לבתנו: הולכת להעיר את אחיך

בדרך כלל, את מתעוררת ראשונה משנת הצהרים...

לפני אחיך...

והדבר הראשון שאת עושה...

כמובן...

זוחלת לדלת חדרו, מתיישבת או נעמדת, ודופקת וקוראת לו... עד שאני פותחת את הדלת, לשמחתך הגדולה.. אז את ממשיכה לזחול עד המיטה שלו... וכן, לרוב, הוא גם מחייך...

נ.ב. את בת אחד עשר חודשים ויום...

לבננו: מתעורר יחד איתי

הדבר היחיד אולי שאינני מפסיקה להתגעגע אליו על אף הזמן הרב שעבר (בשבילי כנראה הוא תמיד ישאר קצר), הוא רגעים אלה שהיינו מעבירים יחד אחרי שהיית מתעורר. מתכרבלים לנו בשקט, מאפשרים לזמן פשוט לעבור. מבלי להוציא הגה לעיתים. מבלי לנוע. רק אנחנו והיקום.

הרגעים האלה כה חסרים לי. ואני יודעת כי הם חסרים לך.

היפה הוא שלמרות השינויים ולמרות הקצב המוגבר, שנינו עדיין מחפשים אחריהם, וגם מוצאים. וכך קורה כי לעיתים אתה מצליח לישון עוד בחיקי, אחרי שכבר התעוררת למעשה (לעיתים רחוקות מאוד, כי בדרך כלל אחותך מקדימה להתעורר לפניך). לעיתים אני מחבקת אותך במיטתך וגם אחותך איתנו. ולעיתים אתה פשוט נשכב לידי, עת אני משלימה עוד כמה רגעים של שינה מבורכת בבוקר, פשוט שוכב ומחכה. מחכה שאתעורר. ולעיתים פשוט קם ויוצא בזמן המתאים לך.

וזה מדהים בעיני... נוגע ומרגש באותה המידה...

אני אוהבת אותך כל כך!

לבננו: שיחות ראשונות

אני: נדמה לי שאחותך התעוררה...

אתה: רגע אמא, אני הולך לבדוק...

אתה: אוי נכון אמא, את צודקת. אחותך באמת התעוררה...

נ.ב. אחותך בת עשרה חודשים ושלושה שבועות בתמונות אלה. והלא יאומן קרה. ביקשת לבוא איתנו בעת שהיא ניסתה להרדם. שמת מסביבך כריות וכך נרדמת. מקרה חד פעמי בהחלט!

לבתנו: עומדת לידי כשאני מתעוררת

אחד הדברים שאני כה אוהבת בכך שאתם ישנים במיטות על הרצפה (floor bed), הוא העצמאות שבניידות שלכם מהמיטה ואליה. בכל גיל שהוא.

ואחד מאבני הדרך הכה יקרים לי בשביל חייכם הוא רגע זה, בו לראשונה אתם עומדים לידי, עוד לפני שהתעוררתי, ואני מתעוררת לקולות עדינים של רחשים שלכם, ולעיתים אף למגע האצבעות המתוקות הנעות על פני..

ואת בת עשרה חודשים ושלושה ימים...

ואחיך כמעט בן עשרה חודשים (האם אתם דומים?)...

לבתנו: יצאו לך שיניים טוחנות!!!

בסמוך לחג השבועות, התחילה לצמוח לך השן השמינית למטה בצד שמאל...

ובמקביל אליה, גם שלוש שיניים טוחנות!!!

ההתמודדות שלך פשוט מדהימה אותי. בשונה מאחיך, אינך מריירת כמעט בכלל. הסימנים הכי בולטים לשיניים שבדרך הם בהתעוררויות תכפות של כמעט כל 20 דקות בלילה, וגם נעיצת שיניים בכל דבר אפשרי, מלבדינו. כל פעם שואלים אותנו על השרשרת שלך. ואני מאמינה כי היא מסייעת לך.

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושלושה ימים...

