוקם במרכז מעל שתי הקערות, כדי לא לכוון את הילד להשתמש ביד ימין או שמאל שלו. צריך לדאוג כי כמות המים היא כזו שתתאים לשתי הקערות, כך שהמים לא ישפכו החוצה כשיעוברו מקערה לקערה.

לוקחים בכף המסננת קרחון אחד. נקודת עניין (point of interest) - מחזיקים את כף המסננת בדיוק מעל הקערה עם המים ומתעכבים טיפה עם הכף מעליה, עד שהטיפה האחרונה של המים תזלוג מהכף. מעבירים את הקרחון בכף לאט לקערה הריקה.

חוזרים על הפעולות האלה עד שכל הקרחונים הועברו לקערה הריקה. מחזירים את הכף למקומה מעל הקערות.

מעבירים את המים מהקערה שהיו בה הקרחונים לתוך הקערה, בה הם נמצאים כעת. חוזרים על הפעילות ומעבירים את הקרחונים מהקערה השמאלית לימנית (כפי שבעצם מראות התמונות). משתמשים הפעם ביד השניה.

אתה מהופנט על ידי המים. ולכן אני נמנעתי עד כה להציג לך פעילויות שקשורות במים, כדי לספק את המשיכה שלך למים, שלא תאפשר לך להתרכז בפעילות עצמה. לרוב אתה עוסק בחודשים האחרונים בפעילויות חופשיות שקשורות במים (בעיקר, מזיגות שונות בכלים שונים ומשונים מברזים כאלה ואחרים), כדי לתת לך להתנסות כמה שאפשר בלמידה חופשית לפני הגבלתה לפעילויות מוגדרות. ההגבלה היחידה שקיימת בדרך כלל היא לא לשפוך מים שלא לצורך (לא מעבר לכיור, למשל, או לא לפתוח את הברז, אם לא משתמשים במים שזולגים ממנו). ובכל זאת, את הפעילות הזו החלטתי להציג לך בעיקר בגלל שאתה מאוד אוהב להעביר דברים שונים ממקום למקום. עוד יגיע הזמן, בו הפעילות הזו תוצג במתכונתה המלאה - בקערות קטנות יותר, על מגש, עם ספוג קטן שישמש לנקיון הטיפות שישפכו (היום הספוג הזה היה לגמרי מוציא אותך מהריכוז בהעברה, והיה משמש אטרקציה כשלעצמו). אנחנו לא ממהרים.

וכמובן, אתה מרבה להתנסות על הדרך. אינני מונעת זאת, כל עוד נשמרים העקרונות הכלליים שלא לשפוך מים שלא לצורך. למשל, ניסית להעביר גם את המים מקערה לקערה באמצעות המסננת...:)

המילים הראשונות - 1

ברוכים הבאים לסדרה החדשה שלנו: "המילים הראשונות".

MAMA - אמא, כמובן! בהתחלה זה היה משהו צרפתי כזה, עם הדגש על ההבהרה האחרונה. היום זה יותר מאוזן. כבר אמרתי לך כמה אני שמחה שאתה קורא לי כך? לא חשבתי שזה מה שיהיה, אבל כנראה הרצון הלא מודע שלי היה שתקרא לי כפי שאני קוראת לאמא שלי...:)
ABA - אבא. אי אפשר להעביר בשום מילים את הערגה ואת האושר שבצלילים האלה.
MMM - פרה.
AV AV - כלב.
IEHHH - סוס.
חיוך - חתול.
NANA - ברווז או אווז. לעיתים גם כל ציפור אחרת.
HUHU - ינשוף.
HHH - חזיר.
PIPI - איבר מין וגם שתן. את הP אתה מבטא כשאתה נושך בשיניים חשופות את השפה התחתונה.
KAKA - קאקי.
BIBI - מכונית.
SHSH - שקט, מישהו ישן. אתה תמיד מוסיף אצבע, הפוכה אמנם, לפה, קצת בצד, לא ממש באמצע. אתה לא מבחין בין שקט לרעש, כלומר אתה יכול לסמן שמישהו ישן, ורגע אחרי זה לתת צהלת שמחה.
O PA - קריאת פליאה. נגיד, כמעט נפלת. או שתפשת משהו שעמד ליפול.
EHHH! - ושתי ידיים למעלה לצידי הגוף. קריאת פליאה אמיתית ומודגשת! נגיד, מצאת משהו שחיפשת זמן רב. או לפתע ראית משהו שאתה מאוד מאוד אוהב - למשל, ענבים.

וכל דבר אחר - TATA, DADA.

מצחיק מאוד לראות איזה אסוציאציות נוצרות לך בראש. למשל, MAMA זו גם צלחת עמוקה, ו-ABA זו צלחת שטוחה. אולי בגלל שבארוחת הבוקר, אני, בדרך כלל, אוכלת גרנולה, ואבא - פרוסה עם משהו.

כפי ששמת לב, רוב המילים שלך, מלבד MAMA (!), הן בעברית. יש רק מילה אחת ברוסית, OPA, שזה "נפל" (ברוסית - UPAL).

ההגייה שלך במילים מסוימות מאוד מדויקת, ובמילים אחרות קצת מטושטשת. לוקח לנו רגע לעיתים להבדיל בין PIPI ל-BIBI. וגם ABA, וOPA (על שני פירושיו) נשמעים די דומה.

אתה נמצא בשלב כל כך משמעותי מבחינת פיתוח השפה. אך גם כל כך משמעותי. הרבה פעמים אני חושבת שזה היה כאילו היו שמים אותי בסין עכשיו, והייתי משתדלת להסביר לסינים, שאינם דוברים אנגלית (שלא להזכיר רוסית או עברית), על מה אני הכי אוהבת לעשות בעולם. הכל היה נתון לחסדיהם של החיוך והאצבע. כל כך קשה. משימה כמעט בלתי אפשרית. ואתה שרוי במאמצים אלה תקופה כה ארוכה. אני תמיד מזכירה לעצמי את הדוגמא הזו, כדי להזכר כמה חשוב להיות סבלניים, גם כשקשה. וגם כשנדמה שאין זמן.

