שוטף חלונות

שטיפת החלונות בעזרתו של בבקבוק ספריי קטן עדיין הפעילות האהובה עליך. לא אחת מיד אחרי זה אתה מתחיל לשטוף את כל מה שרק נמצא בסביבה...

כובע לאהובי

אני עדיין לא ממש מאמינה שסרגתי את הכובע הזה.

כנראה צילמתי את התמונות האלה יותר בשביל עצמי מאשר בשביל מישהו אחר...:)

מאז שחזרתי לסרוג לפני כמה חודשים, רציתי לסרוג כובע לאבא. בהתחלה הוא מאוד התלהב מהרעיון, אך די מהר ירד ממנו בטענה שיש לו כבר כובע שהוא אוהב. כמה שהוא שוכח עם מי יש לו עסק לעיתים. וכמה שאני שוכחת שלעיתים כדאי לקרוא גם בין השורות. הסיבה האמיתית לשינוי בדעתו הייתה כי הוא לא רצה "לסבך" אותי בעוד פרוייקט. אהובי שלי, תמיד חושב שאפשר להסתפק במועט שיש - העיקר לא להכנס למקומות שההכרח הקיומי לא מכריח אותנו באמת להכנס אליהם. על מה שאני עונה לו - הרי אתה מצייר...:)

אך באופן מסתורי משהו, הכובע של אבא נעלם. חה! אז כבר לא היה לי ספק מה ימצא על המסרגות שלי כמה ימים מאוחר יותר. שום התנגדות לא תשמע.

וכך, תוך זמן קצר יחסית, סרגתי את הכובע הזה. ההדרכה הייתה פשוט מעולה - נוחה וקלה. והסריגה נעימה ביותר.

למרות ההתראה הקצרה, אבא הצליח ללבוש את הכובע כבר כמה פעמים.

ואולי לקראת הסיום אציין כי הכובע הישן לפתע נמצא לפני כמה ימים. מי אמר שניסים קורים רק בחנוכה...:)

השקט

משהו מקסים עוטף אותי, ואותנו, בחודשים האחרונים. משהו פשוט. זורם. נושם. טבעי. חיוני. נצחי.

שקט ממלא אותי בכל קרביי. שקט מכוון אותי. שקט מזכיר לי מהו העיקר. שקט מקדש את דרכינו. שקט משיב את החיוך על שפתיי. שקט מייצב אותי. שקט חיצוני. וגם שקט פנימי. מאז ומתמיד הערכתי אותו. אך לאחרונה, הרבה בזכותך, ילדתנו הרכה, גיליתי את משמעותו, כמו גם את גדולתו, מחדש. ככל שגדלת בתוכי, התחלתי להרגיש, כמעט בעצמותי, כי כל יום שמקרב אותנו אליך, גם מרחיק אותנו מהמוכר שיצרנו לעצמנו. אולי הייתי צריכה להלחץ. אך ידעתי כי זה לא מה שאת מנסה ללחוש לליבי. ניסיתי להקשיב ללחישותיך. וזה התבהר לי.

אני מניחה כי לכולנו נלוות מנחת המשמעות מרגע היווצרותנו, אם לא מהכוונה עצמה לחלוק אותנו עם היקום. מעין מתנה שכזו, נסתרת מכל עין שוטטת, אך גלויה לכל המתבונן בתבונה. מעין שיעור שאנחנו יכולים ללמד מעצם היותנו כאן. את מי שיחכים ללמוד. אחיך, למשל, שלימד אותנו כל כך הרבה, ועודנו עושה כן, כילד ראשון, נצר בתוכו את המשמעות האמיתית של החיים. בעיני, לפחות. המשימה המאתגרת, המחנכת, המעצימה, האמיתית היחידה - להיות שם באמת בשביל ילדינו. למרות הכל. לשמש כמעגן המבטחים למסעותיהם בחיים. להקנות את הכלים הנדרשים לגלות את עצמם. על אמת. שיעורך הראשון, אולי כילדה שניה, הוא המתנה הזו שהחכמתי לקבל ממך. הוקרת השקט.

יש לי נטיה שכזו. לקפוץ למים עמוקים. מעין טוטליות שכזו. אם אני מחבבת משהו או מישהו, אני מתמסרת לו לחלוטין. כולי ובכולי. לכן השיעור הזה היה כה חשוב בשבילי. ליבי הקשיב לו לפני שהמוח הבחין בו. לפתע שמתי לב לכך כי הפכנו להיות שקטים יותר. כבר סיפרתי פעם לאחיך כי אינני מאמינה שהילדים יכולים להיות משועממים, אם מאפשרים להם את השקט הנדרש להם לעשות כעולה על רוחם. החופשית בטבעה. היצירתית והמסוקרנת. ועדיין, עד לאחרונה, מבוכה וספק התגנבו לליבי מדי פעם. אני מניחה כי בעת העמוסה של חיינו, רווית התקדמות וקצף מסחרר, לעיתים בהחלט קשה לשמור על קו מחשבה נקי זה. ולפתע הרגשתי כי השתנתי. לפתע הבחנתי כי הבקרים הארוכים במיטה, בהם שנינו מתחבקים, מלטפים, צוחקים, או לעיתים, פשוט מתבוננים בשקט, כל אחד במחשבותיו, התחילו להיות כה יקרים לי. אינני עוד מזרזת אותנו לקום. לפתע שמתי לב כי אם אחיך לא ניגש לפינת העבודה שלו במהלך ימים מספר, אינני מוטרדת מכך, כמו בעבר. אינני מתלבטת עוד אם זה נובע מהגיוון או מההתאמה בפעילויותיו. אני מעיזה לחשוב שגם גברת מונטסורי בעצמה לא התכוונה מעולם לזרז את הילד, לדחוק בו למשהו שאינו מדבר אליו כרגע. חייו רווים בהזדמנויות שונות ללמוד, לא רק על המדפים, ואני אף מרחיקה לכת להאמין בכך, שאם הוא ניגש בסוף לפעילות כלשהי - סימן שבאמת באותו הרגע נדלק בו הניצוץ הנדרש לידע. לא כמות הפעמים שהניצוץ הזה שם משנה לעניין, אלא איכות הניצוץ והמענה שניתן לו. לפתע גיליתי אפילו כי אינני מטריחה עוד להסביר את עצמי למי שמסביבי, אינני מנסה לשכנע או להסב. אני מחפשת פחות את חברת דומים לי. אינני מנסה עוד לחפש תירוצים נאים להסברי המתרחש במהלך ימינו, ושומעת את עצמי עונה לכל המתעניין במה עשינו באותו היום: "כלום" (והרי האם זה לא "הכל"?). אפילו הבדידות שקטה איתי. אני פשוט אני.

וכך השקט הפך לרקע תמידי על במת חוויותינו. ואולי אף לבמה עצמה. אנחנו יותר ויותר פשוט חיים. עסוקים במה שהחיים מציעים לנו באותו הרגע. מתגלשים אינספור פעמים במגלשה. מתבוננים בנחיל נמלים. מבשלים ארוחות דמיוניות במטבח המקסים שלך. יושבים על סלעי הים וטובלים את רגלינו במימיו. מתרכזים ברגש. ברגע. בנצח. נוצרים כל רגע של שלושתנו יחד. בשלווה. בשקט.

ורק אז, אנחנו באמת מצליחים לשמוע את רחש הגלים. ואולי אפילו להקשיב ללחישותיך שבהם...

צ'ופו מצלם: מאמה באוהל