לפני כחודש ושבוע, כמה ימים לפני התאונה, טיפסת לבד 4 מדרגות. אחרי התאונה עבר זמן רב עד שחזרת לטפס. וגם - אולי פעם או פעמיים, כמה מדרגות בודדות.
ואז, ביום שבת האחרון טיפסת כמעט את כל המדרגות למעלה - בעצם טיפסת את כולן. הגעת עד למראות. כשאבא בליווי צמוד מאחוריך, משגיח עליך...
ומנסה להראות לך גם איך לרדת.
מדהים! ככה, בבת אחת, ועל פני הדברים, ללא כל אימון, פתאום אתה מטפס במדרגות. רק למעלה אמנם, אך בכל זאת - הישג אדיר. את הטיפוס למטה אנחנו לומדים עוד. נראה לי כי אתה פחות מעניין לרדת כרגע. כמובן, ישירות התאמנו את עצמנו - ואבא גידר את המעקה בגדר משובצת מפלסטיק, כדי שלא יהיו רווחים שדרכם תוכל להשתחל, חס ושלום, למטה. לא הספקתי לצלם. אעשה זאת בהקדם.ואז, ביום שבת האחרון טיפסת כמעט את כל המדרגות למעלה - בעצם טיפסת את כולן. הגעת עד למראות. כשאבא בליווי צמוד מאחוריך, משגיח עליך...
ומנסה להראות לך גם איך לרדת.
כל פעם שהייתי צריכה להסביר למישהו מהי תקופת רגישות (sensitive period), משום מה, תמיד הדגמתי את האובססיביות של הילד לגבי משהו על טיפוסו במדרגות. זו התמונה שמוכרת לכל אחד, לדעתי, גם לאלה שלא כל כך מתמחים בגידול ילדים. ילד מטפס במדרגות שוב ושוב. אוי, בדקתי - וגם לך נתתי את הדוגמא הזו.
ואכן, אתה מדגים את הדברים האלה באופן מובהק ביותר. בימים האחרונים חצי מהיום אנחנו מעבירים איתך במדרגות...:) היום, למשל, כשרצית ללכת לישון, טיפסת לבד למעלה. אני צמודה אליך, כמובן. וכשהתעוררת, לאט לאט, הגעת עד חצי המדרגות - משם כבר ירדת למטה על הידיים שלי. כייף גדול!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה