לבתנו: את שוקלת 10 קג!

את שוקלת 10 קג! איך בדיוק...???

ושלא תחשבי לרגע שהצלחנו להגיע איתך לטיפת חלב... פשוט היית קצת מצוננת, ולא ידעתי לאן יתפתח הדבר, ורצינו להיות מוכנים שמא נצטרך לתת לך תרופה. אז עשינו את מה שאנחנו רגילים לעשות - יצרנו קשר עם מאיה, ואחרי שאלעד איפס את המשקל הצולע אך חביב שלהם, שכנענו אותך לעצור לרגע כדי שתוכלי לטפס למאית שניה...

נ.ב. לא יודעת בוודאות מתי תמונה זו צולמה. אך נדמה לי אי שם בשבועות אחרונים של יוני. כלומר את בת עשרה חודשים לערך...

לבתנו: כל הזמן בתנועה

התמונה הזו כל כך נדירה...

אולי לכן אני כל כך אוהבת אותה...

רגעים כאלה כמעט ולא קורים. את כמעט כל הזמן בתנועה. בתנועה מתמדת. מונעת מתוך סקרנות, מתוך הרצון לנוע, מתוך הרצון ללמוד. אני מקווה, שהכאבים אינם גם אלה שמניעים אותך, אם כי מחשבה זו לא מפסיקה לחלוף במוחי.

האם זו סיבה מספקת לספר לך כמה אני אוהבת אותך????

נ.ב. ואת בת שמונה חודשים...

לבננו: על פצעים שאתה שומר לעצמך

זה קרה לראשונה אי שם בהדלקת נרות בחנוכה. ביקשת להדליק בעצמך את הנרות. הזכרתי לך כי חשוב להרחיק את הידיים מלהבת הנרות כדי שלא תכווה. ואז נכווית כי קירבת את הידיים קרוב מדי.

ולא אמרת מילה.

עד עתה כמעט בכל פעם שנפצעת, מאז שהתחלת להביע את עצמך, חיפשת אותנו - ולו במבט, כדי להודיע לנו כי נפצעת, ולרוב כדי לקבל נשיקה. לאט לאט זה הפך למעין טקס מסוים, אף כשהכאב לא היה גדול, עדיין היית מבקש נשיקה, גם אם לא היית זקוק לה כדי להרגע. מקבל וממשיך הלאה.

אך הפעם לא ביקשת דבר. רק החזקת את היד שנכוותה ביד השניה. על פניך סימני כאב. אך שתיקה על שפתיך.

"נכווית מתוקי?"
"כן"
"כואב לך?"
"כן"
"אפשר לעזור לך איכשהו?"
"לא"
"אולי לתת נשיקה?"
"לא"

חיכית עוד כמה רגעים והמשכת בשלך.

מאז זה הפך לתסמין ברור של כל הפציעות שאתה מקבל מהמעשים המודעים שאתה עושה. בין אם נחתכת כשחתכת פרי, בין אם קיבלת שריטה כשניסית לעשות משהו, בין אם נפלת כשטעית קצת בהערכת המסוגלות שלך לבצע קפיצה, בין אם בשוגג זרת מלח על החתך שעל האצבע שלך. אתה משתתק ומתמודד עם הכאב בשתיקה. מבלי להודיע לנו. רק לעיתים מסכים לחיבוק או לנשיקה. לעיתים מספר על מה שקרה רק כעבור כמה זמן. לעיתים רק במענה לשאלתי המאוחרת. בהבדל ברור מהפצעים שאתה מקבל מהמעשים שעל הדרך - ריצה, משחק, מעשה שנעשה על פי בקשתנו.

ואני מתרגשת מלהתבונן בך. אני רואה בכך עדות עדינה לבגרותך המתהוות.

ועדיין מקווה כי עדיין לנשיקה שלנו ישאר כוח הריפוי המיוחד שלה. למקרים של צורך מיוחד. ובכל זאת...

