אולי אתה מתחיל לשתות

עברנו ממש תהליך שלם בכל מה שקשור לשתיית מים. ואני עוד מהססת לקבוע שהגענו לסופו.

מאז שהתחלת לאכול מוצקים, העמדנו לפניך כוס קטנה. מעולם לא השתמשנו בבקבוק. ליד הכוס היה קנקן שממנו היינו ממלאים מים לתוך הכוס. אבל... מלכתחילה לא הראת עניין רב בשתיית המים. אפילו כשהתחלת לשתות לבד מהכוס, קרוב להיותך בן שנה, עדיין שתית בסך הכל כמה טיפות. אני לא דאגתי. היות וינקת, והינך עדיין יונק, גופך קיבל את כל כמות המים הנדרשת. כוונתי הייתה יותר להכיר לך את הטקס של שתיית המים - למזוג מהקנקן לכוס ולשתות. כדי שאם תרצה לשתות, לא תהיה תלוי בנו.

באיזשהו שלב בהליכתך במסלול החיים שלך, התחלת לשפוך מים מהכוס. גם כשלמדת למזוג, היית מוזג, ואז... שופך את תוכן הכוס לשולחן. ניסיתי כל מיני גישות, וכל מיני פתרונות יצירתיים. השארתי רק את הכוס ברשותך. אפילו התייעצתי בפורום Montessori Beginnings. כלום לא עזר. היה לי ברור כי הדבר מגיע משתי סיבות עיקריות - ראשית, צימאונך להתעסקות עם מים, שבשל החורף לא יכולנו להגשים במלואה (מלבד המשחקים באמבטיה); שנית, השתייה כשלעצמה לא הייתה אטקרטיבית מספיק בשבילך, והמים כנראה הזכירו לך את המים שראית זורמים מהברז או באמבטיה, ואותם הרי שופכים. לבסוף, החלטתי לקחת את אחת העצות שקיבלתי בפורום - להעלים את הכוס ואת הקנקן מחייך. עשיתי את הדבר הטוב ביותר - שחררתי.

וכך נהגנו במהלך החודשיים האחרונים. כשהיינו בחוץ, עמד לרשותך בקבוק של שוקו, שלו פקק כמו לבקבוק רגיל, והוא בא כתחליף לכוס - יכולת לשלוט בזרם, והוא לא יצר הטעיה כמו הבקבוקים של תינוקות, שמהם לא נשפכים המים כשמהטים את הבקבוק. אם היית שופך את המים בכוונה ממנו, הייתי פשוט לוקחת ממך את הבקבוק. ובבית, לא הצעתי לך אפילו לשתות. אם היית מגלה עניין, כשראית אותנו שותים (לעיתים מאוד רחוקות), הייתי פותחת את הארון, מציעה את אחת הכוסות שלנו, לא שלך, ומוזגת לך. אם היית שופך, ישירות הייתי לוקחת את הכוס ממך. הכל בכוונה שתשכח מחווית הכוס והקנקן הקטנים שלך, עד שתהיה מוכן להשתמש בהם.

ולפני כשבוע - שבועיים לפתע שמתי לב למשהו מצחיק. אני לא אוהבת לשתות מים. באופן מוזר, המים דווקא מצמיאים אותי. לכן אני תמיד חייבת שתהיה שתייה ממותקת קלות. ואז דינה הביאה סיידר טעים בטירוף. מאוד שמחתי. גם טבעי וגם בריא. וניסינו למלא את הבקבוק שלך, שאנחנו לוקחים איתנו לטיולים, בסיידר. התוצאה הייתה מדהימה. פתאום (עדיין זה לא קורה הרבה) שתית חצי בקבוק, ובימים מסויימים אפילו בקבוק שלם. גם את המוזרות הזו ירשת ממני??

ואז, לפני כמה ימים הרגשתי שהגיע הרגע הנכון להחזיר לחייך את הקנקן ואת הכוס. הכנתי מגש קטן, ועליו קנקן עם קצת מיץ וכוס. שמתי אותו על השיש כך שיהיה נגיש לך. ישירות ניגשת אליו. ואז.. מזגת.. ושתית... ומזגת שוב.. ושתית. היה מדהים לראות שאפילו מזגת לא את הכוס המלאה, אלא רק קצת, שתית, ואז הוספת עוד (מאז התחלת יותר למזוג את כל תוכן הקנקן לכוס). וביקשת שאני אוסיף לקנקן (אני לא מוזגת לך כמויות גדולות, אלא כאלה שתוכל להתמודד איתן). שתית איזה שתי - שלוש כוסות, ורק אז ניסית לשפוך את המיץ.

מאז מגש השתייה שלך תמיד מוכן בשבילך במקום הקבוע. נראה איך נתקדם. בינתיים, עוד לא נוסיף את השתייה לעריכת שולחנך. עד שהנוהג יתבסס. מדי פעם אתה עדיין שופך, גם מהבקבוק שלוקחים לטיולים. אני תמיד לוקחת ממך את השתייה, למרות התנגדותך לפעמים, ומסבירה לך שזהו מיץ ששותים. אני מנסה להיות עקבית בעניין זה, ומאמינה שבשלב כלשהו (במיוחד אחרי שתשבע ממשחקי המים שתיכף יגיעו בהמוניהם), נסיונות אלה ישכחו.