לבננו: גם בצהרים אתה נרדם שלא בהנקה

נשאר לנו עוד חוב קטן בכל הנוגע לענייני השינה שלך.

בערך באמצע דצמבר, ואתה בן כמעט שלוש שנים ו-4 חודשים, צהרים אחד, עת ינקת וינקת וינקת וינקת ופשוט לא הצלחת להרדם, חשבתי לעצמי מחשבה שכבר כמה פעמים חלפה לי בראש. הרי אתה מסוגל להרדם לבד, כפי שאתה נרדם כבר הרבה חודשים בלילה, ללא הנקה. כל מה שצריך הוא שתרגע מספיק כדי להרדם. בכל פעם שניסינו בעבר, במקום הזה נכשלנו. ניסיתי לשכנע את עצמי שוב לנסות. לא כל כך הצלחתי. עד שראיתי שאם תינק עוד קצת, לא בטוח שישאר ממני משהו, אז לקחתי אוויר לנשימה ואמרתי לך: "בוא נשכב ותנסה להרדם". כמו בעבר, ניסית להסביר לי שאתה לא יכול. תמכתי בך לנסות שוב. נשכבנו. אחד ליד השניה. ואני הפעלתי את שיטת 30 השניות הוותיקה, שהמצאתי באותו הרגע. עצמתי עיניים. ספרתי בליבי 30 שניות. ורק אז פתחתי את עיני ואמרתי לך: "תעצום עיניים, צ'ופו", או "תנסה להרדם". זהו. נשכתי את שיני לא לנסות להעיר דבר לגבי כך שכדאי שתרגע, שתשכב ללא תנועה, או כל דבר אחר. כמה שלא זזת, שתקתי. והנה לפתע, נרדמת. גם למחרת. וגם ליום המחרת.

וכך אתה נרדם מאז. ושוב זה מדהים אותי. כמה משברים עברתי לגבי השינה שלך בצהרים והנקתך בה. להפסיק? לא? לאפשר? עד מתי? ושוב, כל כך שמחתי שפשוט זרמתי איתך גם כשהייתי צריכה לשכנע את עצמי לעשות כן. היה שווה.

לרוב, אתה קורא עם אבא לפני שאני מגיעה לחדר. ואז יונק לגימה - שתיים. ואנחנו נשכבים לישון. אתה מספר לי כמה אתה אוהב אותי, ואני משיבה בחזרה. אני נותנת לך נשיקה ומקבלת גם כמה בחזרה. אנחנו נעטפים בשמיכה. לעיתים אתה עדיין זקוק לתזכורת קטנה לעצום עיניים. לרוב, אתה מבקש ממני "יד", כלומר שאחבק אותך בזרועותי. ואני עוצמת עיניים ומחכה. לרוב, אתה בוהה בכיוון החלון, עד שברגע קט עינייך נעצמות, ואתה נרדם ברגע. כמעט תמיד כשאני מנסה לקום, אתה לוחש לי מתוך השינה: "אמא", ומנסה להצמד אלי. אני לוחשת בחזרה: "אני כאן. תמיד כאן".

אוהבת אותך כל כך!

לילדינו: וכך חגגנו את יום הולדתי

לא היו לי כל תכנונים לחגיגות. לא היה לי ברור מה רציתי השנה יותר מלהיות סתם עם משפחתי האהובה, מה שהופך ברגע את הסתם למשהו מיוחד מאוד. מעין קסם שכזה. אז בבוקר נסענו לחוג של "שומרי הגן", וכשחזרנו הביתה, חיכו לי ההפתעות המתוקות שאבא הכין - שלט לדלת, שאת המתוקה שלנו, כלולה בו סופסוף (ואיך שהינשוף יצא מקסים), התמונות העדכניות לקיר התמונות שלנו, וזר כלניות הכה אהובות עלי. וכמובן, הברכה הכתובה של אבא. במילותיו שאני כה מוקירה. את ההפתעה המיוחדת שלך הכנת לי, מתוק שלנו, למחרת, נראה לי, בלי כל קשר ליות ההולדת שלי - כדור נייר טואלט ספוג במים. לא יודעת מהיכן לקחת את הרעיון, אך כבר במשך כמה חודשים, אתה מודיע לי מדי פעם: "אמא, הכנתי לך הפתעה", ומגיש לי כדורי טישו רטובים.

כשסיפרנו לך בבוקר שיש לי יום הולדת, השאלה שישר שאלת היא: "איפה העוגה?". כל כך צחקנו. כבר סיפרתי לך שאנחנו לא עושים עניינים גדולים מימי הולדת של אף אחד מאיתנו, ודי זורמים עם מה שמרגיש לנו באותו הרגע. אך עוגה ונר בדרך כללים כלולים בחגיגה. הסברתי לך שלא הספקתי להכין עוגה, וקבענו כי נכין עוגה ביחד, אחר הצהרים. אך אחר הצהרים התקשרה שירה, ושאלה אם יוכלו לקפוץ, מבלי כל קשר ליום הולדתי. העמדתי את העניין להכרעתך, ובחרת לארח. ואז גם תמר המתוקה כל כך הפתיעה והגיעה עם רקפות מדהימות, הפרח האהוב עלי לא פחות מכלניות.

תמר הציעה לארח חברה לכם בזמן שנצא אבא ואני, לפחות לשעה. או בלשונה, לפחות ל-35 דקות, דקה לכל שנה. אך אני לא הרגשתי נינוחה עם להשאיר אותך מתוקונת. טוב, כנראה שיש דברים שלא ממש משתנים עם הגיל. והאמת, שמה התחשק לי יותר מכל, הוא פשוט לראות סרט עם אבא. וכך עשינו. עד אמצע הלילה צפינו ב"רובין הוד", אחרי שקינחנו בארוחת סושי טעימה (לא כמו זה של עוז ושל אבישג, או של קרן, ובכל זאת).

מדהים עד כמה בסוף היום, שבו לא ממש איחלתי לעצמי דבר, הרגשתי כאילו כל חלומותי התגשמו. כל כך פשוט ומיוחד...

לילדינו: 35

נעטפת בנשימות בתי המכורבלת בזרועותיי...

נושמת את בני הנרדם לצידי כשידי בידיו...
צוללת לתוך העיניים המחייכות של בן זוגי התומך בי תמיד...
מתרפקת על חמימות האיחולים החבריים...
זוכרת את כל שמחזק אותי...
אסירת תודה לכל שממלא אותי...
מחזיקה בכל כוחי ברשמים שבקרבי...
צועדת לתוך ההווה שבעתיד שעבר...
אני כאן...
יותר מתמיד...

ולפתע 35 מתחיל להשמע מזמין...

תודה רבה לכם!!!

מזל טוב!

אין אושר גדול יותר מלראות את המבט הזה בעיניים שלך, שאין דרך להגדיר אותו. הוא אומר הכל: שמחה, אושר, השלמה, אהבה, אין שום דרך לתאר את המבט המיוחד הזה רק להתפלל כי תמיד יהיה שם . אני אוהב אותך מאוד היום עוד יותר מעשרות הפעמים הקודמות שהזדקנו בהם ביחד... מזל טוב אהובתי היקרה.