סבים יקרים, בבקשה תבואו יותר!

ובסוף שבוע בילית עם Busenka. כאן אתם מנגנים ביחד בסלסלת כלי הנגינה שלך.

אתה כל כך נהנה להיפגש עם הסבים שלך. כולך זורח מאושר. ואני תוהה, איך הם יכולים לוותר על הרגעים האלה איתך. איך הם לא נסחפים בחום שלך. איך הם לא מתגעגעים מספיק כדי לראות אותך אך פעם בשבועיים - שלושה.

אז החלטתי לצאת בקריאה. למרות שאתם לבטח לא תקראו שורות אלה - אחת, כי היא עסוקה מדי; אחד, כי הוא רואה רק תמונות, ולא קורא; אחת, כי פשוט אין סיבה; ואחד, כי אף פעם אין לדעת, בבקשה! תבואו לבקר את הנכד שלך יותר! הוא מפיק כה הרבה מהקשר איתכם. וכל מה שאתם מתבקשים לעשות - רק להיות נוכחים. אנחנו נדאג לכל היתר...

אתה בן שנה וחמישה חודשים!

אתה בן שנה וחמישה חודשים!

אני אוהבת כשאתה בא פתאום אלי מהצד או מאחוריי, ומחבק אותי ברגל. אני אוהבת כשאתה תופש את המכנסיים שלי, כדי לייצב את עצמך טיפה. אני אוהבת כשאתה נצמד לרגליי עם כל הגוף הקטן שלך, ואז מכניס את הראש בין הרגליים שלי, ובצחוק עובר לצד השני. אני אוהבת את איך שאתה סוגר את הדלת של הבית או של החדר, ובמיוחד אתה אוהב לסגור את דלת האמבטיה החשוכה, מחכה שאני אדפוק בדלת: "טוק טוק טוק, אני יכולה להיכנס?", ואפתח טיפה את הדלת. ואז אתה מתפוצץ מצחוק, דופק עם כל היד על הדלת גם, מכות עדינות, וסוגר את הדלת שוב. וכך חמש - עשר פעמים רציפות. אני אוהבת את איך שאתה נושם לתוכי כשאתה נרדם. את איך שאתה שכוב לידי, מכורבל בי כל כולך, שתי הידיים ושתי הרגלים שלך עלי, ואתה נושם לתוכי. אני אוהבת לראות אותך עטוף בשמיכה שתפרתי לך. אני אוהבת את איך שזו השמיכה היחידה מכל השמיכות שהתכסית בהן מאז שהצטרפת אלינו, שאינך מתנגד להיות מכוסה בה. אני אוהבת את איך שאתה מטפס על המיטה שלך, כששמיכת הטלאים פרוסה עליה, ומתחיל להצביע: "Eh! Eh! Eh!". אני אוהבת את איך שאתה בבוקר צופה בי מתארגנת. מגיש לי את כל הקרמים שאני אמורה להימרח בהם. מחכה בסבלנות עם המכסה ביד, ואז בצהלה סוגר את השפופרת. יודע בדיוק באיזה סדר הקרמים אמורים להגיע אלי, ומושיט את הקרם הנכון ברגע הנכון. אני אוהבת את איך שאתה מתעכב לרגע, כשבידייך שני מזלגות, שהוצאת מהמדיח, אחרי שביקשתי ממך להושיט לי רק מזלג אחד. ואז מניח את אחד המזלגות בחזרה למדיח, או לוקח אותו ביד השניה, ומושיט לי את מה שביקשתי... רק מזלג אחד. אני אוהבת את איך שאתה לא פוסע בבית על שום תחנה אהובה עליך - אנחנו עוצרים ליד כמעט כל מפסק אור בבית. אתה מדליק. מסתכל למנורה שנדלקה. צוחק. מכבה. ושוב. מדליק. מכבה. וממשיכים למפסק הבא. אני אוהבת את איך שאתה רץ אחרי לשירותים. לוקח את גלגל הטישו. קורע ריבוע אחד, או כמה ריבועים, מקנח את האף, ומשליך לפח. וכשאני צריכה טישו, בגוואה מושיט לי אותו. אך גם דואג לקבלו בחזרה. אני אוהבת את איך שאתה ערום כל כולך, אחרי שהתפשטת בחדר שלך לקראת האמבטיה, רץ בדיוק עד הקצה של השטיח. מושיט את רגלך הקטנה. נוגע לרגע ברצפה. ואז נעצר. הרצפה קרה. מחכה שנרים אותך. אני אוהבת את איך שאתה לא רוצה לרדת על הרצפה הקרה באמבטיה, ונעמד על כפות הרגליים שלנו. אני אוהבת את הגוף הרך שלך כאילו היית תינוק. אוי, בעצם... אתה בכל זאת, עדיין תינוק. כמה שאני אוהבת ומתגעגעת לראות אותך ללא כל השכבות האלה. אני אוהבת את איך שאתה תמיד לפני שיוצאים החוצה, עוצר בפינת ההתלבשות שלך, מוריד את נעלי הבית, שם נעלי יציאה, לוקח מעיל ולא שוכח גם את הכובע. וכשחוזרים, בסדר ההפוך מחזיר את הכל למקומו. אני אוהבת את איך שהפכת להיות חלק אינטגרלי מכל הווייתנו. בכל צעד שלנו מרגישים אותך. אני אוהבת את איך שאתה עוזב כל מה שהיית עסוק בו, ברגע שאתה רואה אותנו נכנסים למטבח, ורץ במהרה לעלות על שרפרף לקחת חלק מהנעשה. אני אוהבת לראות אותך יורד בזחילה גולשת, כמעט לא נוגעת, במדרגות. אני אוהבת לראות אותך מכדר את הכדור במיומנות של שחקן כדורגל וותיק. אני אוהבת לשמוע את כפות הרגליים הקטנות שלך צועדות למיטתנו בבוקר, לפעמים יחפות, וגרביים בידך. אני אוהבת לראות את החיוך שלך כשאתה מגיע אלינו. ומסתער למיתטנו. אני אוהבת לראות אותך צועד מסטול עוד משנת צהרים, כשספר בידך, מבקש כי נקרא לך אותו. אני אוהבת את איך שאתה מחזיר את הספר שלקחת מהמדף למקומו על המדף, לפני שאתה לוקח ספר נוסף. אני אוהבת לשיר לך. אני אוהבת את איך שאתה מתחיל להתנענע בשירים שאתה מכיר - קדימה אחורה, קדימה אחורה. וגם מזמזם לעצמך. אני אוהבת את איך שאתה מזהה את השירים האהובים עליך. אני אוהבת את הארוחות המשפחתיות שלנו. אני אוהבת את קידושי השבת שלנו. את איך שאתה מסתכל עלי בדממה מהופנטת מדליקה נרות שבת ונושאת תפילה בליבי. את איך שאתה עוקב בעיניך המדהימות אחריי, מחכה שאנשק גם אותך נשיקת שבת שלום, אחרי שנישקתי את אביך. אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי כל מה שרואה מסביבך. היום נפלת בחוץ. ואני כהרגלי ישירות פניתי לאחת תרופות הסבתא האהובות עלי - אך בהיעדר כף, שמתי לך על הגולה מטבע של חמישה שקלים. כמה דקות אחרי זה לקחת גם אתה את המטבע וניסית להניח אותו על מצחך, וגם בדרך להכניסה לעין. אני אוהבת לראות אותך שמח לראות את מי שאתה אוהב. אני אוהבת לראות אותך מצביע על המקומות שאתה רוצה ללכת אליהם. אני אוהבת את התמימות שלך. אני אוהבת את הנחישות שלך. אני אוהבת את זה שאתה לא יודע מה הלך כאן במדינה בחודש האחרון. שאתה עדיין יכול לחבק ילד זר, כי אתה פשוט שמח לראותו. שאתה כה שמח. כה אוהב חיים. כה מאושר.