אנחנו לא מתקנים אותך. אם אתה מבטא משהו לא נכון, אנחנו פשוט חוזרים על המילה ללא הוספת הערה כלשהי. אנחנו גם לא צוחקים למשמע ההגיות שלך. ואם אנחנו לא מבינים, אנחנו לא מוותרים ומנסים את כל הנמצא בסביבה, אחרי שגם אמרנו לך כי אנחנו לא מבינים אותך, אך משתדלים לשנות זאת. אנחנו משתדלים לא להשתמש ב"זה", אלא תמיד לנקוב בשם החפץ.

נכון, לעיתים אתה מתעצבן. אני חושבת שכל אדם מצוי, אם היו שמים אותו במרכזה של סין, היה מוצא כל דרך הגיונית ולא, כדי לצאת ממנה כמה שיותר מהר, והכי טוב - תוך כמה שעות. לך אין ברירה. הדרך היחידה שלך היא לפתח את השפה. וזה לוקח זמן. אז ברור שמדי פעם נשברים קצת. אנחנו משתדלים תמיד לרכך את המשברים ולנסות באמת לצאת מגדרינו כדי להבין אותך. גם אם במהלך הנסיונות אנחנו עוברים על כל חפץ בחדר ונוקבים בשמו, כדי לבדוק אם אליו התכוונת.

גם הקאקי מגיע לסיר

אפשר להכריז באופן רשמי - אתה מסתדר יפה מאוד ללא טיטול, כשאתה ערום.

כבר שבוע, מיום שבת שעבר, אין פספוסים. כל פעם שאתה צריך לעשות פיפי, ואתה ללא טיטול, אתה רץ לשירותים ועושה פיפי. בדרך כלל, אתה לא אומר כלום. לפעמים לוחש בחיוך: "PIPI". אחרי שעשית פיפי, בדרך כלל, אתה רץ החוצה מהשירותים. לעיתים גם שופך את הסיר לתוך האסלה, ומבקש שארים אותך להוריד את המים. ואז גם שוטף את הסיר מתחת לברז.

אם היה לי ספק מה יקרה לגבי הקאקי, אך גם המהלך הזה מאחוריך. אחרי שהתפלאת לראות את הקאקי באסלה, הפעם הבאה, בה עשית קאקי, קרתה ביום שלישי. אבא קלט אותך ברגע שהתכוונת לעשות, ולא ממש תכננת להגיע לשירותים וכיוון אותך לשירותים. מאז אתה רץ לשירותים, גם כשיש לך קאקי. ואפילו מדי פעם אתה אומר, שוב לרוב, בלחישה: "KAKA". אתה גם משתתף בניגוב במגבון שלאחר הפעולה. וכדי להסיר באמת כל ספק אם אתה מבחין בעשיית קאקי או לא, יש לך מיום רביעי כבר איזשהו וירוס שלשולים. רק ביום רביעי עצמו רצת לשירותים לפחות 20 פעמים. ללא פספוס אחד!

דבר מעניין קרה היום. היית ערום, ואז ראית את המכנסיים שלך. לבשת אותם בעצמך. עברה לי המחשבה אולי לכוון אותך לשירותים, אך רציתי לראות מה קורה. עשית פיפי במכנסיים. כנראה, הרגשת המכנסיים על הטוסיק דומה לזו של הטיטול, ושונה מזו של הערום. לכן החלטתי שברגע שיהיו לנו כמה ימים שקטים, בהם השגרה לא תופרע על ידי נסיעות וסידורים, אכיר לך את התחתונים. לבטח יקח פעם - פעמיים של פספוסים עד שתקלוט איך צופים מראש את עשיית הפיפי.

ובינתיים, קניתי לך תחתונים ראשונים. כאלה קטנטנים מתוקים....!

אתה יורד ועולה במדרגות לגמרי בעצמך!

לפני שלושה שבועות, אחר הצהרים, היינו בדרכינו לפארק. עצרנו לרגע אצל דגנית. ישבתי איתה על הדשא. ואתה היית לידי. ניגשת למדרגות שירדו בדרך לביתה. אפילו עוד יותר עקומות מהמדרגות בביתנו. חשבתי שתקרא לי כדי לרדת....

אך התחלת לרדת בהן... לגמרי בעצמך!

שוב קרה רגע היסטורי - רגע ששינה את כל מהלך הדברים שקרו עד אליו, ויתחילו ממנו. ושוב, למרות חשיבותו היה זה אך רגע קט! העולם לא עצר מלכת, השמש המשיכה לזהור, הציפורים צייצו כמו קודם, ודגנית המשיכה בסיפורה. ורק עיניי התמלאו דמעות של אושר על כך כי זכיתי לחלוק איתך פעם ראשונה נוספת אחת. ואתה המשכת לרדת במדרגות, כאילו דבר לא קרה. אם כי היה איזה רגע אחד, בו עינייך המדהימות הסתכלו לתוך עיניי במעין שיתוף סוד שכזה. אני אוהבת אותך כל כך!

