ריבוע של אור.
כל שנה במועד הזה, כשאיננו שמים לב בכלל שחל ט"ו באב, ומגלים על כך בדרך אגב, אני יודעת שאנחנו בסדר.... ואף הרבה יותר מבסדר...
אוהבת אותך עד הכוכב האחרון שבשביל החלב והרבה הרבה הרבה מעבר לכך...
האם להכאיב בתגובה לכאב שנגרם הוא בגדר רפלקס???
האם הנקמה היא איבר בגופנו בדיוק כמו פנינו וקיבתנו?
הרבה חשבתי על כך לאחרונה. אני מתבוננות בילדים קטנים, תינוקות רכים של ממש. בדרך כלל, כשכואב להם פיזית, כאבים בנליים של צמיחת השיניים או כאבי בטן, הם בועטים בכל כיוון, ויתרה מכך. אם מישהו מחזיק בהם באותם הרגעים, נראה כי הבעיטות שלהם מכוונות, במקרה או שלא, דווקא לכיוון גוף המחזיק. וכשהם טיפל'ה גדולים יותר, אם יוכלו לצבוט או למשוך בחלקים מהגוף שלנו, בשיער או באצבע, למשל, כך יעשו. לפחות כך נדמה לי. כאילו כאבם שלהם פוחת באותו הרגע.
אז האם הם באמת פועלים מתוך תנועה רפלקטיבית של הפחתת הכאב שנגרם להם על ידי גרימת כאב למישהו אחר (או למשהו אחר, לשם הדיון)?
אם יש במחשבה זו מן האמת, קל להבין איך גרימת כאב פיזי רפקלטיבית, כמעט אוטומטית זו מתגברת עם הגיל, ואף עוברת למישורים נפשיים.
אז אינני מופתעת איך התגובה הכה שגורה בפיך מסתכמת ב"היא הכאיבה לי, ולכן אני מכאיב לה", גם אם מדובר באחותך. תגובה זו כל כך מיידית במהירותה, שלעיתים אין לי ספק כמעט שאינך מבין ממש את מה שאתה אומר באותו הרגע, אלא פועל מכוח האינרציה כמעט. לעיתים נדמה לי שאתה בעצמך מופתע מתגובתך - עישוניך מתעגלים ממש לאחר שאתה מתבונן בתוצאות תגובתך המיידית. כמעט תמיד מרגיש לי כאילו אתה פשוט מתנסה בהשלכות מעשיך על הסביבה, על אחותך, וגם עלינו, כמובן, ולא דווקא בגרימת כאב לקורבנך, כיוון שברוב רובם של המקרים אתה מפעיל כוח מזערי.
אני תוהה לגבי תגובתנו. אינני מרגישה נכון להסביר לך כי אחותך תינוקת ואינה מגיבה מתוך כוונה, גם כי אין זה פשוט רלוונטי לעצם תגובתך הנוקמת. הרי אם כך הדבר, ההיקש המיידי הוא כי במקרים של ילדים אחרים או של מבוגרים, הנקמה צודקת אז. במקום זאת, אני שומעת את עצמי פונה לרגשות שלך: מה הרגשת כשהיא הכאיבה לך? ואולי זה בדיוק מה שהיא מרגישה ברגע שאתה מכאיב לה? האם זו כוונתך? (גם אם שאלה אחרונה זו אינה נשאלת בקול רם בדרך כלל). משום מה, זו הדרך היחידה שאני מוצאת היום כראויה להשקיע בה מאמץ, מבלי לגרום לך להרגיש אשם במעשיך, אלא לומד מתוך השלכות מעשיך על סביבתך. וכך לאט לאט מפתח את ההתכווננות המוסרית שלך.
ולראיה, הפעם היחידה אולי שבה הרגשתי כאילו הפנמת משהו הייתה כשכמעט פרצתי בבכי באחד הרגעים העדינים המי יודע כמה שהתרחשו באחד הימים הפחות יציבים. כששאלת, דיברתי מתוך עצב של ממש, כמעט עצב של יאוש. לשאלתך מדוע אני עצובה, עניתי כי אני עצובה מאוד בכל פעם שאני נחשפת למעשי אלימות. בכל פעם שמישהו פוגע במישהו אני מרגישה את הכאב של אותו האדם. לא היה לי מה להוסיף. ואז פתאום ציינת שאינך עוד תכאיב לאחותך "אף פעם, אף פעם, אף פעם". מופתעת, שאלתי מדוע. ענית: "כי זה כואב לה, אמא" זו הייתה בין הפעמים הבודדות בהן הרגשתי כאילו באמת הבנת משהו, גם אם אינך עוד יכול להפנים אותו באמת...
