לילדינו: קצת ג'ז בהרבה ברד

מזג האוויר החורף פשוט מטורף. במובן הטוב, בעיני, אך מטורף. יום חם, יום קר, יום שמש, ושעה לאחר מכן סערה. ואפילו, בקפיצה ארוכה קדימה, גשמים עזים בימים האחרונים של מאי. ריח הגשם שבאוויר גורם לי געגועים עזים לילדות שלי, לקייץ האירופאי של ימי ינקותי, לתמונות שקופצות מבלי שהוזמנו בלב, לנוסטלגיה ולכמייה למזג אוויר נוח שכזה ועוד. אך לא על כך התכוונתי לספר.

היה זה יום אביבי רגיל. לא חם במיוחד, אך גם לא קר. במשך כמה ימים ירד גשם לסירוגין, אך לא משהו רציני מדי. כשיצאנו מהבית, השמיים היו כחולים...

היינו בדרכינו להופעה של הרכבי ג'ז. אכן, בתכנון המקורי, אבא היה אמור ללכת איתך להופעה הארוכה, ואת ואני היינו אמורות אולי להצטרף לסוף. אך אבא היה עמוס בעבודה, ואני חשבתי, מה כבר יכול לקרות - נלך שלושתנו להופעה.

אמרתי כבר שכשיצאנו מהבית, השמיים היו כחולים? אני אפילו התעכבתי לפני שהוספתי מטריות למטען שלקחנו איתנו. התלבטתי לרגע אם לשים מגפיים, אך החיוך הרחב על פני אבא רמז לי שאולי אני קצת מגזימה. הרי השמיים היו כחולים...

לא ברור איך זה קרה בדיוק, אך איכשהו, תוך 10 דקות גג של הנסיעה שלנו לקונסרבטוריון, לפתע התחיל לרדת גשם עז! ו... ברד!... מהרציניים שאי פעם חוויתי. מודה, אני נלחצתי. הייתי בטוחה כי תיבהלו, כי תדאגו, כי תשמיעו קולות טרוניה. הייתם מהופנטים! תוך כדי שאינני רואה דבר, איכשהו החנתי את האוטו. וברגע שניכם הייתם לידי במושבים הקדמיים. מי בכוחות עצמו, ומי בסיוע קל...

וכך ישבנו לנו, כמעט לא נושמים לנוכח פלאי מזג האוויר. הרגשתי כאילו הטבע עטף אותנו בקסם...

וכשהברד נגמר, שמחה כי שוב הצלחת ללמוד על משהו דרך התנסות בלתי אמצעית שלך בו, צעדנו, באיחור קל, וברגליים רטובות (שלי) לתוך האולם. כמובן, לרגע גנבת תשומת לב, כשמלא בהתרגשות, הסתובבת בתוך האולם עם מטריה פתוחה וחיפשת מושב פנוי. וכך צפינו במופע ג'ז משובח, במשך שלוש שעות, אתה בתוך האולם, מפציע מדי פעם החוצה ("אמא, יש שם שלוש חצוצרות ואבוב על הבמה!"), ואנחנו בפתח האולם (היה קצת רועש מדי להיות בשבילך בפנים), רוקדות לצלילי הסקסופון ומכרסמות כל מה שאפשר היה רק להציע לשינייך המטרידות מהקפטריה הסמוכה...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושבוע...