חשיבות השימוש בשפה

מאז שנולדת, דיברנו אליך. תיארנו לך את מה שהיה מסביבך, את מה שעמדנו לעשות לך ואיתך, את מה שהיית עושה אתה. לפני שהתחלנו לדבר איתך, תמיד יצרנו קשר עין איתך. החשיבות של דיבור פנים מול פנים גדולה מאוד - היית חייב לראות, וגם לשמוע, את תנועות הפה שלנו כדי להבין איך מבטאים את המילים. אם היית מרוכז במשהו, חיכינו כשתסיים, ואז היינו קוראים בשמך, ורק אחרי שהיית מסתכל עלינו, המשכנו לדבר. אמרנו משהו וחיכינו לתגובתך. כמובן, ביקשנו את רשותך לפני שהתכוונו לעשות מעשה כלשהו - למשל, להחליף לך טיטול. דיברנו לאט, בקול רך, בשפה פשוטה וברורה. ברגע שהתחלת לפטפט, וזה קרה די מהר, שיתפנו פעולה איתך. דיברנו בשפה שלך. ניהלנו איתך שיחות ארוכות בהתאם לסוג הצליל שאימצת - בקולות גרוניים, בצקצוקי לשון, בצחוק בתנוחת הג'וק ההפוך, בשיעולים, והיום ב"AH", ב"TA TA TA TA TA", בנשיקות, בשריקות שפתיים (כמו בתמונה בסוף הפסקה). זו אחת הפעילויות האהובות עליך.

אני חושבת שאין צורך להרבות בלהסביר את חשיבות השימוש בשפה יפה, מדויקת וברורה. כבר ציינתי זאת פעם. כבר אמרתי שלדעתי, השימוש בשפה מעיד על אישיות המשתמש בה. בנוסף לכך, אתה נמצא בעיצומה של תקופת רגישות לפיתוח השפה (sensitive period for language). בשל כל אלה, בין היתר, אני גם כל הזמן שוקלת את מה שאני הולכת להגיד לך. הכבוד לשפה והכבוד כלפיך - שניהם מכתיבים את הבחירה שלי בביטוי בהם אשתמש. את שניהם הייתי רוצה להוריש לך.

אני לומדת כל הזמן, איך להגיד לך דברים בצורה נכונה יותר ומדויקת יותר. למשל, אם ארצה לבקש ממך ללטף מישהו בעדינות, אומר לך: "בעדינות, מתוקי, בעדינות", ובשום פנים ואופן לא אגיד: "תעשה לו טובה" (אני יודעת שהרבה קוראים שלנו מרימים גבה ברגע זה - תסלחו לי, אך מצטערת, לא יכולה להתאפק ולא לציין, כמה השימוש בביטוי הזה צורם לי - גם כי המשמעות המילולית שלו היא שונה לגמרי מהכוונה המקורית שלו, שהיא להדגים ליטוף, וגם כי באמת, כך מדברים לכלב אולי שעומד לבצע פעלול מסויים ולא לאיש קטן שאמור להביע חיבה). לאחרונה גם שינינו את השימוש ב"רגע", כשרוצים שתחכה לנו, ל"סבלנות, אנחנו כבר איתך" - הרי בסופו של דבר, לכך מתכוונים ב"רגע" (עוד חסר שנרים גם שלוש אצבעות..:).

אני משתדלת תמיד לזכור להדגים לך באופן פיזי למה אני מתכוונת בעל פה. למשל, בדוגמא הקודמת, אקח את היד שלך ויחד נלטף את בר המזל, וגם אלטף אותך תוד כדי שאגיד לך: "אני מלטפת אותך בעדינות".

אני לומדת איך לא להשתמש במילים ובתיאורים מיותרים, ואף מטעים. למשל, לא לשאול אותך על כל דבר: "נכון?", כמו לדוגמא: "איזה יום יפה היום, נכון?", "כבר לילה בחוץ, נכון?".

אם ארצה להפנות את תשומת לבך לחתול, אגיד: "תראה, חתול", ולא אוסיף: "החתול של השכנה שלנו שראינו לפני כמה דקות בגן עם הבת שלה".

אינני מטעה אותך. למשל, לא אשאל אותך: "רוצה?" על משהו שאיננו נתון להחלטה שלך באותו רגע.

מיותר לציין כי אינני מקללת, ולו בצחוק (טוב, אני לא עושה כן בכלל), ומנסה להיות תמיד מנומסת וחיובית (גם זה אחד הכללים שלי לחיים).

אני לומדת כל הזמן. ואני גם קשובה כל הזמן למה שאנחנו אומרים לך ומנדנדת לאבא שלך לשנות את הביטויים שלנו, אם צריך, בהתאם..:)

זה לא פשוט, אני חייבת להודות. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מדקלמת בלב משפטים שארצה לומר לך ברגע מתאים. לא היה לי פשוט גם להתחיל להסביר לך כל דבר ודבר. אז ראיתי באיזשהו מקום דוגמא לרמת הפירוט שכדאי לרדת אליה - כמו לכתוב מתכון מפורט ביותר להכנת ספגטי, כולל התייחסות להיכן מוצאים את כל המצרכים. כך אני משתדלת לדבר. למרות שיש לי עוד הרבה במה להשתפר בעניין זה. מזל גדול שלי שגם אבא שלך מבין את חשיבות השימוש בשפה נכונה. אם פעם היו לו מחשבות על כך שמדובר בסמנטיות גרידא, היום נראה כי הצליח להשתכנע, כמה חשוב להיות מודע למה יוצא לנו מהפה ואיך. אינני רואה בכך מלאכותיות. נהפוך הוא. אנחנו המראה שלך לשימוש בשפה נכונה. התפתחות השפה משליכה באופן ישיר על התפתחות המוח, וכמובן, על התפתחות האינטלגנציה. וזו אחריות כבירה, שאך מובן שדורשת היא הכנה מינימלית לפחות.

אני מדברת איתך בשתי שפות. בדרך כלל בעברית, וכשרק שנינו נמצאים - ברוסית (אני לא רוצה לדבר איתך ליד אבא שלך בשפה שהוא אינו מבין - זה גם לא מנומס). אשתדל מאוד שתדע את שתיהן באותה מידה.

