אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

ואני אוהבת אותך עוד יותר ממה שאהבתי לפני. האם זה אפשרי? כנראה שכן. אני בקושי מפנימה שעוד רגע אתה בן שלוש, ואולי זו הסיבה לכך שדחיתי כתיבת שורות אלה הפעם יותר מהרגיל. אני מושכת קצת את הזמן עד שזה מרגיש נכון להמשיך הלאה. אפילו עכשיו, כשקצת קשה לי, אינני יכולה שלא להתמוגג מהתבוננות בך. איך יצא לנו מזל כל כך גדול להיות הורים לילד כל כך מיוחד כמוך..?

הימים האחרונים, שהם כל כך קרבים לתחילת מסע חדש, מעוררים בי נוסטלגיה מסוימת. אני מוצאת את עצמי נזכרת בימים הראשונים שלך איתנו. בהרגשות הראשונים של אהבה בלתי אפשרית במימדיה, ולכן גם אפשרית כל כך בטבעיותה, שעוררת בנו. בריחות. בתנועות. בליטופים. ואני מריחה אותך עתה. מלטפת. מחבקת. מרגישה כאילו כלום לא השתנה. ועם זאת, ניצב מולי איש קטן, עצמאי, מרתק, מסוקרן, בעל רעיונות ועיסוקים מגוונים, עדין, מתחשב, שותף. הרגשות מציפים אותי. ולעיתים, כל מה שאני רוצה, הוא פשוט להחזיק אותך - קרוב קרוב לליבי, בחיקי, להרגיש את הנשימות החמות שלך עלי. להרגיש את גופך נצמד לשלי. והחוויה הזו הופכת להיות עוד יותר אינטנסיבית לנוכח התנועות העדינות של אחותך ברחמי.

אני אוהבת להיות אמא שלך. אני אוהבת את התקופה האחרונה, בה התחלה לפתע לדבר, והדלת לעולמך נפתחה עוד יותר לרווחה. אני אוהבת את צורת ההתבטאות שלך: "מאמה החגיקי אותי" ("תחזיקי"), "גוג" ("זוז"). מאמה, אמא, קוקי. "פיפס" ("צ'יפס"). "מאמה, רוצה תוספת (של אוכל?)". "מה עושה?". "שבעת?". "רוצה מסאג'?" (ואתה לוחץ לי על השכמות, תוך כדי שאתה שואל: "בפנים?", "חגג?"). "מאמה, יש לנו המון עבודה". "מה נעשה אחרי השינה?". "קודם נאכל, ואז נקרא ספרים, טוב?". "המוווון ספרים". "מה נאכל אבא?". "אבא חכה לאמא (כדי שנתחיל לאכול ביחד כולנו)". "לא נוח לי". "הרעש הזה לא נעים לי" (על השמן הקופץ במחבט התיגון). ועוד הרבה הגיגים כאלה.

אני אוהבת לראות עד כמה אתה לא אוהב לבוש. כל מגבלה חיצונית שהיא מפריעה לך, בדיוק כמו שהיא מפריעה לנו. אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי כל המילים שלנו. ולוקח לנו זמן להתרגל לכך שיש לנו שותף פעיל בשיחתינו כרגע. אני אוהבת את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך בארוחת ערב - מורח קצת חמאה על פרוסת לחם, מוסיף קצת גבינת זיתים למריחה, קצת לבנה, חציל מטוגן. ואז בתנועות אלגנטיות טועם ביס ביס, ומתענג על כל אחד מהם. ואם אתה לא מסיים משהו ממה שיש לך בצלחת, אחרי שהיית זה שהגשת לעצמך, אתה גם מוסיף, כמעט כבר לגמרי ביוזמתך: "פעם הבאה אשים פחות". אני אוהבת את איך שאתה חוטף אוכל כשמכינים אותו - מעין הסכם לא כתוב בינינו: "ביס קטן, מאמה". "אני יודעת מתוקי שאתה רעב, גם אנחנו רעבים. תתאפק בבקשה עוד קצת אחרי הביס. ארוחת צהרים עוד מעט מוכנה", עונה אני לך בחיוך. אני אוהבת את איך שאתה מציע לי לשתות. אני אוהבת את איך שאתה מכבד אותי ביוגורטים הקטנים שלך עד שהם נגמרים, ואז אנחנו עוברים ליוגורט שלי.

