ושוב אני מודה להנקה

בשבוע שעבר עלה לך החום ליומיים. לא ברור כל כך למה - אולי תגובה לחיסון של אבעבועות רוח (לפחות כך חשבנו, עד שד"ר בורנשטיין פסל את הרעיון, כיוון שבניגוד למה שאמרו לנו בטיפת החלב, תופעות הלוואי של חיסון זה יכולות להופיע במשך שבועיים, ולא חודש; ואצלנו עברו כבר למעלה משלושה שבועות), אולי תגובה לכל פריחות האביב, ואולי סתם משהו ויראלי. מה שבטוח - שוב הייתי אסירת תודה לציצים שלי שהניקו אותך ללא מנוח במשך יומיים. בזכותם אכלת, נרגעת, נרדמת, לבסוף, לפחות כך אני בוחרת להאמין, הרגשת טוב יותר.

יש כל כך הרבה פריטים קטנים, תנועות זעירות, קולות עדינים שמעורבים ברגעים האלה, בהם אני מניקה אותך, שאינני מסוגלת למחוק שום תמונה שאבא צילם אותך מניק. אצבעות יד אחת משחקות באצבעות אחת הידיים שלי, בעוד היד השניה מלטפת את הזרוע השניה שלי.

ואז עיניים נעצמות לרגע, והידיים מתחלפות - אני משחקת בידיים שלך...

אחת העיניים נפתחת למשמע הרחשים שאבא עשה עם המצלמה, כנראה - חד עין חוזר לתחייה. תמיד שם לב למה שקורה סביבו. ושתי הידיים עוברות לצבוט בחלק העליון של כף היד של אחת הידיים שלי - אחת הפעילויות האהובות והמרגיעות ביותר שלך. בדרך כלל, מדובר ביד שמאל שלי.

ואז אתה מתמתח...

וקורא לאבא: "TA TA".

מפריח לכיוונו נשיקה.

מאפשר לי לתת גם לך נשיקה אחת (טוב, אולי הרבה יותר מאחת..:)

וחוזר לינוק בכוחות מחודשים.

על הדרך, גם בדוק אם הבטן שלי עדיין באותו המקום, ואם הפופיק לא ברח לשכנים לראות סרט.

הלוואי ואני אזכור כל פרט ופרט, כל תחושה, כל צליל של הוואלס המניק שלנו....