לביתנו: לוקח לך זמן להרדם

אני נזכרת לא מעט בשעות הארוכות שהשקעתי בישיבה ליד אחיך בשנתו הראשונה, עת מנסה הוא להרדם בכוחות עצמו. כל כך חשוב היה לי אז לאפשר לו להרדם לבד, ורק כשהוא היה בן שנה ושלושה חודשים, עת יצאו לו שיניים טוחנות ראשונות, כשהוא נפרד מהמוצץ, והתחיל להרדם על הציצי, הוא התחיל לסרב להרדם בדרך אחרת. ולא הייתה לי ברירה אחרת מאשר לקבל זאת. מאז למדתי דבר אחד או שניים. לא פעם הרהרתי לגבי כל אותן השעות שישבתי לצידו ומה יכולנו לעשות בהן. הרהרתי אם לא שידרתי לו שאינני מקשיבה לו מספיק בכך שלא עודדתי אותו להרדם עלי. ובעיקר, סיכמתי עם עצמי כי בפעם הבאה, לא אעמוד בדרך ילדיי להרדם בכל דרך שיבחרו. מה גם שהדרך המופלאה שאחיך נרדם בה עתה, חיזקה אותי לאורך כל הדרך, כי העיקר הוא לעטוף את הילד בהרבה אהבה וחום בהיפרדותו לשינה, וכל היתר יגיע בעיתו.

והנה אני יושבת כמעט את אותה כמות השעות לידך, איתך, מקשיבה לגמרי לרצונך בתמיכתי, עוטפת אותך, מחבקת, מלטפת, מניקה, מנענעת, שרה, רוקדת, שוכבת, מטיילת טיול קצר בחוץ, ובעיקר מטיילת לי במחשבותיי, במשך נסיונותיך להרדם, כחצי שעה לכל הפחות. זמן זה קשה ומתוק באותה המידה בשבילי. אני אוהבת את המצב המדיטטיבי בו אני שרויה בהשפעתך, אני אוהבת את התייחדות האינטימית הזו איתך. אך יחד עם זאת, כאוב לי בכל התפתלות שלך לאור חוסר האונים הכמעט מוחלט שלי לסייע לך להרגע. לרוב כואב לך לשכב בשל האוויר הנצור בך, או שאת בסחרור תנועתי שההגעה ממנו להרגעות כמעט מוחלטת ההכרחית לפני ההרדמות, ארוכה.

ומעת לעת אני מחייכת לעצמי. כנראה, לילדינו יש סיפור מיוחד עם המעבר לעולם החלומות. לא סתם, יש לי תמיד הרגשת בטן מיוחדת לגבי זה...

נ.ב. בתמונות את בת עשרה חודשים ושלושה ימים...

לבתנו: את בת עשרה חודשים!

את בת עשרה חודשים!

ואני אוהבת אותך כל כך!!!

אני אוהבת לראות אותך זוחלת ברחבי ביתנו. בזחילה אלגנטית שכזו, נשית מאוד, מזיזה את הטוסיק שמאלה ימינה, ומלווה את תנועותיך בהנפת כפות הידיים המתוקות שלך. צליל כל כך מתוק. אני אוהבת לשמוע אותך צוחקת עם צ'ופו כששניכם זוחלים מהר מהר ברחבי הבית. אני אוהבת את איך שאת אוהבת להגיע לחדר שלו. אני אוהבת לראות אותך מטיילת מתחת לשולחן האוכל שלנו בזמן הארוחות המשפחתיות שלנו. נוגעת בכולנו. חוקרת את מה שעל הרצפה. אני אוהבת את איך שאת יונקת בעמידה ומניחה את ראשך על היד שלי. אני אוהבת את איך שאת נרגעת במאונך עלינו - הרגשת הקלה מיידית שהצלנו לסייע לך קצת. אני אוהבת את הקולות המצחיקים שלך של שריקה ושל תקתוק שיניים. אני אוהבת לראות אותך כשאני מתעוררת בבוקר ואת עומדת בין המיטות שלנו ובמיטה בי. אני אוהבת את מגע הידיים הקטנות שלך והאצבעות המתוקות על פני. אני אוהבת את איך שיותר ויותר את נרדמת עם אבא בצהרים. הרגשת אושר עילאי לראות את שניכם חוזרים הביתה מהסיבוב הקטן ליד הבית. ואת ישנה בזרועותיו. וראשך מונח על הכתף שלו. אני אוהבת את הרגעים שלנו יחד אחרי שאת מתעוררת. עוד שלוה משינתך. מתכרבלת בחיקי.

