אז איך מציבים גבולות עכשיו? או על איך למדנו להרדם בלי טיולים...

אתה גדל (מדהים איך כל פעם מחדש עובדה ביולוגית פשוטה זו מעלה לי דמעות בעיניים) ומביע את עצמך ביתר תקיפות מיום ליום. הצבת הגבולות הופכת להיות יותר ויותר חשובה. אפילו עכשיו, אפילו בדברים קטנים. איך עושים זאת? כמובן, מתאימים את הדרך שלנו לשלב ההתפתחותי בו אתה נמצא. כמו תמיד, לפני שמנהיגים משהו, חושבים על זה לעומק ולא מצפים ממך להגיב בצורה שאינך עדיין יכול להגיב בה.

ולכן, ברגע שהרגשתי שחזרת להיות פתוח ללמידה, התחלנו להנהיג משהו חדש. עד אז, לפני שהיית הולך לישון, היית עושה המון סיבובים בחדר (המון זה מעט לעומת כמות הסיבובים שהיית עושה). אני לא הייתי מתערבת. הייתי יושבת על המיטה כמו מומיה, עם עיניים עצומות, ומחכה שתבוא למיטה להרדם. פעם (לפני מליון שנים וחצי), לפני שלמדת להתהפך והיית עוד ישן במיטת התינוק שלך, הייתי פשוט שמה אותך במיטה, מנשקת נשיקת לילה טוב, יוצאת מהחדר ומחכה שתרדם. מאז שהתחלת להתהפך, ובמיוחד אחרי שהעברנו אותך למיטה על הרצפה (floor bed), לא היית עוד נרדם לבד בחדר. עם כל התנועתיות החדשה היית כל הזמן צריך להסתגל להרדם בצורה חדשה. הראת לי, וגם הרגשתי, שאתה זקוק לסיוע. החלטתי להשאר איתך בחדר. החלטה חשובה נוספת הצטרכתי להחליט כשהתחלת לנוע לכל עבר לפני שהיית נרדם. אז הרגשתי שאין זה הזמן הנכון להגביל את התנועתיות שלך (הרי כל הזמן למדת תנועה חדשה - התהפכויות, זחילה, לרדת מהמיטה, להעלות עליה, לשבת). התנועה בערה בך (תקופת רגישות לתנועה - sensitive period for movement), דחפה אותך לנוע ולגלות את יכולות הגוף שלך עוד ועוד, ולכן הרגשתי שאם אמנע ממך את חופש התנועה, רק אצור בך תגובת נגד טבעית. וזה לא הרגיש לי נכון. החלטתי שאתן לך יד חופשיה לנוע בחדר כמה שתרצה עד שארגיש שהתנועתיות נטמעה בך, שהחדש הפך להיות חלק ממך. אז תכוון את יצר הסקרנות שלך למשהו אחר, ויתפנה גם המקום לאזן את התנועתיות.

ואכן, כך הרגשתי לפני כשבועיים. אז תחושת הבטן שלי אמרה לי שהגיע הזמן ללמוד שברגע שמחליטים ללכת לישון, לא יורדים יותר מהמיטה. אתה שואל, איך ידעתי? כמו תמיד - הקשבתי לעצמי, לקחתי נשימה עמוקה והתאזרתי בסבלנות.. עד שבדיעבד גבר על מלכתחילה..:) ובמילים אחרות - הרגשתי שאנחנו מוכנים לקפוץ למים.