אינך עוד אומר מילים מפורשות, למרות שמאז ומתמיד אנחנו מבינים אותך. קל מאוד לעשות כן - צריך רק להקשיב לך. אינך מסמן "ביי", כמו שאינך מוחא כפיים. מאוד מצחיק אותי שאתה מנפנף כך בכל הסממנים הקלאסיים של ההתפתחות. כנראה, חוסר יכולת להטמע במסגרת אכן עובר בדם..:)

מה אתה כן עושה? אתה מנפנף לשלום בהרמת יד בתנועת מלכת אליזבת (כמו בתמונה בתחילת הפוסט כשהיית בן עשרה חודשים); אתה מרים ידיים כשאתה רוצה שנקח אותך, וכמובן מלווה את התנועה ב"Eh" (כמו בתמונה בתחילת הפסקה); אתה מושיט לנו ספר כשאתה רוצה שנקרא לך; אתה יוצא מהחדר לבד, כשאתה מתעורר; דברים מסוימים שאתה יודע שאתה אמור לעשות בצורה מסוימת, כשמזכירים לך - אתה חוזר לעשות אותם (כמו, לשמל, לרדת עם הרגליים); אתה עושה "Wow"; כשמבקשים ממך, אתה עושה את הדברים הבאים: אתה נותן לנו דברים ולוקח אותם מאיתנו בחזרה (אתה נון לנו דברים גם מיוזמתך); אתה מוציא דברים מהפה שלא היו אמורים להגיע לשם, אם רק לא נקפוץ בבהלה ונתן לך להגיב כשביקשנו ממך; אתה מוסר כדור; היום הבאת לי משהו שביקשתי (באת לחפץ, הרמת אותו והושטת אותו לכיווני); אתה מוריד סינר, כשאתה מסיים לאכול; אתה מכניס חפצים פנימה. כשאתה שומע מוסיקה, אתה ישירות מנענע את הטוסיק ורוקד, כשאני שרה לך, הרבה פעמים אתה מצטרף אלי בשירה.

כך אתה מניח את ראשך על הכתף שלנו

כך אתה מניח את ראשך על הכתף שלנו כשאתה עייף, או שאתה רוצה לישון. אלה הם רגעים בודדים, אך כל כך יקרים.

בהצלחה לאבאל'ה במעונו החדש!

סופסוף מצאנו סוג של פתרון לאבא. מקום משלו בבית של מכר. זהו הסטודיו הראשון של אבא שלך. ואני מאוד מאוד שמחה בשבילו. אני יודעת עד כמה היה חשוב לו למצוא מקום משלו, בו יוכל לשמור על הפרטיות שלו - לעבוד, לחשוב ובעיקר לצייר. ממממ.... אני מחכה בכיליון עיניים ליצירות החדשות שלו. שיהיה המון בהצלחה, אהובי. אני מאוד גאה בך. זו התחלה טובה בדרך לסטודיו כפי שהוא מופיע בחלומותיך...!

כמה שאתה אוהב את אבא שלך....

למרות שהחדר שלך התפנה כעקרון, מרגיש לי שצריך קצת לחכות עם המעבר שלך. אני חושבת שאחרי הזעזוע שחווית בתאונה, כדאי שיעבור קצת זמן עד שתתנסה בשינוי משמעותי שכזה. נראה לי כי נחכה עד אחרי יום ההולדת שלך. ואז נעשה את המעבר בהדרגתיות.

אתה אוכל קצת יותר טוב

ששששששששששששששששששששששששששששששששששש...

בימין האחרונים התחלת לאכול טיפה יותר טוב. כבר יומיים אתה מחסל בבוקר קערת דייסה שלמה. וגם במלך היום, את אוכל טיפה יותר (במקום 3 כפיות של ארוחת צהרים, 4:). והיום, אצל תמר, בפעם הראשונה ממש דרשת ממני להצטרף לשולחן בו אכלו כל האמהות, אחרי שראית שהוציאו אבטיח, וזאת למרות שכמה דקות לפני כן קמת מהשולחן שבע מסלט ומלחם שאכלת.

שששששששששששששששששששששששששששששששששששש....

תחושת הבטן תעזור לנו לדעת

היום קפצו לבקר אותנו שירה וזהר. היה מאוד מאוד נחמד. ביליתם לכם יחד בבריכה בחוץ.

זהר ואתה השלמתם פערים בסיפורים על דה ועל מה. כל פעם מדהים לראות אותכם ביחד. שניכם בנים. מפרידים ביניכם כעשרה ימים בלבד, ולכן אתם כמו שני תאומים - תמיד נמצאים באותם שלבים התפתחותיים, אך תאומים לא דומים - כל אחד מכם מיישם את השלב בו נמצא בצורה שונה.

גם שירה ואני דיברנו בינינו. אני מאוד אוהבת לדבר עם שירה. השיחות שלנו תמיד מלמדות אותי משהו, מבהירות לי משהו, משקפות לי משהו. אני בכלל התברכתי בחברות טובות, ואני מוקירה את הקשר בינינו מאוד. אחד הנושאים שעלו בשיחה היום עם שירה היה על איך יודעים... איך יודעים מה נכון איתכם ומתי. מעניין (אך, כמובן, לא מקרי) שזה גם הנושא שעלה היום במפגש האמהות אצל תמר. התשובה, כמובן, היא כי מקשיבים לעצמנו. בסופו של דבר, באוקיאנוס הזה של דעות ושל גישות, אין לנו על מי לסמוך מלבד תחושת הבטן שלנו. ואני גם מעדיפה שכך יהיה, האמת. כי בסופו של דבר אני חיה עם עצמי (ועם אבא שלך, כמובן, אך גם הוא שלם איתי כשאני שלמה עם עצמי:), וכדי לישון בלילה, אני חייבת להיות שלמה עם עצמי.