ויותר מכל, יותר מכל, מרגע לרגע אני יותר ויותר אוהבת אותך.

לבתנו: נרדמת במאונך עלינו...

ההרגשה שלך צמודה אלינו כך, כשראשך מונח על בית החזה שלנו, ונשימותייך בקצב אחד עם שלנו, אני בטוחה, תלווה אותנו לעד...

את מניחה את ראשך כך בדרך כלל כשאת עייפה, או אינך מרגישה בטוב. ולאחרונה, את מבקשת להיות כך בתנוחה מאונכת עלינו, גם כשמשהו מטריד אותך מפבנים...

וגם נרדמת כך...

לעיתים, העומס הרגשי (וגם הפיסי) מכריעים אותנו ומשכיחים מאיתנו את הדברים הידועים לנו מאוד. כך קרה לי לגבי תנוחתך המרגיעה הזו. בימים האחרונים, כששוב חווית התגברות של הפרעות הבטן, תקופות שבהן הליכתך לשינה יכולה להיות מתישה ומאיישת לשתינו, ניסיתי לסייע לך להרגע בכל דרך אפשרית. אך דווקא על התנוחה הזו לרגע שכחתי.

היה זה אביך המדהים כל כך שהזכיר לי עליה. באופן מדהים משהו, למרות שאינך מסכימה ממש ללכת לישון איתו כברירה ראשונה, לאחרונה, את מברכת את פניו בשמחה, כשאינך יכולה להרדם איתי. אם כך קורה במשך זמן מה, בשלב כלשהו אני חייבת לחזור לאחיך שממתין לסיוע שלי בינתיים, ואינו מוכן לוותר עליו בשום מחיר. ואז את מקבלת את אבא לזרועתיך. אתם יוצאים לסיבוב קצר בחצר הבית, וחוזרים בדרך כלל כשאת ישנה כך בחיקו. כך קורה אך בשנתך במהלך היום - בבית או בחוץ, בתנומה הערבית. בלילה, את מבקשת להרדם אך איתי.

וכך, אני מצליחה לעיתים גם לסייע לך להרדם. רוקדת איתך, כשאת עלי במאונך, נושמת אותך ואיתך, ומבקשת מהכאבים שיעברו עלי ויניחו למתוקתנו לנפשה העדינה....

נ.ב. ובתמונות את בת תשעה חודשים ועשרה ימים...

לילדינו: כולנו במיטה אחת

זה התחילה אי שם סמוך ללידתך, וזה הרי ברור. אי שם באמצע הלילה אתה מגיע אלינו ומצטרף למיטתנו, בין אם את כבר נמצאת בה, ובין אם את עדיין במיטתך. לעיתים אתה נצמד אלי, לרוב לאבא, לעיתים בינינו, לעיתים אי שם במיטה, איפה שלא תמצא את מקומך. וכך אנחנו ישנים...

לא הייתי בוחרת כל דרך אחרת, אולי (בוודאות) רק הייתי מפחיתה את כמות התעוררויות הכמעט כל שעה שלך, מתוקתנו, לשתיים - שלוש. אך מלא...

נ.ב. ואת בת שמונה חודשים וארבעה שבועות...

לילדינו: על אמא שרצית, על השביל וגם על השמלה

"אמא, אני רוצה אותך", זהו קול חדש בהחלט שהתחיל להשמע לאחרונה. בדרך כלל, הוא נשמע ברגעים היותר חלשים שלך, כשאתה עייף או רעב. או פשוט זקוק לחיבוק שלי, הרבה פעמים דווקא ברגעים שאני עם אחותך. אני מבינה את זה. ומשתדלת להגיב בכמה שיותר רוך, גם אם להגיד לך כי אוכל להתפנות אליך רק עוד מעט. ועדיין מוסיפה, כי אני תמיד איתך...

ואינני יכולה שלא להוסיף גם כמה מילים על השביל שמאחורינו. בדיוק כמו שלעולם לא אשכח את איך שצעדתם בו, אבא ואתה, בכל פעם בו חזרתם מאחד העיסוקים שלכם, כך לא אוכל לשכוח את כל הטיולים עם אחותך, מתהלכות לנו בשביל הלוך וחזור, מחכות לגרפס שיצא, או לקאקי שיגיע, ולעיתים גם לשינה.

