לבננו: קצת על השקרים

זה התחיל אי שם סמוך למועד בו מלאו לך שלוש שנים. ידעתי כי שלב זה אמור להגיע, ובכל זאת הוא די הפתיע אותי. אני מניחה כי שתי סיבות עיקריות התערבבו להן יחד: הסיבה הפנימית -"אני" שלך שהפציע לעולם, ואפשר לך יותר ויותר לראות את עצמך כחלק נפרד מהעולם, ובפרט, מאיתנו, וסיבה חיצונית - אחותך המתוקה שהצטרפה אלינו. כל אלה היוו בסיס לכך כי לראשונה התחלת להשמיע משפטים שאינם נושאים אמת בתוכם. התלבטתי איך לקרוא להם - בעיני, אין הם שקרים במובנם הקלאסי, כי הכוונה, לדעתי, אינה נלווית אליהם. בעיני אלה יותר נסיונות עדינים לבדוק עד כמה ההפרדות שלך מהעולם ממשית היא, עד כמה אנחנו יודעים באמת את מה שאירע לך, עד כמה אתה בעצמך מבדיל בין מה שהתרחש באמת לבין מה שלא. ואולי כאן המקום לציין גם כי אמת ושקר הם בכלל אינם מונחים אבסולוטיים שאפשר להבחין בהם מבלי לטעות, ולא פעם אנחנו המבוגרים מוצאים את עצמנו בסיטואציות לא ברורות עקב כך. ולכן, כמו תמיד, יותר מהמעשה עצמו, מה שהרבה יותר חשוב הוא ההתמודדות שלנו עם המתרחש. ובתור שכזו, אנחנו תמיד משתדלים שתהיה התערבות עדינה, לא מאיימת, לא אחת שתגרום לך להרגיש אשם, אלא אחת המאשררת את מה שאתה, המאפשרת לך ללמוד על עצמך, להתבסס בתוכך ולהמריא. מה שחשוב מאוד הוא כי האמון שלך בנו לא ייפגע, וכי תמשיך לעולם להרגיש כי אתה יכול לספר לנו כל דבר, מבלי לחשוש לתגובה מצדנו.

כשזה קרה לראשונה, המדובר היה בשטיפת ידיים. עניין רגיש אצלנו, בדיוק כמו גם עניין שגרתי. כל פעם שחוזרים מבחוץ פנימה, בין אם טיילנו, ובין אם פשוט היינו בחצר, רוחצים ידיים. כך גם אחרי כל ארוחה. זה אחד הדברים שאני הכי מקפידה עליהם, גם אם נשמעת לעצמי כמו תקליט שבור לעיתים. בכל מקרה, המטרה שווה את המאמץ. ומה שקרה הוא שהיית מודיע כי כבר שטפת ידיים, כשהן בהחלט לא היו שטופות. בכל פעם חיפשנו דרך מקורית, עדינה ואף מצחיקה להראות לך כי אין הדבר נכון. ברור, כי מעולם לא השתמשנו במילה "שקר" כדי לתאר את מה שעשית. לעיתים, היה מספיק לציין: "אתה בטוח?", והיית פורץ בצחוק. לעיתים, ההצעה לשטוף את הידיים שוב, ביחד איתנו, הייתה המענה הנאה והמומלץ, מה גם שלא נאלצנו כלל להגיב על עצם השקר. ולעיתים, התגובה הייתה גם קצת יותר פולשנית: "נראה לי כי אתה קצת מבולבל. נדמה לי כי הידיים שלך עדיין מלוכלכות". "איך את יודעת, אמא?". "תסתכל, מתוקי. תוכל לבדוק בעצמך כי הידיים שלך עוד מלוכלכות. בוא נשטוף אותן, אהובי. חשוב מאוד כי הידיים יהיו נקיות". "למה?" "כך אנחנו דואגים לכך כי החיידקים יתרחקו מאיתנו".