אני חייבת להודות כי הלב שלי עבר מתיחה נוספת מאז שהתחלת לרדת במדרגות. אם חשבתי שהוא קופץ לפני כן, לא היה לי מושג באמת לאיזה גבהים יטפס הוא, כשאני אראה אותך עומד על קצה המדרגה. אני מנסה לשלוט בעצמי. לא תמיד מצליחה. אך אתה לבטח מבין אותי...:)

סמוך אחרי זה התחלת גם לעלות לבד. עדיין, רוב הפעמים שאתה יורד או מטפס במדרגות, אתה עושה כן, כשאתה מחזיק במעקה. כנראה אתה עוד צריך לתפוש בטחון. ואולם, אחת הפעילויות האהובות עליך כרגע היא להגיד להשאר למעלה, כשאתה יורד למטה לבד ומטפס בחזרה. או להיפך. אינני עוצמת עיניים וחוזרת על המנטרה בליבי. הכל בסדר. אתה יציב מאוד. אני סומכת עליך...:)

ומדי פעם אתה רץ לעשות פיפי בשירותים...?!

תכננתי לכתוב את הפוסט הזה, לדעתי, במשך לא פחות משלושה חודשים. את התמונות האלה צילמתי לפני חודשיים! ושלשום חלה תפנית כה מדהימה, שאף חזרה על עצמה היום, שהחלטתי לא משנה מה השעה ומהי רמת העייפות, אני יושבת וכותבת לך על כך כי...

התחלת לשים לב לכך שאתה עושה פיפי, ואפילו לרוץ לשירותים כדי לעשות פיפי בסיר! היית מאמין???

קח אוויר לנשימה, תרגע, או יותר נכון, אני ארגע קצת ואספר את כל הסיפור מהתחלה.

למרות שקיימות די הרבה דעות בקהילה המונטסורית לגבי הגמילה מטיטולים (למשל, "Potty training boys") אני לא בטוחה אם מריה מונטסורי בעצמה הביעה את דעתה בעניין זה. לפחות אני טרם נחשפתי לכך. ולכן לקחנו את כל העצות בערבון מוגבל והחלטנו לעשות את כל מה שגם כך תמיד אנחנו משתדלים לעשות - ללכת בעקבותיך.

וכך היה...

* ממש מהתחלה, מהימים הראשונים שלך איתנו, תמיד כשהיינו רוצים להחליף לך טיטול, היינו מבקשים את רשותך. לעיתים היינו שואלים, ולעיתים פשוט מודיעים: "אנחנו הולכים להחליף לך את הטיטול". וברגע שהיינו נחשפים לטיב תוצרתך, היינו גם מספרים לך: "עשית פיפי. עשית קאקי". כך גם היה כשהיית עושה פוקי. תמיד נתנו למעשה תיאור מילולי קצר ועובדתי.

* ברגע שהיה אפשר לקרוא על פניך כי אתה עמל על הקאקי (ולמזלנו, זה קרה די מהר, ואי אפשר היה ללכת שולל בעניין זה), היינו מתארים את מה שהיה קורה: "אתה עושה קאקי, מתוק. עוד מעט יקל עליך". מעולם לא צחקנו עליך בזמן זה, כמה שלא היית מתוק ומצחיק. אם היינו בחברת אחרים, שישר היו מתחילים להתבדח בעניין, לא שיתפנו פעולה.

*מעולם לא התייחסנו להחלפת הטיטול כאל משחק. לא לקחנו את הטקס יותר מדי ברצינות גם. אלא פשוט עשינו את הדבר כפי שעושים דברים שצריך לעשות - בעדינות, אך בנחישות. גם כשהתחלת להתהפך, וגם כשהתחלת לזחול, מעולם לא נוצר מצב בו רדפנו אחריך בבית עם הטיטול.

*מעולם לא הסתרתי ממך את ההליכה שלי לשירותים. אולי מכורח הנסיבות (את רוב ימינו אנחנו מעבירים ביחד, רק שנינו), ואולי בהחלטה כלשהי בתת מודעת, היית פשוט שותף לכל פעם, בה הייתי צריכה לעשות את צרכי. היית נכנס לשירותים ביחד איתי. כמו שהיית נכנס לשירותים ביחד עם אבא. פשוט כמה שלא יהיה הדבר, אני חושבת שהיה לו משקל רב בכל התייחסותך לעניין עשיית הצרכים. לא יצרנו הרתעה מפני משהו אסור, או מבייש, או לא ברור, אלא נתנו מקום מתאים למשהו שגרתי וגלוי.

* בשלב כלשהו, כשהרגיש לי נכון (והכוונה באמת אלי, כי לי היו משום מה סיוטים מכך), התחלתי להחליף לך את הטיטול בעמידה. בהתחלה רק כשהיית עושה פיפי, וכשהתרגלתי - גם כשיית עושה קאקי. לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה, אך היה זה מתי שהתחלתי להרגיש כי בהחלפת הטיטול בשכיבה אני מזלזלת בך בהתייחסותי אליך כאל מישהו נחות ממני. לא בגובה העיניים. אבא הצטרף במהרה. ועדיין, חשוב לציין, אם אתה מבקש, וזה קורה לעיתים, גם לאחרונה, להחליף את הטיטול בשכיבה, אנחנו נענים בחיוב. היו לי מליון שאלות לפני כן על איך בדיוק זה יתבצע. אך כנראה כל מה שקדם לכך נתן את אותותיו. העיכוב היה אצלי - לא אצלך. קיבלת את השינוי בהבנה ובקבלה. רק לאחרונה, כחצי שנה מאוחר יותר, התחלת לעיתים להתייחס לטקס כמשחק ולברוח עם הטוסיק החשוף.

* מהרגע שהבעת עניין בכך, היית עוזר בהחלפת טיטולים - היית בוחר את הטיטול (הייתי מאפשרת לך לבחור בין שני הטיטולים שבמגירה, כדי לאפשר חופש בתוך גבולות האחריות (freedom within limits of responsibility), היית לוקח את המגבון ומנגב את הטוסיק (התחלתי לנגב לך את הטוסיק במקום לשטוף אותו ברגע שכבר לא הצלחתי להחזיק אותך מתחת לכיור:), היית מגיש את חבילת המגבונים, היית משליך את הטיטול המלוכלך לפח. כל שלב כזה קרה בדיוק כשהרגיש לנו שאתה מוכן לכך, או, יותר נכון, כשאתה אותתת לנו במפורש כי הינך מעוניין בכך. למשל, אם היית לוקח את הטיטול המלוכלך, לא היינו נרתעים, וגם לא נבהלים בתגובות פולניות, אלא מכוונים אותך לכיוון הפח.

