לבתנו: באפודת החורף

חיפשתי וחיפשתי אחרי גזרה לאפודת חורף בשבילך, ולא הצלחתי למצוא משהו שאהבתי.

ואז חשבתי לעצמי...

מדוע שלא אנסה לסרוג לך משהו ללא גזרה???

המחשבה הייתה אולי גדולה למדי, וקצת נבהלתי מעצם המעוף.

לבסוף, נזכרתי ב Child's Placket-Neck Pullover שכל כך אהבתי. וישירות הרגשתי שקל לי יותר לנשום.

כל מה שאני אוהבת מצוי בגזרה זו - סריגה מעגלית, ללא תפרים, חישובים נוחים למידות שונות, וקדימה, למסרגות...

בגדול, סרגתי על פי ההוראות, מבלי להוסיף שרוולים, וגם הוספתי לאורך. ומקדימה הוספתי צמה.


התוצאה נהדרת - גם אפודה מקסימה, וגם מחממת את מי שלעולם תחמם את ליבי...

ואת בת שנה וחודשיים וארבעה שבועות...

לילדינו: ארנק

כבר כמה זמן רציתי לתפור לעצמי ארנק (כמו גם את הכובע, שגם שנה לאחר מכן עוד לא הגעתי לתרום מזמני היקר לכך). והפעם המציאות דחקה בי לעבור משלב התכנונים והתירוצים למעשה.

אני אוהבת מאוד את מה שיצא!!!

אך לא בטוחה שאעשה זאת שוב בזמן הקרוב, אלא אם אהיה חייבת. לא היה פשוט לתפור כל כך הרבה שכבות יחד מבלי שמכונת התפירה תשתגע...:)

ומי שירצה קצת הנחייה בתפירת ארנקים, יוכל לבקר כאן וכאן.

.

לילדינו: צילום משפחתי בציור

 זה היה המעט במועט שיכולנו לחשוב עליו לשלוח עם ויקה מעבר לים...

קצת מאיתנו שיתארח אצלה עד הפעם הבאה...

 כמה שאני אוהבת את אבא מצייר...

לילדינו: ברכת המזון

היכול להיות שלא סיפרתי לכם על ברכת המזון שלנו???

בכל מקרה, לא הצלחתי לאתר את הפוסט, על אף החיפושים המעמיקים. ובשל חשיבות הנושא, החלטתי לעשות כן שוב. אנא קבלו את התנצלותי מראש, אם כבר קראתם את מה שיאמר כאן...

אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלנו עם המסורת המבורכת הזו שלנו. יכול להיות שזה התחיל עוד לפני שאת, מתוקתנו, הצטרפת אלינו. אולי זה התחיל במקביל לקבלת השבת שהנהגנו אי שם כשהיית בן שנתיים. כך או אחרת, כשהארוחות המשפחתיות שלנו התעצבו פחות או יותר למשהו עם התחלה ועם סוף, התחלנו להדליק נר למשך כל ארוחה, ולברך בשירה לפני התחלתן.

אחרי תקופה די ארוכה, בה עשינו כך, לפתע ביקשת להפסיק. בהתחלה, רק את הברכה ששרנו. ולאחר מכן, גם לא להדליק נר. ואולי, בסדר ההפוך. ניסיתי בעדינות להניע אותך מהחלטתך. ניסיתי להמשיך לשיר רק אני. או להדליק בעצמי מבלי לבקש ממך לחכות לשני סממנים אלה המסמנים את תחילת הסעודה. בהתחלה הצלחתי. אך בסופו של דבר, עדיין ביקשת להפסיק עם הכל, ולגשת ישירות לארוחה. וכיבדנו את החלטתך. כמו בכל מנהג, איננו מאמינה בכפיית מסורות, ואם אין רצון, כנראה המועד או התוכן לא מתאימים לעת עתה. וזה בסדר גמור.

וכך עבר לו כמה זמן... אולי שבועות... אולי חודשים... אני זוכרת שעבר לא מעט זמן...

עד שלפני כחודשיים בערך, אי שם בשולי הקיץ, בתחילת הסתיו, סעדנו לראשונה עם חברינו המקסימים שבהם התברכנו בקיץ האחרון. ולפני ארוחת הערב הטעימה, הם... הדליקו נר, ואז הם שרו ברכה. היית מהופנט, מתוק שלנו. הזכרון של הברכה שלנו התפוגג לך. אך עתה, כנראה, הקרקע הייתה פוריה שוב לזריעה מחודשת של מנהג חדש נושן.

כבר למחרת ביקשת להדליק נר. וברגע שהתחלנו גם לשיר את ברכת המזון שלנו, שאותה אתה מכיר בעל פה, גם אחרי שלא שרת אותה במשך זמן רב, ואם היו מילים שנשכחו, הן חזרו להן במהירות בזק, עיניך נצצו את הניצוץ הכה מיוחד שלהן. התחברת לכך חיבור חזק, מתוקי.

מאז זרמו די הרבה מים בנהר. במשך תקופת מה החזקנו גם ידיים בעת ששרנו את הברכה, תוספת מקסימה שאמצנו גם מנתיבה. תקופה מסוימת גם הרמנו את הידיים המשולבות בסוף הברכה, כמו שביקשת לעשות. אחרי כמה זמן, רק שרנו, מבלי להחזיק ידיים. את, מתוקתנו, גדלת לתוך הברכה שלנו וגם השתתפת בה בהתאם למה שהתאים לך - לעיתים החזקת ידיים, לעיתים הרמת אותן, לעיתים גם שרת, לעיתים ביקשת לשיר את הברכה, ולו כדאי להרים ידיים, אינספור פעמים במשך הארוחה.

מנהג זה מיוחד מאוד בשבילי. ואני מוקירה את העובדה שהוא חלק מחיינו. יש משהו מיוחד בעצירה רגעית במשך סדר היום העמוס התרחשויות ובתפילה קצרה זו. יש משהו בהכנה מיוחדת זו לקראת הסעודה. יש משהו בעשייה שביחד. יש משהו במילים הפשוטות של ברכתנו המסכמות בפשטות את שרשרת המזון שהתברכנו בו. יש משהו מעשיר בלהמתין עוד קצת, גם אם מאוד רעבים, ואולי, אחרי טעימה קטנה מהאכול, אם ממש לא יכולים להתאפק, ובחזרה, גם אם מכנית, אחרי הברכה. יש משהו מעמיק בלהתאסף יחד במאמץ משותף. יש משהו בהקשבה. יש משהו באור נר מרצד שמזכיר כי לעולם יהיה אור. יש משהו בטקסיות החוזרת על עצמה לפחות שלוש פעמים ביום. ברגע נוצר הקסם.

ואפילו אבא, שבהתחלה קצת פקפק במנהג החדש שלנו, מצטרף יותר ויותר לשירה...

הברכה שאנחנו כה אוהבים היא ברכת המזון מהדיסק "שיר מבוקר עד ליל" של "מוסיקה אורגנית". הנה המילים, בשינויים קלים.