מאמה טם!

מי היה מאמין כי מילה אחת פשוטה תביא איתה מהפך שלם! TAM, או במילים אחרות, שם (תרגומה לרוסית), מעולם לא הרגישה מלכה מפוארת יותר. מסתבר, שבשונה מ"הנה", שמסמנת על משהו הרבה יותר קרוב, ולכן אינו שנוי במחלוקת, בדרך כלל, "שם" מכוונת למשהו אחר לגמרי מ"כאן", ובדרך כלל גם למשהו הפוך ממה שאמא או אבא התכוונו אליו.

מעתה, אם ירידה תלולה לפנינו, כבודו מציין ישירות: "MAMA, TAM". כלומר, "עצרי איפה שאת כרגע, עד שאני אגיע עד למטה. ורק אחרי שאעצור, ואסמן לך "הנה", תוכלי להצטרף את אלי. גם אם הגעתי רחוק רחוק". מזל שיש לי זום במצלמה.

ואחרי שהשגתי אותך, שוב: "MAMA, TAM". הפעם התכוונת שאני ארד עד למטה, עד שתסמן לי איפה לעצור. ואז אתה תתחיל לרוץ אלי.

ובלי קשר, או שאולי זה לב ליבו של הקשר, באיזה רגע בדיוק לבה של אמא אמור להפסיק להאיץ את פעימותיו השלוות - כשאתה דוהר במהירות אור בירידה תלולה, ורגליך הקטנטנות גדולות מספיק כדי להסתבך כמעט אחת בתוך השניה, ממש סיבוך אחד קטן לפני הנפילה, או כשאתה מנסה לבלום את עצמך ברצונך לעצור בסוף הירידה. אה... וכמובן, חיוך רחב על שפתיי. "זה רק הפחד שלי. טבעי לגמרי", אני מזכירה לעצמי לנשום.

ועד עתה, לפחות היינו שנינו באותו הכיוון.

אך "MAMA TAM" פירושו גם כי אתה רוצה ללכת.. לכיוון מנוגד לגמרי לזה שהתכוונתי אליו. נגיד לכל מקום שהשביל לא מוביל אליו.

וכל מי שיש לו ילד בגיל שנתיים וקצת, יודע כי לנסות להתעקש איתו על משהו, לא רק לא יקרב לתוצאה המתבקשת, אלא ירחיק ממנה למרחק שכמעט ובלתי ניתן לגשר עליו בדרכי שלום. ובמילים אחרות, במקרה שלנו, זה יכול להביא לך כי אמא תצטרך לרדת את כל העלייה שעלינו במאמצים משותפים, כדי לאסוף את בנה המתוק ולהתחיל שוב בטיפוס.

"MAMA TAM" יכול לכוון גם לכך ש"אני אעלה את כל המדרגות לבדי, ואת תחכי לי כאן.

גם אם אמעד בדרך.

גם אם אספור את כל אותן המדרגות שעליתי עד כה.

גם אם אעלם מטווח הראיה שלך. עד שאעלה עד למעלה. עד המדרגה האחרונה."

אז מה עושים??? מעבר לרמייה קטנה פה ושם, כמו למשל, במדרגות, בהן עליתי כמה מדרגות, כל פעם שלא הסתכלת, כדי שתשאר בטווח הראיה לפחות. וכמובן, אני מבקשת את סליחתך על כך.

הרבה הסחת דעת והכוונה מחודשת. הרבה פתרונות יצירתיים. שימוש בשפה. הרבה הפרדה בין מה שבאמת חשוב לעמוד עליו, לבין איפה שאפשר לוותר קצת. מה שבטוח, שם מעולם לא היה מאתגר יותר מכאן...:)

המורה הטוב ביותר

הגיע החורף במלוא עצמתו. ויחד איתו כל כך הרבה גילויים חדשים! כל מה שצריך הוא בדרך כלל - לצאת החוצה. הלימוד הוא מיידי, אינטנסיבי, עצמתי, טבעי ופשוט מדהים! נגיד שיורד גשם. עובדה פשוטה שמשליכה על כל כך הרבה. אתה לומד לאזן מטריה, כדי לכסות את עצמך מתחתיה. אתה לומד להקשיב לטיפות הגשם כדי לדעת אם הגשם מתחזק, או נחלש, או מפסיק לרדת, ואז אפשר להוריד את המטריה. אתה לומד לפתוח את המטריה. אתה לומד כי הגשם מפסיק לרדת, ואז יכול לחדש את עצמו אך כמה רגעים בודדים מאוחר יותר. אם עוברים מתחת לעץ - אתה לומד כי הוא מספק מכסה, חלקי או מלא, מהגשם. או להיפך, אם אין גשם, אתה מגלה כי אם עוברים מתחת לעץ, מטפטפות טיפות הגשם מהעלים. אתה נחשף לברקים ולרעמים. אתה רואה את הכלבים רצים רטובים. אתה לומד כי כף היד שלך נרטבת, אם אתה מוציא אתה מחוץ למטריה. אך הרגליים נשארות יבשות בזכות המגפיים שאתה נועל. אתה לומד כי הכל נרטב בגשם, ולכן, אם מתיישבים, ישירות נרטבים גם אנחנו. ואם נוסעים באוטו, אתה יודע כי צריך להפעיל את הווישרים, ולסגור את החלונות. אחרת הגשם מטפטף פנימה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לסגת ולאפשר לך לספוג לתוכך את הטבע.

