אתה אוכל לבד!

אנחנו על המסלול!

כמה חיכינו לרגע הזה - וכמו תמיד, הסבלנות משתלמת. לא... אתה עוד לא אוכל ארוחות רציניות, אבל אתה אוכל!!! ואוכל לבד! באופן עצמאי ומדהים שכזה! אתה כמעט ולא נותן לנו יותר להאכיל אותך. תענוג לשבת לידך ולהביט בשקט ובריכוז שלך בסעודה.

המאכלים האהובים עליך (בסדר החיבה שלך..:) - אפרסק, בננה, ענבים, אבטיח, עוף, לחם, תפוח, שזיף, עגבניה, חציל. נחש משהו - שני שליש מהרשימה הזו הם המאכלים האהובים עלי..! כל כך מצחיק! אני חושבת תמיד שאם הייתי יכולה לאכול כל יום וכל היום פירות וירקות טריים - לא הייתי צריכה הרבה יותר מזה. טוב - אולי רק עוד פירה וכרוב ממולא... ואולי גם אורז ופלפל ממולא...:) ואולי גם ספגטי מדי פעם. אפרופו, בעודי כותבת שורות אלה, ניסית לאכול היום ספגטי דק לראשונה. ו... כמובן, אהבת! נראה לי שיש לנו להיט חדש. ולגבי הפירות - אבא שלך תמיד צוחק שהוא סוחב פירות הביתה בארגזים. טוב, עכשיו - נראה לי שהוא יצטרך לעבור למשאיות..:)

את הסדר של הארוחות תיארתי בפוסט של אתמול על ההנקה. לארוחת בוקר אתה אוכל בדרך כלל קצת דייסה או קצת גבינה צהובה ולחם ועגבניה; לארוחת צהרים אתה אוכל בעיקר עוף, לפעמים בתוספת של קצת ירקות מבושלים, אך ממש ממש קצת - אתה מתרכז בעיקר - בבשר! (אתה הכי הכי אוהב עוף או בקר, הודו הרבה פחות); בדשא אנחנו נותנים לך או פרי חתוך (אני מורידה את הקליפות מכל הפירות האפשריים, שזה כשלעצמו עבודת נמלים, אך אחרת אתה יורק את הקליפה ביחד עם חצי פרי), או סנדוויץ' עם קוטג' או עם לבנה (אני מקפלת את פרוסת הלחם לחצי, ואתה מחסל הכל, מלבד החלק הקשה); בארוחת ערב אתה אוכל סלט - עגבניה ומלפפון חתוכים ופרוסת לחם, לפעמים גם קצת קוטג', ופעם בשלושה ימים בערך קצת ביצה מקושקשת. מיותר לציין שכל האוכל מתובל כמו האוכל שלנו - אתה מעולם לא הסכמת לאכול את האוכל התפל של התינוקות. האמת, לא היינו חושבים שתתנהג אחרת.

את הביצים התחלנו לתת לך כשמלאו לך 11 חודשים. בעצם, כבר מגיל 10,5 חודשים בערך התחלנו לתת לך לחם - אז למעשה טעמת את הביצה הראשונה שלך, כחלק מהלחם. תמר אמרה שזו אפילו הדרך הטובה יותר לטעום מהביצה - כאחד המרכיבים של הלחם. כעבור מספר שבועות, התחלנו לתת לך מקושקשת, פעם בשלושה ימים. לא הייתי מרחיקה לכת ואומרת שאתה מתלהב ממנה. משהו במרקם שלה מוזר לך. אני חושבת שזה מזכיר לך את האורז, ואתה לא ממש מחבב גם אותו.