לבתנו: הנסיון האומלל שלי להתנזר מחלב

בחיפושינו אחרי הסיבות האפשריות לחוסר הנוחות שאת חשה, הגענו לנקודה שבה החלטנו לשחק גם עם התפריט שלי. אי שם בסוף דצמבר, אחרי שניסינו גם את הדיקור הסיני שאולי החזיר את החום לגופך, אך כשל בסיוע לקיבתך, הפסקתי לאכול כל מוצרי חיטה למיניהם, כדי לבדוק אם יש לך רגישות לגלוטן. זה נמשך שבוע ימים - שבוע ימים יותר מדי. את לא הראת שינוי מסוים, ואני התגעגעתי כל כך למעט גלוטן שאני צורכת.

ואז הגיע תורו של החלב ושל כל מוצרי חלב למיניהם, גם אלה העשויים חלב עיזים. בהתחלה ממש לא נלחצתי מהעניין. חשבתי - כמה כבר מוצרי חלב אני אוכלת? קצת חלב בקפה (חלב עיזים, דרך אגב), יוגורט "פרילי" האגדי שלי עם קורנפלקס אולי פעם ביום, פעם ב.. פרוסת לחם עם חמאה ועם ריבה, ואולי קצת גבינה פה ושם. חה! כמה שטעיתי. היה זה אחד השינויים היותר קשים שעשיתי במהלך השנים עם התפריט שלי. כל הזמן הרגשתי כאילו אני בחול המועד בפסח בתקופה שעוד שמרתי חמץ, למרות שמעולם לא הרביתי באכילת לחם - חושבת רק על מוצרי חלב, ובקושי מעבירה ימים בלעדיהם. כאילו הכל מסביבי היה עשוי לפתע מחמאה ומשמנת. היה פשוט קשה. וכלל שעבר הזמן, רק קשה יותר.

בהתחלה היה נראה כאילו עלינו על שביל הזהב. שנינו ממש הרגשנו כאילו את מרגישה טוב יותר. עדיין לא מצוין, אך לפחות פחות מתעוותת מכאבים. לא תמיד, אך היה מרגיש כאילו פחות. בערך אחרי חודש התנזרות, אכלתי בטעות פרוסה מהעוגה ששירה הכינה, ולמחרת הייתה התדרדרות רצינית במצבך. מה שהוכיח לנו, לכאורה, כי פתרון קסם בידינו. כל כך כעסתי על עצמי. ממש רציתי כבר שיעבור שבוע (בדרך כלל, אומרים כי לוקח לגוף שבוע להתנקות) ותשובי להרגיש כפי שהרגשת לפני.

ואחרי שבוע היה נראה כי באמת המצב חזר לקדמותו. אך לא ממש. עדיין היית על העקומה של פעם מרגישה כך ופעם אחרת. במשך החודשיים הבאים בפעם פעמיים שמעדתי ואכלתי את פרי גן עדן, כבר לא היה כל כך ברור אם את מגיבה לכך או למשהו אחר שעובר עליך. תמר מלכתחילה לא עודדה את הניסוי. גם אבא כבר חשב שאפשר לחזור לאכול הכל. ואני עדיין משכתי את הזמן. קצת חששתי שמא שוב תהיה התדרדרות ממשית במצבך.

ואז שוב, בטעות, אכלתי אצל תמר את אחת העוגות המדהימות שלה. ו... לא רק שמצבך לא התדרדר, אלא במשך כמה ימים אפילו הייתה הטבה של ממש. ועדיין עוד היססתי. עד שהגיע יום ההולדת של אביך! אז הרגשתי כי יהיה זה חטא של ממש מבחינתי שלא לאפשר לך לטעום (דרכי, כמובן) את עוגת טרמיסו המעולה שלנו. וכך עשינו. שלושת חודשי גאנום הגיעו לקיצם.

ואז, לאט לאט חזרתי לאכול מוצרי חלב. התוצאה - את לא הרגשת שינוי. ואני הייתי המאושר באנשים. שני ממצאים חד משמעים לכך שבחירה נכונה נעשתה כאן.

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ויום...

לבננו: בפעם הראשונה פירטת על חלומך

בוקר אחד התעוררת. "אני יודע לנגן על חליל צד!"

חזרת על המשפט הזה שוב ושוב ושוב. מיד הבנו כי חלמת את זה.

בעדינות ניסינו לשאול: "בכאילו, מתוקי?" "באמת!". נשמעת כל כך בטוח בעצמך!

