צ'ופו מצלם: אנחנו בשבוע ה-38 להריון

מגדל וורוד-1

המגדל הורוד (The Pink Tower) הוא אביזר מונטסורי קלאסי שני שהכרת. גם הוא, כמו הגלילים עם הידיות, מאפשר לך להתנסות בחקר המידה, ויזואלית ומוחשית, ולבסוף ישמש בסיס איתן להמשגתה המופשטת. עבודה עם המגדל גם מגבירה את מודעותך להמצאות המידה בסביבתך, את יכולת הריכוז שלך ואת הקואורדינציה.

המדובר בעשר קוביות בצבע ורוד בהיר. יש דעות חלוקות לגבי הבחירה של מריה מונטסורי לשימוש בצבע ורוד - כעקרון, המטרה המרכזית היא למשוך את תשומת ליבו של הילד, אך גם לא להסיחו יתר על המידה מהתמקדות בעבודה עצמה. בכל מקרה, אני בחרתי לקרוא לאביזר זה "מגדל", מבלי לציין את צבעו, כי אינך עוד מתמצא בצבעים. מה שהרבה יותר חשוב הוא כי הקוביות הן בגדלים מדורגים בהתאמה מוגדרת - 10 קוביות, כשהגדולה היא 10X10X10 ס"מ, והקטנה ביותר היא 1X1X1 ס"מ. הכל מחזר אחרי הטמעה בלתי מודעת במוחך של השיטה העשרונית הנהוגה ברוב העולם.

כאן המקום להודות כי לא היה לי נוח עם רוב ההדגמות שמצאתי לעבודה עם המגדל הוורוד. משהו תמיד לא הסתדר. ב-"The Discovery of The Child" מריה מונטסורי אינה מדייקת בהצגה מדוקדקת של אביזר זה, אך הטעמים שהיא מפרטת מאחורי העבודה עם המגדל, לא התיישבו אצלי עם ההדגמות באלבומים השונים שהכרתי. עד שראיתי את הרצאותיה של Margaret Homfray, המציגה לעיתים מבט מרענן, אם כי שונה מהזרם המרכזי המונטסוריאני. ולרוב, אני מוצאת את עצמי מזדהה יותר עם פרשנויותיה. בניגוד לרוב כיתות מונטסורי, היא אינה מסדרת את המגדל לפי הסדר המדורג, בין אם בעמידה או בשכיבה, על המדף. לדעתה, בניית המגדל מחדש בעת החזרתו למדף, עומדת בניגוד מוחלט לנטייתו הספונטנית של הילד, שלמעשה סיים לעבוד עם המגדל, וכל מה שהוא חפץ בו עתה, הוא לסדר אחריו ולהחזיר את סביבתו לקדמותה. אני מאוד מתחברת לנימוק זה. כך שאצלנו, המגדל פשוט מונח כערימת קוביות על המדף. השוני הנוסף הוא בלקיחת הקוביות לשטיח העבודה. בדרך כלל, מדגימים לקיחה הדרגתית של קוביה אחר קוביה, כל פעם אחת, כשכל אחת מהן מוחזקת בשתי ידיים. מרגרט מדגימה לקיחה ספונטנית ואקראית של הקוביות. שוב, אני מסכימה יותר עם הצגה זו, כי היא שומרת את כוחותיו של הילד ואת ריכוזו לעיקר העבודה, והיא בניית המגדל.

אלמנט שונה נוסף הוא בתפישת הקוביות. מרגרט מדגישה את חשיבות התפישה של כל הקוביות באצבעות יד אחת, כך שהן מקיפות את כל צלעות הקוביה. רק כך הילד יוכל לחוש פיזית את גודל הקוביה, ואת השינויים החלים בהבדלים שבין הקוביות. רק כך שריריו יבינו באופן מוחשי את מה שמוחו ילמד בשלב מאוחר יותר בהבנה מופשטת. לפרשנות זו אני מוצאת חיזוק ישיר בדבריה של מריה מונטסורי (בעמ' 126 בספרה). הקוביות הגדולות יותר הן כבדות, וילד נדרש לעשות מאמץ פיזי בידו הקטנה, וכך היא נמתחת ומתחזקת. הן גם גדולות יותר בהיקפן, ולכן הוא לומד למתוח את כף היד שלו עד שהוא מצליח לתפוש את הגדולה ביותר ביד אחת.