תחושת הבטן היא אכן אינטואיטיבית. אך היא גם ניזונה מהידע ומהחוויות שרכשנו. הידע כל כך חשוב! אתה כל הזמן מזכיר זאת בחוויות שאנחנו חווים ביחד. היום, למשל, עשית כן בדרך הבאה. היית עסוק בחקירת מחבת. זהר בא לקחת ממך את המחבת. לא נתת לו, ואך השמעת קול טרוניה. זהר הביט עלי. אלה המקרים שבתיאוריה אני תמיד "נרתעת" מהם. אני משתדלת ללמוד כל הזמן על איך להגיב בסיטואציות שונות. אך אז אני דואגת שבשעת המבחן, כשלראשונה יקרה משהו שעוד לא התנסנו בו די עד שהוא הפך להרגל, כל הידע שצברתי יתבלגן לי בראש, ובמקום להגיב, פי יתמלא מים, ואני אקפא במקום. איך אזכור איך להגיב?? אני שומעת אותך, אפרוח.... כמובן, מהבטן. כמו שהגבתי היום: "זהר, אתה יכול לשאול את עידן אם הוא יסכים לתת לך את המחבת". ורגע קט מאוחר יותר, הושטת לזהר את המחבת. הקשבת למה שאמרתי לו! תחושת הבטן הזו... איזה מזל שהבטן מחפה על הראש...:)

זו תמונתכם מלפני חודשיים, אז הייתם בני תשעה חודשים.

לעמוד בכל מקום - זה המוטו שלך כרגע

לעמוד, לעמוד ולעמוד. ואם כבר... אז לעמוד.

כך אתה מבלה את רוב היום. מנסה להיעמד בכל מקום אפשרי, בכל תנוחה אפשרית, בכל דרך אפשרית. אתה כבר ממש מסתדר לבד. מדי פעם אתה קורא לנו, אך לרוב אנחנו מעודדים אותך מרחוק, ואתה ממשיך לבד. נעמד ויורד לישיבה. זוחל ושוב. אתה גם עושה 4-5 צעדים מרקדים.

כמובן, הכי הכי אתה רוצה לעמוד בשולחן. ואם באמת נעמיק בזה, אתה הכי הכי רוצה להגיע לשיש במטבח כדי להשתתף בכל אשר יעשה שם... עוד מעט, אפרוח שלנו... תתאזר בסבלנות. עוד קצת, ונכין הרבה דברים טעמים ביחד.

בבוקר אתה מבלה עם אבא

בבוקר אני מתעלפת לישון. מבחינתי, הייתי ישנה עד מחר, אך בפועל אני ישנה עד מתי שאבא יכול להיות איתך (בדרך כלל, עד שעה 8:30). השינה שלי טרופה. אני מתעוררת בלילה גם כשאתה לא מתעורר, ולפעמים לא יכולה להרדם אחר כך במשך זמן מה. כך שבבוקר, אחרי שהנקתי אותך כשהתעוררת (בסביבות 6:00-7:30), אני חייבת להרדם לעוד איזו שעה. זו לא שינה ברציפות, אך גם זה משהו.

אבא קם לו מתישהו, בדרך כלל הוא מחכה שתעשה קקי..:), מחליף לך טיטול ואתם יורדים למטה. שם אתם מבלים את בוקר הגברים שלכם. אחרי שהוא מאכיל אותך בארוחת הבוקר, אתם באים להעיר אותי. אתה צוחק כבר בפתח דלת חדר השינה, וזה הצליל שאליו אני מתעוררת...

התעוררת ויצאת לבד מהחדר

אתמול בבוקר ישנת כהרגלך שנת בוקר. לאחרונה, השעות של השינות שלך טיפה משתנות. עד לפני כמה ימים היית ישן בבוקר בין 8:30-10:00 ובצהריים בין 12:30-14:00. בימים האחרונים השינות התחילו להתאחר (9:00-11:00, 14:00-16:00). אני חושבת שזה קשור בשינויים שעוברים עליך כרגע בגלל החזרה הכה מאוחלת לשגרה. אתה נע ונע ונע כל הזמן, וכמובן זה בא לידי הביטוי בשינה. בזמן האחרון לוקח לך יותר זמן להרדם - לפעמים גם שעה וחצי. לכן התחלתי יותר לשים לב לסימני העייפות שלך, כדי לא להיכנס לחדר השינה מוקדם מדי. שמתי לב גם שבין העירנות שלך לבין שנת הבוקר ומאוחר יותר לבין שנת הצהרים צריכות לעבור בערך שעתים וחצי. וכך אנחנו מתנסים בזמן האחרון.

אז אתמול בבוקר ישנת את שנת הבוקר שלך. אנחנו היינו למטה. אבא תיקן כל מיני דברים קטנים, ואני כמובן ישבתי על המחשב. ואז אבא אמר לי שהוא חושב שהתעוררת. אני לא האמנתי לו. לא זוכרת כבר כמה זמן אתה מתעורר בבכי, ולכן, כיוון שלא נשמע הבכי, חשבתי שאבא שלך טועה. אך אז שמענו את קולות הפטפוט העדינים שלך. התגנבנו במדרגות למעלה. בשקט בשקט. ואז ראינו אותך - בפתח הדלת הסגורה לחדר העבודה של אבא! מנסה להבין איפה אנחנו...:) מסתבר שהתעוררת, ירדת מהמיטה לבד, פתחת את הדלת וזחלת לך לעולם הגדול! בדיוק כמו שזה אמור להיות...

היום בבוקר, איך שהתעוררת, באת אלי למיטה, נעמדת לידי, נגעת בי וחייכת. לאכול אותך! ואז זחלת ישירות מחוץ לחדר. עד שאבא הצליח לקום מהמיטה, כבר היית באמבטיה מנסה לבדוק כמה דברים. מאוחר יותר, בשנת הבוקר, התעוררת בבכי, אך אחרי שנת הצהרים שוב התעוררת ויצאת מהחדר. עוד מוקדם לקבוע שכך יהיה עכשיו, אז כזה כייף לראות אותך מסתדר לבד בלי עזרתנו.

בימים האחרונים אתה גם יותר ויותר נרדם לבד על המיטה. כמובן, אני יושבת לידך. ועד שאתה לא ישן, אין סיכוי שאני יכולה לזוז ממך - אתה ישירות מרים את הראש, אם אתה לא נוגע בי בחלק מהגוף שלך. אך יותר ויותר אתה נרדם בעצמך, כשבין לבין אתה מטפס עלי, מניח את הראש על הברכיים שלי, מתהפך, אך בסוף נרדם לבד. מהפנט לראות אותך! פשוט מחזה אדיר! איך שהעיניים שלך פתוחות לרווחה, ולאט לאט (לא תמיד לאט האמת...:) נעצמות לשינה מתוקה...