אני אוהבת את איך שנושא התינוקות מרתק אותך עתה. פעם, אם היית עוצר באמצע עיסוקיך, מביט מרותק לעבר האופק, מוקסם על ידי משהו שלא יכולת לעמוד בו, בשקט האופייני כל כך שלך, כמו עץ עתיק יומין, מושרש היטב עמוק באדמה, אך עדיין מתרגש מכל רחש עלים קטן - בוודאות אפשר היה להבחין בטרקטור, או במערבל בטון, אי שם ברקע. היום - באותה תגובה מיוחדת אתה מגיב כלפי התינוקות. "מאמה, יש שם תינוק קטן קטן קטן קטן קטן... ממש קטן". וזה מדהים - הרי היו תינוקות בסביבתך מאז ומתמיד. אך רק עתה, אתה מוקסם מהם בכזו עוצמה!

אני אוהבת את כל ההמצאות הספונטניות ולא מונחות שלך. אתמול לפתע שילבת בין שתי פעילויות. את הגולות התחלת להכניס למשטח של לוח הצורות. לפני כן עצרת לרגע. כאילו חשבת משהו. הסתכלת על שתי הפעילויות האלה. ואז פעלת! ובערב, כשהכנת לנו ארוחת ערב מדומה במטבח שלך, ולא הספיק לך מקום על שולחן הקפה שבסלון, הבאת את כל השולחנות הקטנים שהיו בבית, ויצרת מהם שולחן גדול. לפחות בשנה האחרונה לא עשינו משהו כזה אנחנו. אני אוהבת את איך שדווקא בעת שאתה עובד עם הפעילויות שלך, פתאום אתה בא אלי, מנשק ומחבק אותי. בשקט בשקט. רגע אינטימי מיוחד שכזה! אני אוהבת את כושר הקליטה שלך, את הפעלתך את המוח הקולט שלך. אתמול בבריכה, כשראית אבא אחד מנסה ללמד את בנותיו לשחות, התחלת תוך רגע לעשות תנועות עם הידיים גם אתה. אני אוהבת את הרצינות שלך - במיוחד כשהיא מופנית כלפי הציניות המיותרת שלצערנו, כל כך רוויה בעולם מסביבנו. על שאלות תינוקיות, אתה עונה ברצינות גמורה. ולא מתבלבל מהצחוק המעושה שבצד השואל. לעומת זאת, כשאתה שומע את אבא ואותי מדברים וצוחקים, גם אתה מתחיל לצחוק איתנו.

אני אוהבת את כל המשחקים שלנו. הזה, בו מדביקים בדבק מדומה חלקים מסוימים בגופינו (למרבה ההפתעה, החלק הכי פופולרי כרגע הוא בטן לבטן). וגם את זה, בו עוצמים את עינינו ומנסים לנחש איפה נישקנו אחד את השניה (ניסיתי לחשוב על דרך עדינה להרגיל אותך להרגיש בנוח בחושך). וגם את זה, בו אני מנסה לתפוש את כל הנשיקות שאתה מפריח לעברי, ולאחסן אותן בליבי (וכן, אני חייבת לעמוד כאן בקצב גבוה). וגם את זה, בו מחפשים משהו שברור לכולנו איפה הוא נמצא (נגיד, הסתרת מתחת לשמיכה ספר, ואנחנו מציעים, אולי הספר בים, אולי במטבח, אולי בחדר שלך, ואתה עונה בשלילה בצחוק על כל ההצעות, עד שאנחנו מציעים את זו המצביעה על המקום האמיתי של הספר, אז אתה מתמוגג: "כן!").

אני אוהבת את המנהג המיוחד רק לך ולי. אני שואלת אותך, אם אני יכולה ללחוש לך משהו באוזן. ואתה נהנה בחיוב. מחייך כבר עתה. יודע מראש מה אני הולכת ללחוש לך. תמיד אותו דבר (אליו, לעיתים מתווספים גם אמרות נוספות). מתקרב אלי. כמעט לא נושם. ואני לוחשת. כמעט לא נושמת גם אני מהתרגשות הרבה. "אבא ואני אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד!". יודעת כי ברגע שאתנתק ממך, אראה עיניים מאושרות, צוחקות, נאנחות. ואכן כך! וכמובן: "עוד פעם!".

אז הפעם, אני אומר לך זאת בקול רם. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד, מתוק שלנו! תודה עמוקה לך על כי בחרת בנו להורים שלך....