אחר הצהריים אחד, כשהיית נינוח ולא היה נראה כי משהו מטריד אותך, הסברתי לך שמעתה, ברגע שתחליט ללכן לישון, אתה תשאר במיטה עד שתרדם. ביקשתי ממך לבוא למיטה (להעלות על המזרון) כשתהיה עייף, כדי ללכת לישון. נכנסו לחדר השינה. סגרתי את הדלת. נתתי לך להסתובב כמה שרצית, וכשהגעת סופסוף למיטה, שאלתי אותך: "אתה רוצה ללכת לישון, מתוקי? בוא למיטה ותשאר בה עד שתרדם". באת. ואחרי כמה רגעים רצית לרדת. אז לקחתי אותך לידיים שלי - כמובן, התנגדת. הסברתי לך שאני אחזיר אותך למיטה ברגע שתהיה מוכן להשאר עליה. כל כמה רגעים בדקתי איתך אם אתה מוכן לנסות שוב. שמתי אותך במיטה, ואחרי שניסית לרדת שוב (כמובן, זה קרה מייד), לקחתי אותך שוב לידיים. ממש ממש התנגדת! אני חושבת שניסית לרדת בערך עשרים פעמים מהמיטה. כל פעם לקחתי אותך לידיים, חזרתי על ההסבר, וגם הרגעתי אותך שעוד מעט אתה תזכור להישאר במיטה עד שתרדם. נכנסת להיסטריה של ממש - אני חושבת, התפרצות הזעם הראשונה שחווינו. לא הרפתי. כל פעם חזרתי על עצמי בקול רך ונעים ובשפה חיובית ונייטרלית (למשל, השימוש ב"מוכן" ולא "רוצה"). בסופו של דבר, נרדמת. אני חייבת להודות, שלמרות שהייתי מאוד שלמה עם עצמי ובטוחה בנכונות הדרך, ליבי נמחץ למשמע זעקותיך. כמעט בכיתי איתך.

למחרת עדיין התנגדת, אך אי אפשר היה להשוות זאת לתגובה הראשונה. עברו כמה ימים. נהגתי באותה הדרך. ומאז... כמעט בכל פעם שאתה הולך לישון, אתה נשאר על המיטה. לפעמים אתה מנסה לרדת. כאילו בודק, האם עדיין המנהג תקף. ממש אפשר להרגיש שאתה מחכה לתגובה שלי - אתה מתהפך ב-slow motion כך שהרגליים שלך לכיוון הירידה מהמיטה (אתה כבר כמה ימים עושה את זה לבד, מבלי שמזכירים לך - עוד משהו שהוטמע בך) ועוצר. מסתכל עלי לרגע, איך אני אגיב, ואז ממשיך לרדת מהמיטה - אך באיטיות. ממש מחכה לתגובה שלי. רוב הפעמים, כשאני לוקחת אותך, אתה אפילו לא מתנגד. לפעמים, אני רק אומרת לך: "האם אני צריכה לקחת אותך עד שתזכור להשאר על המיטה", ואתה עוצר וחוזר לשכב על המיטה. היום, למשל, אחרי כמה ימים שנשארת על המיטה, כשהלכת לישון שנת צהריים, שוב נאלצתי לקחת אותך לידיים, כדי שלא תרד, ואפילו בכית קצת. ואז, בערב, נשארת על המיטה. לוקח הרבה זמן עד שמשהו חדש נטמע בך והופך לחלק ממך. חשוב לזכור זאת. וכמו תמיד, להתאזר בסבלנות.

מי שעזרה לי מאוד בהכוונה - Karen, שהתחלתי ללמוד אצלה. אני ממש נהנית להתייעץ איתה. תמיד יש לה עצה טובה. אני מאוד שמחה שהחלטתי לקחת את הקורס הזה.

בין לבין, בצורה דומה, הנהגנו עוד כמה דברים חדשים - אתה לא מנסה יותר להשליך את הכוס מזכוכית שממנה אתה שותה לרצפה (אתה לוקח אותה בשתי ידיים מהשולחן, ומניח אותה על השולחן ברגע שסיימת לשתות, וגם לירוק את המים לכל עבר), ואתה גם לא מנסה להיעמד במיטה, כשאתה הולך לישון. דרך אגב, בזמן האחרון אתה נרדם, כשראשך על הברכיים שלי ואני מלטפת לך את השיער. את היד השניה שלי אתה לוקח ושם עליך, כדי שאחבק אותך. אפרוח שלנו...