הוולדותו של משחק הדמיון

באמת טעיתי תמיד - איך נולד משחק הדמיון הפתוח (open ended imaginative play). איך תדע לשחק? ניסיתי לדמיין את הרגע הזה. ניסיתי לתאר לעצמי מה יהיה הטריגר למשחק הראשון שלך. האם תחקה את מה שנראה לך? מה להראות לך? איך מאפשרים לדמיון שלך להשתגע ולא מכוונים אותו יותר מדי? וכמובן, איך משאירים אותו בגדר הדמיון, ולא דווקא פנטזיה (אני ארחיב על ההבדל שבין הדמיון לפנטזיה בפוסט נפרד בהמשך)?

כמו תמיד, כל מה שהייתי צריכה לעשות בפועל, הוא להניח לך ולעקוב אחריך.

וזה הגיע. לבד, לגמרי מתוכך, ללא שום הכוונה מכוונת או לא מבחינתנו. ומי היה חושב שהמשחק יגיע דווקא כנסיון לחקות אותנו בחיי היומיום שלנו, ולא במשחק שאנחנו משחקים איתך..?!

כמעט כל יום אתה רואה את אבא הולך לעבודה. תמיד לפני שהוא הולך, הוא נפרד מאיתנו בנשיקה. אתה, שלא רצית להגיד "ביי" לבקשת הקהל, כשהיית בן 11 חודשים, לפתע, לפני כחודשיים, התחלת לפתע לקחת את התיק של אבא, לנפנף "ביי" עם היד שלך,

להפריח נשיקה (עם היד על כל הפה) וללכת לעבודה.

מאז זה אחד המשחקים האהובים עליך - בין עם התיק, או ללא שום חפץ מלווה. מדהים לראות את זה. איך שפתאום באמצע היום, אתה פתאום מנפנף ביד והולך, באמת הולך, לא בכאילו.

וכיף לדעת ולהרגע שאתה אכן תדע לשחק. מכלום, ולגמרי מתוכך. הייתי צריכה לראות אותך עושה כן כדי להרגע...:)