כבר כשלושה שבועות את אומרת: amama...
ובתמונות המתעדות אחת המקלחות הזריזות אחרי חזרתך מסיורים בחצר (עליהם עוד מעט), את בת תשעה חודשים וארבעה שבועות...
אינני יכולה לסיים לכתוב שורות אלה מבלי להזכיר את ציורי רובנס שהתמונה הראשונה שלך כה מזכירה לי...
אי אפשר לתאר את הנימה שלך ב-blabla המפורסם שלך פשוט (שהשתלט לו למשך כשלושה חודשים ואז פשוט נעלם כלא היה, ובלשון אחיך: "היא כבר מדברת אחרת"). לא פלא שמהר מאוד זה הפך למטבע לשון בפי כולנו. אם לא את, אז לבטח מישהו נוסף מאיתנו, ולרוב אחיך, מפטפט בblabla עד צאת נשמתו...
תודה רבה על כל התגובות על תנוחת ישיבתך על הברכיים שמאחוריך, שאני כה אוהבת. אנחנו באמת זכינו להנות מכל העולמות - גם מאורי המקסימה שמתריעה על הדברים החדשים שלא ידעתי כלל על קיומם, וגם משאגה האהובה שמרגיעה עם הידע. תודה רבה! רק להרגיע קצת - הגברת מאז למדה לשבת והיום יושבת גם רגיל, בנוסף לישיבה זו, שגם אחיה וגם היא ממש אהבו...
נ.ב. ובתמונות את בת שמונה חודשים ושבועות...
אני חושבת שאין הרבה מושגים מופשטים יותר מהזמן.
ואם תמיד כיוון הלימוד הוא מהמוחשי למופשט (from the concrete to the abstract), בכל הנוגע לזמנים, ובהם הכוונה לשעות, לימי שבוע, לחודשים ולעונות, הדגש על כך הוא עוד יותר חזק.
זה לא סוד כי ילדים קטנים חיים בהווה. בהתחלה, עבורם, הכל מתרחש היום. קצת יותר מאוחר, הדברים יכולים להתרחש גם אתמול ואולי גם מחר. אך רק הרבה יותר מאוחר, הם באמת יפנימו את הקונספט של הזמן, לא לפני שהתפתחותית מוחם יהיה מוכן לכך.
כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו הוא לסייע לך לחיות את הזמן, לעבוד אותו, לעבור אותו, לצעוד אותו, לחוות אותו באמצעות מערכות הקליטה העוצמתיות ביותר בשבילך, והן מערכות החושים. כל מה שנוכל לעשות הוא לתמוך ברשמים הראשונים שנוצרים אצלך, מבוססים במציאות, למשל, בריטמוסים קבועים, כמו סעודות יומיומיות או קבלת שבת, בשגרה, שיאפשרו לך לעבוד את הזמן ולחיות אותו מבפנים, לחוש אותו בתוכך. והכי חשוב לתת לך זמן, תרתי משמע, להמריא מרישומים אישיים אלה בקצב המתאים אך לך. אי אפשר להרצות לך על משהו ולחשוב כי תבין זאת רק מהשינון. אי אפשר לזרז באמת שום דבר, אי אפשר להכיר לך משהו, לפני שאתה מוכן לכך. ובמילים אחרות - לפני שהזמן נכון...
ואיזה מסע מרתק זה...
אני חושבת שהתחלת להתעניין בזמן לראשונה בערך בגיל שלוש שנים וארבעה חודשים. אז באמת הכל התרחש בהיום, ב"תמול", וב"מחר". ואז לפתע, התחלת לספור את הטקסים היומיומיים, לפי סדר התרחשותם. לבד לגמרי, הגעת למסקנה המרתקת שהזמן מתנהל סביב ציר זמן קבוע זה של בוקר, צהרים, אחר הצהרים, ערב, לילה, ושוב בוקר. על כך התלבש הטקס השבועי של הדלקת נרות בקבלת השבת שאיננו מפסידים גם אם מתארחים בערב יום שישי אצל מישהו אחר. וכך התחלת להסיק מסקנות הזמן הראשונות שלך. "מתי מגיע יום שישי?" "עכשיו צהרים, אחר כך אחר הצהרים, ערב, לילה, ואז מגיע יום שישי".