* השירותים מעולם לא היו המקום האסור מבחינתנו. הדלת תמיד הייתה פתוחה. וכל דבר שהבעת את ההתעניינות שלך בו בהקשר לשירותים, נתנו לו את המקום הלגיטימי שלו. מה שהיה מעבר לכוחות שלנו, בין אם מטעמים בטיחותיים ובין אם כי לא התאים לנו פשוט, הורחק ממך. הספריי של הריח הורם, כך גם מברשת הניקוי. אך אם רצית לעשות מה שרק עלה בדמיונך בגליל הטישו, מעולם לא סירבנו. אם רצית להרים ולהוריד את המכסה של האסלה, מעולם לא התערבנו. ברגע שרצית להוריד את המים, עזרנו לך להגיע לידית. כמובן, הגבלנו את כמות הפעמים, בהן הורדת את המים, אך שוב, שמרנו על החופש בתוך גבולות האחריות.

* בשלב כלשהו, לדעתי, לפני כארבעה חודשים, שמתי בכל חדר שירותים (יש לנו שניים), סיר. הסירים שמצאנו ב-Ikea פשוט נהדרים - גם יפים למראה, גם נעימים למגע, וגם זולים באופן מפתיע (12 ש"ח). ואז, באופן עדין ביותר, בכל פעם שהיית מתלווה אלי לשירותים, הייתי אומרת לך שאתה יכול לשבת על השירותים שלך ולעשות פיפי או קאקי. לעיתים היית מתיישב, לעיתים לא. מעולם לא אילצנו אותך לעשות משהו שלא היית מוכן אליו. למשל, לא הצענו לך להוריד את הטיטול. החלטנו כי נחכה עד שתבקש זאת. החריג היחיד היה ב"הליכה לשירותים" לפני המקלחת בערב. איכשהו השתרש לו הנוהג להכנס לשירותים לפני המקלחת. אז היית מתיישב על הסיר, כשהטוסיק היה חשוף. בכל הפעמים האחרות היית מתיישב על הסיר עם הטיטול (כמו בתמונות האלה מלפני חודשיים). לרוב, היית מתאמץ כשהיית יושב על הסיר כאילו היית מתכנן לעשות קאקי. כנראה ייחסת את הסיר לעשיית הקאקי. ועדיין, במשך כל התקופה הזו קרו רק פעמיים - שלוש, בהן באמת עשית קאקי כשישבת על הסיר. כנראה זה היה אך צירוף מקרים. מדי פעם הייתי דואגת אם להסביר לך (איך בדיוק?) שעושים גם פיפי על הסיר, ואז לא צריך להתאמץ, אך הרגעתי את עצמי. ניסיתי להזכיר לעצמי כל הזמן להיות סבלנית.

* בחרתי להשתמש בסיר ולא בישבנון, כי למרות הדעה רווחת, דווקא בישבנון, לדעתי, השימוש הוא פחות עצמאי. למיטב הבנתי, קודם כל, צריך לשים אותו על האסלה, ואז צריך לעזור לילד לטפס עליו. לעומת זאת, הסיר תמיד שם - כל מה שצריך לעשות הוא רק להגיע אליו.

* ואז הגיע החום. לפני כחודש וחצי, עונת הברכות פתחה את שעריה. מה שגרם לך להסתובב ערום כמעט בכל הבקרים שלנו בבית. כך התחילו הפספוסים. אם היית בחוץ (בחצר או בים), והיית עושה פיפי, כל מה שהיינו עושים, היינו מתארים לך רק כי עשית פיפי. לטיפול בפספוסים שבבית, שמתי בכל שירותים, מתחת לכיור, סמרטוט. בכל פעם שהיית עושה פיפי בבית, היינו מתארים את מה שעשית, ואז בנימה רגילה (בלי "אוי ובוי", או "אופס", או "לא נורא") היינו מוסיפים שצריכים לנקות את הפיפי מהרצפה. די מהר התחלת להקדים אותנו בהגיענו מתחת לכיור. הטיפול בפיפי שברח הפך לאחד הבילויים האהובים עליך. שוב התחלתי לדאוג - מה יהיה? אם אתה אוהב כל כך לנקות אחרי עצמך, איך תדע שאת הפיפי צריך לעשות בסיר?! ושוב הרגעתי את עצמי.

* אחרי הפספוסים היינו משתדלים להזכיר לך בעדינות כי בפעם הבאה את הפיפי אתה יכול לעשות בשירותים. ומדי פעם הייתי גם שואלת אותך בין לבין אם אתה רוצה ללכת לשירותים. הייתי גם לוקחת אותך לשירותים. אך אז, לעיתים הרגשתי כאילו אני דוחקת בך למשהו. כאילו אני משדרת לך כי אני מצפה שתעשה פיפי בסיר. ואז חדלתי. אם זה היה יותר מדי בשבילי, לדאוג להשלכות הפספוסים, פשוט הייתי שמה לך טיטול. הדבר החשוב ביותר בדרך לגמילה מטיטולים בשבילי, כמו בכל דבר אחר, היה לא לאותת לך לעשות משהו כדי לרצות אותנו. אלא לעשות משהו שאתה רוצה לעשות כי אתה מוכן אליו. וגם לא להיות לחוצים בעצמנו. במשך חודש וחצי האחרונים קרו פעמיים, בהן עצרתי את עצמי. הפעם האחרונה קרתה בערך לפני שבועיים. אז החלטתי כי אני יותר לא מזכירה לך לגבי השירותים. מחכה בסבלנות.