הבעיה האמיתית היא שסביבתנו רוויה במעשי נקם מיידים. אתה סופג זאת מכל עבר. כמעט בכל מקום. כמעט בכל המישורים. והרבה פעמים, לצערי, גם מאיתנו. אכן, זה עקב אכילס בין הרציניים ביותר שגיליתי בעצמי. אחד המאבקים המהותיים יותר שאני מנהלת עם עצמי. כמובן, לא רק כלפיך, אם כי כלפיך המאבק מכאיב בעוצמות שלא הכרתי עד כה. אפילו כשאני מכאיבה לאביך בנסיוני הלא נשלט לנקום בו על משהו שחוויתי ממנו, אינני מתייסרת כפי שאני מתייסרת כלפיך. אינני מתביישת עד כדי כך. לעיתים נדמה כי שורשי המאבק עמוקים כל כך כי כל ניסיונותיי ללכת נגד זרמי מימיו הגועשים מראש נועדו לכשלון. אחרי כל השיחות הפנימיות עם עצמי, אחרי ההתכווננות המודעת, מספיק שתתגרה באחותך במעשה אוויל של דחיפה, לפני שהפסקתי להפעיל את הערוץ הנכון, אני רואה את עצמי תופשת בך בחוזקה יתרה. לעיתים אף דוחפת בכוח. מרימה קול. לא משנה כמה פעמים אני מזכירה לעצמי כי הדרך היחידה הנכונה היא לא להחזיר לך באותו המטבע, אלא להמשיך לפעול כאילו תגובתך לא הייתה חריגה כרגע, אני שומעת את עצמי אומרת לך משפטים מיותרים: "אם לא הקשבת לי כשביקשתי ממך..., מדוע אני צריכה להקשיב לך?", ובכך מדגימה לך בדיוק את ההתנהגות שכה הייתי רוצה שתמצא כוחות בעצמך להתעלות מעליה.
אין לחסד כל דרך אחרת להגיע מאשר מבפנים. והדרך היחידה לגלות אותו היא מתוך בחירה חופשית בו. אין לי כל ספק בכך.
ואז אני נזכרת כי עד ממש לפני כמה חודשים לא היית נוהג באלימות כלפי האלימות. לעיתים עד כדי כך שהיינו מופתעים מה יוכל לגרום לך להרים יד על מי שעושה כך כלפיך. אז אולי הדברים פשוטים יותר? אולי בכל זאת אין מדובר ברפלקס, אלא בשלב התפתחותי, התנהגותי, ואף חברתי שמוחך הקולט (absorbent mind) רושם לתוכך בתקווה להתערבות המודעות המאבחנת בהמשך? ואם אני אערב בכך את מינימום ידיעותיי האנטרופוסופיות, אולי הסיבה לכך שזה קורה עכשיו היא בכך שנוכחותך הארצית, שעד גיל שלוש לא ממש הייתה כאן, מתחילה לתת את אותותיה?
כך או אחרת, הדרך היחידה שיש בכוחי להשפיע עליך היא בלהשפיע על עצמי. זו התקווה היחידה שבי כי בעודך נחשף לאלימות, תוכל לסגת הצידה. תוכל לבחור במתינות אצילה בתגובה לאלימות...
סלח לי אם מילותיי אינן בהירות דיין. פחות רציתי להשמע רהוטה, אלא פשוט לשתף בהרהורים המציפים אותי לאחרונה, גם אם מתערבים הם בעייפות מלילות חסרי שינה ובחוסר האונים של הבאתכם לתוך העולם האלים שבחרתם להגיע אליו. גם אם בפעול אינך אלים ממש לאחותך, או למישהו אחר. כי הרי האלימות מעולם לא נמדדה לפי עוצמתה אלא לפי מהותה...
נ.ב. ואחותך בת שמונה חודשים ושלושה שבועות...
לפני כמה ימים, בדיון שהתקיים במפגש תינוקות אמהות, דובר על נושא מסוים. אני הייתי בדעה איתנה המנוגדת לנטען בפי כולן. די כהרגלי, הייתי בדעת יחיד. ו... שתקתי...! אחרי שחשבתי על כך הרבה מעבר למשך הדיון עצמו, המסקנה היחידה שהגעתי אליה, היא שפשוט לא ראיתי טעם בלהעיר משהו שונה. לא הרגשתי כי מי מהמשתתפות מתלבטת לגבי קול ליבה, מה שבדרך כלל דוחף את הקול שלי החוצה, כמה שקט שלא יהיה...
מה זה אומר עלי? שגדלתי? שהתבגרתי? שהחכמתי? או שוויתרתי?
קולות חדשים נשמעים בתוכי לאחרונה.
עדיין לא יכולה להגדיר אותם במדויק. קולות של שלווה, של בטחון מסוים במה שאני, במה שאנחנו, קולות של בגרות. בפעם הראשונה אני מתחילה להרגיש פערים ביני לבין אלה הצעירות ממני, במיוחד אם מדובר באמהות. פעם לא האמנתי כי לגיל יש משמעות. היום אני שומעת את עצמי יותר ויותר מרגישה כי המקומות שאנחנו נמצאים בהם הם שונים, מרוחקים, אחרים.