אני חושבת שלפחות חודש ימים חיינו בתוך המציאות החדשה שיצרת. לאט לאט התחילו להסתדר על ציר זמנים מיוחד זה גם אירועים אחרים שלנו. אנחנו בדרך כלל מודיעים לך על מה שהולך לקרות הכי הרבה מחצית היום לפני שזה קורה - למשל, בערב לפני או בבוקר מדברים על מה שיקרה עד הצהרים, ולקראת הצהרים מדברים על מה שיתרחש אחר הצהרים. אחרת, וכבר קרה, אתה יכול לשבת על מדרגות הבית, מוכן ומזומן לקראת המאורע שהולך להתחרש בערב, ולא מוכן לזוז משם במשך שעות. לאט לאט כל מה שעשינו מיינת ישירות לתוך המיקום שלו בציר הזמן שלך. "מתי הולכים להופעה?" "עכשיו ערב, אחר כך לילה, ואז יהיה בוקר, ואז בצהרים נלך".
ובין לבין, התחלת לשייך גם את מנוחות השינה שלך. ופתאום הגיעו גם המשפטים האלה: "אחרי שאני אשן, ועוד פעם אשן", ואחר כך גם "אחרי שאני אשן ארבע פעמים". כן כן, אתה לומד לספור גם לגמרי בעצמך, אך על כך בפעם אחרת.
ואז לפתע התחלת לשים לב כי אחרי יום שישי מגיע יום שבת. וגם הבחנת בכך כי בימי שישי ושבת אף אחד לא עובד, במיוחד הדוור, ורק אנשים מסוימים, רופאים, למשל, לפעמים עובדים. וכי אבא לפעמים עובד ביום שישי.
ואחרי תקופת החגים שמת לב כי החגים, וגם ימי שבת, מתחילים אצל היהודים ערב לפני. זו עוד ידיעה מרעישה וחדשה, ואני לא בטוחה אם אתה זוכר אותה אפילו ברמה התאורטית. ובכל זאת, הגילוי היה לגמרי שלך.
עד לפני כשבועיים בערך, עדיין הכל התרחש היום, אתמול ומחר. וכמובן, אתמול ואתמול ואתמול. או מחר ומחר. לאט לאט זה הפך ל"אתמול לפני הרבה זמן". ואז פתאום התחלת לנקוב במחרתיים!
וגם הזכרון המתפתח כל הזמן שלך תומך בהבנה המתחילה של הזמן. בימים האחרונים ממש התחלת לזכור דברים שאמרת שתעשה מבלי שהזכרתי לך כי תעשה זאת, ובדרך כלל אפילו את הדברים שאתה לא תמיד נהנה לעשות. למשל, אתמול, אחרי שעבדת עם כלי העבודה בגינה, אמרת לי שתסדר אותם יותר מאוחר, אחרי שנחזור מהביקור באתר הבניה. הסכמתי לכך ושכחתי מכך. כשחזרנו הביתה, הזכרת לי כי הכלים מחכים לך כי תסדר אותם, אך אתה עייף, ותעשה זאת אחרי שתקום מהשינה. וכך עשית באמת. כמובן, אלה ניצוצות בודדים עוד, אך כל כך מחממים את הלב...
זכות גדולה להתבונן בך. בגילויך המרתק את העולם. מבלי הרצאות, מבלי שינונים בעל פה, מבלי דחק, מבלי תיקונים (כמובן, אנחנו משיבים לך מידע נכון ושמות נכונים, אך מבלי לשים דגש על כך או לציין כי טעית).
אחד הדיונים הוותיקים ביותר בעולם מונטסורי, או יותר נכון, בין הטענות היותר חזקות נגד גישת מונטסורי, נמצאת זו הטוענת כי גישה זו אינה תורמת מספיק להתפתחות היצירתיות (creativity) בילד. בין היתר, כי היא ממקדת את עבודת הילד באביזרים מיוחדים ולא תומכת בשקיעתו בפנטזיה שלא מבוססת במציאות. כמובן, אני מאמינה כי טיעון זה אינו נתמך במציאות, ולעיתים אך הופך אותה. עד עתה ידעתי זאת במוח ובלב, אך הכל היה בתיאוריה.