כך נראת עכשיו פינת האוכל שלנו

עם כל התוספות שנוספו לאחרונה, כך נראים פינת האוכל והמטבח שלנו בימים אלה...

אתה בן אחד עשר חודשים!

מזל טוב, מתוק שלנו!

אני אוהבת את החגיגות הפרטיות שלנו! שלושתנו... ביחד... בבית. אני כל כך אוהבת את המשפחה הקטנה שלנו! אהבתי מאוד את הביחד עם אבא שלך לפני שהצטרפת, ומה שמדהים הוא שאתה זרמת לתוך הביחד הזה בכזו טבעיות. אני אוהבת את איך שבכל פעם שאבא ואני מתחבקים ומתנשקים, אתה עוזב את כל מה שהיית עסוק בו ומזדרז להצטרף אלינו. אין מה שיסיח את דעתך מזה. אין פעם שתפספס.

אני אוהבת שסופסוף חזרת לעצמך. כל כך דאגתי שהתאונה תשכיח ממך את האישיות שלך. אך ברגע שהצלחת להישען על היד הימין השבורה לפני כמה ימים, השלווה חזרה אליך! חייכת וצחקת גם אחרי התאונה, וכל הזמן שכנענו את עצמנו שהנה, התגברת עליה, אך רק בימים האחרונים הפנמנו באמת עד כמה בחודש האחרון היית רחוק מעצמך, וכמה באמת התאונה הזו השפיעה עליך. וסופסוף היא מאחורינו!

אני אוהבת אפילו את הרגעים הפחות קלים איתך - ובחודש האחרון היו לא מעט כאלה. אתה מביע את עצמך בשיא העוצמה, רק התחלת לעשות כן ורק התחלת ללמוד לדחות סיפוקים, והדרך עוד אאאאאאאארוכה, וזה לא תמיד פשוט - אך משום מה אני אוהבת גם את הרגעים האלה. גם כשאני לפעמים מתהפכת בקרבי ומגייסת את כל הסבלנות שיש לי (ואפילו מלווה מהשכנים..:), וגם כשאני מאבדת את השפיות לכמה רגעים בודדים, אני עדיין אוהבת את האתגרים האלה. כי בהם אתה גורם לי להתעלות על עצמי. אתה גורם לי להשתפר כל הזמן, לא להיכנע, לא להניח לעצמי, אתה מוביל אותי לרבדים היותר עמוקים שבי, גם אם לא תמיד אני מחבבת את מה שאני מגלה שם. אתה מאמת אותי עם עצמי. ועל כך, תודה לך.

אני אוהבת כל כך כל כך את זה שחזרת לנוע בשיא העוצמה. אני אוהבת את איך שאתה זוחל מרפק אחרי מרפק; את איך שאתה מתיישב, כשאתה מרים את עצמך משכיבה לאחור, או דוחף את עצמך למטה אחרי שנעמדת ליד הקיר, או יורד לישיבה ממשטח גבוה יותר, מתיישב על הטוסיק לאחור, או הצידה, או על הברכיים מקופלות מתחתיך; את איך שאתה מתהפך; את איך שאתה נעמד; את איך שאתה מתהלך בתנודות קלות כאילו מתנדנד על רפסודה, בצעדים קטנטנים, לפעמים, על קצות האצבעות, מתרומם ומתכופף. כל תנועה שלך אלגנטית ומעודנת (וזה לא פלא - שמך כן הוא). כל תנועותיך שלמות ועגולות, אין סוף והתחלה, רק ריקוד מדהים בקצב איטי ומתמשך. אתה מהפנט אותי בתנועתיות הקסומה הזו שלך - אני יכולה לשקוע בלהתבונן בך שעות.

אני אוהבת את איך שיערך מתעופף ברוח. כל שערה באורך שונה, ואני כל כך אוהבת את זה! אני אוהבת לראות את השמש משתקפת בשערך. אני אוהבת את איך שאתה נשכב בסטלבט בעגלה, עם רגל אחת מונחת על המעקה, והשניה מכופפת קלות. הרגלים האלה! אוך!! לאכול אותן, פשוט! אני אוהבת את איך שהן פעילות לא פחות מהידיים, את איך שהן תמיד נוגעות בי, במיוחד כשאתה יונק (הרגל ההפוכה לצד ההנקה נעוצה בבית החזה שלי) או נרדם (אז שתי כפות הרגליים חייבות לגעת בי באיזושהי צורה, גם אם הידיים לא נוגעות). אני אוהבת את איך שאתה שם לי את הראש על הכתף, גם אם זה קורה לרגעים ספורים כשאתה ממש עייף או שרק התעוררת. אני אוהבת את חום הגוף שלך! והריח שלך!!! חבל שאני לא יכולה לשמר אותו בבקבוקון קטן לשנים רבות נוספות.

אני אוהבת את איך שאתה מתרכז בדברים שמעניינים אותך. ריכוז שקט ושליו. אפשר ממש לחוש אותו. אתה אפילו מפטפט לעצמך כשאתה ממש ממש מרוכז: "TATA TA TA". כשאתה מסוקרן במשהו ורוצה לראות מה מתרחש שם, אני אוהבת את איך שאתה זוחל לעברו, אך במקום להגיע למקום ההתרחשות עצמו, אתה עוצר, מאריך את הצוואר שלך, כמו ג'רפה קטנה, ומסובב את הראש הקטן שלך הצידה. כאילו מציץ מעבר לקיר. כזה מתוק! ועוצר... לראות ממרחק בטוח, מה קורה. ואם אתה על הידיים, אתה פשוט מוציא את הראש הצידה, מעבר לכתף שלנו. ושוב, מציץ. הרבה פעמים, כשאני בורחת לרגע למחשב, והיית עסוק מאוד במשהו, ובכלל לא שמת לב שהלכתי, איכשהו אתה תמיד יודע שאני ליד המחשב, זוחל עד הקיר המפריד בין הסלון לפינת האוכל, עוצר, מוציא את הראש קדימה והצידה, וצוחק וצוחק וצוחק. כאילו אומר: "תפסתי אותך, אמא!". אני אוהבת כל כך את הצחוק המתגלגל שלך בפה מלא בשבע שיניים!