*וכך הגיע יום חמישי האחרון. כמה ימים לפני זה, היה איזה יום, שהיית גם ערום בו, וכשאבא ראה את המבט המשתהה שלך שלפני הפיפי, הוא כיוון אותך לשירותים, ובאמת יצא לך פיפי לתוך הסיר. והייתה גם עוד פעם שזה קרה לפני האמבטיה בערב. בשתי הפעמים זה קרה אחרי שהזכרנו וכיוונו אותך. וביום חמישי היינו במטבח ועשינו משהו (תאמין לי שאני כבר לא זוכרת מה:). היית ערום. ואז הבחנתי במבט הזה שלך. כיוונתי אותך לשירותים, למרות שהבטחתי לעצמי שלא אעשה כן. התיישבת על הסיר. קמת. התיישבת שוב. קמת. לא יצא כלום. ביקשת להוריד מים. עשינו כן. ואז חזרנו למטבח. המשכנו במעשינו. ואז רצת לאנשהו. אפילו לא שמתי לב, עד שראיתי אותך בקצה העין שלי, שופך משהו מהסיר לשירותים..?! לא ראיתי את מה, אך כן ראיתי כי הסיר היה יבש כמה דקות לפני כן! לא התלהבתי מדי. נהגתי כרגיל - סיפרתי לך את מה שעשית, הצעתי גם לשטוף את הסיר (לא לפני שהורדת את המים בשירותים). כן התקשרתי לאבא, כשלא היית לידי, ובלחש מתלהב סיפרתי לו מה התרחש..:) אך אז עשית פיפי על הרצפה. לכן חשבתי שאולי היה זה סתם צירוף מקרים. מאוחר יותר אכלנו. לפתע שוב הבחנתי במבט המתכונן. שאלתי אם אתה רוצה לשירותים. נעניתי בחיוב. ורצנו לשירותים. אחרי שהתיישבת כמה פעמים על הסיר, ויצא לך פוקי, פתאום יצא לך קאקי! מה רבה היית התפלאותך! היית פשוט בהלם מוחלט! לא הפסקת להצביע על הקאקי. ולבקש שאגיד בקול רם: "קאקי. זה קאקי". פעם קראתי באיזשהו מקום כי הילדים מתייחסים לקאקי כאילו היה זה אחד האיברים שלהם. אולי. ולי הייתה תשובה ברורה לאיך שוטפים את הקאקי מהסיר! או שפשוט יצא לך הפעם קאקי של גדולים (סליחה על התיאורים המפורטים:). הוא פשוט החליק לו לתוך האסלה! את הטוסקי ניגבנו במגבונים לחים.

* כנראה זה היה יותר מדי בשבילך. במהלך יום השישי לא רצית להוריד את הטיטול! כיבדנו את זה. ואז הגיע יום שבת בבוקר. לפתע הורדת את הטיטול. ואז בכל פעם שרצית לעשות פיפי, פשוט רצת לשירותים ו... עשית פיפי! בלי פספוסים. לעיתים היינו צריכים להזכיר לך. אך לא היו פספוסים. גם לא היום בבוקר.

אז אם היה לי ספק עד כה, כעת זו עובדה. אתה בתחילת דרכך להגמל מטיטולים. אני לא יודעת מה היה סיפור הגמילה שלי. אך אחד הזכרונות החזקים שלי מהילדות, הוא המתנה לפיפי שיגיע למשמע צליל מים זורמים מהברז (כנראה, כדי ליצירת הגירוי) בישיבה ממושכת על משהו (על סיר או על האסלה). משהו לא התחבר לי בתמונה הזו. האמנתי כי אפשר אחרת. ועדיין חשבתי שיש לנו עוד זמן. מכל מה שקראתי עליו עד עכשיו, למרות שתקופת הרגישות המקובלת להגמל מטיטולים לפי הגישה המונטסורית (sensitive period for potty training) היא בין הגילאים 18-24 חודשים, בזמן האחרון יצאו לא מעט מחקרים על כך כי מערכת ההבשלה של הבנים אינה מוכנה לכך לפני הגיל של שנתיים וחצי (בבקשה, אל תבקש ממני להסביר מה בדיוק לא בשל בה:). כך שהייתי בטוחה שאנחנו עוד רחוקים.

אתה הראת לנו אחרת. ואנחנו בעקבותיך.

לאט לאט, לא ממהרים. שוב, למרות שקראתי כי מרגע שמתחילים בגמילה, ההחלטה חייבת להיות חד משמעית וטוטלית, אינני מתחברת לכך. לא מרגיש לי נכון להוריד לך לגמרי את הטיטול כרגע. גם מחוץ לבית. וגם במשך השינה. או לשים לך תחתונים. אינני מאמינה כי אתה רוצה בכך בינתיים. ואני מוכנה גם לכך כי יקח זמן להשלים עם עשיית הקאקי. אני כן מאמינה, ואפשר לומר, כי עתה יש לי גם הוכחות, כי כשתהיה מוכן, אתה פשוט תספר לנו על כך.

ואני אספר לך על כן כאן...:)

עוד על הגמילה מטיטולים (potty/ toilet training) בהתאם לגישה המונטסורית:
בבלוג Wide Open on the Mommybahn
Toileting the Montessori way
A Montessori approach to Toileting
Toileting the Montessori way

ניצני שיקול הדעת

דרכי המחשבה שלך משתכללות. וזה מדהים!

