והנה הוא כאן...
פעם היה ילד קטן...
פעם היה עץ אלה ענף...
פעם הם מצאו אחד את השני, ויחד בנו הם בית... בית על עץ...
מאז שעברנו לביתנו, חיפשנו אבא ואני בית ראוי לבנות עליו עץ.
מה שהתגלה כמשימה לא פשוטה בהחלט - רוב העצים שבחלק האחורי של ביתנו הם עצי פרי יחסית צעירים, כאלה שאי אפשר לבנות עליהם בית.
מדהים שהפתרון היה לאורך כל הזמן ממש מתחת לאפנו...
עץ דמוי אלה שגם מספיק קרוב אלינו וגם מאפשר לכל השוכנים בו פרטיות מסוימת.
מספר דברים היו חשובים לנו כשתכננו את הבית - רציתי שיהיה פתוח ככל האפשר, שיוכל בתקווה להיות כבמה למחשקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), אך גם בטיחותי.
ולא פחות חשוב - רציתי כי הבית יהיה חלק מהעץ, והעץ יהיה חלק מהבית. שהדבר הכי מתבקש, למשל, הוא להמשיך לטפס במעלה העץ. שכשתשכב על הגב, או עם ספר ביד, תוכל להביט בצמרת העצים מעליך ולהרגיש כי רק אתה והעץ הם היקום.
כל המשפחה נתנה את חלקה בתכנון הבית ובבנייתו.
בפעם המי יודע כמה נוכחתי כי אין הרבה צורך בפעילויות של כישורי חיים (practical life activities), כשאתה מוקף בהם בחיי היומיום...
כמו שאין תמריץ חזק יותר לעניין אותך בתרגול של אחד מהם מאשר למען משימה אמיתית רוקמת גידים...
ויצא בית מדהים... בדיוק כפי שדמיינו...
ואף יותר מכך...
ומה שמדהים עוד יותר הוא הבית כולו ממוחזר לגמרי - כולו בנוי ממשטחי עץ שמצאנו במקומות שונים, ולכן גם לא עלה לנו דבר, מלבד העבודה הקשה והאוהבת שהושקעה בו...
נ.ב. ואחותך בת שמונה חודשים...
כבר בשנה שעברה התלבטתי אם זה העיתוי הנכון לגדל איתך פרפרים. כמו שלבטח אתה כבר יודע, הבסיס לגידולך נעוץ עמוק בתוך המציאות אצלנו. ועדיין, אחת ההתלבטויות שכמעט כל הזמן מעסיקות אותנו, בתחום זה או אחר, היא מתי לפתוח צוהר בעולמך הקסום למשב רוח מציאותי שאמנם יביא איתו ידע החיוני להתפתחותך, אך גם יסגור דלת למשהו שכבר לעולם לא יראה אותו הדבר. ובמילים אחרות, השאלה היא לא מה להכיר לך, אלא מתי...
והרבה פעמים, אם לא תמיד, מה שמוביל אותנו בדרכינו, בנוסף ליד המזמינה שאתה מושיט לכיווננו, הוא האינטואיציה הפנימית שלנו, של אבא ושלי, לחוד, ובעיקר, ביחד.
כך, למשל, בשנה שעברה הרגיש לי כי עוד מוקדם להכיר לך את מחזור החיים של פרפר. הרגיש נכון יותר להשאיר את מעטפת הקסם מסביב לנושא. בדיוק כמו שהשנה הרגיש לגמרי טבעי לגעת בנושא זה, מבלי להכנס ליותר מדי פרטים, וכמו תמיד, לאפשר לך לחוות אותו בעצמך.
וכשהעת התקרבה, שוב תחושת הבטן שלי לא נתנה לי מנוח. במקור, רציתי שנגדל זחלי משי, שמשום מה הפכו לתהליך המועדף בארץ, בכל הנוגע לגידול פרפרים. אך איכשהו הפריע לי מאוד להכיר לך תהליך כל כך חשוב ורחב משמעות, ובסוף התהליך, לקבל פרפר משי, שהוא פרפר כל כך שונה מהפרפרים שאתה מכיר מסביבך. וגם, הוא אינו עף ומת אחרי תקופה ממש קצרה. משהו שעוד לא נידון לעומק במשפחתנו.
לא אלאה בפרטים, כמה מאמץ הושקע כדי למצוא מישהו שמוכר זחלי פרפרים רגילים בארץ.
העיקר שבסוף מצאתי מישהי חמודה מאוד בסביבת רחובות (אינני מפרסמת את הפרטים שלה כאן, מכיוון שלא ביקשתי את אישורה, אך אם יש מי שמעוניין בכך, אנא השאירו מייל בתגובות ואשלח את פרטיה המלאים). רחובות, אתה אומר? אכן כן! המקום הקרוב ביותר שגיליתי. והרי ברור שהמרחק לא יעמוד לפני הרצון.
אמא שלי גויסה למשימה. ביום שישי אחד, כשהייתה בדרך אלינו, היא נפגשה עם הגברת. ורכשה בשבילנו מספר גלמים וגם זחלים.
חיכינו בקוצר רוח להגעתה. העברנו את תוכן החבילה ישירות לרשת מיוחדת לגידול פרפרים שנרכשה מבעוד מועד (דרך אגב, המתגוררים בארצות הברית זוכים למזלם למשלוח תמידי של הזחלים, אם בוחרים לרכוש רשת זו, ואלה מבינינו הגרים בארץ, יכולים להשיג את הרשת גם אצל הגברת החביבה).
המתנו בסבלנות לזחלים שיהפכו לגלמים, ולפרפרים שיבקעו מהגלמים. וכמובן, האכלנו אותם בעלי חוביזה. מדהים היה לראות את היכולות המוטוריות שלך בפתיחה בזהירות את מכסה הרשת, כדי לא להפריע לגלמים. לא נכנסנו לפרטים ולהסברים. נתנו לך לחיות את התהליך כפי הבנתך, ורק ענינו בקצרה לשאלותיך. שוב ושוב אני נוכחת, עד כמה החוויה הבלתי אמצעית הרבה יותר עוצמתית וחשובה בעיני מהידע היבש.
ואחרי שהפרפרים ברכו אותנו בהופעתם, אירחנו אותם במשך יממה ואז, ניגשנו לחלק הכי משמעותי של החוויה... שחררנו אותם לחופש! במשך ימים לאחר מכן, אם היית רואה פרפר דומה בחצרנו, היית מעיר: "אולי זה הפרפר שגידלנו שבא לבקר אותנו"...
אולי...