ואת הטוניקה שאת לובשת קניתי בזמנו ליסמין, ועתה קיבלנו אותה גם בשבילך. אמנם היא כבר קטנה עליך כשמלה, אך כטוניקה נשאר עוד קצת זמן להנות ממנה. ואת כל כך יפה בה!

נ.ב. ואת בת שמונה חודשים וארבעה שבועות...

לבננו: וכך אתה ישן...

מזמן לא כתבתי לך על שינתך. אולי מכיוון שהגענו לעמק השווה בנושא, והיא מתנהלת על מי מנוחות. אתה עדיין נרדם בעיקר איתי, ואף מציין זאת: "אני אוהב לקרוא עם אבא ספרים לפני השינה, ואיתך ללכת לישון". אנחנו נשכבים על המיטה, אתה יונק חצי לגימה מכל שד (לרוב, לא יוצא כמעט דבר, אולי כי עוצמת יניקתך די חלשה, אך אתה מסביר כי אתה יונק כי זה מה שאתה אוהב לעשות לפני שאתה הולך לישון, וגם מודיע לי כמעט בכל פעם שאחותך שתתה את כל החלב, ולכן לא יוצא משהו בשבילך, לא בטרוניה, אלא יותר כדיווח עובדתי), אז קם לשתות קצת מהמיץ (בדרך כלל עומד לרשותך רבע כוס מיץ), אולי רץ לשירותים לעשות פיפי, ואז חוזר לזרועותי. מבקש ממני שאשיר לך "שיר ללא מילים שאת שרה לצ'פוצ'יטה, אמא". אני מזמזמת. ואתה נרדם. לרוב, אחרי הסתובבויות מספר. לעיתים, מספר רב. לעיתים אתה גם מבקש להרדם עם אבא, אך עדיין זה לעיתים רחוקות מאוד. לרוב, אתה מוכן לחכות לי לא משנה כמה זמן לוקח לי, וגם אם אחרי שכבר נכנסתי לחדרך, אני צריכה לשוב לאחותך, אתה מודיע כי תחכה לי. הרבה פעמים אפילו לא מוכן לשכב במיטה כדי לא להרדם בטעות, כי "אני אוהב להרדם איתך". וזה בהחלט בסדר גמור! ואף יותר מזה, מבחינתי...

ולעיתים, לעיתים רחוקות ממש, אחרי שאתה מתעורר משנת הצהרים ואחותך עוד ישנה, אתה מגיע לסלון וממשיך לישון בזרועתיי. ואני נתקפת זכרונות מתוקים....

לבתנו: עדכון שינתך

כבר כשבועיים שנת הבוקר שלך היא בסביבות 9:00-10:00, אם אפשר אז שעה וחצי. ואת ישנה את שנת הצהרים במקביל לאחיך, כשעה וחצי, בדרך כלל.

ואינך ישנה עוד את שנת הערב.

וכיאה לבני משפחתינו, שנת ההשכבה שלך בלילה לא הושפעה כליל משינויים אלה. את הולכת לישון בסביבות 20:30-21:00.

נ.ב. ובתמונות את בת עשרה חודשים ושלושה שבועות...

לבתנו: נפרדת משנת הבוקר שלך

אחד השינויים הנוספים שחול המועד הביא איתו השנה הוא הפרדות הדרגתית שלך משנת הבוקר.

זה קרה בטבעיות עדינה. עדיין לא קבוע לגמרי, אך התחלת לישון רק פעם אחת בין שנת הלילה לשנת הצהרים. בינתיים שעת השינה עדיין בסביבות 10:30-11:00, אך יש לי תחושה כי עם הזמן היא קצת תקדים. כך גם נדמה לי כי אורך שנת הבוקר ישתנה בהתאם - בינתיים היא אורכת 45 דקות, כאילו לא השתנה הדבר. בצהריים את ממשיכה לישון כשעה וחצי, ובערב, בסביבות השעה 19:00, אתה נמה לך עוד בין חצי שעה ל-45 דקות, לפני שאת מפליגה לך לשנת הלילה (אי שם בין 20:30-21:00).