אני אוהבת את השעות הארוכות של שנינו בחדר השינה, לפני שאתה נרדם. אכן, לפעמים זה קצת קשה לי. אך לרוב, זו מעין מדיטציה בשבילי. אלה הם רגעים שאני יודעת שאני מאוד אתגעגע אליהם. אני אוהבת את איך שאתה מתעורר, קורא לי קצת בבכי, וכשאני מגיעה, מתחיל לינוק, ואז, כשעינייך עדיין עצומות, פתאום מנענע את הטוסיק, וכשאני מנענעת את שלי בחזרה, מחייך, כשהפטמה שלי בין השיניים שלך, ואז מציץ בעיניים חצי פתוחות... וצוחק! זה טקס התעוררות שלנו משנת בוקר וצהרים. אני אוהבת את איך שאתה רק שומע את המוסיקה ומתחיל לנענע את הטוסיק. אני אוהבת את איך שאתה מפטפט בעדינות: "AAAA". בא לאבא ומחכה שיענה לך, ואז מסתובב אלי, חוזר על הפטפוט ומחכה שאני אענה לך. או שמדבר אלינו בניענועים. אני אוהבת לראות אותך מפריח נשיקה לכיווני, מחייך ומחכה שאשלח לך נשיקה בחזרה! אני אוהבת את נגיעות הפה הקטן שלך ביד שלי, כשאתה מלקט ממנה חתיכות של אוכל - כמו ציפור קטנה.

אתה הסיבה לכך שאני כל כך אוהבת לכתוב לך. בלוג על הורות, בלוג על גישת מונטסורי, בלוג עלינו. כמה שאני כותבת, יש עוד כל כך הרבה שאני לא מספיקה לכתוב עליו. יש עוד כל כך הרבה שאי אפשר להעביר במילים. אני אוהבת שהעיניים שלי נעצמות כבר לגמרי, ואני מנהלת איתן משא ומתן... תנו לי לכתוב עוד כמה מילים. בננו המתוק, אני אוהבת אותך!

כך אתה מביע "Wow!"

כשאתה שמח ממשהו, למשל, מצליח להכניס קוביה לתוך קופסא, או להעיר את כל החפצים מסלסלה לסלסלה, או כשאתה פשוט מתפעל מהספר, אתה מרים את הידיים למעלה בתנועה קצרה ומהירה, וכמובן תוך כדי אנחה קצרה (אתה מאוד אוהב להיאנח)..:) הרבה פעמים קודם לזה גם הפטפוט המתוק: "TA TA TA TA TA TA TA".

אפרופו, אחרי שאתמול דיברנו רבות עד כמה אתה דומה לנו, היום הזכרת לנו שאתה בכל זאת ישות כשלעמו (וטוב שכך:). מסתבר, שאתה בכל זאת לא ממש מתנגד לכבד...:)

איך אתה דומה לנו גם בדברים האלה?!

אכן, אתה הבן שלנו. בכך, נראה לי, אנחנו כבר באמת מאמינים. אך יש דברים קטנים שאף אחד לא ממש הכין אותנו אליהם, וגם קשה מאוד להבין איך בדיוק הם קורים. יותר נכון, כדאי לנסות להפסיק לעשות כן. כי בכך טמון סוד הטבע!

אחד הדברים האלה שכה קשים לפענוח הם הדברים הקטנים ש"ירשת" מאיתנו. למשל, השינה שלך קלה, בדיוק כמו השינה שלי. אתה ישן על הבטן בתנוחה שהיא בדיוק כמו התנוחה של אבא שלך. אתה חייב את השקט שלך ולא סובל שמטמטים לך את השכל, בדיוק כמונו. אתה אוהב פירות, בדיוק כמו שאני אוהבת. מאז שהיית בן אפס, אתה מתעטש אלפי פעמים באפצ'י חזק חזק, פעם אחרי פעם, עד שכולם יוצאים, בדיוק כמו שאבא שלך עושה. אתה לא סובל חום, בדיוק כמונו. אתה אוגר אוכל מאחורי הלחיים שלך ומסתובב כך לפעמים גם חצי שעה לפני שאתה בולע אותו, בדיוק כמו שאני הייתי עושה כשהייתי בגילך (מממ... איזה מלאך הספיק לספר לך על כך לפני שחזרת אלינו..?:) למזלי, הוא שכח לספר לך שאני הייתי יורקת אותו בסוף).

והיום קרה עוד דבר "בדיוק כזה". אבא שלך הכין לך היום לראשונה כבד. אני מתעבת כבד! ממש החזקתי את עצמי שלא להקיא (סליחה על הפירוט שניתן לצורך המחשה בלבד), כשפוררתי לך חתיכת כבד לארוחת הצהרים. מי המציא את המרקם הזוועתי הזה?! אך כשהגשתי לך אותו, חייכתי חיוך רחב, וסיפרתי לך דברים נפלאים על הכבד שהתכוונת לאכול. ואז לקחת חתיכה לטעום, כהרגלך.... חבל שלא הייתה לי מצלמה! היית חייב לראות את הפרצוף המעוקם שלך ברגע שטעמת את הכבד! חבל שאבא שלך היה בפגישה ולא ראה את זה!

ובכל זאת, רק כדי להיות בטוחים, ננסה לתת לך את הכבד גם מחר...:)

שימוש בשטיח אישי

ילדים קטנים הכי אוהבים לבלות את זמנם על הרצפה. בחוכמתה הרבה, ניצלה מריה מונטסורי עובדה זו והנהיגה כלל כי העבודה של כל ילד תתבצע על שטיח אישי (rug) על הרצפה (או ליד השולחן בגדלו). השימוש בשטיח נועד להגדיר את תחום העבודה, ובכך גם לסייע להגברת הריכוז (תוכל להתרכז רק בעבודה אחת שנמצאת כרגע על השטיח). כשתגדל, תוכל להשאיר את העבודה שלך על השטיח, בזמן הארוחה למשל, כדי לחזור ולסיימה מאוחר יותר.

גם הפעם לא מצאתי אזכור מיומן לגבי הגיל שבו כדאי להתחיל להשתמש בשטיחים אישיים. יש הטוענים כי ממש מלכתחילה כדאי להרגיל את הילד לשימוש בשטיח, ויש שאומרים שרק בסביבות גיל 18 חודשים כדאי להתחיל בכך. כעקרון, אני נוטה להסכים עם האסכולה השניה.