וכך נראית עבודתך עם המגדל. אתה פורס את שטיח העבודה שלך. העבודה עם המגדל מתבצעת על השטיח בלבד, ולא על השולחן. מעביר את הקוביות לשטיח - אתה קובע כמה קוביות תיקח בכל פעם מהמדף. מניח את הקוביות באופן אקראי על השטיח. לוקח את הקוביה הגדולה ביותר ומניח אותה במרכזו של השטיח. ואז לאט לאט בונה את המגדל, מקוביה הגדולה ביותר עד הקוביה הקטנה ביותר. כל קוביה מונחת בדיוק במרכזה של הקוביה הקודמת, מה שמשאיר שוליים דקים מסביבה. כשהמגדל בנוי, מפרקים אותו בהורדת הקוביות אחת אחת (מריה מונטסורי דווקא הדגישה כי הילדים מפרקים את המגדל בבעיטה, בניגוד שוב לכל הדעות הקיימות; בעניין זה החלטתי פשוט לעקוב אחריך - לשמחתי, בינתיים אתה מפרק את המגדל קוביה אחר קוביה, אך אם אי פעם תפרק אותו בדחיפה, לא אתערב). אז אתה מחזיר את הקוביות למדף. גם הפעם, אתה מחליט כמה קוביות אתה נושא בכל פעם. על המדף אתה מסדר את הקוביות בערימה אקראית.

כשהדגמתי את הפעילות הזו, הקפדתי על כמה כללים: עשיתי מאמץ מוגבר בהדגשת החיפוש אחר הקוביה המתאימה - בשתיקה, רק בעיניים; לקחתי אותה בתנועה מכוונת, כשאצבעותיי מקיפות אותה בכל הצלעות; הנחתי אותה בתנועה אחת מדויקת במרכז הקוביה הקודמת (לא תיקנתי את האי דיוק בהנחתה, כדי שלא תחשוב כי זה חלק מהעבודה); עשיתי הפסקה לפני לקיחת הקוביה הבאה בתור; אחרי שבניתי את המגדל, עשיתי סיבוב מסביבו והתרשמתי ממנו.

ושוב, לא יודעת מה מדהים אותי יותר - גאונותה של מריה מונטסורי, או תוצאות יישום הגישה עליך.

הצגתי לך את העבודה עם המגדל כמה פעמים. בפעם הראשונה לפני כחודש. 3-4 פעמים לאחר מכן, שוב ביקשת כי אני אדגים לך. לא ניסית ולו פעם אחת לבנות את המגדל.

ואז, לפני שבוע, ללא כל אמירה מצידי או מצידך, לפתע בחרת בפעילות זו.

ובנית את כל המגדל... מהתחלה עד הסוף... ללא כל שגיאה! כל ההתלבטויות שלי נפתרו בן רגע. התלבטתי אם אני צריכה לציין משהו לפניך, כמו שראיתי שהופיע ברוב האלבומים - משהו בסגנון: "עכשיו בוחרים את הקוביה הגדולה ביותר". כמה אני שמחה שהייתי סבלנית מספיק ושקטה עוד יותר. גם הפעם, המנגנון לבקרה עצמית (control of error) הכל כך מדהים בכל אביזרי מונטסורי, דיבר בעד עצמו. הקליטה הוויזואלית שלך היא כל כך מושלמת וטבעית, כי כל מה שנדרש הוא לתת לך זמן להבין בעצמך כי טעית והנחת קוביה לא נכונה. ובמילים של מריה מונטסורי: "הכל נעשה במטרה לכוון את העין להבחין בטעות ואת היד - לתקן אותה" (בעמ' 127 בספרה). וכך באמת היה - אם טעית, תיקנת את עצמך מבלי כל התערבות הכל כך מיותרת מצידי. וזה מדהים - הייתה זו הפעם הראשונה בה דירגת משהו!

כמובן, זה עוד לא סוף פסוק. נדרשת עוד התנסות מרובה מצידך בבניית המגדל, עד שתוכל, בין היתר, להניח כל קוביה במרכזה של הקודמת, בהנחה מכוונת אחת. הכי קשה לעשות זאת בקוביות הקטנות - נדרש ריכוז גבוה, מוטוריקה חזקה, יד יציבה, תיאום גבוה בין עין ליד.

ואת כל האמור יכולתי להחליף בתמונה בודדת אחת זו שלך. אחרי שבנית את המגדל. האם החיוך המסופק והגאה כל כך על פניך מדבר מספיק בעד עצמו?

