לבתנו: ואיך שאת צוחקת!

אחד הדברים המדהימים ביותר שאחד יכול לחוות, הוא ללא ספק, הצחוק של הילד שלך...

במיוחד אם אתה סיעת לצחוק הזה להופיע...

כל כך קל להצחיק אותך - את מטורפת על הדגדוגים. במיוחד אם באזור הבטן, או בצוואר, או בנשיכות קטנות בכל מקום בגופך. כמעט כל דבר מצחיק אותך - לעיתים מספיק שאני אפריח נשיקה באוויר. או נעשה קולות מצחיקים...

או שאחיך, שאת מעריצה אותו פשוט, ימצא דרך כזו או אחרת להעלות חיוך על שפתייך...

מה שבטוח, ברגע זה שאת צוחקת, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נמסים...

במיוחד אם את מתחילה לפתע לצחוק דווקא באחד הרגעים היותר רציניים (כמו, למשל, באחד המשברים עם אחיך)...

תודה לך על כך שאת מזכירה לנו מה באמת חשוב...

נ.ב. בתמונות את בת ארבעה חודשים ושבועיים...

לבתנו: בקימונו...

עוד בטרם היה קר באמת, כלומר, אנחנו אפילו בקושי שמנו משהו ארוך בערב, שלא נזכיר את אחיך, שבכלל לא היה צריך שום תוספת, הבנתי כי יש לנו כאן עסק עם גברת עדינה במיוחד.

עוד לא התחיל החורף, וכבר הספקנו לשים עליך את כל בגדי החורף של צ'ופו כשהיה בגילך...

ועדיין... היה לך קר!

בקושי הספקתי להבין שהנסיון שלי לחמם אותך אך באפודת הצמר התקבל אצלך בחיוך סלחני, וכבר אמרת בקול רם, אפילו לא ברמיזות קלות: "אמא, בטרם יהיה מאוחר יותר, תתחילי לקחת אותי ברצינות יותר"...

הבנתי. חשבתי. חיפשתי. והתיישבתי לסרוג...

הסוודר הוא Baby Sachiko Kimono Sweater.

אהבתי מאוד את הדוגמא, שהמעטפת שבה מוסיפה שכבה נוספת לחימום. כפי שאת רואה, כבר עתה, ניסיתי להתחכם איתך...

כמו תמיד, אחד העקרונות אל מול עיני כשאני כבר מתיישבת לעשות משהו הוא הפרקטיות שבתוצר. בנוסף ליופי ולנעימות, אני יודעת שאם לא יהיה לי נוח להשתמש, אמעט לעשות כן.

ולכן השינויים שעשיתי היו בהפיכת השרוכים לכפתורים, ובסגירת התפרים הצדדיים עד הסוף.

הקימונו יצא כפי שאיחלתי לו - חם ונעים. ועדיין, בכוונה סרגתי אותו בגודל שנה פלוס, כי הייתה לי תחושה שהוא לבד לא יספיק לך. ואכן, תחתיו נכנסים ("על רכבת עולים...":) חולצה, בגד גוף, אפודה, וסוודר. כל אלה פלוס עוד שתי שכבות צמר מקדימה, ואחת מאחור, ואפשר לעיתים לגעת בידיים שלך ולהרגיש שהן אינן קפואות.

סרגתי במרינו של Teddy, שהשגתי ב"עומר". המבחר של הצבעים לא היה רב מדי, ומירוק נשארו רק 3 כדורים, מה שמסביר את התוספת הסגולה, וגם את העיטורים ברקמה...

אני אוהבת להנציח את הזכרונות שנוצרו תוך כדי הסריגה...

וגם את התחושות של שעות הסריגה המרובות, כשאת לרוב ישנה בזרועותיי, נושמת בקצב תנועות המסרגה...

וגם, החלק הפחות אהוב עלי בדרך כלל, חיבור החלקים עד השעות הקטנות של הבוקר...

ואפילו מקווה, שאולי, אולי, הקימונו יעלה עליך גם בשנה הבאה...

נ.ב. בתמונות את בת ארבעה חודשים ושבועיים...

סיפורים שאבא מספר

לא זוכרת איך זה התחיל...

אבל איכשהו, בזמנים שאתה ואבא מבלים במקלחת, לפני השינה בצהרים או בלילה, או בנסיעות לקניות, התחילה לה מסורת יפהפייה...

אבא מספר לך סיפורים...

יותר נכון, סיפור אחד בכל פעם. יותרמכל דבר בעולם, אתה אוהב לבקש אחר כך מאבא, וגם ממני לעיתים, לספר את אותו הסיפור שוב ושוב ושוב עד שתנוח נפשך. ואז מתקדמים לסיפור הבא...

מה שמיוחד מאוד בסיפורים אלה, כשכבר עצם העובדה שאבא מספר לך אותם הופכת אותם למיוחדים במינם, הוא שאבא מבסס אותם תמיד על מה שהכי מעניין אותך באותה התקופה. מציאותיים, מושכים, מוחשיים, הם מכשפים אותך בפשטותם, ומדי פעם מזמינים גם אותך לספר אותם בעצמך...

היה שם סיפור על גברת אחת שקמה מוקדם בבוקר לנסוע לעבודה. היא קמה בבוקר, התלבשה, צחצחה שיניים, אכלה ארוחת צהרים ושתתה כוס קפה. אז ניגשה לחניה. נכנסה לאוטו וניסתה להניע אותו. אבל... הרכב לא הניע. היא חשבה לעצמה, מדוע הרכב לא מניע (כאן אתה נכנס לתמונה לנחש את הסיבה). אולי החלונות לא סגורים? היא בדקה, והחלונות היו מוגפים. אולי אחת הדלתות פתוחה. אך כולן היו סגורות. אולי המפתח לא בסוויץ'. אך הוא היה בסוויץ'. אולי חסר שמן במנוע. היא בדקה וגילתה שאכן היה חסר שמן במנוע. היא מילאה את השמן. ניסתה להניע. ו... האוטו הניע. הגברת שמחה מאוד. התיישבה באוטו. ונסעה לה לעבודה בחיפה (כאן בדרך כלל, בזרימה טבעית שכזו, היית עובר על כל האנשים שאנחנו מכירים שגרים בחיפה)...

היה גם הסיפור על כל מה שאבא ראה בדרך לתל אביב - משאית זבל, ואחריה מערבל בטון, ובמרחק מה טנדר, וטרקטור עם שתי כפות, ואוטובוס, ומנוף ענק, גבוה גבוה, יותר גבוה מאבא אפילו...

צ'ופו מצלם: אבא