ויותר ויותר נדמה לי כי חוטאים אנחנו בלא לנצל הזדמנות פז וללמוד להתרכז במהות מילדינו. בכמה היא פשוטה ונצחית. בימים גועשים, לקראת החלטות די גורליות, אני מופתעת לגלות עד כמה סדרי עדיפויות שלי שונים בפועל ממה שהייתי מאמינה שיהיו. עד כמה מה שחשוב לי הוא כאן, פועם וחי, ללא קשר למקום, למועד, לסביבה. והוא הווה. כל מה שנותר הוא להתרכז בו ולהחזיק בשתי הידיים, ואפילו יותר מזה - בכל הגוף. ואז המעוף הופך להיות רחב יותר, התעוזה משתלטת, ההגיון משתלב עם הלב...
מי את???
ללא כל הקדמה או המשך, כשאתה בן שלוש שנים וחצי לערך:
פעם הייתי מבוגר...
אחר כך הלכתי לאיבוד...
ועכשיו אני ילד...
ברגעים אלה צמרמורת עוברת בגופי...
נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושבוע...
כסף הוא עוד רעיון מופשט מורכב, אם כי לרוב, רואים בו משהו מוחשי מאוד.
ועולמנו, לצערנו או לא, מורכב מכסף, מבוסס על שיקולים כספיים, שואב מהיכולות הכספיות. וככזה, תהיה זו טעות, בעיני, להמעיט בחשיבותו, או, גם, לאיין את נוכחותו בחיינו.
עוד מבלי לדעת איך ננהג בהחלטות חשובות, כמו מתן דמי כיס, די מהתחלה היה ברור לי, כי ל"כסף" כמושג יהיה מקום של כבוד בהוויתנו. היה לי ברור, כי ככל שנחסוך מכם את דאגות החומרניות הקיומיות שלנו, כך גם עד כמה שנוכל, נשתף אותכם בהחלטות הכספיות הגלובליות שלנו. אי שם בבטן אני מרגישה כי רק כך נוכל להכין אותכם במקצת למורכבות חיי המבוגרים ככל הנוגע לשיקולים כספיים. ברור כי לא הייתי רוצה כי כסף ינהיג את חייכם. אך כך גם לא הייתי רוצה כי תתעלמו מהשפעתו.
במובן מסוים, אני מרגישה כי בשונה מכל התחומים האחרים, בהם הלימוד הוא מהמוחשי למופשט (from the concrete to the abstract), בכל הנוגע לכספים, יתכן וכיוון הלימוד הוא הפוך. גם אם לא תכיר לעומק את הרבגוניות המוחשית של הכסף, לפני שתהיה מסוגל ללמוד את ההיבט המוחשי שלו, חשוב מאוד בעיני, כי מושג זה כבר יהיה טמון עמוק עמוק בכל הרבדים של התרשמויותיך מהעולם. גם אם לא תבין אותו, חשוב כי יהיה הוא חלק מאוצר המילים שלך.
אני גודלתי על רקע אחר במקצת. הורגלתי להאמין כי מחר יהיה טוב יותר מהיום, כי מתישהו נוכל לאפשר לנו את מה שלא יכולים לאפשר היום, ובאותו הזמן, הבטחון שלי בכך שהכל בסדר, מבחינה הכלכלית, אני מתכוונת, איכשהו נלקח ממני. כך או אחרת, הפריוולגיה של להסתפק בעכשיו, במה שיש לי כעת, בכך כי קיים גבול למה שיוכל להיות, נלקחה ממני. ההתכווננות התמידים לעבר מחר מחקה את היום. העברת הריכוז בחזרה להיום היא אחת העבודות הפנימיות המאתגרות יותר שלי בשנים האחרונות. הדאגה האישית שלי לכסף היא אחד הסיוטים היותר קבועים שלי. גם אם לא תמיד בצדק. אינני יודעת איך זה קרה באמת, אך כנראה, כמו כל דבר אחר, שורשיו מגיעים שוב לתקופת הילדות שלי, ואולי גם לתקופת ההתבגרות. בכל מקרה, אולי למישהו פסקה זו נראית כסטיה רצינית מהנושא שממנו התחלתי, אך אני מאמינה כי הקשר הוא הדוק ובלתי ניתן להפרדה.
מאז ומתמיד, הכרנו לך את השיקול הכספי כאחד השיקולים שתמיד נלקחים בחשבון.
