לבננו: הנקה בנוסח ירגזי

אני חייבת להודות כי אמא שלך הזדהתה כל כך עם אמא הירגזה, ועדיין מרחק רב מבדיל בינינו. הנה לך סדרת תקריבים בתרועת הערכה לאמהות באשר הן...

לבננו: הירגזים הגיעו לתיבת הקינון

אני חייבת להודות, כשבנינו תיבת קינון זאת לירגזי בחצרנו, הרבה עיניים הורמו - יש שלא כל כך האמינו בסיכויי הקינון, יש שאמרו שזה נמוך מדי, יש שדיברו על כך שהתיבה קרוב מדי לפתח ביתנו...

אך אם יש משהו שלמדתי להתמחות בו הוא בסבלנות...

לפחות הייתי רוצה להאמין בכך...

וכך, יום בהיר אחד אי שם באמצע פברואר, כששמנו לב כי זוג מסוים של ירגזים מופיע בתדירות די גבוהה בקרבת תיבת הקינון, התחלנו לחשוש שמא יש התרחשות...

וכשהבחנו שבמקורם של הירגזים ענפים שונים ומוך, והסיבובים הרבים שהם עושים הם בהחלט ראויים להערכה, כבר די ידענו כי בורכנו כי נבחרנו לארח אותם...

במשך כמה ימים שלמים רק התבוננו - חששנו לפתוח את התיבה כדי לא להפחיד אותם...

כשלבסוף העזנו להציץ פנימה, זה המראה שהתגלה לעניינו...

כעבור עשרה ימים לערך, היו כבר ביצים. היינו בטוחים כי הנקבה תדגור כל הזמן עליהם, ובפועל לעיתים אף במשך שעות רבות, לא ראינו נפש ירגזית חיה ליד התיבה. כבר התחלנו לדאוג שמה הבהלנו אותם והם נטשו את הקן...

אך אז, שבועיים וקצת אחרי, שמענו קולות שאי אפשר היה לבלבל ביניהם למשהו אחר - ציוצים דקים וחדים של האפרוחים הקטנטנים...

בהתחלה בקושי הצלחתי להבחין במה בדיוק יש להם מעבר למקורות הפתוחים ורועדים מהציוצים הרבים. הם דמו יותר לזחלים קטנים מאשר לציפורים. אך כעבור תשעה ימים כבר אפשר היה לראות בוודאות את הירגזיות שבהם...

די מהר התרגלנו לנוכחותם בחצרנו (כמובן, רק התבוננו מבלי להסביר מעבר לתשובות לשאלות)...

בהתחלה עוד היינו נכנסים הביתה, ברגע שהיינו רואים את אחד הירגזים מתיישבים להם על אחד מעצי הפרי שלנו או על עצי האלה...

אך די מהר גם הם התרגלו אלינו...

והיו נכנסים לתוך התיבה, גם אם היינו נמצאים במרחק של מטר ממנה...

אפילו נהנו מפינוקים רבים בקרבת התיבה - מה שסייע רבות להשגת מזון קלילה יותר (אבא צחק שתנאיהם טובים יותר מבמלונות חמישה

היינו מחכים בסבלנות לרגעים בהם הם לא היו בקרבת המקום, כדי להציץ מדי פעם לתוך התיבה...

ואז כמובן היו משימות צילומיות רבות - המתנות ארוכות ונסיונות רבים לתפוש את השוט המושלם, כמו למשל, זה...

וכטבעם של דברים, דווקא כשכבר כל כך התרגלנו לנוכחותם, ולשירה, בה מילאו את חצרנו ואת ביתנו...

כחודש וחצי לאחר שהופיעו הוריהם לראשונה בחצרנו, וכשבועיים אחרי שבקעו, הם התעופפו להם לדרכם...

הייתה לנו תחושה שזה הולך להתרחש ביום מסוים, ואפילו היינו בבית. בבוקר עוד שמענו אותם, אך לקראת הצהרים הם כבר היו אינם. איכשהו פיספסנו את מעופם הראשון. ואולי זו עוד תזכורת קטנה עד כמה הטבע, גם כשקרוב אלינו, עדיין כל כך עצמאי ומדהים בפראותו...

לצערנו, הירגזים לא חזרו לתיבה למחזור קינון משלים נוסף...

אולי בשנה הבאה...

לילדינו: מחשבות חדשות... של זקנה?

לפני כמה ימים, בדיון שהתקיים במפגש תינוקות אמהות, דובר על נושא מסוים. אני הייתי בדעה איתנה המנוגדת לנטען בפי כולן. די כהרגלי, הייתי בדעת יחיד. ו... שתקתי...! אחרי שחשבתי על כך הרבה מעבר למשך הדיון עצמו, המסקנה היחידה שהגעתי אליה, היא שפשוט לא ראיתי טעם בלהעיר משהו שונה. לא הרגשתי כי מי מהמשתתפות מתלבטת לגבי קול ליבה, מה שבדרך כלל דוחף את הקול שלי החוצה, כמה שקט שלא יהיה...

מה זה אומר עלי? שגדלתי? שהתבגרתי? שהחכמתי? או שוויתרתי?

קולות חדשים נשמעים בתוכי לאחרונה.

עדיין לא יכולה להגדיר אותם במדויק. קולות של שלווה, של בטחון מסוים במה שאני, במה שאנחנו, קולות של בגרות. בפעם הראשונה אני מתחילה להרגיש פערים ביני לבין אלה הצעירות ממני, במיוחד אם מדובר באמהות. פעם לא האמנתי כי לגיל יש משמעות. היום אני שומעת את עצמי יותר ויותר מרגישה כי המקומות שאנחנו נמצאים בהם הם שונים, מרוחקים, אחרים.

ויותר ויותר נדמה לי כי חוטאים אנחנו בלא לנצל הזדמנות פז וללמוד להתרכז במהות מילדינו. בכמה היא פשוטה ונצחית. בימים גועשים, לקראת החלטות די גורליות, אני מופתעת לגלות עד כמה סדרי עדיפויות שלי שונים בפועל ממה שהייתי מאמינה שיהיו. עד כמה מה שחשוב לי הוא כאן, פועם וחי, ללא קשר למקום, למועד, לסביבה. והוא הווה. כל מה שנותר הוא להתרכז בו ולהחזיק בשתי הידיים, ואפילו יותר מזה - בכל הגוף. ואז המעוף הופך להיות רחב יותר, התעוזה משתלטת, ההגיון משתלב עם הלב...

משהו לקינוח...

ללא הקדמות. ללא הסברים. ללא קשר עקבי ביניהם. משהו שהשאיר רושם עלי. כתבה. מחשבות. ציטוט. יצירה. צילום. לעיתים עם תרגום קצר. לעיתים ללא כניסה לפרטים. רק הלינק. יש לי כל כך הרבה במה לשתף. וכל כך מעט זמן לעשות כן. בוחרת לשתף גם אם לא אספיק לפרט...

"בכל פעם שאנו מלמדים את הילד דבר-מה, אנו מונעים ממנו את האפשרות להמציא אותו"

ז'אן פיאז'ה

מאמינה בכך בכל ליבי....