לבננו: הזמנים בשבילך

אני חושבת שאין הרבה מושגים מופשטים יותר מהזמן.

ואם תמיד כיוון הלימוד הוא מהמוחשי למופשט (from the concrete to the abstract), בכל הנוגע לזמנים, ובהם הכוונה לשעות, לימי שבוע, לחודשים ולעונות, הדגש על כך הוא עוד יותר חזק.

זה לא סוד כי ילדים קטנים חיים בהווה. בהתחלה, עבורם, הכל מתרחש היום. קצת יותר מאוחר, הדברים יכולים להתרחש גם אתמול ואולי גם מחר. אך רק הרבה יותר מאוחר, הם באמת יפנימו את הקונספט של הזמן, לא לפני שהתפתחותית מוחם יהיה מוכן לכך.

כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו הוא לסייע לך לחיות את הזמן, לעבוד אותו, לעבור אותו, לצעוד אותו, לחוות אותו באמצעות מערכות הקליטה העוצמתיות ביותר בשבילך, והן מערכות החושים. כל מה שנוכל לעשות הוא לתמוך ברשמים הראשונים שנוצרים אצלך, מבוססים במציאות, למשל, בריטמוסים קבועים, כמו סעודות יומיומיות או קבלת שבת, בשגרה, שיאפשרו לך לעבוד את הזמן ולחיות אותו מבפנים, לחוש אותו בתוכך. והכי חשוב לתת לך זמן, תרתי משמע, להמריא מרישומים אישיים אלה בקצב המתאים אך לך. אי אפשר להרצות לך על משהו ולחשוב כי תבין זאת רק מהשינון. אי אפשר לזרז באמת שום דבר, אי אפשר להכיר לך משהו, לפני שאתה מוכן לכך. ובמילים אחרות - לפני שהזמן נכון...

ואיזה מסע מרתק זה...

אני חושבת שהתחלת להתעניין בזמן לראשונה בערך בגיל שלוש שנים וארבעה חודשים. אז באמת הכל התרחש בהיום, ב"תמול", וב"מחר". ואז לפתע, התחלת לספור את הטקסים היומיומיים, לפי סדר התרחשותם. לבד לגמרי, הגעת למסקנה המרתקת שהזמן מתנהל סביב ציר זמן קבוע זה של בוקר, צהרים, אחר הצהרים, ערב, לילה, ושוב בוקר. על כך התלבש הטקס השבועי של הדלקת נרות בקבלת השבת שאיננו מפסידים גם אם מתארחים בערב יום שישי אצל מישהו אחר. וכך התחלת להסיק מסקנות הזמן הראשונות שלך. "מתי מגיע יום שישי?" "עכשיו צהרים, אחר כך אחר הצהרים, ערב, לילה, ואז מגיע יום שישי".

אני חושבת שלפחות חודש ימים חיינו בתוך המציאות החדשה שיצרת. לאט לאט התחילו להסתדר על ציר זמנים מיוחד זה גם אירועים אחרים שלנו. אנחנו בדרך כלל מודיעים לך על מה שהולך לקרות הכי הרבה מחצית היום לפני שזה קורה - למשל, בערב לפני או בבוקר מדברים על מה שיקרה עד הצהרים, ולקראת הצהרים מדברים על מה שיתרחש אחר הצהרים. אחרת, וכבר קרה, אתה יכול לשבת על מדרגות הבית, מוכן ומזומן לקראת המאורע שהולך להתחרש בערב, ולא מוכן לזוז משם במשך שעות. לאט לאט כל מה שעשינו מיינת ישירות לתוך המיקום שלו בציר הזמן שלך. "מתי הולכים להופעה?" "עכשיו ערב, אחר כך לילה, ואז יהיה בוקר, ואז בצהרים נלך".

ובין לבין, התחלת לשייך גם את מנוחות השינה שלך. ופתאום הגיעו גם המשפטים האלה: "אחרי שאני אשן, ועוד פעם אשן", ואחר כך גם "אחרי שאני אשן ארבע פעמים". כן כן, אתה לומד לספור גם לגמרי בעצמך, אך על כך בפעם אחרת.

ואז לפתע התחלת לשים לב כי אחרי יום שישי מגיע יום שבת. וגם הבחנת בכך כי בימי שישי ושבת אף אחד לא עובד, במיוחד הדוור, ורק אנשים מסוימים, רופאים, למשל, לפעמים עובדים. וכי אבא לפעמים עובד ביום שישי.

ואחרי תקופת החגים שמת לב כי החגים, וגם ימי שבת, מתחילים אצל היהודים ערב לפני. זו עוד ידיעה מרעישה וחדשה, ואני לא בטוחה אם אתה זוכר אותה אפילו ברמה התאורטית. ובכל זאת, הגילוי היה לגמרי שלך.

עד לפני כשבועיים בערך, עדיין הכל התרחש היום, אתמול ומחר. וכמובן, אתמול ואתמול ואתמול. או מחר ומחר. לאט לאט זה הפך ל"אתמול לפני הרבה זמן". ואז פתאום התחלת לנקוב במחרתיים!

וגם הזכרון המתפתח כל הזמן שלך תומך בהבנה המתחילה של הזמן. בימים האחרונים ממש התחלת לזכור דברים שאמרת שתעשה מבלי שהזכרתי לך כי תעשה זאת, ובדרך כלל אפילו את הדברים שאתה לא תמיד נהנה לעשות. למשל, אתמול, אחרי שעבדת עם כלי העבודה בגינה, אמרת לי שתסדר אותם יותר מאוחר, אחרי שנחזור מהביקור באתר הבניה. הסכמתי לכך ושכחתי מכך. כשחזרנו הביתה, הזכרת לי כי הכלים מחכים לך כי תסדר אותם, אך אתה עייף, ותעשה זאת אחרי שתקום מהשינה. וכך עשית באמת. כמובן, אלה ניצוצות בודדים עוד, אך כל כך מחממים את הלב...

זכות גדולה להתבונן בך. בגילויך המרתק את העולם. מבלי הרצאות, מבלי שינונים בעל פה, מבלי דחק, מבלי תיקונים (כמובן, אנחנו משיבים לך מידע נכון ושמות נכונים, אך מבלי לשים דגש על כך או לציין כי טעית).