לבתנו: אהבה ללא תנאי

האם אהבת האם היא ללא תנאי?

אהבתי אותך לפני שנוצרת. אהבתי אותך כשהיית תא קטן בתוכי. אהבתי אותך כשגדלת ליישות זעירה. אהבתי אותך בנשימותייך הראשונות. אהבה עצומה. אך שונה. כל פעם כאילו התאהבתי בך מחדש, אך רובד חדש זה התווסף לכל אלה שהצטברו זה מכבר.

כל יום אני מרגישה כאילו לפני כן לא ממש אהבתי אותך. כל כך חזקה אהבתי אליך. בימים הראשונים הייתי מסתכלת עליך שעות ומנסה להבין מדוע אני אוהבת אותך. מנסה ללמוד את החיבור בינינו. לעומת השלבים הטרום ארציים, היום אהבתי אליך היא מלאה בתוכן. בתנועות הידיים המרקדות. בפרצופים מצחיקים. בעינים הנפתחות לרווחה. ביד הקטנה הפרוסה על בית החזה שלי. בפנים הקרובות לפניי. בנגיעותיך. בחיוכים הראשונים המגיבים לפנים שלנו. בחום גופך הקטן. בהתמתחויות המעוקלות. בהירדמויות המיידיות בזרועותיי כשאנחנו שוכבות על המיטה. בקולות יניקתך. בתגובותיך לאחיך השוכב לצידך. בקולות הראשונים, מעין אנחות, כל כך נשיות.

ואם יש משהו שאני בטוחה בו יותר מכל, הוא כי מחר אוהב אותך עוד יותר מהיום. ומחרתיים, עוד יותר ממחר.

ועדיין... מפעם לפעם מתגנבת לליבי המחשבה... האמנם...? האם תמיד אוהב אותך...?

האם התוכן הוא התנאי? האם זה המצפון? האם האהבה היא הרגל? האם היא הכרח? או שבאמת אין תנאי לאהבת אם? ואז, מה יוצר אותה? התורשה? הבחירה? המנהג?

אינני מצליחה שלא לארח מעת לעת במחשבותיי אמהות שונות - פונדקאית, מאמצת, נוטשת, מוסרת, וזו שילדה פושע נתעב. מה מניע אותן? את אהבתן או את העדרן?

האם אהבת האב היא ללא תנאי?

נהוג להבדיל בין אהבת האם לאהבת האב. האם באמת באהבתם הם שונים? לעיתים נדמה כי יותר קל להבין את האב. האם, על אף מעורבותו הישירה ביצירת חיים, המרחק הפיזי בינו לבין יצירתו במשך זמן כל כך ממושך, וגם חודשי הינקות המוקדמים, ישפיעו על מהות אהבתו? האם קל לו יותר שלא לאהוב?

האם אהבת הילדים היא ללא תנאי?

לא הייתי לגמרי כנה איתך ועם אחיך לאחרונה. ניסיתי שלא לתת ליחסים המורכבים ביני לבין הוריי להשפיע עליכם. על הקשר ביניכם. ועל דעתכם עליהם. לפחות לא על פני דפים אלה, דרכם תראו את ילדותכם בעוד שנים רבות. לאחרונה חשבתי שיצרתי חריג לכלל דווקא במישור שלא אמורים להיות בו חריגים. אני כנה איתכם לגבי הכל מלבד הקשר שלי עם הוריי. וזה בסדר. זו מערבולת אישית שלי. רק רציתי כי תדעו זאת. אינני מסתירה דבר. אם כי אני עדיין בוחרת שלא להכנס לפרטים, כדי להשאיר לכם חופש בחירה, לפחות יחסי, לגבי מהות הקשר שתרצו איתם.

אני מרגישה שלא במקרה כי בחודש הראשון שלך איתנו לא לגמרי הייתי איתך. במקום להושיט לך יד ולהוביל אותך בכניסתך לחיים אלה, הרגשתי כאילו את מושיטה לי את ידך הקטנטונת אמנם, אך כל כך חזקה, כדי למשוך אותי מתוך התהום אליו נשאבתי. בסבלנות המעורה בסבל מסוים, כך היה נדמה לי, חיכית לי עד שאצליח לפזר את העננים מעל שתינו כדי להתרכז בך. ובסיוע אהבתך אלי, כמו גם בעזרת אחיך ואביך, כך עשיתי.

אינני יכולה לנתק את החוט הבלתי נראה המקשר בין אהבתך אלי ולבין אהבתי להוריי.

האם אנחנו לומדים לאהוב?

האם אנחנו יכולים ללמוד שלא לאהוב?

איך נדע אם אנחנו לא אוהבים יותר? איך זה ירגיש...?

נ.ב. בתמונות את בת 18 ימים...

לבתנו: ישנה איתנו בחדר

כמו צ'ופו, גם את ישנה איתנו בחדר, עד שתהיה מוכנה לעבור. הנה לך סיור קצר בו...