וכמה נחמד לראות את הניצוצים של איך הדבר אכן נראה גם במציאות. משום מה, מה שמדהים אותי הכי הוא ההדמייה שאתה עושה למשהו שדומה למשהו אחר, למרות שלעין אחרת, בעלת מעוף צר יותר, יכול להראות כי אין כל דמיון בין השניים. אולי זה מדהים אותי כל כך כי מבלי להיות מומחית בכלל בדבר, המדובר בהפשטה (abstraction), באבסטרקיזציה הראשונה שאתה עושה למשהו, מבלי שמישהו לימד אותך זאת. מעולם לא השתמשנו בסוג זה של ביטויים, לא עודדנו בשאלות, וגם עתה, כשאתה מביע את דעתך על משהו, אנחנו פשוט מהנהנים, ולרוב, רק מחייכים, מה שבא לנו בטבעיות מוחלטת כפועל יוצא של תדהמה.
זה התחיל מרשת אפיה, שבידיך הפכה לנבל. כמובן, היו גם כלי מיתר שונים שבנית ממשחק הרכבה, אך בעיני זו רמת הפשטה אחרת, פחות מורכבת. לדעתי, זה שונה מלקחת אביזר שגרתי מחיי היומיום שלנו, להתעלם מתפקידו היומיומי הכה מוכר, ולהלבישו בגלימה חדשה לחלוטין. חדשה, אך הגיונית בהחלט. אז הגיעו דימויים שונים טיפל'ה יותר מורכבים, שראית במוחך היצירתי בחפצים שסובבים אותנו. השרפרף הכחול היה בעיניך דומה לכלב כי "יש לו 4 רגליים"; ואכילת פופקורן (שמשום מה אצלך זמן מה הוא היה "קורקינט") הפכה לביקור בגן חיות של ממש ("פופקורן זה דומה לפיל", ו"זה דומה לנמר"), ובהחלט אפשר היה לראות דמיון מסוים.
אך מה שהדהים אותי הכי הכי הוא הערותיך שהתחילו להופיע בתדירות גבוהה יותר ויותר בדבר הדמיון בין עובר ושב לבין מישהו שאנחנו מכירים: "אמא תראי, האדון הזה שירד במדרגות דומה לקרלוס", "אוי חשבתי לרגע שזו ויקה", "הגברת הזו דומה ממש למאיה".
בעיני, זה קסם טהור...
אני חייבת להודות, כי שבועיים לפני, כשבפעם הראשונה התנסית בחליל, אני הייתי די סקפטית לגבי העניין. חשבתי עליו כעל חפץ חדש שלבטח תשמחי לחקור אותו, ושללא כל ספק לא היה בסביבתך לולא אחיך. לרגע לא חשבתי שתתחילי לחולל בו!!!! צלילים של ממש...!
ומכיוון שלאחיך היה חלק ניכר בעניין, לבטח תשמחי לשמוע על השיחה שהתקיימה בינינו לפני כמה ימים:
זה התחיל אי שם לפני כחודשיים.
יותר נכון, מקורו של הסיפור שוכן אי שם לפני כשנה וחצי - שנתיים, אז Busenka שלך הביאה לך במתנה את ה"מדריך העצים בישראל לילדים ולנוער" מאת ישראל גלון ויונה זילברמן.
אני לא התרשמתי מדי ממדריך זה. קשה להתמצא בו. התמונות לא ברורות דיהן. אפשר להגיד אפילו כי תמונות עלי העצים לא ניתנות לזיהוי כמעט. ועדיין, מכיוון שלמרות כל חיפושיי לא מצאתי מדריך עצים טוב יותר, השארנו את המדריך שקיבלנו.
מאז הוא היה על מדף הספרים בסלון. עד שיום בהיר אחד, לפתע לגמרי, הוצאת אותו והתחלת לדפדף בו. ומאז... לא הפסקת.