השפה שנלדמת באמצעות המגדל היא: קטן/גדול, יותר קטן/ יותר גדול, הכי קטן/ הכי גדול.

ללימוד מעמיק יותר, אנא ראו את הרצאתה המצולמת של Margaret Homfray (וגם את הכתובה), ואת ההדרכה באתר של AMI.

אהבתך לים

אהבתך לים היא בלתי מוסברת, קסומה, עתיקת יומין וכובשת.

למרות שדי ממבט ראשון נזכרת בקסם שהים משרה עליך, עברנו כמה תקופות, שבהן הבעת רצון פחות נלהב להכנס למים. החול - נגד החול לא הייתה לך מילה אחת לא מתלהבת לומר. הורים רבים מרגישים כי הים שייך לקטגורית תופעות שילדם צריך להתרגל אליהם. איננו מאמינים במשהו כזה בכלל, ובנוגע לים במיוחד. ואכן, מעולם לא איצלנו אותך, לא במילים ולא במעשים, להתקרב למים, אם לא חפצת בכך.

והיום... מדהים לראות את מה שקורה היום. היום, לרוב, העוברים והשבים מחפשים את ההורים של הפעוט הרץ ונכנס לעומק, שבו המים מגיעים לו כמעט עד הכתפיים, מבלי להיות צמוד לדמות מבוגרת אחראית בקרבו (טוב, למעט הפעמים, בהן אמא שלי מצטרפת לטיול לים).

אתה אוהב להכנס איתנו למים עמוקים ולקפוץ מעל הגלים. אך המשחק האהוב עליך הוא להשאיר אותנו במים, ואז לבד לבד, לצאת מהמים, ולרוץ לתוכם, עד שאתה מגיע אלינו. וחלילה. הגלים באים בחוזקה, מנדנדים אותך, אך נראה כי זה רק גורם לך הנאה נוספת - למצוא את שיווי המשקל הדרוש להשאר על הרגליים בהם. ואם אתה נופל, או שהגל שוטף אותך, ואתה כמובן ישירות מחפש אותנו, אנחנו פשוט צוחקים. למרות שליבי צונח. אך בתור אחת שלא הייתה מסוגלת להכנס למים עד שהמבוגר האחראי עליה היה מלווה אותה, והיא הייתה נצמדת על צווארו, כמו כל הילדים האחרים בסביבה (ואם לא מובן, אז המדובר באבא שלך), בזכותך הבנתי, עד כמה דווקא במים חשוב לא לעשות עניין, לא מוגבר ולא בכלל, וליצור חשש ממים, ששנים רבות מאוחר יותר לא יצליחו להניע מהלכנע לו. רק לאחרונה, אני אמיצה יותר. בזכותך, ובזכות מה שהייתי רוצה לשדר לך.

ולאור כל האמור, אין להתפלא שאיננו מפספסים כמעט סוף שבוע מבלי להגיע לים. גם עם הבטן ההולכת וגדלה...

נ.ב. חוץ מהתמונה האחרונה, שצולמה לפני שבוע, כל התמונות צולמו לפני כמעט חודשיים...

נזכרת בעצות פרקטיות

אין זמן טוב יותר מעכשיו לרענן את הרשומה שפרסמתי לפני כשנה, ובה העצות הפרקטיות שהייתי יכולה לחלוק עם האמהות שבדרך. בדיוק לאחרונה חשבתי כמה טוב שהכנתי אותן - כמות הפעמים שעיינתי בהן לאחרונה מדברת בזכות עצמה...:)

נ.ב. התמונות צולמו בדיוק לפני שבוע, עת נכנסנו לשבוע ה-38 להריון...

אבא כותב: הולכים לישון.... ביחד

אתמול זה קרה בפעם השנייה השבוע. כאשר הצגנו לך את השאלה, עם מי אתה מעדיף ללכת לישון, אמרת :"אבא".

מזמן כרסם בי החשש: מה יקרה כאשר אחותך תיוולד? וכיצד תלך לישון, אם אמא תהיה עסוקה בטיפול או בהנקה שלה? כפי שאתה תמיד נוהג לעשות בדרכך המופלאה - ענית לי על השאלה. יש בך איזו רגישות מופלאה לחוש בדיוק מה מטריד אותנו או מה אנו מבקשים, ואז, בלי הכנה מוקדמת- פשוט לעשות זאת.

אין ספק כי זו חוויה מופלאה להרדם ביחד איתך למרות ,שאני מניח, כי אני נרדם לפניך בהרבה.