במהלך השבועות האחרונים, חל שינוי כלשהו בך. נכון, אתה כל הזמן משתנה. אך הפעם מדובר במשהו שונה. אני ממש מרגישה כאילו יוצאת ממך אישיות מחודשת במקצת. אני מתקשה להסביר. זה עדיין אתה. אך מישהו טיפל'ה שונה. עדיין לא מדבר (לא בשפה הנדושה שלנו, הכוונה:) - אך ההברות השתנו. וגם הנימה. אתה מנסה לחזור אחרי המילים שלנו. מצביע על כל דבר כמה וכמה פעמים, אחת אחרי השניה, ומבקש כי ננקוב בשמו. אך זה אפילו לא זה. השינוי שאני מנסה בדרך קצת עילגת להסביר כאן הוא משהו פנימי יותר. בדומה ליצירתיות בחיתוליה, נדמה כי הנפש שלך מוצאת לה לאט אך בבטחה את השביל המיוחד שלה. את דרכה הייחודית. את הקול המיוחד שהוא רק שלה.

כבר כמה זמן אתה בונה מהלכים מחשבתיים די מורכבים כדי להשלים את מבוקשך. למשל, לוקח את השרפרף האדום, שעליו אנחנו יושבים כשמצטרפים לשולחנך, לוקח אותו לארון, רק כדי לעלות ולקחת משהו מהדלפק. ואז יורד ומחזיר את השרפרף למקומו.

ואז, לפני כמה שבועות, עלינו במדרגות שבשביל ליד הבית שלנו. ביקשת כי אקח אותך לידיים. הסברתי לך כי הידיים שלי תפושות, היות והחזקתי בשקיות זבל. לא הוספתי מילה מעבר לכך. מה הופתעתי כשהצבעת לכוון הפח שבמעלה השביל. רצית שאעלה לזרוק את הזבל, ואז אחזור לקחת אותך. בפעם הראשונה הבעת מחשבה מורכבת למדי. לא מענה לצווי פשוט שלנו, או בקשה ברורה שלך. העלית טענה, שמעת מענה, ואז בעצמך, לגמרי לבד, מבלי שהתבקשת, מצאת פתרון יצירתי. ראשיתו של שיקול דעת. הוולדותה של המחשבה העצמאית. כל כך מרגש, וכמו תמיד, קצת עצוב. אתה באמת גדל. ועדיין, יותר מכל, אני כל כך אסירת תודה על כל כי אני יכולה להיות עדה לתהליך זה.

נ.ב. בתמונה אתה עסוק בפעלות שהרכבת בעצמך. קיבלנו מהדס שקית עם הרבה צורות גיאמוטריות קטנות מעץ. טרם הספקתי לחשוב איך לנצל אותן (אולי התאמת צבעים בהמשך), לקחת אותן, ופיזרת בין הכוסות השונות. ואז מזגת מכוס אחת לאחרת. וניסיתי למלא את שקית הניילון בחזרה. היית כל כך עסוק בזה. במשך כמה ימים. עד שניסית לקחת אותן לפה - בעיקר כי שמת לב כי אני נלחצת מזה. והייצר בודק הגבולות המאוד עירני שלך נתן את אותותיו. כך חזרו בינתיים הצורות לחכות לימים רגועים יותר...:)

מים

בוקר. אחרי שינקת את נפשך, כמה וכמה פעמים, אנחנו יורדים למטה. אני די רעבה. התסריט הוא יומי. ניגשים להכין ארוחת בוקר. אתה רוצה לעשות כל דבר בעצמך ולבד. אני מכבדת את זה. מנסה להתאזר בסבלנות. בדרך כלל היא מספיקה. בעיקר, אתה מכין ארוחת בוקר בשבילי. בדרך כלל, את שלך אתה כבר ינקת. אתה מוציא את הקערה שלי. מנסה לפתוח לבד את שקית הגרנולה. עדיין מסתבך קצת עם הגומיה, כך שאני מתבקשת להכנס לתמונה. מיישר את פתח השקית, ולאט לאט שופך את הגרנולה לקערה. אז יורד מהשרפרף ובצהלות שמחה רץ למקרר. מוציא את היוגורט. חוזר. תורי להוריד את המכסה מפלסטיק של היוגורט. לבד אתה עוד לא מסתדר איתו. ואז אתה מושך את הלשונית. מסובב את המיכל ולאט לאט שופך את היוגורט לקערה. סוגר את המיכל. יורד שוב מהשרפרף ורץ למקרר להחזיר את היוגורט. חוזר אלי. אני מוציאה את הספל שלי מהארון. אתה מצביע על ארון גבוה - מבקש שאוציא ממנו את הקפה ואת הסוכר. שם את הצנצנות אחת ליד השניה. מבקש כי אפתח טיפה את המכסים, כך שתוכל לפתוח אותו לגמרי בעצמך. מוריד את המכסים ושם ליד הצנצנות. לוקח כפית (מהמגירה או מהשיש, שם הכנתי אותה בשבילך). לאט לאט אתה מוזג את הקפה, ואז את הסוכר, לתוך הספל. לפעמים אתה לוקח כפית לא גדושה מספיק, ואז אני מבקשת כי תוסיף עוד קצת. זה בדיוק מה שאתה עושה. מוסיף עוד קצת. רק קצת. אתה יודע היטב מהו קצת. סוגרים את הצנצנות. אני מחזירה אותן לארון. אתה מצביע על קומקום. ומתרחק קצת על השרפרף, כדי שאוכל למזוג בבטיחות את המים הרותחים. אתה שוב יורד מהשרפרף. רץ למקרר. בדרך עוצר ומסובב את הראש לאחור. בודק אם אני ממתינה לך שם בסבלנות, מבלי לגשת לעשות משהו חדש. אני ממתינה. אתה מחייך. אתה פותח את המקרר. מחפש. צהלה ענקית. EHHHHHH! מצאת את החלב. במאמצים כבירים IHIHIH אתה מוציא את החלב מהמקרר וניגש שוב אלי. עולה על השרפרף. אני פותחת טיפה את הפקק. אתה מסיים. מסובב את הקרטון, כך שהפיה שלו מעל הספל ומוזג טיפל'ה של חלב. בדיוק כפי שאני אוהבת. לעיתים אתה רוצה להוסיף עוד חלב. לעיתים צריך שכנוע קל כדי להניע אותך מזה. סוגרים את החלב, ואתה מחזיר אותו למקרר. היות וחם מאוד, אני מעדיפה להוסיף לקפה שלי בקיץ כמה קוביות של קרח. אני מוציאה את הקרח מהמקרר. ואז....