מיטתך (floor bed) ממוקמת בין המיטה שלנו לקיר החיצוני. היא לא לגמרי צמודה למיטתנו - מה שמאפשר בעיני לשמור על האיזון העדין בין השמירה על הפרטיות ועל העצמאות שלך לבין הקירבה המירבית אלינו. בינתיים, קצוות המיטה אינם מרופדים. למרות שאת כבר זחלנית לא קטנה (לא בטוח אם יש מילה כזו, או שלמעשה היא כבר ישנה, אם השתמשתי בה:), אני עדיין סקפטית אם תצליחי להתגלגל מהמיטה. בכל זאת, רציתי לשים מעין ריפוד בין הקירות החיצוניים לבינך, ולכך השתמשתי במגן ראש ממיטת אחיך. לא חיברנו אותו לקיר (הלוואי והייתי יכולה להיות יותר סבלנית לתקיעת המסמרים השרירותית בקירות), ולכן הוא נראה די רעוע.

כבר סיפרתי לך שאת ישנה במיטה על הרצפה מיומך הראשון. כעקרון, המונטסוריאנים השמרנים אינם מעודדים שימוש בכל מיטה עם סורגים. אך מעולם לא הצלחתי להסכים בעיניים עצומות למשהו שאינני מוצאת הגיון בו. כך, למשל, שימושנו בעריסה בחודשייך הראשונים אינו פוגע, בעיני, בעצמאותך או באיכות קליטתך את סביבתך. בסך הכל, מכיוון שאנחנו גרים בבית קרקע, ויציאות לחצר תכפות, ויקח עוד קצת זמן עד שתתחילי להנות מיתרונות מזרון פעילות, ובינתיים את בקושי מעבירה זמן רחוק מאיתנו, שימושנו בעריסה אינו גורם לי יסורי מצפון.

עוד היבט לא כל כך מונטסורי שלנו הוא שימושנו בשידת החתלה. גם הפעם לא מצאתי כל רע בסטייתנו מעקרון זה. אני אף חושבת שיעוד השידה לאזור החתלה מוגדר ונוח, משרת יותר את עקרונות הסדר והארגון. ובמקרה הספציפי שלנו, אני כל כך אוהבת את שידת ההחתלה המסוימת הזו! מצאתי אותה ביד שניה, עשוית עבודת יד מעץ מלא, עם תחריטים מיוחדים. ובמחיר סביר בהחלט. פשוט מדהימה. היה שווה לבקש מאבא להשתמש שוב בתכונות הניידות של גג האוטו שלנו ולהובילה מתל אביב לזרועותינו הפתוחות אי שם בשולי החודש השמיני להריונינו איתך. במגירות - בגדייך הקטנים וכל מה שקשור במעטפת החיצונית של טיפולנו בך. במגירה הראשונה נמצאים גם הטיטולים שלך. אחד התחביבים של צ'ופו - לבדוק אם יש מספיק טיטולים ולמלא בהתמדה את המלאי מהחבילות המלאות שבמגירה התחתונה. אחרי שהוא פתח אותן במספריים, כמובן. השרפרף הקטן - בשבילו. עוד לא כל סיגלתי לעצמי יכולות הצילום הספונטני המספקות תוך כדי טיפול בשני ילדים, כך שלא הצלחתי עוד לצלם אותו עומד על השרפרף מחליף לך טיטול. אך אין לי ספק - גם על כך עוד ידובר והתמונות יגיעו. הפעם חשבתי גם על פתרון יצירתי לתחליף למשטח מניילון שימנע ממשטח ההחתלה להרטב. נשארה לי חתיכת בד למפות שממנו תפרתי לצ'ופו סינר עבודה. יצא מקסים - נעים לעין ולמגע. והכי חשוב, קל לשימוש ולניקוי. משמאל לשידת ההחתלה - סל כביסה שלך.

לבתנו: קצת על ההיגיינה

ענייני ההיגיינה מקבלים משנה תוקף בשל היותך בת.

כך, למשל, על אף שכך גם נהגנו עם צ'ופו, אנחנו מקפידים לשטוף את הטוסיק שלך ואת הפיפי במים. רק בשני מקרים אנחנו מנגבים לך - אם מחליטים להחליף טיטול בלילה, כדי לא להעיר אותך מעבר למה שכבר התעוררת, בתנאי שלא עשית קאקי (מה שיקרה רק אם הטיטול באמת מפוצץ בפיפי, אחרת לא מעירים אותך); ואם נמצאים מחוץ לבית (אני יודעת שהיינו יכולים לקחת איתנו צמר גפן ובקבוק מים, אך החלטנו כי כאן בדיוק עובר הגבול בשבילנו... ענייני סדר העדיפויות). אז אנחנו מנגבים לך את הטוסיק בטישו. אבא לפעמים משתמש במגבון, אך אני לא מרגישה בנוח לגבי הגעת נוזלים לא ברורים לאזורים אינטימיים שכאלה, גם אם ינסו לשכנע אותי כי במגבונים ללא אלכוהול אין רעלים. בכל מקרה, עוד לא מצאתי מישהו שיסביר לי מה העדפה בשימוש במגבונים על פני השימוש בטישו רגיל (הכוונה לטישו לאף, כמובן).