לא בטוחה לגמרי אם כדאי לחכות עד גיל של שנה וחצי, אך גם לא נראה לי כי כרגע לקיחת השטיח לפני כל פעילות והחזרתו אחר כך למקומו יהיו אפקטיביות בשבילך. יתרה מכך, כרגע, כשאתה בשיא התנועתיות וההתעניינות שלך, נראה לי כי זה אך יפריע לך. ובכל זאת, אני מנסה להנהיג עקרון שנעשה כל פעילות על מזרן פעילות. אמנם לא לוקחים ולא מחזירים אותו, אלא הוא תמיד נמצא במרכז הסלון, אך נראה לי כי בדרך הזו תתרגל לרעיון כי כל עבודה מבוצעת במקום אחד. כמובן, אם אתה באמצע ההתעניינות במשהו, או שאני רואה שאתה בדרך לביצוע משימה כלשהי, אינני מפריעה לך בהבאת כל פעילות למזרן. העיקר - טיפוח ההתעניינות החושתית שלך כרגע, וההגנה על ריכוזך בה.

כך נראית סביבת העבודה שלך בימים אלה (סביבה מתוכננת ובטוחה - prepared environment). הגדלתי את כמות הפעילויות, יחסית ללפני חודשיים ופיזרתי אותן.

חשיבות הדוגמא האישית

כל מה שאנחנו עושים הוא הדגמה לא פורמלית - של התנהגות, של התנועתיות, של השפה. אני לא יכולה להדגיש את חשיבות הדוגמא האישית שלנו עבורך. לא צריך לדעת כל דבר על התורה המונטסורית, כדי להבחין בכך שאתה מחקה כל דבר שאתה רואה אותנו עושים. מוחך קולט (absorbent mind) כל הזמן מידע מסביבתך. בין אם אתה שמח ומאושר, לבין אם אתה עייף וחסר סבלנות. ולכן כל כך חשוב שמה שנעשה יהיה מדוגם - כדי לא להטעות אותך. זו אחריות גדולה! ואני לא מגזימה.

מדהים לראות עד כמה באמת אתה מפנים הכל. פתאום אתה עושה משהו, שבכלל לא הדגמנו לך באופן מודע. כבר סיפרתי לך שאנחנו משתדלים לסדר את כל הפעילויות במעבר בין זמן הפעילויות לבין הארוחות, וגם בין פעילות לפעילות. בין היתר, אם מדובר בכמה פעילויות שנשמרות בסלסלה אחת, אני מכניסה את כולן לתוך הסלסלה. אני עושה את זה מאז ומתמיד. וכנראה שמתישהו זה נקלט בתוכך. הרבה פעמים כשאתה ניגש למשהו שמונח בסלסלה או על המגש, כשאתה מסיים לעסוק בזה, אתה מכניס הכל בחזרה. אפילו כשאתה אוכל (אני מגזימה כשאני משתמשת ב"אוכל" לגבי הכמויות המזעריות שאתה מכניס לפה..:), אם לא בא לך לאכול יותר, אתה מוציא את האוכל מהפה.... ומחזיר לקערה..:)

ולכן, אני כל פעם מנדנדת לאבא שלך. למשל - לשתות מים מכוס, ולא מבקבוק, ולהחזיק בשתי ידיים. לא לאכול בסלון או בעמידה, אלא בישיבה ליד השולחן. לפעמים אני רואה את המבט שלו לעברי: "די.. שחררי קצת!", ואני לא משחררת. כי אתה צופה בנו כל הזמן. מספיק שמשהו נקלט בך, כך אתה מכיר זאת. ויקח הרבה זמן ומאמץ ללמד אותך אחרת. וזה לא פייר כלפיך!

לא מדובר רק בדוגמא אישית, אלא גם בהדגמה לך איך להתנהג. הלימוד שלך הוא דרך הגוף. אתה קולט הכל דרך החושים שלך. כך למשל, למדת לרדת מהמיטה שלנו. אנחנו ישנים על מיטת פוטון, שהיא גבוהה במקצת מהמיטה שלך. לכן, עד לאחרונה, כל פעם שעלית עליה, אני דאגתי מאוד איך תרד ממנה. מהמיטה שלך היית יורד "דוך" - עם הראש קדימה. כך היית מנסה לעשות גם כשרצית לרדת מהמיטה שלנו. והיית, כמובן, נופל כך. ואז הייתי ניגשת אליך, עוצרת אותך, כך שהראש עדיין היה נשאר על המיטה שלנו, לפעמים אפילו דוחפת אותו בחזרה למיטה, כי הוא כבר היה בחצי דרך למטה מנסה לתפוס עם היד את הרצפה, ואז מסובבת את הגוף שלך, כך שהטוסיק היה הראשון לרדת, ומורידה את אחת הרגליים שלך למטה (ממש לוקחת ומעבירה) כדי שתוכל למשוך גם את השניה אחריה. כל פעם אותו הדבר. והייתי כמובן מסבירה לך שקודם כל צריך להוריד את הרגליים. כל הפרוצדורה הזו הייתה לפעמים ממש מקשה על טקס השכבתך לישון, כשהייתי אמורה לשבת ללא תנועה, אך לא הייתה ברירה. ואז, לפני כמה ימים זה קרה. שוב טיפסת על המיטה שלנו, ושוב רצית לרדת ממנה אחרי שזחלת לעברה השני, אני בעקבותיך: "צ'ופצ'יק, קודם כל, הרגליים", ופתאום עצרת את עצמך (הראש שלך היה כמובן כבר מחוץ למיטה), זחלת קצת לאחור, סובבת את הגוף עם הטוסיק קדימה, הורדת רגל אחת, ואז גלשת למטה! מדהים! וכך זה קורה מאז. מה שמדהים לא פחות, שבינתיים אתה לא עושה את זה לבד לגמרי. אתה תמיד מזנק קדימה ומחכה שאגיד לך: "רגליים קודם כל", ורק אז אתה מסתובב, וגם מלווה את התנועות במעין צעקת "אוף" כזאת...:) כאילו: "אוף, אמא, באמת".

