צ'ופו מצלם: את בת חמישה וחצי ימים

סרטון נוסף על השנים הראשונות מתוך נקודת ראות מונטסורית

לבננו: לומד להתנהג לאחותך

אני חושבת שאחת ההחלטות היותר חשובות שעשינו לקראת הצטרפות אחותך היא להשתדל לא להדריך אותך ביחס אליה. כלומר, לא לנדנד לך: "אל תצעק!", "תנהג בזהירות", "אל תמחץ", ודברי חוכמה נוספים שכאלה. שוב, נדמה לנו, המבוגרים, שאתם הילדים אינכם יודעים הרבה. משום מה, בהקשר להתנהגותכם עם תינוקות רכים זה עוד יותר בא לידי ביטוי. ולי היה ברור - אם יש מישהו שיהיה עדין עם אחותך, זה תהיה אתה. וגם, אני לא מצליחה לראות שום ילד גורם בכוונה נזק לתינוק כלשהו.

לכן, ברגע שביקשת להחזיק את אחותך, ישירות נענינו. ביקשנו שתשב יציב ותחזיק אותה, כדי שלא תתגלגל מזרועותיך. וגם הזכרנו לך, כי תוכל להחזיק אותה אך אם היא תסכים לכך. זהו.

כשביקשת לנשק את אחותך, אפשרנו לך. רק ציינתי בעדינות שתדאג לא לנשק באוזן. אחר כך הצטערתי, כי מבחינתך זהו עכשיו קלף מיקוח ברגעי החולשה שלך.

כשביקשת לחבק אותה, נענינו. רק ביקשתי שתשאיר את פניה פתוחים, כדי שתוכל לנשום.

וזה הקו הכללי. לאפשר את הדברים, בניגוד ללמנוע את התרחשותם. אני משתדלת תמיד להזכיר לך לבדוק אם אחותך מסכימה להתנהגותך ואם היא נעימה לה.

תחושת הבטן שלי היא כי רק מטעימה ישירה של תוצאות מעשיך, תלמד איך להתנהג עם אחותך. כמו בכל הקשר אחר של ציות, רק אם ההבנה תבוא מתוך תוכך, תתנהג באמת לפיה. אחרת, הכל יהיה מותנה בהנחיה שלנו ובמוכנות הציות המיידית שלך.

וזה קשה. קשה מאוד!

הקושי המיוחד שלי שלא לבלום אותך הוא ברגעים בהם אחותך נרדמת. עוד אכתוב על כך בהמשך, אך אלא רגעי חולשה שלי, אולי כי כל כך קשה לה להרדם. ואז גם הפתיל שלי מתקצר. וזה לא כל כך טוב. כמובן, ככל שאני רגועה יותר, גם אתה משתף פעולה יותר. אני רק צריכה ללמוד להתאפק יותר.

נ.ב. בתמונות אחותך בת חמישה ימים וחצי...

לילדינו: מה שכחתי לגבי הימים הראשונים שאחרי הלידה

יותר נכון, מה אני לעולם לא רוצה לשכוח לגבי הימים הראשונים שאחרי הלידה:

את תחושת ההקלה שניה לאחר הלידה;

את התיאבון העצום שמתעורר לפתע כבר כמה שעות אחרי הלידה - בא לי לאכול הכל, מכל, בכל הכמויות הכי בלתי אפשריות האפשריות;

את הפעם הראשונה בה אני רואה שוב את החלק התחתון של הבטן שלי - כמו לפגוש חבר מימי התיכון הנשכחים: מוכר ולא מוכל באותה המידה;

את הקלות שבה ניתן להתרומם מהישיבה;

את ההרגשה הכל כך כייפית של להיות נמחצת בזרועותיו של אביכם - על כל נקודות המגע האפשריות, במצב אופקי ולא מלוכסן;

את המבט המפתיע שאני מגלה את עצמי מפנה לכיוון הבטן, שם אני מוצאת לפתע את ידי, הכל כך רגילה להיות שם, ורק אז קולטת, כי הרי אני כבר לא מרגישה יותר תנועות;

את האושר העילאי לגלות שהכל בסדר;

את הקושי להזכר מה עשיתי יומיים לפני הלידה - נראה כאילו עברו שנים רבות מאז, כאילו היה זה חלק מחיי האחרים, או שמה מחיי האחר בכלל;

את הקלות של להיות מסוגלת לצחוק ולהתעטש, מבלי חשש של קרביי יצאו החוצה, או לכל הפחות אני אלד;

את השמחה שהחליפה את ההאכזבה לנוכח מראה כמה טיפות פיפי היוצאות ממני, אחרי שבכוחותיי האחרונים צלעתי לשירותים, בטוחה מאוד בכך כי כמויות הפיפי שיצאו ממני יגרמו לשטפון מכביד;

ויותר מכל...

את תחושת השייכות של היישות הקטנטנה הזו שהצטרפה אלינו - את האי הבנה איך פעם חיינו התקיימו בלעדיה...

נ.ב. בתמונות את בת חמישה ימים וחצי