אנחנו גרים בקרבת מרכז העיירה. עוד כשרק התחלת ללכת, בשנתך השניה, ונהגנו לבלות הרבה במרכז, במיוחד בימים החורפיים, הייתה שגורה בקרבתנו התמונה הבאה. הורי הילדים שטיילו לידנו נהגו לקפוץ לירקן לקנות בננה, או למכולת לקנות ארטיק, או לפיצריה לאכול פיצה. בתגובה לרצונותיך המובנים להצטרף, היינו עונים לך: "צ'ופו, הבאנו אוכל מהבית. יש לנו מספיק אוכל איתנו"; "אנחנו קונים פירות ביחד עם כל הקניות שלנו. כאן הם יקרים יותר"; "אנחנו עוד מעט נלך הביתה ונאכל ארוחת ערב בבית". כמובן, מדי פעם, היינו אוכלים גם אנחנו בחוץ. אך לא בכך עסקינן.
תחומים מהותיים נוספים - צריכת חשמל בהפעלת מזגנים ומאווררים, וגם בפעלת רדיאטורים ותנור חימום, וצריכת מים בהשקייה בחוץ, אך גם בפתיחת ברז רגילה לשטיפת ידיים. השתדלנו להקפיד כי מפעילים מזגן, מאוורר או רדיאטור רק כשאנחנו נמצאים בחדר, ורק כשבאמת צריך. גם כאן היינו חוזרים על המנטרה: "... צורך חשמל. ועל צריכת חשמל אנחנו משלמים כסף". לגבי מים, עם כל עליית המחירים המטורפת, עדיין הרגשתי כי בחסימת גישתך למים תהיה פגיעה משמעותית בהתפתחות הטבעית שלך. במקום זה, גם הפעם כל פעם הזכרנו לפתוח רק זרזיף מים, להשתמש קודם במים שבדלי שמתחת לברז בחצר, להשקות במיים שסיימת להשתמש בהם (כמובן, ללא סבון) את הצמחים שבגינה.
לא יצא לנו להתמודד עם רצונותיך המיידיים לרכוש מוצרים שונים, כמו צעצועים, למשל, בעת הביקור בחנויות. אך בפעמים הבודדות שזה קרה עם ספרים או עם מוצרי אוכל למיניהם, אם היינו צריכים לדחות את בקשתך מנימוקים כספיים, פירטנו אותם בקצרה. כשהתחלת להשתמש במצלמה שלנו ובמחשב שלי, דאגתי להזכיר לך להיות עדין וזהיר, כי המכשיר עולה הרבה כסף.
ואז, לפני כמה חודשים, שוב, במקביל להתקדמות שהתחלת לעשות בכל הנוגע ללימוד הזמנים, הרגשתי כי אתה בשל להתקדם לשלב הבא בכל הנוגע להכרת ההיבט הכספי שבחיינו. לא זוכרת מתי זה קרה בפעם הראשונה, אך באחת הפעמים בהם עלה נושא הכסף לדיון, אולי כשלחצת על כתפור שלא לצורך במחשב, או הפעלת לשווא מכשיר חשמל כלשהו, הוספתי כי אבא עובד קשה מאוד כדי להרוויח את הכסף שמאפשר לנו לאכול, לשלם חשבונות, לרכוש מוצרים. הרגשתי כי אתה מוכן להרחבה רגישה זו. שוב, ברור כי אין כל דרך כי תבין אותה באמת, אך חשוב לי כי תכיר את המושגים האלה בטרם הבנתך תהיה מסוגלת להבינם כראוי, תלמד להתנהג אליהם בכבוד, כי זה מה שתספוג מסביבתך בצורה בלתי מודעת עוד, כי הבסיס הזה יהפוך לחלק ממך.
אבא התנגד בהתחלה. אני מניחה רק מהקונוטציה שנוצרה אצלו במשפט "אבא עובד קשה". אך אני המשכתי להסביר לך מדוע חשוב לשמור על הכסף שאבא מרוויח, מדוע חשוב לכבד את המאמץ שהוא משקיע בעבודתו, מדוע חשוב לחסוך כדי לאפשר לעצמנו את מה שבאמת חשוב לנו, מדוע חשוב לדעת כי כל דבר מסביבנו עולה כסף. למשך זמן מה זה הפך למעין משחק מוכר שכזה. אתה שואל, ואני עונה, שוב ושוב ושוב.
ואז הגיע השלב בו במהלך רכישת הקניות שלנו, היית מקבל ממני כסף, או כרטיס אשראי, וניגש לקופה לעשות חשבון. ברור כי עוד מגיל צעיר היינו לעיתים נותנים לך את הכרטיס והיית מושיט אותו בחיוך לקופאית המרוצה. כאן היה מדובר במשהו אחר. אני הייתי נשארת או יוצאת מחוץ למכולת כדי להדגיש את המעמד, להעביר לך כי אני סומכת עליך, וגם לאפשר לך להרגיש במקצת את גודל האחריות שברכישת המוצרים לבית. לאט לאט התחלת להחשף למשמעות העודף, כמובן, שוב, בינתיים דווקא בהיבט המופשט. הכרת את העמידה בתור, בין המבוגרים, לבד, כשלעיתים אתה בקושי מגיע לגובה הדלפק. ואני התמוגגתי שוב מהנסיויים האנתרופולוגיים שאני כה אוהבת לערוך לעיתים. כמעט תמיד, הקופאיות (מלבד בוריס:), היו טורחות לצאת מחוץ לחנות כדי להשיב עודף ישירות לידיי. על מה שהייתי עונה בסבלנות כי הן יכולות לערוך התחשבנויות באופן ישיר איתך.