זה הפך להיות לטקס קבוע, יומיומי, שלא נגיד שעתי. אפרופו, תקופות הרגישות (sensitive periods)... אתה בקושי פותח את עינייך בבוקר, רץ לקחת את הספר ומבקש ממי מאיתנו להקריא לך אותו מההתחלה עד הסוף, או יותר נכון, בצורה היותר מועדפת עליך לאחרונה, מהסוף להתחלה. אינך מעוניין עדיין בפרטים רבים המופיעים במדריך (מלבד אזורי הצמיחה של העצים, מדי כמה זמן). מסתכל בתמונה, מקשיב לשם העץ, לאט לאט גם מדקלם אותו בעצמך, מקפיד להשלים את השמות, אם לא אמרנו אותם במלואם (למשל, תמר מצוי), משווה בין כמה מהם, או בין פירותיהם ועליהם.
וכמובן, התעניינותך משתלטת גם על כל טיולינו.
חמושים במדריך, לעיתים, וגם בלעדיו, אנחנו עוצרים ליד העצים ומנסים לזהותם. אני חייבת להודות כי כישוריי אלה שלי הם חלשים בלשון המעטה - להמחשה אציין כי לא היה לי מושג איך נראה אפילו עץ הזית. ואמנם עתה הפכתי למומחית בעצים שונים ומשונים למיניהם (לפחות, בשביל בורה שכמותי) - וביניהם, ברוש, אורן, אלון, פיקוס הגומי, אראוקריה, כליל החורש, דולב, דקל, דיפסיס משולש, אלה, איזדרכת, פלפלון בכות (חה!), צבר (כן, כן, אפילו את הצבר לא הייתי יכולה לזהות עד לפני זמן מה..). אני מבינה עתה את ההתפלאות ששמעתי מהורי הילדים הגדלים בהתאם ל-unschooling. כל כך כייף ללמוד ביחד איתך. והדרך עוד כה ארוכה...
ואם המדריך לא איתנו, אנחנו אוספים את העלים הביתה. משתדלים שיהיו אלה העלים מהאדמה, כך שלא נקטוף עלים במיוחד..
ואז מתחילה ממלכת הזיהוי, שהתמונות הלא כל כך ברורות במדריך טיפה מקשות עליו...
תענוג לשמוע אותך קורא לנו כל כמה רגעים: "אוי, ראיתי דקל, ראית אמא?", "רק רגע. אני הולך לראות את הגזע של עץ אלון", "איזה עץ זה?". וגם מבקר את כל העצים שזיהית בימים לפני כן, כאילו היו הם חברים וותיקים שלך.
וגם פניני לשון לא אחרו להגיע: עץ תקוקים (תפוחים), עץ לימון שלא אוכלים אותו (הכוונה לעץ רימון, אם כי ההקשר לא ברור).
אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!
ואני אוהבת אותך עוד יותר ממה שאהבתי לפני. האם זה אפשרי? כנראה שכן. אני בקושי מפנימה שעוד רגע אתה בן שלוש, ואולי זו הסיבה לכך שדחיתי כתיבת שורות אלה הפעם יותר מהרגיל. אני מושכת קצת את הזמן עד שזה מרגיש נכון להמשיך הלאה. אפילו עכשיו, כשקצת קשה לי, אינני יכולה שלא להתמוגג מהתבוננות בך. איך יצא לנו מזל כל כך גדול להיות הורים לילד כל כך מיוחד כמוך..?
הימים האחרונים, שהם כל כך קרבים לתחילת מסע חדש, מעוררים בי נוסטלגיה מסוימת. אני מוצאת את עצמי נזכרת בימים הראשונים שלך איתנו. בהרגשות הראשונים של אהבה בלתי אפשרית במימדיה, ולכן גם אפשרית כל כך בטבעיותה, שעוררת בנו. בריחות. בתנועות. בליטופים. ואני מריחה אותך עתה. מלטפת. מחבקת. מרגישה כאילו כלום לא השתנה. ועם זאת, ניצב מולי איש קטן, עצמאי, מרתק, מסוקרן, בעל רעיונות ועיסוקים מגוונים, עדין, מתחשב, שותף. הרגשות מציפים אותי. ולעיתים, כל מה שאני רוצה, הוא פשוט להחזיק אותך - קרוב קרוב לליבי, בחיקי, להרגיש את הנשימות החמות שלך עלי. להרגיש את גופך נצמד לשלי. והחוויה הזו הופכת להיות עוד יותר אינטנסיבית לנוכח התנועות העדינות של אחותך ברחמי.