גם את מוצרי החלב התחלנו לתת לך בסביבות גיל זה. המליצו לנו לדחות את מתן מוצרי החלב עד גיל שנה בגלל הרקע האסטמתי שיש לנו במשפחה. אנחנו נותנים לך קוטג', לבנה, גבינה צהובה. בקרוב, נראה לי, נוסיף גם יוגורט. אתה אדיש למוצרי חלב. אפרופו, את החלב עצמו נתן לך לא מוקדם מגיל שנה וחצי (בהמשך לעצה של תמר היקרה). האמת, אלא אם תביע עניין יתר בנס קפה, גם כך אין כל כך צורך לתת לך חלב כרגע.

אנחנו לא נותנים לך אוכל חד פעמי בלשוני - כלומר, בייגלה, עוגיות, בייבי ביס, ביסקוייטים וכדומה. מעולם לא הבנו את הצורך במאכלים אלה. אם אתה רוצה חטיף - מדוע לא לתת לך פרי?! אולי, רק אולי, אם תביע עניין בכך, נוסיף בעתיד פרחיות אורז או חיטה.

דבר אחד שצריכים להחליט לגביו - קורנפלקס! אני חולה על קורנפלקס הפשוט של תלמה. עם פרילי כמובן. ואהת כבר פוזל לכיוונו. נצטרך להחליט מה לעשות...:) אני לא אוכל להפסיק לאכול אותו - זה לבטח חזק יותר ממני...:)

ריכזתי כאן כמה הדגמות - מצטערת על איכות התמונות. הן צולמו במהירות מירבית, כשאני יושבת לידך ליד השולחן, ועובדת קשה מאוד שלא להפריע לריכוז שלך באוכל. שזה כשלעצמו משימה בלתי אפשרית - ברגע שאתה רואה מצלמה, אתה בדרך כלל מזנק...:)

ברגע שאתה רואה שמכינים לך אוכל, או אם אתה רעב, אתה מזנק בזחילה האינדיאנית שלך לכיוון השולחן הנמוך ונעמד לידו. אתה רק מתחיל ללמוד בימים אלה איך לשבת על הכסא לבד. בינתיים, אנחנו מושיבים אותך, מלבישים לך סינר ומזיזים את השולחן לכיוונך.

אתה כמעט ולא אוכל יותר בכפית. וזה הוציא הרבה מאכלים מהתפריט שלך נכון לרגע זה. למשל, אתה יורק החוצה את האורז ואת הכוסמת. עם זאת, בבוקר אתה אוכל דייסת קוואקר - לפעמים קצת, ולפעמים יותר - תלוי ביום. כאן בתמונה יש לך תפוח עץ מגורד במגרדת עבה.

אתה עוד לא מצליח לקחת את האוכל בכפית. בדרך כלל אתה שם את הכפית בצלחת, אנחנו ממלאים אותה במאכל...

ואז אתה מושך אותה לתוך הפה. אנחנו משתדלים לתקן את האחיזה שלך. הרבה פעמים אתה מצליח לפגוע בול, לפעמים יש פספוסים..:)

מונטסוריאנים ממליצים לשים שתי כפיות - באחת אנחנו מאכילים, והשניה מונחת לידך כדי שתוכל להשתמש בה כראות עיניך. אצלנו זה עבד רק ממש בהתחלה. אחרי כמה זמן הגענו לשלב הבא. יותר משתי כפיות - אתה מתבלבל, ופשוט משליך אותן לרצפה.

ועכשיו אנחנו אוכלים ענבים. אני מקלפת אותם וחותכם אותם לאורך, לרבעים. בהתחלה לא היינו שמים לך אותם ככה בצלחת לפניך. אלא כל פעם שמים על השולחן ענב אחד. אך היום אתה מתמודד יפה מאוד עם האוכל בצלחת לפניך.

אתה אוסף אותם אחד אחד, ומכניס אותם לפה.

בין לבין אתה נח. חשוב מאוד! אתה גם לועס לאט לאט.

אם משהו נופל בדרך, אתה אוסף אותו. רוב הפעמים אתה מצליח, רק לפעמים אתה מפספס ומפיל על הרצפה. היתרון הענק בשולחן הנמוך שלך (כמה אני מברכת את האבא שלך על כך שבנה אותו) הוא שהאוכל לרוב לא נופל לרצפה, כי אנחנו מצמידים את השולחן צמוד צמוד אליך.