וכך אנחנו ממשיכים לאט לאט במסע שלנו. לפני כשבועיים מצאתי את עצמי עורכת קניות לראשונה עם שניכם. אני לבטח עוד אכתוב על כך בבוא הזמן. לצורך סיפורנו, אוסיף רק פרט זה. כבר כמעט שנה וחצי כמעט מדי שבוע אתה עורך קניות עם אבא. ועדיין, הופתעתי כל כך כשאמרת לי ברצינות של מישהו שבהחלט יודע על מה מדובר, לפחות לכאורה: "אמא, בואי נראה מה עולה אבטיח. אם הוא יקר, נחכה. אולי בפעם הבאה נוכל לקנות אותו. אם המחיר בסדר, אז נקנה אותו". אז עוד לא אכלנו אבטיח העונה, אך החישוב הכלכלי המתפתח שלך גבר על כך..
לפני כמה ימים הייתי חולה (ועדיין הינני). מעין שפעת שכזו. או כל ווירוס אחר שנדבק בי. כזה שמטלטל את כל הגוף. מעלים תיאבון. הופך את כל הקרביים. מקבע את הבחילה. וגם חום. ושיעול איום ונורא. אינני חולה הרבה, אך הייתי חולה ביומיים ההם. ויחד איתי, גם בננו המתוק. נוזל כל כולו. וגם שיעול מחרחר שמרעיד את גופו הקטן. וגם חום. ובתנו המקסימה מנוזלת גם היא. למזלנו, ללא חום וללא שיעול, אך מוטרדת מתעלולים אחרים של שנתה הראשונה ביקום זה - שיניים וכל ההפתעות האחרות.
ודווקא ביומיים האלה, בהם הייתי זקוקה לך הכי הרבה, נסעת לירושלים להשתתף במרתון ציור. רצית בנסיעה זו כבר שנים. דחית אותה בשבילנו כבר בעבר. ציפית לה בכליון עיניים, מתרגש, קצת חושש, ובעיקר רוצה כבר לטעום ולו קצת מהעולם שאתה כה רוצה להשתייך אליו (בעיני, תמיד היית חלק ממנו). והנסיבות בינתיים אינן מאפשרות לך (כך אתה חושב לפחות).
כבר יום לפני הרגשתי כי אני עומדת ליפול למשכב. ועדיין קיוויתי כי אולי זה יחלוף. אך זה הגיע. בעצמה רבה, בנוסף לעוד בעיה קטנה רפואית אחת או שתיים שאני סובלת מהן כרגע. במהלך היום הראשון, לא היה ברור לי כלל מהיכן אשאף כוחות. בננו המקסים סייע בכל דרך אפשרית, ולא הייתי מסוגלת לעבור זאת בלעדיו. ובכל זאת, כל כך רציתי שתבוא. שתהיה כאן. שתחבק אותי. שתחזק אותי. שתחליף אותי לרגע. שפשוט תכין לי כוס מיץ.
ואז הגיעה שיחת הטלפון ממך. בדיעבד שמתי לב כי המחשבה שלא לספר לך על מצבי ועל מצבינו כלל לא עברה לי בראש. האמת כל כך חזקה בינינו, האמון כל כך איתן, כי סיפרתי לך בלי לחשוש כי תאסוף את כל חפציך ומיד תצא לדרך. האם רציתי בכך? ברור! האם ווידאתי בתחילת השיחה שלא תעשה כן? ברור! האם אני יכולה גם להיות חלשה ולאפשר לעצמי לבכות על כתפך ולקוות שתעשה זאת למרות כל הפצרותיי? ברור! ביקשת שאגיד לך אם מצבינו יחמיר כדי שתגיע. אתה ואני ידענו שנינו כי כמעט וודאי שלא אספר לך על כך, אלא אם באמת אהיה על סף עילפון.
הלילה היה כמעט לבן, כמו גם אלה לפניו ואחריו בשבועות האחרונים. למחרת היה עוד יותר קשה, למרות שהרגשתי יותר טוב, וזו כבר הייתה הקלה. ידעתי כי לבטח לך קשה עוד יותר - להיות רחוק מאהובים שלך ברגע שהם זקוקים לך, וגם למצוא כוחות להתעלות מעל הדאגה ולהתרכז במה שהרחקת בשבילו. ועדיין, עם כל צליל קליל בחוץ רציתי לגלות שזה אתה בפתח הדלת. הרבה רגשות מילאו אותי - תסכול, קצת כעס, קצת קינאה, שמחה, אושר, שלווה, הודייה. חשבתי כמה סימלי כי התנסות זו מגיעה כמה ימים בודדים לפני יום הנישואין שלנו.