"את יודעת איך מנגנים אמא?" "איך מתוקי?" "יושבים. לוחצים על כפתורים. ויוצא צליל!"

רציתי מאוד לתמוך בחוויה שלך, אך גם בעדינות להגיד לך כי כנראה חלמת על כך: "חלמת כי ניגנת בהופעה?" "כן. אבא לא היה שם. את היית. אני ישבתי עליך". נימת הדיבור שלך היית חצי תמוהה - איך אני שואלת אותך על משהו שהשתתפתי בו איתך יחד. היה זה סמוך לאחת ההופעות בהן ביקרנו. קצת חששתי שמא תיגש לחליל צד ותבקש לנגן עליו. זה לא קרה. מאז היו רק חלומות בודדים עליהם סיפרת לנו...

אתה בן שלוש שנים וחצי. הייתה זו הפעם הראשונה בה פירטת על החלום שחלמת...

נ.ב. ואחותך בת חצי שנה ושלושה שבועות...

לבתנו: התהפכת לראשונה!

כמו כל האירועים ההיסטוריים, לפחות אצלנו במשפחה, ערב זה לא סימן שום דבר מיוחד...

אבא היה עסוק במשהו במטבח...

את, אחיך ואני היינו בסלון...

שכבת לך על הבטן מול המראה, עסוקה עם בובתך...

ופתאום באלגנטיות המאפיינת את תנועותייך, לא משנה כמה פזיזות יהיו הן, סובבת את הראש לאחור, מתחת את הצוואר...

אך בשונה מיתר הפעמים בהן עשית זאת לאחרונה...

הפעם... התהפכת!!!

כאילו לא האמנת לעצמך, נעצרת רגע...

צ'ופו ואני הסתכלנו אחד על השניה...

אני הפכתי אותך שוב על הבטן...

ואת שוב התהפכת... מהבטן שמאלה!!! עם פרצוף רציני לגמרי כאילו אין מה בכך...

מתאפקת שלא לצהול, קראתי לאבא... אמרנו לו: "אבא תסתכל!", והוא המשיך לספר משהו מבלי להבין במה מדובר. עד שהצלחנו לתפוש את תשומת ליבו, רגע אחרי זה שוב התהפכת!

ושוב ושוב ושוב ושוב...

אפילו הדלקנו אורות גבוהים כדי שלא תהיה כאן טעות...

ועשרה ימים מאוחר יותר התהפכת מהבטן לצד ימין...

גם זה בעדינות ובאלגנטיות...

ואת בת ארבעה חודשים וארבעה שבועות!...

לבננו: שוקל 18 ק"ג

לא ברור איך זה קרה בדיוק.... אך אתה שוקל כבר 18 ק"ג!!!

מאיך, מדהים כי בשמונה חודשים העלית רק שני קילו...

נ.ב. התמונה צולמה לפני כחודש וחצי.

פרוסת לחם עם ריבת תותים

אחד המאכלים האהובים עליך הוא ריבת תותים. אפשר בהחלט לציין כי כמעט בכל שעה אפשרית לא תסרב לפרוסת לחם עם ריבת תותים.

וכמובן, אתה מורח את הריבה לגמרי בעצמך (spreading jam) - בסכין מריחה או בכפית (בדרך כלל, האופציה האחרונה מועדפת, כיוון שהריבה שלנו די דלילה). והחלק הכי חשוב מגיע בסוף - ליקוק האצבעות וריצה לאמבטיה לשטוף את הידיים...:)

ריבת תותים

ריבת תותים הפכה לסממן מובהק של החורף שחלף. ולקראת הביקור של אבישג בעוד ממש כמה ימים (איזה כייף!), מן הראוי סופסוף לתת לה את הקרדיט הראוי ואת התודה על המתכון ששיתפה איתי. אז הנה הוא, בשינויים קלים:

ריבת תותים של אבישג

חומרים
600 גר' סוכר על כל ק"ג תותים (במקור אמור להיות קילו על קילו, אך אנחנו לא אוהבים ריבות מתוקות מדי).