אני אוהבת להיות אמא שלך. אני אוהבת את התקופה האחרונה, בה התחלה לפתע לדבר, והדלת לעולמך נפתחה עוד יותר לרווחה. אני אוהבת את צורת ההתבטאות שלך: "מאמה החגיקי אותי" ("תחזיקי"), "גוג" ("זוז"). מאמה, אמא, קוקי. "פיפס" ("צ'יפס"). "מאמה, רוצה תוספת (של אוכל?)". "מה עושה?". "שבעת?". "רוצה מסאג'?" (ואתה לוחץ לי על השכמות, תוך כדי שאתה שואל: "בפנים?", "חגג?"). "מאמה, יש לנו המון עבודה". "מה נעשה אחרי השינה?". "קודם נאכל, ואז נקרא ספרים, טוב?". "המוווון ספרים". "מה נאכל אבא?". "אבא חכה לאמא (כדי שנתחיל לאכול ביחד כולנו)". "לא נוח לי". "הרעש הזה לא נעים לי" (על השמן הקופץ במחבט התיגון). ועוד הרבה הגיגים כאלה.
אני אוהבת לראות עד כמה אתה לא אוהב לבוש. כל מגבלה חיצונית שהיא מפריעה לך, בדיוק כמו שהיא מפריעה לנו. אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי כל המילים שלנו. ולוקח לנו זמן להתרגל לכך שיש לנו שותף פעיל בשיחתינו כרגע. אני אוהבת את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך בארוחת ערב - מורח קצת חמאה על פרוסת לחם, מוסיף קצת גבינת זיתים למריחה, קצת לבנה, חציל מטוגן. ואז בתנועות אלגנטיות טועם ביס ביס, ומתענג על כל אחד מהם. ואם אתה לא מסיים משהו ממה שיש לך בצלחת, אחרי שהיית זה שהגשת לעצמך, אתה גם מוסיף, כמעט כבר לגמרי ביוזמתך: "פעם הבאה אשים פחות". אני אוהבת את איך שאתה חוטף אוכל כשמכינים אותו - מעין הסכם לא כתוב בינינו: "ביס קטן, מאמה". "אני יודעת מתוקי שאתה רעב, גם אנחנו רעבים. תתאפק בבקשה עוד קצת אחרי הביס. ארוחת צהרים עוד מעט מוכנה", עונה אני לך בחיוך. אני אוהבת את איך שאתה מציע לי לשתות. אני אוהבת את איך שאתה מכבד אותי ביוגורטים הקטנים שלך עד שהם נגמרים, ואז אנחנו עוברים ליוגורט שלי.
אני אוהבת את איך שנושא התינוקות מרתק אותך עתה. פעם, אם היית עוצר באמצע עיסוקיך, מביט מרותק לעבר האופק, מוקסם על ידי משהו שלא יכולת לעמוד בו, בשקט האופייני כל כך שלך, כמו עץ עתיק יומין, מושרש היטב עמוק באדמה, אך עדיין מתרגש מכל רחש עלים קטן - בוודאות אפשר היה להבחין בטרקטור, או במערבל בטון, אי שם ברקע. היום - באותה תגובה מיוחדת אתה מגיב כלפי התינוקות. "מאמה, יש שם תינוק קטן קטן קטן קטן קטן... ממש קטן". וזה מדהים - הרי היו תינוקות בסביבתך מאז ומתמיד. אך רק עתה, אתה מוקסם מהם בכזו עוצמה!