מה שבטוח, הוא כי המחזה הזה הוא כה נדיר. לרוב אינך ישנה בחוץ כבר, ואם אנחנו מחוץ לבית ומחוץ לאוטו, את פשוט מוותרת על השינה שאמורה לבוא. העולם מסביב מרתק אותך קצת יותר מדי, כדי שתפסידי ולו רגע ממנו בשינה. והרי אני מבינה אותך מאוד...

נ.ב. ואת בת שמונה חודשים ועשרה ימים...

לבננו: מתעורר לידי

רגעים אלה, שעד לפני קצת זמן (למרות שכבר אפשר לומר, קצת הרבה, בשבילי תמיד כנראה, יהיו הם אך קצת), היו כל כך נפוצים, כמעט ולא יכולים להתרחש במציאות של ימינו. והם חסרים לי כל כך. והם חסרים גם לך. היחד שאחרי התעוררותך. ועדיין, מבלי לדבר על כך בקול רם, אנחנו מחפשים דרכים יצירתיות למצוא ולו דקה יחד. דקה של שקט. ולרוב, גם מוצאים. חלקן נדירות, כמו למשל, זו המונצחת בתמונה זו, בעת שאחותך עוד ישנה, מה שבדרך כלל כמעט ולא קורה, מכיוון שהיא מתעוררת לפניך. חלקן תקופתיות, כמו בתקופה האחרונה, עת אתה נשאר לשכב לידי מבלי להוציא הגה, מבלי לנוע כלל, בעת שאני משלימה קצת שינה בבוקר. רק עטוף בזרועותיי. חלקן משולבות, ביחד עם אחותך. לכל אחד מקום מיוחד משלו. ועדיין, אני מתגעגעת...

לילדינו: כשאני ישנה

וכשאני ישנה קצת בבוקר, אחרי התעוררויות הכמעט כל חצי שעה שלך...

זה מה שמתרחש בסלון...

מישהו משלים עוד קצת שינה...

מישהי לא מפספסת כל רגע...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים וארבעה שבועות...

לבתנו: קצת על שינתך

מזמן לא הזכרנו את נושא השינה שלך.

את מתעוררת לרוב בשעה 7 בבוקר. לעיתים גם בשש, אך לרוב בשבע. את שנת הבוקר הראשונה שלך את ישנה אי שם בסביבות השעה 8:30-9:00. ואז עוד שינה אחת בסביבות השעה 11:30. שנת הצהרים ביחד עם אחיך. ובערב בסביבות השעה 18:30 עוד שינה אחת. בצהרים את ישנה לרוב שעה וחצי, עם התעוררות באמצע, שאחריה הרבה פעמים גם השינה אינה ממשיכה. יתר השינות בנות 45 דקות.

ענייני איזון שעת שנת הצהרים בינך לבין אחיך גורמים לכל השינות (בנוסף לסדר היום המשפחתי שלעיתים מצריך נסיעות שלא תמיד יכולות להתחשב בך), מלבד זו של הצהרים להיות נזילות במועדן, הכל כדי שבצהרים תהיו מסונכרנים. ועדיין, אינני "מושכת" אותך לעולם. פשוט מעירה אותך לפני שאת מתעוררת בעצמך, אם יצא כי שינתך הנוכחית קרובה מדי לבאה בתור שאחריה.

כשאני רואה מסביבי אמהות לתינוקות בגילך, ושומעת מדי פעם טרוניות על הלילות, אני שמה לב כי מרוב שלילות חצי לבנים הם השגרה אצלנו, אינני מציינת זאת כמעט אף פעם בקול רם. כמו אחיך, גם את מתעוררת אינספור פעמים בלילה. לשמחתנו, לרוב רק כדי לינוק קצת או הרבה, אז חוזרת לישון. לעיתים רחוקות מתעוררת לגמרי, לרוב כי גרפס ענק או הבטן מפריעים לך. שני אלמנטים אינטגרלים לינקותך אלה הם גם הסיבה העיקרית כי את כמעט כל הזמן בתזוזה בשינתך. מבחינתי, אני בוחרת שלא לישון בכלל, העיקר שיניחו כבר לנפשך המתוקה ויתנו לך מנוחה.