אתה כל כך צמא למידע כרגע. אני מרגישה כאילו אפילו יותר מהרגיל. הטיולים איתך הם אחרים לגמרי עתה. כל דבר מעניין אותך. בין אם עובדים של חברת חשמל, שבאו לכרות ענפי עץ המפריעים לעמוד חשמל, בין אם עובדי העירייה המטאטאים את הרחובות במכונות טאטוא משוכללות, בין אם בנאים שמשפצים את אחד הבתים בדרך, בין אם רכב שבזכות הנהגת הלא כל כך מיומנת שלו מתמרן שעות להכנס לחניה. אין לדעת לאן נגיע כשאנחנו יוצאים לטיול. הטיול יכול להרחיק רק לכמה מטרים מהבית. כל כך חשוב להבין כי מה שמעניין אותך כעת הוא לא לעשות טיול, כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליו, אלא פשוט לספוג לתוכך את כל מה שתפגוש בדרכך. ואנחנו משתדלים לטייל כל יום. גם אם יורד גשם. מתלבשים חם, וצועדים לנו מתחת למטריות. ואם אין גשם, והאדמה לא בוצית מדי, אנחנו חוצים את הרחוב ויורדים לואדי. כמו, למשל, בטיול זה שעשינו לפני כשבועיים.

ושם עולם שלם של גילויים לפניך.

אתה שר לעצמך ומטייל לך בין הפרחים, הענפים, הסלעים, הנמלים, וכל האוצרות שאתה מגלה על הדרך. חלקם ממשיכים איתנו לביתנו להתארח בשולחן הטבע שלנו.

ואני לא יכולה שלא להמשיך להתבונן בך. בסקרנות הטבעית הלא פוסקת שלך. בכך כי כל העולם נעצר מלכת ברגע שאתה מתעניין במשהו. כי העיקר מופרד כל כך ברור מהטפל. ברוגע ובשלווה שלך. בהקשרים שאתה עושה. באיך שאתה לומד. בנשימתך שאני עדיין מרגישה אותה בנשמתי. ובמילה אחת - ביצור אחד אגדי באותה המידה כמו מציאותי. באיש קטן שגדל להיות איש גדול. בך.

משהו להשראה

איריס ובארי אשד מכליל נראים אנשים מקסימים. במקרה (או שלא?) הגעתי לסרטון זה על חייהם בכליל. כל מה שיש לי להוסיף - הם בהחלט יכולים להוות רק השראה...

פינת לימוד: המיטוס של שיתוף

Kids Talk הוא תור מדהים של Maren Schmidt, בעלת למעלה מ-25 שנות נסיון בעבודה עם ילדים. הסמכתה היא של AMI. ברשותה הנדיבה של Maren, אני אביא מדי פעם כתבות מתורגמות מתור זה. כתיבתה אינטלגנטית, בהירה ומעבירה בקלילות מושגים וחוויות מעולם מונטסורי שלעיתים מתקשים להסביר אותם.

הפעם אפנה את תשומת לבכם ל"The Myth of Sharing".

הורים, תתארו לעצמכם את הסצינה הבאה: חבריכם קופצים לבקר עם שני אנשים נוספים, בגילכם לערך, שאינכם מכירים. אביכם אומר: "תן לי את המפתחות מהרכב בבקשה. ג'ון ראה את הרכב החדש שלך והוא רוצה לקחת אותו לסיבוב. אני יודע כי היית רוצה לחלוק אותו איתו. אה, וסיו רוצה לשים את העגילים שלך, אלה עם היהלומים. בואי נתנהג יפה ונחלוק איתה".

איקס! יש דברים מסומים שאיננו רוצים לחלוק אותם עם אף אחד, ונתאכזב אם מישהו יציע שאנחנו חייבים לעשות כן. חפצים מסוימים הם אישיים, או שהסיכוי לגרום להם נזק גבוה מדי. אנחנו לא היינו רוצים לשלם על הרכב ההרוס או על היהלומים שהלכו לאיבוד. כמובן, ישנם חפצים אחרים שאותם נשמח לחלוק עם אחרים, כשלפנינו ציפיות והשלכות ברורות.