אני אוהבת את כל ההמצאות הספונטניות ולא מונחות שלך. אתמול לפתע שילבת בין שתי פעילויות. את הגולות התחלת להכניס למשטח של לוח הצורות. לפני כן עצרת לרגע. כאילו חשבת משהו. הסתכלת על שתי הפעילויות האלה. ואז פעלת! ובערב, כשהכנת לנו ארוחת ערב מדומה במטבח שלך, ולא הספיק לך מקום על שולחן הקפה שבסלון, הבאת את כל השולחנות הקטנים שהיו בבית, ויצרת מהם שולחן גדול. לפחות בשנה האחרונה לא עשינו משהו כזה אנחנו. אני אוהבת את איך שדווקא בעת שאתה עובד עם הפעילויות שלך, פתאום אתה בא אלי, מנשק ומחבק אותי. בשקט בשקט. רגע אינטימי מיוחד שכזה! אני אוהבת את כושר הקליטה שלך, את הפעלתך את המוח הקולט שלך. אתמול בבריכה, כשראית אבא אחד מנסה ללמד את בנותיו לשחות, התחלת תוך רגע לעשות תנועות עם הידיים גם אתה. אני אוהבת את הרצינות שלך - במיוחד כשהיא מופנית כלפי הציניות המיותרת שלצערנו, כל כך רוויה בעולם מסביבנו. על שאלות תינוקיות, אתה עונה ברצינות גמורה. ולא מתבלבל מהצחוק המעושה שבצד השואל. לעומת זאת, כשאתה שומע את אבא ואותי מדברים וצוחקים, גם אתה מתחיל לצחוק איתנו.
אני אוהבת את כל המשחקים שלנו. הזה, בו מדביקים בדבק מדומה חלקים מסוימים בגופינו (למרבה ההפתעה, החלק הכי פופולרי כרגע הוא בטן לבטן). וגם את זה, בו עוצמים את עינינו ומנסים לנחש איפה נישקנו אחד את השניה (ניסיתי לחשוב על דרך עדינה להרגיל אותך להרגיש בנוח בחושך). וגם את זה, בו אני מנסה לתפוש את כל הנשיקות שאתה מפריח לעברי, ולאחסן אותן בליבי (וכן, אני חייבת לעמוד כאן בקצב גבוה). וגם את זה, בו מחפשים משהו שברור לכולנו איפה הוא נמצא (נגיד, הסתרת מתחת לשמיכה ספר, ואנחנו מציעים, אולי הספר בים, אולי במטבח, אולי בחדר שלך, ואתה עונה בשלילה בצחוק על כל ההצעות, עד שאנחנו מציעים את זו המצביעה על המקום האמיתי של הספר, אז אתה מתמוגג: "כן!").
אני אוהבת את המנהג המיוחד רק לך ולי. אני שואלת אותך, אם אני יכולה ללחוש לך משהו באוזן. ואתה נהנה בחיוב. מחייך כבר עתה. יודע מראש מה אני הולכת ללחוש לך. תמיד אותו דבר (אליו, לעיתים מתווספים גם אמרות נוספות). מתקרב אלי. כמעט לא נושם. ואני לוחשת. כמעט לא נושמת גם אני מהתרגשות הרבה. "אבא ואני אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד!". יודעת כי ברגע שאתנתק ממך, אראה עיניים מאושרות, צוחקות, נאנחות. ואכן כך! וכמובן: "עוד פעם!".
אז הפעם, אני אומר לך זאת בקול רם. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד, מתוק שלנו! תודה עמוקה לך על כי בחרת בנו להורים שלך....
"מרים והים" מאת מיריק שניר (קרטון) - כשהיית קטן יותר, היית מאוהב בספר זה. לאחרונה פחות נגעת בו.
"בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין (קרטון) - אהוד מאוד.
"איה פלוטו" מאת לאה גולדברג (קרטון) - כאן למשל, איננו מקריאים את השורות : "טיפש אחד!" הפרה עונה.
"מעשה בחמישה בלונים" מאת רות מרים (קרטון) - לא ממש אהוב על ידך או על ידנו. יכול להיות שהוא בכלל אצלנו, כיוון שנרכש עוד לפני שהצלחתי למצוא ספרים אחרים...
"תירס חם" מאת מיריק שניר (קרטון) - כמה שאני לא מחבבת ספר זה, הוא יזכר לעד כאחד שגרם לך לזמזם את אחד השירים הראשונים שלך: "תירס חם, בים בם בם"...