התחלת לאכול טוב את האוכל באצבעות רק לפני זמן קצר. לפניכן היית משתמש בכל כף היד, והיום - באגודל ובאצבע. כפי שאתה רואה, בשונה ממה שחשבתי פעם, אין לך עדיין העדפה בין יד שמאל לימין. פעם אתה אוכל בימין, ופעם בשמאל.

ואחרי מנוחה קצרה, עוברים לבננה. אנחנו אף פעם לא מזרזים אותך באוכל. בסופו של דבר, אנחנו שם כדי לארח לך חברה, ואולי לתת לך תזכורת קטנה בכיוון אם אתה שוכח משהו. אתה עושה הכל בקצף שלך.

אתה אוכל מכל הלב. יותר נכון - מכל היד...:) את כולה אתה מכניס לפה. ביחד עם האוכל. והרבה פעמים גם לועס את שניהם בו בזמן...:)מרגע שהתחלת לאכול טוב אוכל אצבע, שיניתי קצת את פני הדברים. מעתה אוכל שאוכלים בכפית, אנחנו מגישים לך בקערות קטנות. ואילו מאכלים שאוכלים בחתיכות אנחנו מגישים לך בצלוחיות קטנות. הרבה יותר נוח לך לקחת את החתיכות מצלוחית מאשר מקערה.

עברנו שלב גם מבחינת המרחק בין הקערה אליך. אם פעם לא הייתי מקרבת אליך אותה כדי שלא תשליך אותה, היום היא הרבה יותר קרובה אליך. עוד לא ממש לידך, אך בישג ידך. אם מדי פעם אתה מנסה להרים אותה, אני מזכירה לך שמצלחת אנחנו אוכלים, ובדרך כלל זה עובד. לעיתים רחוקות אני נאלצת להרחיק ממך את הצלחת עד שתזכר.

מדהים לראות אותך אוכל. תראה את הריכוז שלך! מדי פעם אתה מסתכל לכיווננו ומחייך חיוך רחב. או פתאום מתחיל למחוא כפיים (כן כן, אחרי יום ההולדת של אמא שלי, התחלת למחוא כפיים - כמובן, אחרי כמה ימים של תקופת הסתגלות ללא כפיים, ורק כשבא לך, ולא כשמבקשים ממך). או פתאום פותח את הפה לכל הרוחב ושואג שאגת תענוג. מדי פעם אתה מגלה משהו מרתק חדש - למשל, לפני כמה ימים גילית שאתה יכול ללעוס את העגבניה בשיניים! איך היית מאושר מהתגלית! צחקת לאבא דקות ארוכות...:)

אם מרגיש לך משהו חשוד בפה, אתה לא נבהל. אתה פשוט מכניס את היד לפה... ומוציא את החשוד לבדיקה חיצונית מעמיקה. הרבה פעמים אחרי זה אתה מחזיר את העולל בחזרה לפה. או שם בבחזרה בצלחת. זה בדרך כלל הטיפול לו זוכה כל אורח חדש.

גם עם השתייה עברנו תהליך. בסופו, היום אתה שותה לבד מהכוס. אתה מחזיק אותה בשתי ידיים. לפעמים אני עדיין מתקנת לך את האחיזה, כך ששתי כפות הידיים שלך יהיו פרוסות על הכוס (כל האצבעות פתוחות). תמיד בליווי הסבר מילולי. אך לרוב, אתה מצליח לבד. כשאתה מחזיק את הכוס לבד, אתה גם שופך הרבה פחות. למרות שעדיין, השתייה לרוב בשבילך היא כדי להשפריץ את המים לכל עבר. אך לעומת השפיכות המקריות, את ההשפרצות האלה אתה עושה ביוזמתך - כלומר, לוקח מים לפה, ואז משפריץ. אני חושבת שסיגלת לעצמך את התענוג הזה באמבטיה.