אני אוהבת את התמונות המילוליות האלה באלבום ימי ההולדת שלך. את איך שלקראת המועד, הזכרונות מתחילים להצטבר בי. ואז, רגע קט לפני הכתיבה - חור שחור. אין לי על מה לכתוב. ומיד אחרי כן... אחרי המשפט השני, אני כבר לא יכולה לעצור את עצמי.

לפעמים אתה משליך חפצים

לפעמים אתה משליך חפצים שונים. שמתי לב שההשלכה מתרחשת בדרך כלל כשאתה עייף, מתוסכל, לא מרגיש טוב (במקרים כאלה אתה גם לפעמים מרביץ לנו)... לפעמים כדי להקשיב לצלילים השונים שהחפץ המושלך מפיק. לפעמים כדי ללמוד עוד על עקרון של סיבה ותוצאה. ולפעמים, גם ללא שום סיבה נראית לעין.

המונטסוריאנים השמרנים מציעים להזהיר אותך לגבי לקיחת החפץ, ואם אתה ממשיך להשליך אותו, לקחת אותו ממך עד שתהיה מוכן לא להשליך אותו. אחרי הרהורים אחרי גישה זו, הגעתי למסקנה כי אופן טיפול זה מתאים לגילאים מבוגרים יותר, ולא לפעוט בן 16 חודשים (עד מחר.... איך הגענו כבר ל-17?!), שגורמים מורכבים כה רבים מעורבים בהתפתחותו כרגע, שגדל במהירות בזק ובגבורה מנסה כל הזמן להשיג את קצף התפתחותו - משימה, שאנחנו המבוגרים לבטח היינו נכשלים זה. אולי, רק אולי, גישה זו תתאים למקרים של השלכות מכוונות באמת, אגריסיביות, או ממושכות, לפעוט בגילך. אך, למזלנו, אנחנו עוד לא שם.