יש לך בריכה חדשה!

חזרנו לשגרה של בריכות ב-11:00, אחרי כשלושה שבועות של הפסקה, מאז התאונה. אחרי שהחתולים פיצצו את הבריכה הקודמת שלך (כנראה, הם באו לשתות מים, וסרטו את הדופן), החלטנו לקנות לך בריכה מפלסטיק. חיפשנו וחיפשנו - וכמובן, כל הבריכות מפלסטיק במחיר הוגן נמכרו. ואז אבא שלך קנה לך את הבריכה הזו (ב"הום סנטר" ב-100 ש"ח).

זאת בריכה מפלסטיק בצורת סירה. רצינו לקנות בריכה בצורת משולש, כדי שיהיה לך יותר מקום לזחול בה, אך מכיוון שהיא אזלה מהמלאי, רכשנו את הסירה. וכנראה, טוב שעשינו כן. אתה יכול לזחול גם בה - אמנם פחות, אך נראה לי מספיק לך. מה שנחמד בבריכה הזו זה הדפנות הגבוהות שלה - לפחות בינתיים, הן מונעות ממך לצאת החוצה (מהבריכה המתנפחת בקלות היית יוצא החוצה). אתה גם נשען על הדפנות ויכול להיעמד בה. מרגיש כי כייף לך!

תראה את הפרצופים המצחיקים שעשית! אני כל כך אוהבת את הפרצופים שלך!!!

זהו פוסט ה-100!

100 פוסטים מאחורינו! ואללה! די מכובד! ולא יאומן!

ומה שהכי נחמד - אני כל כך נהנית לכתוב לך כאן.

ויש לי וידוי קטן - נחמד לי גם לקרוא את התגובות של הקוראים שלנו. כך שבבקשה, אתם תמיד מוזמנים להגיב - גם אם לכתוב שורה קצרה. מעבר לכך שנחמד לשמוע את דעתכם, וכייף לדעת מה הייתם עושים או איך הייתם מתנהגים, מעודד אותי גם לקבל את הפידבק שלכם. הוא נותן לי את הפוש להמשיך ולכתוב גם כשאני טיפה מתעצלת (שששש... זה קורה לעיתים רחוקות מאוד..:)

לפני כמה שבועות פגשתי את אתי (שהיא מצילה את הגב שלי מדי כמה זמן - היא מטפלת מעולה בעיסוי רקמות עמוק, 052-3474737) והבנתי ממנה שלא כל כך ברור איך מגיבים על הפוסטים. לכן החלטתי להסביר זאת שוב, מעבר להסבר שפרסמתי פעם.

קודם כל, כדי להגיב, חייבים להגיע לעמוד, בו מפורסם הפוסט הנפרד. כדי לראות איך נראה עמוד נפרד, אנא לחצו כאן. מי שקורא את הפוסטים בעמוד הראשי של הבלוג, חייב ללחוץ על כותרת כל פוסט, כדי להגיע לעמוד, בו יפורסם כל פוסט בנפרד. מי שמקבל עדכונים במייל, יצטרך גם הוא ללחוץ על כל כותרת, כדי להגיע לעמוד כזה. אז, בעמוד שבו מפורסם כל פוסט בנפרד, בתחתית העמוד יש לינק "הוסף רשומת תגובה". יש ללחוץ על לינק זה, ואז לפרסם את התגובה. תוכלו לפרסם בלהגיב על פוסט זה...:)

אני לא פרסמתי את הבלוג באופן גורף, כדי לא להפוך אותו להמוני מדי. אך אם אתם מכירים מישהו, שהכתיבה שלי יכולה לסייע לו או לעניין אותו בדרך כלשהי, אנא העבירו לו את הלינק. נשיקות!

חזרת לטפס לבד על משטחים מוגבהים

חזרת לטפס למשטחים מוגבהים בעצמך! אפילו שדרגת את העליות לעומת הדרך שבה היית עולה לפני התאונה. אז היית מושך את עצמך לעמידה משכיבה מוחלטת, תופס את המשטח ביד אחת, לפעמים בקצות האצבעות, מושך את עצמך במאמץ אדיר, נתפס גם ביד שניה, ממשיך לתפוס עד שהרגליים הישרות שלך היו נעמדות. לא היית מקפל אותן בברכיים. אנחנו ניסינו כל הזמן לקפל ברך אחת, כדי שתוכל להשען עליה וכך לעלות לעמידה. ולמרות שלפני התאונה, לא התחלת להיעמד דרך הברך, כנראה שהגוף שלך זכר את מה שהראנו לו (מדהים עד כמה צורת הלמידה שלך היא פיזית לגמרי!). כך גם המשכנו להעמיד אותך בחודש האחרון אחרי התאונה, כשלא היית מסוגל למשוך את עצמך ביד. היית קורא לנו כל פעם שרצית להיעמד, ואנחנו היינו עוזרים לך להיעמד על הברכיים, משם היית ממשיך לבד.

וכך, ברגע שהצלחת להישען על היד השבורה, שלשום, נעמדת לבד - הושטת יד אחת למעלה, עלית על ברך אחת, ותוך כדי שאתה נשען על היד השניה על הרצפה - משכת את עצמך לעמידה! לפעמים, אתה עדיין צועק לנו, כשאתה רוצה להיעמד. אך אנחנו מחכים כמה רגעים, ואז אתה כנראה נזכר שאתה כבר יודע לעשות זאת בעצמך ונעמד לבד..!:)

גם העמידה שלך הרבה יותר יציבה. כבר לא מרגיש שאתה מתייחס לעמידה כאל המשך זחילה, אלא כאל עמידה נטו. מדהים לראות אותך מקיף צד אחד של השולחן בצעדים קטנים, רוקדים, מתנדנדים, לפעמים נעמד על כל כף הרגל, ולפעמים - על קצות האצבעות, נשען על שתי הידיים או על יד אחת. מתכופף למטה כדי להרים את התחתית, מתרומם שוב. מדהים!