השתייה עדיין בשבילך אינה לרווית צמאון, אלא יותר לשם התענוג מעצם החזקת הכוס, שאיפת מים פנימה והוצאתם החוצה. אתה גם מנסה לשתות מכל מיכל אפשרי. ואולם, מאז שרק התחלת לאכול מוצקים, שתייה היא חלק אינטגרלי מהארוחה. גם אם כמה טיפות. תמיד היינו נותנים לך לשתות בסוף הארוחה. והיום, כשאתה רוצה לשתות - אתה פשוט מושיט את שתי הידיים שלך לכיוון הכוס בחיוך רחב: "EH!".

כשאתה מסיים לשתות, אתה מניח את הכוס בעדינות על השולחן. תראה את המבט המרוכז שלך! בעדינות יחסית כמובן - אך כל הזמן אתה משתפר. מדי פעם אני גם מזכירה לך במהלך השתייה, שכשתסיים, אתה יכול להניח את הכוס בעדינות על השולחן.

זהו, הסתיימה הארוחה. אנחנו תמיד שואלים אותך על הדרך החיוב לעומת השלילה: "סיימת לאכול? רוצה עוד?", ולא "אתה לא רוצה עוד?" (ושוב אני נזכרת שאני חייבת לכתוב על חשיבות השימוש בשפה חיובית). אם אתה מנסה לקום מהשולחן לפני סיום הארוחה, אני מחזיקה אותו עם הרגל, וכך אתה לא יכול לדחוף אותו, ומזכירה לך שקמים מהשולחן בתום הארוחה.

תמיד, כשסיימת לאכול, אתה מושך מעצמך את הסינר. ושוב אתה מדגים לנו את חוכמת הגישה המונטסורית. אתה יכול למשוך את הסינר לבד, כי הוא נסגר בסקוץ' מאחורה! אם אתה מקדים בהורדת הסינר, אני מזכירה לך שאנחנו נוריד את הסינר כשנסיים לאכול ומלבישה לך אותו בחזרה. אתה מוריד את הסינר ומושיט אותו לכיווננו. לפעמים גם לכיוון הרצפה, אך לרוב, כשאני מזכירה לך שתתן לי את הסינר, אתה עוצר את עצמך באמצע השלכת הסינר לרצפה ומושיט לנו אותו.

הסינר מסמן את תחילת הארוחה ואת סופה. לכן אנחנו מקפידים לשים לך אותו גם כשאתה אוכל בחוץ - למשל, בדשא. אנחנו גם מקפידים להאכיל אותך תמיד בישיבה. ואל על דרך מחטף.

אנחנו מנגבים אותך במפית. ועכשיו... הרגע האהוב עליך - אתה דוחף את השולחן מעצמך. אם הידיים שלך מלוכלכות, אני לוקחת אותך לשירותים לשטוף אותן (האמת, עדיף להקפיד ולעשות זאת כל הזמן, כדי להרגיל אותך). ואז תמיד חוזרת ומנקה את השולחן. וכמובן... את הסביבה הקרובה שלו. אחרת, הנמלים חוגגות.

כך אתה אוכל היום! מה אני אגיד לך? היה שווה לחכות!!! גם אם עברו חודשים ארוכים. גם אם היו רגעים משבר ותסכול. בדיעבד - היה שווה. וזה גם נותן חיזוק עצום להבא (למשל, לעת התקופה בה תתחיל לאכול ארוחות שלמות). תודה לך!

אתמול אכלנו בפעם הראשונה אתה ואני ארוחת ביניים. ליד השולחן הגדול. אתה בכסא הגבוה שלך. ואני בכסא שלי. אתה מצלחת שלך (ענבים). ואני משלי (קורנפלקס). תענוג אמיתי! איזה כייף לנו!