כל סדר היום שלנו מופרע! אתה מהופנט! שום דבר לא יכול להניע אותך מקוביות הקרח. כאילו חוט חזק נרקם ביניכם, ולא ניתן לפרום אותו בקלות.

אני בצומת דרכים. אני יכולה לבחור להתעלם ממשיכה עזה זו ולהמשיך בסדר היום הקבוע שלנו. לאכול את ארוחת הבוקר. ואני יכולה גם לעצור לנוכח משיכה מסטית זו, ולתת לך לצלול לתוכה. ארוחת בוקר תחכה. כך גם כל העולם כולו. לבטח ניחשת - ללא היסוס אני בוחרת בשביל האחרון. איננו ממהרים לשום מקום. כל מה שלפנינו הוא בוקר רגוע בביתנו. ולכן אין לי שום סיבה מוצדקת שלא לאפשר לך לעמוד בפיתוי שחזק ממך.

כשמריה מונטסורי דיברה על תקופות רגישות (sensitive periods), היא התכוונה לתקופות התעניינות בתחומים כלליים, כגון בדיבור, בתנועה, בחפצים קטנים. ואני נוהגת להסתכל על תקופות אלה גם כעל תקופות מיידיות יותר. אחת התקופות החשובות, שבשיאה אתה נמצא כעת, היא תקופת ההתעניינות במים. כל דבר שקשור למים מהפנט אותך. בכל רגע נתון. אין מנוס מכך. להתנגד למשיכה עזה זו פירושו ללכת נגד הטבע שלך. וההשלכות של הליכה בדרך זו צפויות מראש.

וכך אני מניחה לך לנפשך. לך ולמים הסובבים אותך. אני ניגשת לאכול ארוחת בוקר. ואתה..

ממשיך לעסוק בקרח. במים זורמים מהברז. בכל הכלים שאתה מוצא נגישים מסביבך על השיש. אתה לוקח אותם. ממלא במים. מעביר את המים מאחד לשני. מוזג לקערות שונות. מוסיף את קוביות הקרח.

ממלא את מגש הקרח מתחת לברז מים זורמים.

מוזג לכלים. ושוב ממלא. מרוקן לתוך הכיור.

ואז לפתע את קולט את הקנקן שלך. וגם הוא מוצא במהרה את דרכו מתחת לברז.

בניסוי וטעיה פשוטים, ללא כל התערבות או הרצאה בנושא, אתה לומד באופן הכי ספונטני וטבעי על קיבולות, על עוצמות, על מזיגה. אתה מקרב את הקנקן לברז. הריכוז שלך הוא מפליא.

ואז מרחיק אותו.

מרוכז כל כך במעשיך, שרק צילומים רבים ומשונים מסביבך מוציאים אותך לרגע, לצערי, ממנו. ואז אתה ממשיך. וגם הכפות מצטרפות לחגיגה. אחרי שסיימת, מבלי שהזכרתי לך, אתה מחזיר את כל הכלים למקומם.

תמונה זו של עיסוקך במים הפכה לדי שגרתית. נכון, ניתן לראות בכך בזבוז של מים. אך אני הודפת טענות אלה בחוזקה. מבחינתי, כל טיפת מים שנשפכת במדינתנו, הלוואי ויהיה לה מימד קדוש זה של לימוד תמידי. אני משתדלת לפתוח את המים בזרם חלש עד כמה שניתן. כשאינך עסוק במים הזורמים עצמם, אני עומדת על סגירת הברז. אך אינני מתכוונת לנגוד את משיכתך למים ללא סיבה מוצדקת באמת.

כל פעם שאתה רואה מים מסביבך, אתה מגוייס. אם, למשל, נשפך לך משהו, אתה לוקח מטלית ומנגב את המים שנשפכו. ואז אתה מבקש כי אפתח את הברז כדי לרחוץ את המטלית. ברגע זה שוב אתה שוכח מעולמך, ורוחץ את המטלית וסוחט אותה במשך רגעים ארוכים. כשאתה מוזג לעצמך לשתות, לפתע אתה מתחיל למזוג גם מכוס בחזרה לקנקן. ושלא נזכיר את האהבה הרבה שאתה חש כלפי השקיית פרחים וכלפי רחיצת הידיים.

אתה בן שנה ועשרה חודשים!

אתה בן שנה ועשרה חודשים!