ואז חזרת הביתה ובחיוך ציינת כמה רחוק אני עלולה ללכת, אפילו להיות חולה עם חום, העיקר שתשאר בבית קרוב אלי. ואני נפגעתי קלות, למרות שידעתי כי בדיחה זו היא רק בדיחה, וככזו היא מצוינת. ויותר מאוחר, כשהזדקקתי בנפשי החלשה במקצת לאחרונה לשמוע מילים חמות, ביקשתי ממך שתחמיא לי, שתגיד לי משהו חיובי. והתקשית. אמרת כי אינך יכול סתם ככה להגיד משהו שאמור להגיע בטבעיות. קצת נעלבתי. אם כי ידעתי כי בדיוק בשל כך אני אוהבת אותך.
הרי זה כל כך מאפיין אותנו. ואת החיים המשותפים שלנו. מעולם לא ביקשתי משהו מושלם, מתייפיף, מלוטש. לא מאמינה כי זה קיים. וגם לא רוצה בכך באמת. כן ביקשתי משהו אמיתי, גועש ומרגיע, כמו החיים עצמם, משהו שלם ומתחדש, כמו הטבע בהתגלמותו, משהו חשוף ופגיע, כמו כולנו ללא השכבות המכסות אותנו, משהו שאפשר לסמוך עליו ולהתעצם ממנו, כמו החיבוק העוטף של זקן השבט.
ככל שעובר הזמן אני יודעת רק כמה אני לא יודעת. אך אני יודעת גם כמה המון אני יודעת כי אתה איתי...
אני כל כך אוהבת אותך!
את מה שאתה, את מה שאנחנו, את מה שגדל איתנו.
ככה, כפי שזה, כפי שזה היה תמיד, כפי שזה לעולם עוד יהיה...
תודה לך...
אושר הוא משהו כל כך חמקמק לעיתים...
אושר הוא משהו כל כך עמוק לעיתים...
אושר הוא משהו כל כך מנחם לעיתים...
אושר לעולם יאיר ויעיר...
אושר הוא משהו שאינני יכולה להפסיק להרגיש מאז שאתם איתי...
אושר הוא משהו שאינני יכולה לתאר מאז שאני איתכם...
אושר הוא כל רגע ורגע, כל נשימה ונשימה, כל תנועה ותנועה...
כל מה שאני רוצה לעיתים הוא פשוט לעצור את הזמן ולשמר את הרגע, גם אם הוא נשמר לו באוסף התמונות שבלב שלי...
ובאחד הרגעים האלה הרגשתי כי אני יכולה בעדינות להכיר לך את הפיות. מבוססים עמוק בעולם המציאות, לא הרחבתי ולא פירטתי. רק זרעתי משהו שבבוא הימים אני מקווה ישתלב לו אי שם בלבך בחיבור שתעשה בין המציאות לדמיון או לפנטזיה. הכל בעיני המתבונן...
והכל בזכות המתנה המקסימה משירה ליום הולדתך - קריסטל בו משתקפים קרני השמש. הפלא בהתגלמותו....
נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ועשרה ימים...
לעיתים זה חזק ממני...
האכזבה כלפי עצמי על כי אני מרגישה את כל מה שאני מרגישה...
הבושה שאני חשה עת משתקפת דמותי בעיניך העמוקות עד כי נוגעת בנפשך, ועל פניך הנסיון האמיתי להתחקות אחרי כוונותיי ואמירותיי הסתומות שנאמרו לפני כמה רגעים. מה שאינך יודע הוא כי לרוב הסיבה האמיתית להן טמונה ברעב שלי, בעייפות הפיזית ממשקל אחותך שהעבירה שעות רבות לפני כן בזרועותיי, בתשישות כללית. ובכלל לא במה שעשית או אמרת. בושה עמוקה כל כך. ואליה מצטרפת גם הבושה כלפי אביך, אחרי שהוצאתי עליו בפעם מי יודע כמה את כל מה שהצטבר בי בשעות שלפני שובו הביתה. לרוב הוא יודע כי הסיבה לכך היא בדאגתי התמידית למצוקת בתנו, בתסכול לנוכח חוסר האונים שלי לסייע לה במשהו, בעייפות שלי ולעיתים סתם בחוסר לקיחת אוויר צח לנשימותיי. יודע ומבין, אך זה אינו מקל על בושתי...