רווית התנסויות רבות ומרובות בכל הנוגע לדרכי הרדמות שונות עם אחיך (על הציצי, בלי הציצי, שוכב על המיטה, חצי שוכב, ועוד ועוד ועוד), הפעם אני נבונה יותר. ונדמה לי בכך גם מקשיבה לך יותר. אני פשוט נענית לבקשותיך. מחזיקה אותך בידי, מניקה אם את מבקשת (לעיתים לא), שרה לך תמיד ופשוט נמצאת איתך עד שאת נרדמת. יושבת, קמה, רוקדת. תמיד שרה. ואז מניחה אותך על המיטה. לרוב את מתעוררת, ואז אני שוב לוקחת אותך בזרועותיי. עד שאת נרגעת לגמרי.

לאט לאט נכנסנו לשגרת הרדמות כזו, שאחיך מכיר בה ויודע כי לוקח לך זמן להרדם. אם אבא לא בבית, הוא ממתין בחדרו עד שאני אבוא אליו. לעיתים הוא מגיע, בשקט פותח את הדלת ולוחש לי: "צ'פוצ'יטה כבר נרדמה?". לעיתים כניסתו היא בדיוק ברגע הרגיש בו את מתעוררת. למדתי שלא להגיב. לקח לשנינו זמן להתרגל. אפשר לומר כי היה מדובר בחודשים. ובהם כניסות מרעישות לחדר, או ריצות בבית, או עשיית משהו רועש מחוץ לחדר השינה, אך מאוד קרוב אליו, או כניסה שקטה, אך טריקת דלת בסוף. היו משברים מבחינת שנינו, אך לאט לאט פתרנו אותם. והיום הם נראים כל כך רחוקים.

השאלה האחרונה שעוד נשארת פתוחה היא כי לוקח לך לעיתים הרבה זמן להרדם, ואז אחיך מחכה לך, יותר נכון לי. ואז מציין: "לקח לה המון המון המון המון זמן להרדם". כמו תמיד, אני משתדלת להפנות אותו לחוויות שהוא עבר ומכיר: "צ'ופו, אתה נרדם מהר?". "לא תמיד". "לעיתים לוקח לך זמן להרדם מתוקי?". "כן". ומבלי אפילו שאני ממשיכה, הוא כבר לבד מבין את ההקשר ומהנהן בהסכמה...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושבועיים...

לילדינו: צילום משפחתי

נסיון נוסף לצילום משפחתי.. אפילו בכמה גרסאות... העיקר שכולם בתמונה, הלא כך?

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ועשרה ימים...

לבתנו: בזרועותיו של אבא

אין מקום טוב יותר להרדם מאשר בזרועותיו של אבא...

אין מקום טוב יותר להתעורר מאשר בזרועותיו של אבא...

מי כמוני יודעת...

אולי זו הסיבה לכך כי אני מאושרת כפליים כל פעם שזה מתרחש בשבילך, גם אם לאחרונה זה כמעט ולא קורה לצערי.

ואני יודעת כמה זה לבטח קשה לאבא...

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ועשרה ימים...

לבתנו: מנסה לזחול למוצץ...

כבר כתבתי לך כי אני חובבת מוצצים כשהיית קצת למעלה מחודש.

מאז הכרת התודה שלי לו רק גברה.

את יונקת רק כשאת רגועה באמת. ולכן המוצץ הוא לעיתים הדבר הפיסי היחיד שמרגיע אותך. כמובן, מעבר לכל מה שאני יכולה להוות בשבילך באותו הרגע. את נרדמת אך עם המוצץ. הוא הנשכן האולטימטיבי. אני חושבת כי בפעם הראשונה שהעברת חפץ מיד ליד קרתה כשהיה בידך מוצץ. לרוב, הקאקי והגרפסים יוצאים לך רק כשאת מוצצת את המוצץ בכל כוחותיך הלא כל כך קטנים.

והנה תיעוד למעלה נוספת - בזכות המוצץ את מתחילה את תנועותיך הראשונות לקראת הזחילה. את זורקת אותו ומניעה את כל כולך כדי להגיע אליו...

נ.ב. את בת ארבעה חודשים ושבועיים...