כך נכין

1. שוטפים את התותים ופורסים אותם לחתיכות קטנות.
2. מרתיחים על אש בינונית (בלי לכסות את הסיר) ומבשלים עד שהתותים מפיקים מיץ (אפשר להוסיף לריבה גרעיני לימון או תפוז בשקית בד קטנה, אם מבקשים כי הריבה תהיה פחות דלילה).
3. מנמיכים את האש לאש קטנה.
4. מבשלים כשלוש שעות תוך כדי ערבוב מדי כרבע שעה.
5. מחכים עד שהריבה מתקררת ומוזגים לצנצנות.
6. כדאי לשמור את הריבה במקרר.

היינו חייבים להכין את הריבה שלוש פעמים - עד כדי כך אהבנו אותה...:)

ליבה של אמא

ליבי גדל ביחד איתך... ואיתך יחד גדלים האתגרים שהוא עומד בהם.

כך לפני חודשיים וחצי (בחגיגות פורים במרכז העיר) מצאתי את עצמי מחסירה פעימה, כשבפעם הראשונה התעניינת במתנפחים. אנחנו לא מרבים ללכת לגני שעשועים או למרכזי פעילות לילדים - יותר נכון, לא הולכים בכלל. כך שלמתקנים אלה אתה נחשף רק אם הם מגיעים העירה. וזה קורה לעיתים רחוקות למדי. מהמתנפחים די נזהרת פעם. אני לא זוכרת מתי נחשפת אליהם לפני פורים, אך בפעם הזו הם משכו אותך כל כך שפשוט לא הצלחת לעמוד בפיתוי. וגם אני. למרות מליוני תמונות שרצו לי בראש עם כל האיברים האפשריים שיכולים להשבר אצלך. אך לבסוף, אמרתי לעצמי, הרי אלה הם הפחדים שלי. ואתה נהנה כל כך! ואני פשוט צריכה במוקדם או במאוחר (עדיף מוקדם, כמובן) להתחיל למצוא בי את הכוחות הנדרשים להבדיל בין הפחדים שלי לשלך, ולשים את שלי בצד. אני כל כך שמחה שכך עשיתי! זה לא מנע ממני, כמובן, להעיר את השומר הלא כל כך אכפתי ולהפוך במקומו למקפידה על כך כי הילדים הגדולים לא יכנסו למתקן ביחד עם הקטנים, ופעם אחת אפילו לאיים באזעקת משטרה (אין לי מושג מהיכן צץ לי הרעיון הזה). ואיזה תענוג היה לראות את הצעדים הראשונים שלך - בהתחלה פשוט נשכבת וקפצת בשכיבה. ואז ניסית צעד ועוד צעד - בזהירות המאפיינת אותך.

חשבתי שכבר התמודדתי עם מספיק אתגרים. ואז, לפני חודש וחצי, חגגנו לבר יום הולדת.

ואיך שאתה אהבת לרוץ על הגשר הזה. אתה וכל הילדים האחרים שהשתתפו בחגיגה. הפעם החלטתי להיות חכמה יותר, לסובב את הגב, ולתת לאבא להשגיח עליך. נראה כי פעלתי בחוכמה...:)

גלילים עם ידיות-בלוק ראשון-1

גלילים עם ידיות (knobbed cylinders) הוא אביזר מונטסורי קלאסי ראשון שהוצג לך (כבר לפני כחודש). הגלילים נועדו לאפשר לך להתנסות בחקר המידה. מידה היא משהו שלא ניתן באמת להסבר מילולי (איך תסביר מהו גדול? מהו עבה? בדיוק עכשיו, כמעט הכל אצלך מתחלק למעט ולהרבה, וכמעט בכל מעשה שלך אתה מוודא אם מה שיש לך הוא הרבה או מעט, על מה שאנחנו בדרך כלל עונים בהחזרת השאלה אליך). באמצעות ההתנסויות הרבות עם הגלילים אתה מכיר מידות באופן עצמאי מוחשי כהכנה למחשבה מופשטת מאוחר יותר.