"עוגה עוגה" - שירי פעוטות, מאת מירה לובה (קרטון) - עד היום אחד הספרים האהובים עליך...
"ביאליק לפעוטות" (קרטון) - איך שאתה אוהב את הספר הזה...
"הזחל הרעב" מאת אריק קארל (קרטון) - עוד אחד הפייבוריטים...
"העכביש העסוק" מאת אריק קארל (קרטון) - בזכות ספר זה (ושיר משחק אצבעות על "עכביש טיפס לו על הקיר בגן") למדת להגיד עכביש ("טיש" במילותיך).
"איזה יופי" מאת מירה מאיר (קרטון) - ספר שלימד אותי שטעמך בספרים יכול להיות שונה לגמרי מטעמי שלי. שירים קצרים, די פשוטים, אך בתקופה מסוימת מאוד אהובים עליך.
"יעל מציצה לרחוב" מאת יונה טפר (קרטון) - אמנם אנחנו לא גרים בבנין דירות (למזלנו), יש משהו בספר זה שמאוד מאוד מושך אותך. ואם אותך, אז גם אותנו...
"חנות ירקות שלמה" מאת שולה מודן (קרטון) - בהתחשב בעובדה כי מדי ערב אנחנו אוכלים סלט, וכבר כמה חודשים טובים אתה משתתף פעיל בהכנתו, לא פלא כי אתה מתלהב מספר זה...
"קטני קטנים" מאת מיריק שניר (קרטון) - שירים קצרים חביבים.
אתה בן שנתיים ועשרה חודשים!
ואתה מדהים אותי כל פעם מחדש! אתה מדבר יותר ויותר. ואני נדהמת מההקשרים שלך ומהמחשבות שבאות לידי הביטוי בפיך. כמה שאני מנסה להניח לך במובן זה, לעיתים אני ממש כבר קצרת רוח לשמוע אותך נותן ביטוי מילולי לעולם הפנימי הכה עשיר שלך. אני אוהבת את המילים המיוחדות שלך: "פיפס" (צ'יפס), "AK EGA" ("רק רגע"), "אבון" ("בתיאבון"). אני אוהבת את איך שאתה מחקה את הנימה שלנו, ורק אז אני מודעת לכך שיש לנו בכלל נימה - למשל, כשאתה פורס את כל תכניתך לפנינו, ואז מוסיף: "טוב?" אני אוהבת את איך שאתה לפתע, באמצע מעשיך, מתיישב לך על הפוף, או נשכב על הספה, ומודיע: "תה נח". אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי המילים שלנו, כדי לתרגל את ההגייה, כנראה. אני אוהבת את הדקלומים שלך את השירים מהספרים, כשחיוך רחב על פניך, ומבטך מופנה אלינו. אני אוהבת את איך שאתה אוהב לקרוא את הספרים. ויודע בדיוק איזה ספר אתה מחפש. אני אוהבת את איך שאתה שר בעצמך את השירים האהובים עליך, ומנסה ללא הצלחה להבין מדוע דווקא את השירים האלה אתה אוהב: "היום יום הולדת" (לכבשה - מדהים לא? מכל הישויות בעולם, אתה חוגג יום הולדת דווקא לכבשה, ולעיתים לתרנגול), "היום יום שישי" (איך שאתה אוהב את השיר הזה!), "בוקר טוב". אני אוהבת את ההגעות שלך אלינו בלילות. את ההתכרבלויות איתך. את השינה איתך - אני באמת ישנה יותר טוב, כשאתה בזרועותיי, אפילו בלילות הבעייתיים של ההריון. אני אוהבת להתעורר ולגלות כי אתה כבר ער. שוכב לידי. לעיתים מביט עלי, לרוב פשוט מתבונן במשהו, מלטף לי את הצד העליון של הכף היד, בתנועות הכה אופייניות שלך, ומהרהר. ואני משתדלת לא לזוז, רק ללטף אותך, כדי לאפשר לך להתעורר באמת בזמן המתאים לך. אני אוהבת את איך שאנחנו מחליטים בבוקר, מה נאכל לארוחת בוקר. אני אוהבת את איך שאתה