יומנה של אשה פשוטה

בהשראת Beauty That Moves:

היום...

מחוץ לחלון שלי... חושך. אני לא רואה דבר. רק ההשתקפות שלי בחלון. בימים האחרונים אני כמעט ולא פותחת את הבית, כדי למזער את הלחות שחודרת את הכל פשוט. למרות הכל. מנסה לאפשר לעצמי לפחות קצת זמן ללא מזגן. לא כל כך מצליחה. רק בלילה אני מתעקשת על לכבות מזגן - מה שלא מסייע כל כך ללילות ללא שינה רצופה לאחרונה. בשעתיים - שלוש אחרונות בבוקר אני נשברת. מעירה את אבא להפעיל מזגן. וזו השינה הכי טובה לה אני זוכה.

אני חושבת... על איך לא לחשוב על כל מה שיכול להלחיץ אותי בימים אלה.

אני אסירת תודה על... המשפחה שלי. על אביך, שמסייע לי כל כך - בכל המובנים, בכל הרבדים, בכל העומקים. עליך - שעם כל חוסר סבלנות שלי ועם ההתפרקות שלי לאחרונה, מגלה אימפטיות וסבלנות כל כך גדולים. על החברים שמקיפים אותנו - בין אם בממלכה ווירטואלית זו, בין אם בממלכה הפיזית מסביבנו. בזכותם, בזכות תמיכתם, אני נרגשת ומסוגלת להרגע ולהתמקד. על כך כי הייתי יכולה להיות רגועה ביום כמעט שלם שהעברנו במוניטור בבית חולים, כיוון שידעתי כי טוב ושמח לך במקום בו אתה נמצא.

מחדרי הלימודים... אני משתדלת לאפשר לעצמי להתרכז בעיקר, והוא לאפשר למתוקונת שלנו להצטרף אלינו מתי שירגיש לה נכון. לשם כך אני מנסה להבין, עד כמה הספירה הרנדומלית בעיני, חשובה. עד כמה הביקורים במוניטור הכרחיים. עד כמה אני יכולה פשוט לאפשר ללב שלי להיות רגוע כי הכל בסדר. ופשוט להקיף את עצמי בחומה, שבתוכה יש מקום רק להמתנה סבלנית ושלווה.

מהמטבח... לפני כמה ימים אבא אמר, חצי בצחוק, אך בשבילי לגמרי ברצינות, שהוא לא זוכר מתי הוא בישל לאחרונה ארוחת צהרים. אני חושבת שעברנו דרך ארוכה בנושא רגיש זה (מבחינתי). בשבילי זו הייתה מעין סגירת מעגל בהתחשב בהערה שלו לפני כמה חודשים טובים: "צ'ופו עוד מעט יתחיל לאכול. מתישהו תצטרכי להתחיל לבשל, נכון? כי לא תמיד אני אהיה פנוי לכך".

אני לובשת... מממ. בערך את אותו הדבר שלבשתי אתמול. שרוול קליל עם גומיה רחבה. גופיה שלא מכסה לי את הבטן. ומעין טוניקה רחבה חופשיה. כמה שפחות מגע עם העור. משהו שאני רגישה אליו יותר מהרגיל בהריון זה.

אני יוצרת... כלום בימים האחרונים. מחכים לי עוד כמה דברים אחרונים, אותם אני צריכה לסיים לקראת הלידה, אך שום דבר דחוף באמת. אני בקושי מצליחה להתרכז ולו בקשירת חוט. בקושי מצליחה לכתוב כאן (לבטח שמת לב). בקושי מצליחה לקרוא משפט ולהבין מה פשרו. ואולי, היצירה שלי כרגע היא פשוט כמשמעה כן היא. כל מה שאני עושה כעת הוא ליצור.

אני הולכת... להשכיב אותך עוד מעט. בדיוק אבא נכנס ושאל, אם אצליח להתרכז מספיק כדי להיות איתך אחרי המקלחת, לקרוא ספרים ולהשכיב אותך. בדרך כלל, אני מצטרפת להשכבה, ולא לכל מה שקודם לה. אך בימים האחרונים, בתמרונים העילאיים שאבא עושה, כדי להתפנות כמה שיותר להיות איתנו, יוצא כי בלילה הוא יורד לעבוד... אני מסיימת לכתוב פוסט זה אחרי שהרדמתי אותך. השעה 00:10. השגרה שלנו לא כל כך שגרתית לאחרונה.

אני קוראת... The Discovery of The Child by Maria Montessori. ספר חובה לכל הורה ולכל מחנך, בעיני. אני קוראת אותו לאט לאט, גם כי בלתי אפשרי לעקל את כל ההבנות הגאוניות שבו בבת אחת, גם כי אינני מסוגלת לקצב אחר כרגע.

אני מקווה... כי הלידה תהיה טבעית. בכל המובנים. מכל הכיוונים. בדיוק כפי שדרכינו היא. ואולי אף יותר חשוב מזה, אני מקווה שצ'פוצ'יטה תהיה בריאה. זו האמת.

אני שומעת... אותך צוחק מהאמבטיה. משתובב במים.

ברחבי הבית... לעיתים נראה לי כי הכל קפוא. אנחנו מסוגלים, לכל היותר, לשמור על הסדר בבית. וגם הוא בערבון מוגבל. הכל בהמתנה.

אחד הדברים האהובים עלי... הזמן של שלושתנו יחד. ההתכנסות המשפחתית שלנו. היחד. שעות הערב הרבות, אותן אנחנו מבלים לאחרונה בבריכה. מסייע מאוד להעביר את החום הבלתי נסבל. מסייע לי להרגיש יותר טוב. מסייע לכל הדאגות להשטף במים. במיוחד כשאתה מחובק איתי במים העמוקים. הבקשות שלך לספר מה אהבת כשהיית ממש ממש ממש קטן. לא זוכרת איך זה התחיל. אך משום מה תמיד כשבקשה זו מגיעה, אתה מטפס עלינו, קרוב קרוב לליבנו, ומחובק איתנו, מבקש כי נספר לך את הסיפורים כמעט לתוך האוזן שלך, כשאתה נושם לתוך הצוואר שלנו, ומחייך. ואני אוהבת את זה כל כך! ענבים ובירה שחורה. לא יודעת איך אחרת הייתי עוברת את נפילות הסוכר הפתאומיות, ואת הצרבת הלא כל כך פתאומית.

התכניות להמשך השבוע... כבר דיברתי על כך מספיק, לא?