המדובר בארבעה בלוקים מעץ זהים, בכל אחד מהם עשרה גלילים (צילינדרים), המאורגנים לפי חוקיות מוגדרת מסוימת. כמו תמיד, במונטסורי, הקונספט הנלמד מבודד, ולכן כל הבלוקים הם באותו הצבע, כמו גם הגלילים. ההדרגתיות היא מהקל לקשה. בבלוק הראשון הגלילים נבדלים אחד מהשני בשני פרמטרים: בהיקף ובגובה. ההבדלים בין הגלילים הם זהים ופרופורציונליים. והשינוי ההדרגתי הוא מהגליל הגבוה ועבה ביותר לגליל הנמוך והצר ביותר.

אתה לוקח את הבלוק בשתי ידיים מהמדף ומניח אותו בחלק העליון של השטיח (אפשר לבצע פעילות זו גם על השולחן, רק ששם צריכים להזהר קצת יותר בשמירה על יציבות השולחן). כך שהגליל הגדול ביותר הוא הימני. כעקרון, התרגיל הראשון יכול להיות כרוך בסידור הגלילים בסדר אקראי ליד הבלוק. אבל... וזה מה שאני הכי אוהבת במונטסורי, שניה אחרי שהתחלתי להציג לך את הפעילות, אתה כמעט חטפת אותה מידי והמשכת לבד, כאילו מובל מבפינם על ידי אינסטינקט בסיסי מובנה. יודע בדיוק מה צריך לעשות. ו... סידרת את הגלילים בסדר מדורג (וכך אתה ממשיך לסדר אותם מאז). אחרי שכל הגלילים מסודרים, מחזירים אותם אחד אחד למקומם. הפלא המדהים של פעילות זו הוא המנגנון לבקרה עצמית (control of error) המובנה בתוכה. אתה חופשי במחקריך. אין כל צורך לעזור לך בגילוייך. כמות הצילינדרים ככמות החורים. אם אתה מכניס גליל כלשהו לחור שאינו מתאים, אתה ישירות מבחין בטעות. מעניין כי דווקא בפעמים הראשונות, התאמת את כל הגלילים בלא להתברבר ולו פעם אחת. ומאז, בכוונה, לעיתים אתה מכניס את הגליל לכל החורים האחרים לפני שמגיע למקום המיועד שלו.

חשוב כי אחיזת הידית תהיה באמצעות שלושת האצבעות: באגודל, באצבע ובאמה, כהכנה לכתיבה. אך אינני מתקנת אותך (הרבה פעמים אתה גם כך מחזיק את הידיות כך). כך גם אינני מוציאה הגה אחד, אלא אם אתה אומר לי כי גליל כלשהו הוא גדול או קטן. לימוד השפה במונטסורי, במהלך הפעילויות, הוא מטרה משנית, ובא לידי ביטוי רק לאחר התנסות עמוקה וארוכה של הילד בפעילות.

השפה שנלדמת באמצעות בלוק זה היא: קטן/גדול, יותר קטן/ יותר גדול, הכי קטן/ הכי גדול.

מדהים ומרגש באותה המידה לראות אותך עובד עם הגלילים. שר לעצמך. מרוכז לגמרי במעשיך.

ללימוד מעמיק יותר, אנא ראו את הרצאתה המצולמת של Margaret Homfray (וגם את הכתובה), ואת ההדרכה באתר של AMI.

השחלת ריבועי לבד דרך כפתור

גם פעילות זו נועדה להכין אותך לקראת רכיסת כפתורים (buttoning). בנוסף, היא גם משכללת את כישורי ההשחלה שלך (stringing, בהמשך לפעילויות ההשחלה הקודמות).

להכנת פעילות זו השמשתי בריבועי לבד בגודל 6 ס"מ, שבמרכזם חתכתי חורים בגדלים שונים (ברור כי דרך הכפתורים הגדולים יותר קל יותר לרכוס). בנפרד הכנתי סרט, שבקצהו האחד כפתור, ובקצהו השני טבעת. כדי לאפשר לך, תוך כדי ההשחלה ורכיסת הכפתורים, גם לתרגל התאמת צבעים (matching colors), קיימים שני ריבועים מכל צבע.

ואכן, כשאתה משחיל, אתה תמיד משחיל שני ריבועים מאותו צבע אחד אחרי השני.

אתה ממשיך להשחיל כראות נפשך...

ואז מוריד את הריבועים אחד אחד, ושם אותם בחזרה לסלסלה.

את ההשראה לפעילות זו קיבלתי מ-Montessori Mama.