מודיע לי: "חכה" או "ששש", כלומר מבקש שאני אשאר במיטה, והולך להכין את ארוחת הבוקר. אני אוהבת את הארוחות שלנו. אני אוהבת את ארוחות הצהרים שלנו, במיוחד כשאבא מצטרך אלינו. אני אוהבת לראות את שניכם. אני אוהבת לשמוע את שניכם. אני אוהבת להרגיש אותכם. אני אוהבת את האור שמאיר את כל פניך ברגע שאתה רואה את אבא. אני אוהבת את העובדה כי כל כך חשוב לך "יחד", בדיוק כפי שהוא חשוב גם לנו. אני אוהבת את הפעמים, בהן אני מצליחה להתאפק ולא להזכיר לך, כדי לראות עד כמה דווקא אז אתה מתפעל הכל מסביבך - רץ לשטוף ידיים אחרי הארוחות, עורך שולחן לקראת הארוחה, מסדר דברים אחריך. אני אוהבת לשמוע את השאלות שלך, גם כשהן חוזרות על עצמן מליון פעמים (עכשיו אנחנו בתקופת "איפה" - "איפה בוסיה עובדת?", "ברחובות", "איפה?", "בשפלה", "איפה?", "במרכז הארץ", "איפה?", "צריכים לנסוע באוטו, דרומה מאיתנו, ואז מגיעים"), ושוב, ושוב, ושוב. אני אוהבת את איך שאתה מודיע לי: "הולכים לעבוד", ואחרי שאני מספרת לך מה אנחנו הולכים לעשות, אתה מוסיף: "יש לנו המון עבודה!". אני אוהבת את איך שאתה אוהב את הים. את הטבע. את כל מה שקשור לטבע בהתגלמותו הטבעית. אני אוהבת את איך שאתה חוזר מהקניות עם אבא ומודיע לי: "עשינו הממממממממממממון קניות", ומפרש באדיקות את כל מה שרכשתם. "מאמה תראה!". אני אוהבת את איך שאתה מתבונן בהתנהגויות של ילדים אחרים, ומנסה אותן על עצמך (כמו למשל, עושה פיפי כמו עלמה). גם אם מודה, לעיתים אני גם קצת משתגעת מזה, אך הרי זה דבר טבעי ובריא. אני אוהבת את איך שאתה מודיע לי כי אתה הולך לעשות המון רעש, ורק אחרי שאתה מוודא שאני "מוכנה", אתה רץ ברחבי הבית צורח לשמחתך. אני אוהבת את איך שאתה מגיע אחרי הקניות ומפזר את כולן. כל דבר למקומו. אני אוהבת לראות אותך ישן במיטתך. אני אוהבת לראות אותך משחק. אני אוהבת לראות אותך בונה תכנית מסוימת בראש המתוק שלך, ואז מקדם הכל כדי להוציאה לפועל. אני אוהבת לצפות בפתרונות היצירתיים שלך. גורר את הכסא של אבא (אחרי שבדקת שהוא יציב), מטפס עליו כדי להגיע למקפיא ולהוציא משם "דגים" - מגנטים וכרטיסי אשראי ישנים שלנו. כשעוז רצה לשתות מים, הסברתי לו שנגמרו לנו בדיוק בקבוקי מים, אתה רצת והוצאת סט חדש של בקבוקי מים קטנים שלך (אני בכלל לא ידעתי שהסט הזה קיים), כדי להציע לו מים מאחד הבקבוקים שלך. אני אוהבת לראות איך במשחקים שלך משתקפים חיי היומיום שלנו והחוויות שחווית. אני אוהבת לראות אותך מסביר משהו לילדים אחרים. דואג להם לאוכל (כמו שמילאת צלחת לעידו). מביא להם את מה שהם רוצים. אני אוהבת לראות את איך שאתה מקפיד לשמור על המקובל בביתנו, דווקא כשהאורחים מגיעים. גם אם בעצמך אתה לא כל כך שש להשמע לכך.
ויותר, באמת, יותר מכל - אני פשוט אוהבת להיות אמא שלך. ומודה לך על כי בחרת בי להיות אמך.
התמונות צולמו לפני פחות משבוע - אנחנו בשבוע ה-34 להריון.