אם כך, מי משכיב את מי לישון?

שידת היצירה

אני חושבת שלאורך הדרך, הגענו למסקנה שמה שעובד טוב מבחינתנו לפחות בשלב זה של המשפחתיות שלנו, הוא הפרדה בין פינות העבודה השונות. אולי העובדה שאין לנו חדר לימודים מוגדר הביאה לכך; אולי היה זה קשור בכך כי את רוב הזמן אנחנו מעבירים במרחב המשפחתי שלנו, ואינך עוד בגיל בו תתבודד לבדך בחדר הלימודים שלך; אולי הסיבה לכך היא כי הפרדה מוגדרת תומכת בהמצאותך בתקופת הרגישות לסדר (sensitive period for order); ואולי זה בכלל נובע באמונתו בלימוד ספונטני ונגיש, מבלי התערבות מיותרת ואל נחוצה מצידנו.

כך או כך, לפני כשבעה חודשים (אולי יותר), ייחדנו שידה קטנה לאחסון פעילויות יצירתיות שלך (art cabinet). היא ממוקמת סמוך לשולחן הקטן שלך, מה שמאפשר לך גישה נוחה אליה.

במגירה מצויים דפים בגדלים שונים (חוץ מהדפים בגודל A3 שאינם נכנסים לתוכה, וכרגע נמצאים בחדר העבודה שלי, עד שנצליח למצוא מגש בגודל מתאים ולשים אותם מתחת לכן הציור), וגם סלסלה ובה רצועות בד ונייר לגזירה במספרים.

במגירה העליונה בשידת היצירה (בסדר מימין לשמאל): סלסלה להדבקת צורות גאומטריות בדבק סטיק (כרגע גיליתי עוד משהו שלא כתבתי לגביו) עם דף נייר, הצורות והדבק; קופסה קטנה ובה פסטל משעוות סויה; מדבקות; סלסלה עם מספריים, ומאחוריה קופסא לאחסון גזרים שגזרת.

במגירה התחתונה: (בסדר מימן לשמאל): דלי עם פחית ועם מכחול צבע לציור בצבעי גועש; קופסא עם בצק משחק; קערה עם נר שבת לקישוט עם פיסה קטנה של שעוות דבורים (פעילות שבינתיים קצת נסוגה לאחור, אך אני מניחה כי עוד נשמע עליה).

לצערי, אי אפשר היה להכניס לתוך שידת היצירה שלך את החומרים הנדרשים לציור בצבעי ידיים. אז בינתיים הם נשמרים בארון עם כלי המטבח שלך...

משייף במשייפת

זה היה רק עניין של זמן עד שתגלה את קיום המשייפת. מדהימה המשיכה שלך לכלי עבודה למיניהם. ואולי לא כל כך מפתיעה, לנוכח העובדה כי כמעט כל סוף שבוע מתבצעות בביתנו עבודות שיפוץ, תיקון או בניה. בכל מקרה, כשרק התחלת לעבוד עם המשייפת, חשבנו כי תשתמש בה כמשחק. כמו שאתה משחק עם המקדחות של אבא - בכאילו. אבל אז, הסתכלנו אבא ואני אחד לשניה בעיניים, וחשבנו: מדוע בעצם שלא תוכל לעבוד עם המשייפת באמת? ומה אם היא מחוברת לחשמל??? אני מניחה כי לא להרבה הורים הייתה עוברת מחשבה זו בראש. אך אלה הם אנחנו. חשבנו פשוט כי הנה באה לנו הזדמנות מצויינת להכיר לך עבודה עם כלי המחובר לחשמל, תוך כדי שמירה על כל כללי הבטיחות המעורבים בכך. עדיף שננצל אותה. כך נוצרה פעילות זו.

המשייפת אינה נשמרת עם יתר הכלים שלך בפינת העבודה שלך. היא מצויה במקום שרק בסיוענו תוכל לקחת אותה - כך נדע תמיד כי אתה עומד לשייף. בכל זאת מדובר בכלי חשמלי, ויתר כללי הזהירות נכנסים לתמונה. הינך גם תמיד נועל נעלים בעת העבודה עם המשייפת. אתה מביא את המשייפת לשולחן העבודה שלך (work bench), מביא גם קרש אותו אתה עומד לשייף. בנוסף, כמובן, אתה מביא גם חוט מאריך (מסיבה לא כל כך ברורה, אך כל כך מקסימה, אתה פשוט מאוהב במאריכי חשמל - לא באחד, אלא בשניים). אתה מחבר את המשייפת למאריך, ולעיתים גם את המאריך למאריך נוסף, ורק אז מבקש מאיתנו לחבר את המאריך לשקע חשמל (זה הפך במהרה לסלוגן: "רק מאמה אבא חשמל"). ואז אתה משייף לך להנאתך. המדהים הוא כי פעילות זו לא פגעה גם במשחק שלך (open ended imaginative play) - יש פעמים שאתה מבקש להוריד את המשייפת, אך אינך רוצה לחברה לחשמל ולשייף באמת, אלא פשוט משחק איתה...

