ליבי ונפשי

נסענו לאגמון החולה

אתמול החלטנו כמעט בספונטניות (אם משהו שחשבנו עליו כבר הרבה זמן יכול להחשב כספונטני) והחלטנו לנסוע לאגמון החולה.

בפארק אפשר לטייל ברגל, או להשכיר רכב גולף קטן או אופניים בגדלים שונים ומשונים. למרות שאבא שלך היה קצת סקפטי לגבי הכושר הפיזי שלנו לרכב לאורך כ-9 ק"מ, הסכמת לקחת סיכון ויצאת עם ההורים שלך לרכיבה על האופניים.

אם כי לקח זמן עד שהבנת מה קורה מסביבך...

ולמה הרגלים שלנו מסתובבות להן כל הזמן למטה...

בדרך עצרנו לפיקניק קטן...

ואפילו אכלנו קצת...:)

את העגורים לא כל כך הצלחנו לראות. חבל! אך כן הצלחנו לראות את השקנאים - אפילו אתה ראית אותם. דרך הטלסקופ, כמובן. מדריכת קק"ל החמודה שהתאהבה בך (אנחנו כבר רגילים) הסבירה כי מסתבר, בגיל שלך הילדים בדרך כלל לא מסוגלים לראות בעין אחת.

אתה נכראה לא שמעת על הסברה הזו. כל הזמן ביקשת שוב ושוב להביט בטלסקופ על השקנאים.

ואני סופסוף למדתי על ההבדל בין חסידה לענפה... הלוואי ואזכור אותו. אני באמת חייבת להעשיר יותר את הידע שלי זואולוגיה. והנה החבר החדש לשנו - סיקסק. איזו ציפור יפהפיה!

כל כך היית עייף ומלא ריגושים שבק"מ האחרון פשוט נפלת מרוב התרגשות.

מה שהשאיר לנו בדיוק את הזמן המתאים לצלם תמונה משותפת שלנו למזכרת מהטיול המשפחתי המקסים שלנו....:)

הורדנו מעקה מ-Tripp Trapp

לפני כמה ימים התקדמנו עוד שלב בסולם ההתפתחותי שלך. הורדנו את המעקה מכסא הTripp Trapp שלך. כבר מזמן רצינו לעשות כן. היה נראה לי מגוחך, שבמקביל לכל כך הרבה דברים שאתה עושה בעצמך, אנחנו עדיין מרימים ומורידים אותך מהכסא. בשלב כלשהו אפילו קצת נעלבתי בשמך.

איך שמחת... בהתחלה הזדקקת קצת לעזרתנו. כמו תמיד, במקום לעשות משהו לגמרי במקומך, פשוט הרמנו קצת את הטוסיק שלך ונתנו לך את המרחב לתמרן. ידענו שבמהרה תסתגל לדרך העלייה החדשה הזו.

וכך באמת קרה. כבר למחרת למדת לעלות לבד.

כשאתה עולה למעלה, יש איזה רגע קט שבו ליבי תמיד מחסיר פעימה - כשאתה מתיישב על המושב, בחצי סיבוב, כדי להסתובב. בדרך כלל אתה יושב ממש על הקצה, ואני תמיד קצת נלחצת שמה תיפול. מיותר להגיד, שזה עוד לא קרה..:)

ואיזה חיוך עולה על פניך ברגע שהתיישבת לבד לגמרי! אפילו, אתה מנסה לסגור לבד את רצועת הבטיחות...:)

ללמוד לרדת לקח לך עוד יום - יומיים.

שוב - חצי סיבוב, ואז אתה יורד למטה.

לקח לך קצת יותר זמן ללמוד לרדת, כיוון שהרגל שלך לא משיגה את הרצפה. המדרגה התחתונה חייבת להיות מתחת לרגליים שלך, כדי שלא ייתלו באוויר. לכן לא יכולנו להוריד אותה. סמכנו עליך. ואכן, למדת לגלוש למטה עד שאתה נוגע ברצפה.

איך מהר מתרגלים לשינויים החדשים. זו כבר הפכה להיות תמונה די שגרתית - אנחנו מכינים ארוחת ערב משפחתית, אתה נעלם לנו משדה הראיה, וכשמנסים למצוא אותך, מגלים שאתה כבר יושב ליד שולחן האוכל.

אני כל כך שמחה שהשקענו בכיסא הזה! בזמנו, כשהתלבטנו אם ללכת עליו או לא, הייתי די סקפטית לגבי היכולת שלך לטפס ולרדת ממנו בצורה בטיחותית. חיפשתי תמונות באינטרנט כדי להבין איך באמת ילדים עושים כן, וכמעט ולא מצאתי. לכן היה לי חשוב לפרסם את התמונות האלה - אולי הן יעזרו למישהו.

אצלי הכל בסדר

לפעמים שואלים אותי מה שלומי.

שאלה פשוטה שלכאורה מתבקשת תשובה פשוטה עליה. אז למה אני מסתבכת?

בסדר גמור. טוב. מצויין. נפלא. אלה התשובות שאני שומעת את עצמי עונה. אם השואל מסתפק בכך, אז גם אני לא מקשה.


אך אם בצד השני משתרעת שתיקה, בין אם מודעת ובין אם מקרית, לפתע אני שומעת את עצמי ממשיכה... אתה יודע, לא קל לי, אך מסתדרים. ואז אני מרגישה כאילו אני מתלוננת, ומוסיפה... בדרך כלל הכל מעולה, אך לפעמים קשה קצת. אין לנו עזרה, אין מי שיסייע, כך שהאינטנסיביות לעיתים קשה. כל מה שצריך הוא 5 דקות הפסקה לפעמים, אך לא תמיד מתאפשר לקחת אותן. וצריך למצוא גם זמן לבלות עם אבא. וגם עם עצמי. ושוב הלב שלי נצבט מחוסר נוחות עם מה שאמרתי, ואני מאריכה... קצת קשה, לא יותר מדי - לא עד כדי כך קשה שאחפש אלטרנטיבות אחרות לבן שלי. אוף! אני לא מצליחה לסיים תשובה לשאלה פשוטה שנשאלתי, שדורשת תשובה בת מילה אחת - שתיים לכל הפחות. תשובה שאהיה מרוצה ממנה. אולי כי אני די חריגה בנוף המשפחות הממוצעות כאן - אני, לפחות, לא מכירה עוד אמא בקרבתי שנשארת עם ילדה הבן 19 חודשים בבית, מבחירתה החופשית והמושכלת. אז אני מרגישה צורך להסביר. להבהיר. סתם השערה. מזל שאני כן "מכירה" אמהות כאלה בעולם האינטרקטיבי של הבלוגים - כשאני נשאלת לשלומי שם, תשובתי באמת קצרה...:)

אז אני באמת בסדר. ואני יודעת שזה בסדר לעיתים להרגיש גם קצת לא בסדר. אני יודעת שאתה מבין אותי. ואני יודעת שגם אם קשה לי לעיתים, לא הייתי מחליפה את הזמנים המדהימים שלנו יחד בשום דבר אחר. אינני שורדת, אלא נהנית. מכל רגע איתך. מאבא שלך כאבא שלך. מהמשפחה שלנו. אני לומדת כל הזמן. אני גדלה. אני מתמודדת. אני משתדלת. אני טועה. אני חיה. לפעמים נלחצת. נבהלת. לא יודעת. עייפה. שלווה. מאושרת.