הגעגועים לכל הזמן שהעברנו יחד, לכל הרגעים הקטנים רק שלנו, לזמינות התמידית שלי כלפיך, לקצב האיטי שלנו, לזרימה הטבעית ולא מותנית. ולעיתים, לדברים אפילו יותר פשוטים מזה - ללכת לטייל רק שנינו, לשבת איתך בשירותים בעת עושה אתה את צרכיך, גם אם לוקח לך חצי שעה, לצפות בך ללא הפסקה, לרבוץ בספה, ויותר מכל, לחיבוקים ולליטופים אחרי התעוררותך. געגוע פיסי עד כדי דקירות בבטן של ממש לעיתים.
ההתייסרות כלפיך אהובתי המתוקה שלא תחשבי לרגע כי אינני שמחה לכך שהגעת, כי אינני מאושרת וגאה להיות אימך, כי אינני מסוגלת לנשום מעצם המחשבה שלא היית איתנו. ההתייסרות על כי אינך זוכה למספיק ממני, לעומת כל מה שהיה שם עבור אחיך. ההתיסרות מעצם האפשרות שלא אצליח להפטר מהנחה אחרונה זו שלי ובכך למעשה אלך בדרכה של אמי.
ייסורי מצפון על כל רגע פנוי שאני גונבת לעצמי. גם אם מדובר בעשר דקות ביממה. על כי לא עושה משהו מועיל יותר, על כי אינני עם אבי ילדיי באותו הרגע, על כי לא בקשר עם כל מי שהייתי רוצה להיות בקשר.
העייפות להיות אחראית כל הזמן. וכל הזמן. מי צריך לאכול מה ומתי. מתי צריך להחליף טיטול. להציע הנקה. מה להגיד ומתי. באיזה מילים לבחור. מתי להתערב. מתי להניח. האם לקחנו בגדים חמים לכולם. האם יש מספיק זמן לטייל. האם יש בגדי החלפה לכולם ומספיק אוכל למשך הטיול. מתי הולכים לישון. מתי אמורים לעזוב את המקום בו כולנו כל כך נהנים כדי לא לגלוש לשעות מאוחרות של ממש.
הקנאה באנשים מוכשרים. בכל מה שחלק מהם יכולים להציע לילדיהם. אני כל כך רחוקה מזה. במי שיצירתי הרבה יותר ממני. במי שלא לוקח לו מליון נסיונות ליצור משהו. במי שיכול לזרום. במי שלא חושב יותר מדי. במי שמסוגל בכלל שלא לחשוב. במי שעונים לו, במקום לשאול. במי שיש לו את מי לשאול. במי שלא כל כך רציני. במי שאינו חריג אלא חלק מסביבתו. במי שיש לו קהילה תומכת ואוהבת איתו. באבא שלכם - בכל החופש שיש לו, למרות שהוא בטוח כי אין לו בכלל. ולרגע אינני מקלה ראש בכל האחריות שעליו. בכל הזמן שיש לו עם בננו - למרות שהוא חושב שאין לו מספיק. בבטחון ובשלווה שלו - למרות שהוא אינו מרגיש בהם. בזמן שהוא משקיע בציור - למרות שכמעט ואין זמן שכזה, ולמרות שאינני יכולה שלא לאפשר לו זמן שכזה כי הרי אז הוא לא יהיה האיש שאני אוהבת אותו יותר מכל. ועדיין כמעט בכל פעם אני נופלת לאותה מלכודת. לראיה, שוב אני מסייגת את דברי.
הפחד. אינני מסוגלת כמעט לחיות רגע אחד מבלי לפחד ממשהו. ממשהו שעלול לקרות. מאלף ואחד תרחישים אפשריים.
כבר כחצי יממה יורד גשם כמעט ללא הפסקה. שוטף את כל שמסביבי. כנראה, גם את מה שבתוכי. הייתי צריכה להוציא את כל שהצטבר שם בעומקיי בתקווה שגם הוא ייסחף במי גשם הזורמים שם בחוץ. הדמעות מצטרפות לטיפות. התלבטתי אם לכתוב את כל מה ששוצף בי במחשבה שאולי לא תבינו אותי נכון עת תקראו שורות אלה. אני מרגישה חשופה. אך אם אני מצפה לרגע מכם להיות אמיתיים איתי, אינני יכולה שלא להיות אמיתית איתכם. תמיד. גם אם מה שיוצא אינו מחמיא לי כל כך.
גם אם אני קצת עצובה...
לעיתים זה חזק ממני...
ואולי... רק אולי... פעם אני אהיה חזקה יותר מזה...
נ.ב. בתמונות את בת ארבעה חודשים ושלושה שבועות...
