היום יום הנישואין שלנו!

לפני כמה ימים הייתי חולה (ועדיין הינני). מעין שפעת שכזו. או כל ווירוס אחר שנדבק בי. כזה שמטלטל את כל הגוף. מעלים תיאבון. הופך את כל הקרביים. מקבע את הבחילה. וגם חום. ושיעול איום ונורא. אינני חולה הרבה, אך הייתי חולה ביומיים ההם. ויחד איתי, גם בננו המתוק. נוזל כל כולו. וגם שיעול מחרחר שמרעיד את גופו הקטן. וגם חום. ובתנו המקסימה מנוזלת גם היא. למזלנו, ללא חום וללא שיעול, אך מוטרדת מתעלולים אחרים של שנתה הראשונה ביקום זה - שיניים וכל ההפתעות האחרות.

ודווקא ביומיים האלה, בהם הייתי זקוקה לך הכי הרבה, נסעת לירושלים להשתתף במרתון ציור. רצית בנסיעה זו כבר שנים. דחית אותה בשבילנו כבר בעבר. ציפית לה בכליון עיניים, מתרגש, קצת חושש, ובעיקר רוצה כבר לטעום ולו קצת מהעולם שאתה כה רוצה להשתייך אליו (בעיני, תמיד היית חלק ממנו). והנסיבות בינתיים אינן מאפשרות לך (כך אתה חושב לפחות).

כבר יום לפני הרגשתי כי אני עומדת ליפול למשכב. ועדיין קיוויתי כי אולי זה יחלוף. אך זה הגיע. בעצמה רבה, בנוסף לעוד בעיה קטנה רפואית אחת או שתיים שאני סובלת מהן כרגע. במהלך היום הראשון, לא היה ברור לי כלל מהיכן אשאף כוחות. בננו המקסים סייע בכל דרך אפשרית, ולא הייתי מסוגלת לעבור זאת בלעדיו. ובכל זאת, כל כך רציתי שתבוא. שתהיה כאן. שתחבק אותי. שתחזק אותי. שתחליף אותי לרגע. שפשוט תכין לי כוס מיץ.

ואז הגיעה שיחת הטלפון ממך. בדיעבד שמתי לב כי המחשבה שלא לספר לך על מצבי ועל מצבינו כלל לא עברה לי בראש. האמת כל כך חזקה בינינו, האמון כל כך איתן, כי סיפרתי לך בלי לחשוש כי תאסוף את כל חפציך ומיד תצא לדרך. האם רציתי בכך? ברור! האם ווידאתי בתחילת השיחה שלא תעשה כן? ברור! האם אני יכולה גם להיות חלשה ולאפשר לעצמי לבכות על כתפך ולקוות שתעשה זאת למרות כל הפצרותיי? ברור! ביקשת שאגיד לך אם מצבינו יחמיר כדי שתגיע. אתה ואני ידענו שנינו כי כמעט וודאי שלא אספר לך על כך, אלא אם באמת אהיה על סף עילפון.

הלילה היה כמעט לבן, כמו גם אלה לפניו ואחריו בשבועות האחרונים. למחרת היה עוד יותר קשה, למרות שהרגשתי יותר טוב, וזו כבר הייתה הקלה. ידעתי כי לבטח לך קשה עוד יותר - להיות רחוק מאהובים שלך ברגע שהם זקוקים לך, וגם למצוא כוחות להתעלות מעל הדאגה ולהתרכז במה שהרחקת בשבילו. ועדיין, עם כל צליל קליל בחוץ רציתי לגלות שזה אתה בפתח הדלת. הרבה רגשות מילאו אותי - תסכול, קצת כעס, קצת קינאה, שמחה, אושר, שלווה, הודייה. חשבתי כמה סימלי כי התנסות זו מגיעה כמה ימים בודדים לפני יום הנישואין שלנו.

ואז חזרת הביתה ובחיוך ציינת כמה רחוק אני עלולה ללכת, אפילו להיות חולה עם חום, העיקר שתשאר בבית קרוב אלי. ואני נפגעתי קלות, למרות שידעתי כי בדיחה זו היא רק בדיחה, וככזו היא מצוינת. ויותר מאוחר, כשהזדקקתי בנפשי החלשה במקצת לאחרונה לשמוע מילים חמות, ביקשתי ממך שתחמיא לי, שתגיד לי משהו חיובי. והתקשית. אמרת כי אינך יכול סתם ככה להגיד משהו שאמור להגיע בטבעיות. קצת נעלבתי. אם כי ידעתי כי בדיוק בשל כך אני אוהבת אותך.

הרי זה כל כך מאפיין אותנו. ואת החיים המשותפים שלנו. מעולם לא ביקשתי משהו מושלם, מתייפיף, מלוטש. לא מאמינה כי זה קיים. וגם לא רוצה בכך באמת. כן ביקשתי משהו אמיתי, גועש ומרגיע, כמו החיים עצמם, משהו שלם ומתחדש, כמו הטבע בהתגלמותו, משהו חשוף ופגיע, כמו כולנו ללא השכבות המכסות אותנו, משהו שאפשר לסמוך עליו ולהתעצם ממנו, כמו החיבוק העוטף של זקן השבט.

ככל שעובר הזמן אני יודעת רק כמה אני לא יודעת. אך אני יודעת גם כמה המון אני יודעת כי אתה איתי...

אני כל כך אוהבת אותך!

את מה שאתה, את מה שאנחנו, את מה שגדל איתנו.

ככה, כפי שזה, כפי שזה היה תמיד, כפי שזה לעולם עוד יהיה...

תודה לך...