דוקטורט שלם עשיתי לגבי השימוש בקרם טיטולים בבנות. אחרי כל ההמלצות ששמענו, לבסוף החלטנו שאיננו נפלוש עמוק מדי לאזורים הפרטיים שלך. כמובן, נמרח את הקרם על הטוסיק - רק כשצריך, ומסביב לפיפי בקפלים של הירכיים, וגם בצד החיצוני של השפתיים, וגם רק אם יש אודם. כששוטפים אותך, אנחנו מעבירים אצבע, מלמעלה למטה, גם בין השפתיים. מוודאים כי ההפרשות נשטפות, במיוחד אלה הלבנות. ומפעם לפעם בודקים כי פתח הנרתיק פתוח.

צ'ופו, כמובן, לוקח חלק פעיל בכל המעללים. הגבול מבחינתי הוא הנגיעה בפיפי שלך. רק אבא ואני מטפלים באזור זה - צ'ופו יכול לנגב את הטוסיק.

כמו את צ'ופו, גם אותך, אנחנו מקלחים בתמצית תה קלנדולה. אינני אוהבת להשתמש בקרמים שונים, טבעיים כמה שיהיו, אם אין בכך צורך. וגם כשהצורך קם, לרוב אנחנו מוצאים את עצמנו פונים לנפלאות שמן השקדים.

בהתחלה הנחנו מתחת לראשך את הסדיניות. אהבתי להשתמש בהן עם אחיך. גם כי כך פחות כיבסתי, וגם כי כך יכולתי לוודא יותר כי בדים נקיים נוגעים בעורו הרך. איתך, לעומת זאת, השימוש בהן בעייתי משהו. את ישנה במיטה על הרצפה. ולכן רק בעריסה יכולנו לקשור אותן. במיטה, כפי שאת רואה, פשוט הנחנו אותן. ולכן גם די מהר השימוש בהן במיטה הגיע לקיצו - תזוזותייך הרבות במהלך השינה הלחיצו אותי טיפה, שמא איכשהו תסתמי לעצמך את פתחי הנשימה.

ומעל הכל, מרחפת בכל נושאי ההגיינה עובדת היותך ילדה שניה, ולא פחות מזה - אחות לאח. מבחינת סדר העדיפויות, יש כל כך הרבה דברים אחרים שזקוקים להשקעה גדולה יותר מבחינתי. מבחינת הקשר עם אחיך, יש לא מעט גבולות שכך או כך חייבים להשמר, כך שבאמת אינני רוצה להרחיק אותו עוד שלא לצורך. כל מה שרק ניתן להגמיש, מנצלים בשמחה.

אני גם משתמת בהרבה חיטולי טטרה. בכל מקום כמעט יש לי אחד פנוי לשימוש - בחדר שינה, בסלון, בעגלה, באוטו. כאן גם המקום לציין שזה שאני כבר אמא וותיקה לא גרם לי להתבלבל פחות בין טיטול לחיתול (הלוואי ובעל פה היה ביניהם הבדל ברור כל כך כמו בכתב). כך נולד הביטוי השגור בפיו של אחיך: "זה חתול או חיתול, מאמה?". אינטרפרטציה שלו לשאלות הרבות שהפניתי לאבא: "זה טיטול או חיתול..?"

נ.ב. בתמונות את בת 15 ימים. היום את כבר כמעט ולא ישנה כך. רק כשמוציאים אותך מהמנשא ומניחים על המיטה, עד שאת מיישרת את רגלייך המתוקות...

במערבולת

אני במערבולת...

אני מערבולת כבת (לעיתים נסחפת לגמרי למעמקיה, אם כי יותר ויותר מצליחה להחזיק את ראשי מעליה)...

אני במערבולת כאמא (לעיתים די מסחררת, אם כי פחות ופחות מצליחה למשוך אותי לתוכה)...

אני במערבולת פיזית. בקשר ישיר או עקיף לשתי המערבולות הקודמות, הצליח להסדק טיפה אחד הדברים היותר יקרים לליבי. ככל הנראה, פיתחתי דלקת בשד. גם עתה, בפעם שלישית מיום שלישי, חום הגוף שלי במגמת עליה.

כך שכל רגע פנוי, אם כבר נמצא, מוקדש למשיכתי מאחת ממערבולות האלה.

יש לי הרבה מה לספר. אני משתדלת לרשום הערות כדי לעשות כן בזמן מתאים. אני מקווה שכך אעשה גם. כתמריץ הולם בשבילי, אמשיך את סיפורינו בסדר כרונולוגי.

אני מצטערת שלא השבתי ולא חזרתי עוד לתגובות האחרונות ולמיילים שקיבלתי. אני מאוד מעריכה אותם ומודה לכם. גם בכך אני מבקשת את סבלנותכם...

נ.ב. וכשאני מזכירה מערבולות, אינני יכולה שלא לחשוב על המים השקטים של הים האדום ועל הברכה של סיני, כשעוד הייתה זמינה לנו. או שהחום שלי פשוט נותן את אותותיו...