מורח קרם על הבטן ההריונית

בזמן האחרון העתקת את הפעילות של "פתיחת קופסאות וסגירתן" לחיי היומיום שלנו. אתה אחראי על פתיחת כל הקרמים שלי מדי בוקר. אתה גם מורה על סדר מריחתם. וכמובן, אתה גם מורח קצת מכל אחד על עצמך. לבסוף, אתה סוגר את כל הפקקים. "קרם בטן" שלי הוא האהוב עליך מכולם כרגע...:)

מודד לחץ דם

מדידת לחץ דם היא חלק אינטגרלי מההריון הנוכחי. ואתה עד פעיל לכך. מעבר לאיור מWaiting for Baby" by Rachel Fuller, היית גם נוכח איתי בכל המדידות הרבות - בין אם אצל תמר, או אצל אתי בטיפת חלב.

כך שאי אפשר באמת להתפלא שיום בהיר אחד, לקחת בידיך אוזניות, מחשבון, מטען סוללות של המצלמה וניגשת אלי למדוד את לחץ הדם שלי. ואחרי שביקרנו שוב אצל הרופא, לכל הפרוצדורה נוסף גם ריבוע של נייר טישו, ומדידת לחץ הדם נלקחת גם מהבטן שלי (תרגום חופשי של אולטרסאונד על ידך). אם אני צריכה למדוד לחץ דם שלוש פעמים בשבוע, בזכותך, אני מודדת אותו שלוש פעמים ביום. למזלנו, עוד לא גילית כי למעשה יש לנו מכשיר דיגיטלי של מדידת לחץ הדם בבית (לקחנו מ"יד שרה"), אחרת, נראה לי, אהבתך הרבה למקדחות ולמשייפת, הייתה מוחלפת מבלי להניף עפעף...:)

מודד בגדי תינוקות

ההכנות נמשכות אט אט. בין היתר, אני עוברת על מיליוני שקיות של בגדי תינוקות - שלך, של חברות, שוב שלך... וכמובן, אתה לוקח חלק פעיל מאוד בכך. וברקע, קיים, כמובן, האיור הזה מWaiting for Baby" by Rachel Fuller.

אחת הפעילויות האהובות עליך היא מעבר על בגדי התינוקות, והנסיון למדוד אותם על עצמך.

לעיתים, אתה ממש מבקש שנקח שקית עם הבגדים "ממש ממש ממש קטנים" ונעבור עליהם.

אנחנו עוברים על כל השמות של כל הבגדים המיוחדים: אוברול, בגד גוף, מכנסיים.

משום מה, מה שכבש את ליבך הוא האוברול. יכול להיות שזה הצליל המיוחד של מילה זו, יכול להיות שזה הספר, ויכול להיות שאלה האוברולים הרבים של אלמה.

לא משנה מה, אתה התאהב באוברול. אחד הסיפורים האהובים עליך הוא על הפעם ההיא, כשהיית ממש ממש ממש ממש קטן, וישנת עם אוברול. אתה מספר את הסיפור הזה בכל הרגעים הכי בלתי צפויים. לעיתים הסיפור מופנה כלפינו. לעיתים אתה פשוט מספר אותו לעצמך. בשקט בשקט. כמעט בלחש. ובמידה כמעט דומה, עיסוקך הרב היום גם בסוגיית "קטן"/"גדול". האם אתה קטן או גדול? ואם קטן, אז קטן רק או ממש קטן או ממש ממש ממש קטן. בדרך כלל, אם אתה מתעקש ממש לדעת, והפניית השאלה בחזרה אליך לא עוזרת ("מה אמא חושבת?"), אני עונה "קטן". כבר מזמן החלטתי - הראשון שיקרא לך "גדול", יהיה אתה, ולא אנחנו.

נ.ב. בתמונות אני בשבוע ה-35 להריון...