ולכן אנחנו פשוט מנסים להדגים לך ללא הפסקה התייחסות איטית, רגועה ומרוכזת לכל החפצים, באשר הם. ואם אתה משליך משהו (נגיד פעילות, שאתה עוסק בה כרגע), אני מעבירה את תשומת הלב שלך לכדורים. העברתי את סלסלת הכדורים כך שתהיה בין הסלסלות הנגישות ביותר בסביבה המתוכננת שלך, ובכל פעם שאתה משליך משהו, אני מנסה בעדינות, בלי להרים את הקול או להראות שינוי כלשהו אחר בהתנהגות שלי, לקחת את החפץ המושלך, להחזיר אותו למקומו. ובמקומו להושיט או להשליך לעברך כדור ולהוסיף: "אנחנו זורקים כדורים", או "אתה יכול להשליך כדור". אני חוזרת על התגובה הזו גם את החוזר ומשליך שוב את החפץ, ואז אני מוסיפה גם שאנחנו מתנהגים עם החפצים בעדינות, שאנחנו אוהבים את הפעליויות שלנו ושומרים עליהן. וגם אומרת: "חפץ זה (נגיד, גלילים) נועדו להכנסה לחריצים אלה, ולא להשלכה". וששוב מזכירה שאנחנו תמיד יכולים לזרוק כדורים. לפעמים זה מסייע, ולפעמים פחות. בכל מקרה אני שומרת באדיקות על כך שלא תשליך פעילויות.

Karen אמרה שזה עניין של התפתחות. ושבקרוב זה יעבור. הלוואי! לפעמים זה מחזה שלא הכי נעים לי..:)

כמה זה אחד?

כבר כמה שבועות אתה מנסה להבין, 1 - מהו? זו אולי אחת הדוגמאות הנפלאות למשהו שכה שגרתי ויומיומי בחיינו, אך כה קשה לקליטה וליישום למישהו קטן, שלומד כל כך הרבה דברים חדשים כל הזמן.

כדי להדגים לך למה הכוונה ב"אחד" אל מול "הרבה", הרכבתי לך את הפעילות הזו. את המגש לקוביות קרח ייצרתי כך שיכיל רק 4 תבניות (כמות זו היא המתאימה ליכולת הריכוז שלך כרגע, ולא 10-12 תבניות שדורשות יכולת ריכוז ארוכה יותר; חשוב מאוד להתאים את הפעילויות ליכולות שלך כך שתצליח בהן, אך גם לא תשתעמם מהן). הפעילות בשלב זה היא פשוט לשים את הפונפונים אחד אחד לתוך התבניות, ואז אחד אחד להעבירם לתוך הקופסא. כמובן, כשאני מדגימה לך אני מעבירה את הפונפונים מימין לשמאל, מלמעה למטה (כהכנה לכתיבה). בהמשך, ניתן גם לגוון ולהחליף את הפונפונים בחפצים אחרים (אבנים, בלוטים, כפתורים ועוד).

המנגנון לבקרה עצמית (control of error) של הפעילות הוא התאמת כמות הפונפונים לכמות התבניות. כך אתה בעצמך יודע אם סיימת את הפעילות (כל הפונפונים בתבניות שלהם), או שאתה נדרש לתקן משהו (חלק מהפונפונים לא בתבניות, או שבתבנית אחת יש יותר משני פונפונים).

לפעילות פשוטה לכאורה זו של התאמת אחד לאחד יש הרבה מטרות חשובות - תיאום קשר יד עין, פיתוח יכולת הריכוז, הכנה לשפה (מדי פעם אני מלווה את הפעילות בהסבר מילולי: "אנחנו מכניסים את הפונפונים אחד אחד"), וגם היא מבססת את הקרקע ללימוד מתמטיקה בהמשך.

בנוסף, בכל המישורים בחיינו, בהתאמה, אנחנו משתדלים להשתמש ב"אחד אחד" - רק ריבוע אחד של טישו, רק עיגול אחד של בננה, רק כפית אחת.

ולאט לאט רואים את התוצאות - אם לפני כמה שבועות התחלת להרבות בשימוש בחופן, לאט לאט אתה חוזר לשימוש באחד אחד.

באופן דומה, אנחנו גם מנסים להבין מהו "אחרון".