אני מניחה כי טיפול זה היה נכון בשבילנו. לאחר כמה שבועות, אולי אפילו חודש, השקר הכמעט קבוע של שטיפת ידיים חלף מעולמנו. מאז, בשבעה החודשים האחרונים, לא הופיע עוד שקר ממושך שכזה. שקרים קטנים, לעומת זאת, המשיכו להגיע, וטוב שכך. למרות הקושי והאתגר התמידי במציאת תגובה מקורית, קלילה ומתאימה, אני שמחה כי אתה ממשיך "לבחון" אותנו. אני ממש מאמינה כי בכל פעם שזה קורה, אם תגובתנו מתאימה באמת, אמונך בנו ממציא את עצמו מחדש, ומשתרש לו יותר ויותר עמוק בהוויתך.

ורק כדי לסבר את האוזן, הנה עוד שתי דוגמאות של האמת שהתחפשה לשקר:

הקיר החיצוני לביתנו מצופה בציפוי מיוחד שכזה. מעין גרגירים של חומר כלשהו ששומרים על הבית מפני שמש חזקה ומפני גשמים. לפני כשלושה חודשים, לפתע, נתפשת בקסם הגרגירים ובכל רגע פנוי שהיה לך ניסיתי לקלף אותם. הסברנו לך כמה פעמים עד כמה הציפוי חשוב, וכמה חשוב להשאיר אותו על הקיר. אך כוח משיכתם היה כנראה חזק יותר. יום אחד, היית במרפסת כניסה לבית. אני הייתי עם אחותך בתוך הבית. אחרי ששמעתי שקט ממושך, למודת נסיון, הצצתי בחלון שבמבואה, מבלי להשמיע ציוץ. כמובן, ראיתי אותך מקלף את הקיר. לא הגבתי. כעבור כמה זמן יצאתי החוצה. לא היה לי מושג איך להגיב. בסוף, אחרי שראיתי חתיכת קיר על הרצפה, שאלתי: "אוי, נפלה כאן חתיכה. אתה יודע מה קרה, צ'ופו?" "לא", ענית. ממש לא רציתי שוב להכנס להרצאות ולהסברים. אז עשיתי את מה שאני בדרך כלל עושה, כשאינני יודעת משהו, וגם מצליחה להתאפק, לא ברור מה קשה יותר - זרמתי. בחוץ ירד מבול. הקשבנו לו במשך כמה דקות שלושתנו, מתחת לגג המקורה שלנו, שבויים בקסם צלילי הגשם שהקיפו אותנו. ואז, ברגע אחד שנראה לי מתאים, אמרתי: "איזה מזל שעשינו חיפוי מיוחד לקירות הבית שלנו!"." למה, אמא?", לא איחר להגיע. "חיפוי זה שומר על הקירות שלנו מרטיבות ומהסדקים. ואפילו גשם חזק כמו הגשם שיורד עכשיו, לא חודר לתוך הבית. אני כל כך שמחה הקירות שלנו מכוסים בחומר מיוחד כזה". הקשבת בשקט. במקרה או לא במקרה, הייתה זו הפעם האחרונה, בה ניסית לקלף את הקיר.

בהזדמנות אחרת, קיפלנו את הבגדים הנקיים של אחותך. לפתע לקחת גרביים מלוכלכות שלה שהיו בקרבת המקום והוספת אותם לערימת הבגדים הנקיים. "צ'ופו, אלה גרביים נקיות?" "כן!" "הם היו יחד עם כל הבגדים האלה במכונת הכביסה?" "כן!", ומחייך. "טוב, אז אולי תוסיף אותם לערימת הגרביים הנקיות שקיפלנו עתה". כך עשית. המשכנו לקפל את הבגדים. ואז, בדרך אגב, הוספתי: "תראה כמה בגדים נקיים יש עכשיו לאחותך. איזה מזל שהכביסה התייבשה. כמעט כבר לא נשארו לה בגדים נקיים בארון. כמעט הכל היה בכביסה. והיא לובשת רק בגדים נקיים". "אוי, אמא!" "כן, מתוקי?" "יש כאן בטעות זוג גרביים אחד, שהגרביים בו מלוכלכות. אני הולך לשים אותם בסל כביסה". היה זה התור שלי לחייך.