ילדים קטנים מרגישים אותו דבר לגבי השיתוף. לפני הגיל 6 (בטרם נפלה השן הראשונה), ילדים נמצאים בשלב התפתחותי של הקניית מיומנות עצמית (self mastery). פעילויות יזומות בידי ילדים בני 3-6 שנים משפיעות על הגברת ריכוז ועל רכישת כישורים דרך הישנותן. לפעילויות אלה יש גם התחלה, אמצע וסוף גלויים לעין. למשל, אם ילדכם עבד על פרוייקט בניה כלשהו, והתבקש לחלוק את הקוביות שלו באמצע מלאכתו, הוא יכול להביע תסכול; בדיוק כפי שאנחנו היינו יכולים להביע תסכול, אם מישהו היה לוקח לנו את המפתחות בזמן שנהגנו ברכב.

אחרי גיל 6, במקום הקניית מיומנות עצמית, עבודה בקבוצה הופכת להיות מרכזית בפעילויות הילד. מעתה שיתוף בפעילות לא רק מתאים מבחינה התפתחותית, אלא ממש מסייע להליך הלמידה. לפני גיל 6, ילד מרוכז בפיתוח כישורים אינדיווידואליים ויכול להרגיש מאויים, אם אנחנו מרשים לאחרים להשתמש בחפצים שלו. אתם יכולים אולי להזכר מחוויות ילדות שלכם, או מהתבוננות בילדכם, שהרבה מוויכוחים בין אחים נובעים מנגיעה, משימוש או מלקיחת חפצים אישיים של מי מהם.

כלל פשוט יכול למנוע רבים מקונפליקטים אלה. אם מישהו משתמש בחפץ כלשהו, אף אחד לא יכול לגעת בו, אלא אם ביקש לכך רשות מהמשתמש בו. "לא" היא תשובה שיש לכבדה. הגדרת שטח פעילות מוגדר על ידי שימוש בשטיח קטן יכול לסייע להבחין בקלות בכך שהחפץ נמצא כעת בשימוש. השימוש מסתיים כשהחפץ מוחזר למקומו על המדף, מוכן להיות שוב בשימוש בידי האדם הבא.

ניתן לייעד צעצועים מסוימים, כמו, למשל, קוביות, פאזלים או משחקי קופסא, כצעצועים משפחתיים. צעצועים אלה יכולים להיות מוחזקים על מדפים נמוכים. השימוש בהם דומה לשימוש במשאבים קהילתיים משותפים, כמו בספריות, בברכות ובפארקים. איננו יכולים להוציא כולנו את אותו הספר מהספריה באותה ההזדמנות, אך אנחנו יכולים לקחת תורות ולשתף. יש לנו בעלות משותפת בחפצים אלה עם חוקים וציפיות מוגדרים.

צעצועים אישיים יכולים להיות מוחזקים בחדרי שינה. משפחה אחת השתמשה בארון נעול במסדרון כדי לנעול בו חפצים שלא היו אמורים להיות בשימוש של מישהו נוסף לבעליהם.

השימוש בצעצועים משפחתיים הופך את חווית הילדים המבקרים לקלה יותר, ללא דמעות. הם יכולים לבחור בפעילות, אחרי שהסבירו להם את החוקים לגבי אי שימוש בחפצים אחרים והחזרת החפצים למקומם, כשסיימו להשתמש בהם.

ההבנה לגבי מה השיתוף באמת אומר יכולה לסייע לנו לעודד אצל ילדנו תחושת קהילה משפחתית. השילוב בין הציפיות המותאמות לגילם לבין חוקים וציפיות ברורים לגבי השימוש בחפצים יכול לסייע לילדים שלנו למנוע קונפליקטים ודמעות.

כללים לשימוש בצעצועים משפחתיים:
1. בחירת פעילות.
2. עבודה על שטיח קטן (הגדרת שטח העבודה).
3. בקשת רשות לגעת בפעילות של מישהו אחר.
4. החזרת הפעילות למקומה בתום השימוש.

כתבה כל כך חשובה שעוברת בקצרה על כל האלמנטים הכה חשובים, ובראש בראשונה דוחה מכל את הטענות הכה שגורות רבים מההורים "בוא נשחק יחד!"; "יש מקום לכולם"; "אתה יכול לשתף". כל כך חשוב להתבונן בילדכם ולהבין מה מחפציו יקר לו באמת לליבו, ולשמור על חיבתו זו מבלי להתבייש. וגם חשוב לייעד צעצועים משפחתיים לשימוש כל ולהקפיד על כך. ועל כך כי לא מפריעים לילד מרוכז, כתבתי כבר לא פעם.