לפני כמה ימים הייתי עדה לשיחה שהתקיימה בין שתי אמהות לתינוקות רכים. השיחה סובבה סביב כך שמאז שהתינוק נולד, אחרי תקופת הסתגלות מסוימת, אמו מצאה את עצמה מאוהבת בו עד כדי כך שמתקשה למצוא מקום בתוך עצמה לאהבה גם כלפי בן הזוג שמבקש אף הוא את תשומת ליבה מאז הלידה. אחת אף הרחיקה: "האמת, אינני זקוקה לאהוב עוד מישהו. יש לי את הבן שלי. אני מלאה באהבה כלפיו. אני מגיעה בלילה למיטה, וכל מה שאני רוצה הוא שישאירו אותי בשקט".
לי היה קשה לשמוע זאת. גם אני עייפה עד כדי בחילה לעיתים. גם אני יודעת מה זה להיות אם לתינוק הדורש הרבה יותר תשומת לב ממה שלעיתים נשאר במלאי. ועוד ילד. וגם בן הזוג. וגם אותי. ובכל זאת, היה לי קשה.
ואני חשבתי...
מהי אהבה?
מדוע אנחנו אוהבים?
מה צריך כדי שנאהב?
האם קל לנו לאהוב את התינוקות הרכים כי כאמונת רבים, הם פשוט צריכים אותנו לעצם קיומם?
האם כשהזדקקותם הפיזית תופחת, אהבתנו האינה יודעת גבולות כלפיהם תחווה סדקים?
האם כשאישיותם תתעצם ותתחיל לתת את אותותיה, והם יתחילו להשמיע את קולם, הלא תמיד מזמר באוקטבות של הקול שלנו, וכבר לא יהיו למעין חפץ מחייך המתלווה אלינו לכל מסעותינו, נאהב אותם פחות?
או יותר...?
האם גם אהבת אם (או אב) לילדיה דורשת מאמץ לעיתים, עבודה מתמדת, שאלת שאלות נוקבות, טיפוח קבוע, הסתכלות במראה בעיניים פקוחות, הסתגלות, מפגשי אמצע הדרך..? או שהיא פשוט בנויה בנו ובאמת בולעת כל...?
רק מחשבות...
נ.ב. בתמונות את בת ארבעה חודשים...
אחד המנהגים שאני כה אוהבת בעיירתנו הוא שלטי חוצות מאויירים מעשי יד, הפרוסים לצידי הרחוב הראשי, המתחלפים כמדי שבוע, מהם ניתן ללמוד על המתרחש במחוזנו. כמו של פעם. במשך כמה שבועות האחרונים תפש את מבטי שלט המבשר על פתיחת הקורס להורות משפיעה.
המילים האלה לא נתנו לי מנוח.
מבלי לדעת את כוונת המשורר, אני בטוחה כי קורס זה מעשיר מאוד ולבטח יתרום להרבה הורים.
אך אני לא הצלחתי להפסיק לחשוב שאם אני הייתי מעבירה קורס בנושאי הורות, סביר להניח שהייתי מתחילה אותו במילים הבאות: "אחד הדברים העוצמתיים ביותר, קשים מאוד, אך גם בעייתים לא פחות בהורות, הוא כי הורות היא תמיד משפיעה. עד כדי כך שגם ההורות שאינה קיימת הלכה למעשה (לילדים יתומים או אלה שאינם בקשר עם הוריהם הביולוגיים, למשל), השפעתה תורגש תמיד. ובהנחת יסוד זו, בואו נראה איזה הורים נוכל להיות"...
נ.ב. בתמונות את בת ארבעה חודשים...
יש משהו בתנוחה זו של סימן שאלה שתמיד מרתק אותי - לעיתים נדמה לי כאילו משמעות החיים טמונה בה. אם רק נחכים להבין את פשרה. בעיני, אין בה אך המאמץ להשביע סקרנות והגמישות המאפשרת זאת. אני מרגישה כאילו לתוך החיים הקודמים את מביטה, למה שמעבר לכאן, לברור שמעבר לנשכח...
נ.ב. עוד יום את בת ארבעה חודשים...
לעיתים ליבי פשוט מחסיר פעימה.
כשאני מסתכלת על שניכם, וחושבת על כך כי בשביל שניכם, סביר להניח, לא יהיה זכרון מהילדות המוקדמת שלא יהיה קשור אחד בשניה, אני קצת מקנאה בכם.
אני כל כך אוהבת את הזמן הזה שאתם מבלים אחד עם השניה.
אם יש משהו שאני תמיד אשתדל לעודד בכם, הוא כי תבלו יחד, תשחקו יחד, תחלמו יחד, תחיו יחד.
ההפרש ביני לבין אחי הצעיר יותר קטן מההפרש ביניכם, אך משום מה אני כמעט ולא זוכרת אותו - לא מתקופת הילדות, לא מתקופת ההתגברות.
הוא גם כמעט ולא זוכר אותי, אך פחות מוטרד מכך ממני.
הקשר בינינו כמעט ולא קיים.
והידיעה הזו תמיד רודפת אותי.