אני אוהבת להניק אותך! אני אוהבת את איך שאתה שוטף את הידיים שלך בים או בבריכה לפני שאתה בא לינוק, אם הן מלוכלכות. בלי שאני מזכירה לך על כך בכלל. אני אוהבת את איך שאתה ניגש אלי, לפני, מתיישב ויונק. לעיתים מבקש כי אלטף אותך ולעיתים כי אשאיר את ידיי מאחוריי. אני אוהבת את איך שאתה עורך את השולחן לקראת הארוחה המשפחתית (בדרך כלל, ארוחת הערב) - שם שלושה מזלגות במקומו של כל אחד, ומלווה את הפעולה הזו בנקיבת שמות של כל אחד מאיתנו: AABA, MAMA, HE. תמיד בליוויו חיוך כובש. איך שאני אוהבת את הצלילים של המילים שלך! מדהים עד כמה המילים ברורות והברות חדות. והרי איך היה יכול להיות אחרת? כל דבר שאתה עושה, כשאתה עושה אותו, יוצא שלם ומדהים. אני אוהבת את איך שאתה רץ ושתי הידיים שלך לצידיך, מנפנפות לכל הכיוונים. אני אוהבת את איך שאתה מושיט את ידך למעלה אלינו, כשאתה מתקרב לכביש, או כשאתה רוצה לטפס על משטח גבוה. מחכה ויודע בבטחה כי ידנו תהיה שם לאחוז בידך. אני אוהבת את איך שאתה מסתכל לכיוון השמיים כל פעם שאני מזכירה את המילה "למעלה", גם אם אני מתכוונת ללמעלה, במעלה המדרגות. אני אוהבת את איך שאתה עוצר ליד הכביש, ומסתכל לצדדים לראות אם בא רכב. אני אוהבת את איך שאתה יורד לבד במדרגות, מחזיק במעקה ביד אחת, ו... מקפיד על כך שנחכה לך במרחק של כמה מדרגות בלבד. ואם אנחנו יורדים או עולים ביחד, אז התנועה היא קבוצתית - כולנו מתנענעים במרחק של כמה מדרגות בודדת אחד מהשניה, ולפעמים, במרחק אך של מדרגה אחת. אני אוהבת את איך שאתה שם את הראש עלי כשאתה עייף. אני אוהבת את איך שאתה עומד ליד המיטה שלנו או ליד הספה בסלון, מתקפל בזווית ישרה ומניח את ראשך על המיטה, אם אתה רוצה לנוח רגע. אני אוהבת את הרגעים השקטים איתך. כשאתה שוכב ואני לידך, ואנחנו מסתכלים אחד על השניה בשקט מוחלט ובמבט רציני ומתבונן. השקט, שמתמזג בדרך כלל עם החיוך המאושר שמגיע אחריו. או כשאנחנו בחוץ, ואתה שם את ראשך על ברכיי. מתבוננים יחד בטבע הסובב אותנו. או בהליכה, כשראשך על כתפיי. אני אוהבת לדבר איתך. אני אוהבת לראות איך המחשבה שלך מתפתחת. איך לפתע אתה מתחיל לחבר דברים, להסיק מסקנות שלא הוסברו לך במפורש. מבחינתי, זה פלא פלאים. אני אוהבת לראות אותך עסוק במשהו. מזמזם לעצמך. פיך טיפה פעור. רוק על שפתייך. אני אוהבת לראות את איך שאתה שמח כשאתה רואה את הסבים שלך. אני אוהבת לראות אותך יורד במדרגות בבוקר, כשBUSENKA מתארחת אצלנו, ואז רץ בטיסת מטוס לעבר המיטה שלה - שיכור מאושר לראות אותה. אני אוהבת לראות אותך עם בעלי החיים - במיוחד עם הכלבים. איך למדת לנשק אותם??? אני אוהבת לראות אותך מכבד במאכליך את כל מי שנמצא לידך. כמעט ולא קורה שאינך מוכן לחלוק ממה שאתה אוכל עם סובביך. אני אוהבת לראות אותך מגלה דברים חדשים. אני אוהבת לראות אותך מוצא משהו שחיפשת. אני אוהבת את הצליל שאתה משמיע כשמשהו נגמר לך: EEEEE! ושתי ידייך באוויר למעלה. אני אוהבת לראות אותך אוכל ענבים. אני אוהבת לראות אותך בים!!! נשכב בחול, או על שפת הים, ופשוט מתענג. אני אוהבת את הרגעים של שלושתנו יחד. אני אוהבת את המשפחה שלנו כל כך! אני אוהבת את איך שאתה עוזר לסדר את הבית, אחרי שהעוזרת הרימה את כולו. אני אוהבת את איך שאתה מגיע אלינו בלילה. בום! טה טה טה! הדלת נפתחת, הצעדים הקטנים, ואתה איתנו. אני אוהבת את איך שאתה מחכה לי עד שאתארגן להכנס למיטה, אם לפתע הגעת כשאינני עוד במיטה. אפילו בלילה אתה נעתר לבקשה מנומסת אליך. אני אוהבת לכתוב לך כאן, ולשמוע AABA AABA בחדר שלך, שם אתה קורא ספרים עם אבא אחרי המקלחת, לפני השינה. כבר אמרתי לך שזה הצליל היפה מכולם? אני אוהבת לכתוב לך כאן - להזכר ברגעים הקטנים. לדעת שיש עוד מיליארדים אחרים שממלאים את חיינו. ועדיין להזכר בחלק קטן מהם, ולהעלות אותם כאן, כשחיוך חולמני על פני. אני אוהבת את השקט איתך. אני אוהבת את המגע של הגוף הקטן שלך. אני אוהבת את המגע של היד שלך על היד שלי. אני אוהבת את איך שאתה תמיד שם גם את רגליך עלי, כשאני מניקה אותך בשכיבה. אני אוהבת את איך שאתה מקפיד על סדר פעולות ברור בכל מקרה. לכל אחד תפקיד ברור - למשל, אבא פותח את רצועת הבטיחת במושב הבטיחות שלך ומוציא אותך מהרכב, ואז אתה עובר אלי. או רק אבא מחליף לך את הטיטול בבוקר. אני אוהבת להיות אמא שלך. אני אוהבת אותנו. ואני אוהבת אותך!!!

נ.ב. תמונות אלה מלפני כמה ימים. אני יודעת כמה מרגיע יכול להיות בשביל כמה מהקוראות היקרות שלנו לדעת כי אתה עדיין יונק. ובתיאבון רב!