אתה גם יודע לרדת מעמידה - אך עדיין לא הפנמת את זה! רוב הפעמים אתה נזהר לעשות כן. לפעמים, אתה קורא לנו, ולו במבטך שנהיה לידך כדי שתעשה כן, ולפעמים אתה ממש מבקש (יאני, בוכה ממש), שנעזור לך לרדת. וזה בסדר גמור! בזמנך שלך! אני אוהבת את הזהירות שלך - אתה לא עושה משהו שאתה לא בטוח לגביו (בדומה לאיך שאתה ניגש לחפצים חדשים). זהירות זו מקרינה מודעות, ואני גאה בך על כך. אכן, כל מה שנדרש מאיתנו כהורים שלך הוא לאפשר לך לטפח את עצמך, את התכונות שאתה רוכש על הדרך, בלי להתערב ללא הצורך.

נראה כי יצאנו מהחולי

עבר עלינו שבוע של וירוס לא נעים - אבא שלך ואני היינו חולים לסירוגין. מעין חולשה, כאבים בכל הגוף, בחילות וחוסר תיאבון. כנראה שזה משהו באוויר - שמענו על עוד כמה חברים שהיו חולים בזה במהלך הימים האחרונים. היה לא פשוט, אך עברנו את זה. זו גם הסיבה שלא כל כך כתבתי בימים האחרונים. אבל נראה כי זה מאחורינו... טפו טפו טפו! ויש הרבה מה להשלים..:)

עליך, לעומת זאת, עברו כמה ימים נחמדים. בשבוע שעבר היה איזה יום שהייתי בטוחה שגם אתה חטפת משהו (או שוב, השיניים האלה - מה נעשה כשלא נוכל לתרץ הכל בשיניים...?!:). בסוף שבוע, BUSENKA באה לבקר אותנו ליומיים. נהנית מאוד איתה. כמובן, לא הסכמת ללכת אליה, כמו לאף אחד אחר בשבועות האחרונים חוץ ממני ומאבא, ולפעמים, גם לאבא אתה לא מסכים ללכת (אולי חרדת נטישה..?), אך חייכת אליה מהמרחק ללא הפסקה, צחקת ושיחקת איתה.

כסא אוכל גבוה Tripp Trapp

כמה חלמנו על הכסא הזה! ופתאום קיבלת אותו במתנה מBUSENKA ומDEDUSHKA שלך! איזה כייף לך!

המדובר בכסא המהולל Tripp Trapp של חברת Stokke. כסא זה הוא כסא אגרונומי שמלווה ילד מגיל שישה חודשים עד שיהפוך למבוגר. כמובן, הוא עשוי מעץ! והוא מאוד יציב. עם הזמן תוכל לרדת ולעלות לבד מהכסא, וזה תומך כמובן בחיזוק העצמאות שלך. מה שמדהים בו הוא שניתן להתאים את הגובה שלו בהתאם לגובה שלך (על ידי שינוי הגובה של שתי הפלטות - לטוסיק ולרגליים), כך שבסוף, כשתתבגר לחלוטין ותהפוך למבוגר (כמובן, זה יקרה בעוד מיליון שנים..:), תשאר פלטה אחת.

לא סתם הכסא הזה עולה בכל העולם כמעט אותו דבר. כבר 38 שנים! אנחנו הצלחנו למצוא אותו מתצוגה ב"מוצצים" ב-820 ש"ח, לרבות מגן המותן (לשם ההשוואה - זהו המחיר של כסא חדש מאירופה, אחרי קבלת הנחה).

עכשיו תוכל לשבת איתנו בארוחות המשפחתיות הרבות שנקיים. בינתיים, בשבוע הראשון, הקפדנו לא להאכיל אותך ליד השולחן הגדול, כדי לא לבלבל אותך. הרי לא מזמן הצגנו לך את השולחן ואת הכסא הנמוכים. בכלל, אנחנו מנסים להאכיל אותך לפני שאנחנו אוכלים. ואז, כשאתה מארח לנו חברה ליד השולחן הגדול, אנחנו לא נותנים לך לאכול רק בגלל שאתה יושב ליד השולחן. אנחנו בעד פיתוח הרגלי תזונה נכונים.

אתה מאוד מאוד מאוד אוהב את הכסא החדש שלך. אתה מתחיל לרקוד את ריקוד הטוסיק המנוענע המפורסם שלך ברגע שאתה מתיישב עליו. לפעמים אתה אפילו מתנגד כשצריך לקום...:)

על הורדת מגן המותן ניתן לקרוא כאן.

נציג לך הכל בתמציתיות, בפשטות ובאובייקטיביות

אני חושבת שכבר סיפרתי לך שאני קוראת כעת את ספרה של מריה מונטסורי "The Montessori Method". ספר זה נכתב בשנת 1912 - זה אחד הספרים הראשונים של מריה מונטסורי. מה שמדהים אותי מכל הוא הרלוונטיות שלו גם היום. אני כל פעם צריכה להזכיר לעצמי שהוא נכתב לפני כמעט 100 שנים. התיאורים, כושר ההבחנה והמחשבות נשמעים כאילו הן בני זמננו. לצערי, לא פחות אקטואליים גם התיאורים של בתי הספר הציבוריים והמחנכים שבהם.

לפני כמה זמן קראתי את הפרק, בו נותנת מריה מונטסורי הנחיות להצגה נכונה של הפעילויות. אף על פי שבספרה מתייחסת מריה מונטסורי לילדים בגילאים שנתיים וחצי עד שש, בעיני, הנחיות אלה נכונות לא רק להצגת עזרים מונטסוריים, אלא להצגת כל רעיון בכלל - בין אם לילד, ובין אם למבוגר.

מריה מונטסורי מדגישה כי לכל הצגת שיעור נכונה יש שלושה מאפיינים עיקריים - תמציתיות, פשטות ואובייקטיביות.

תמציתיות - על המציג להמעיט במילים. ככל שנמעיט במילים חסרי תועלת, ההצגה תהפוך ליסודית יותר. לפי שנציג משהו, אנחנו חייבים לספור את כל המילים, בהן נשתמש, ולשקול את הנחיצות שלהן להצגה.

פשטות - בהצגה לא ייכלל דבר מלבד האמת האבסולוטית. המילים ייבחרו בקפידה, יהיו כמה שיותר פשוטות ויתארו את האמת בלבד.

אובייקטיביות - ההצגה תעשה כך שאישיות המציג תעלם לחלוטין. על פני השטח יוצג אך החפץ שאליו המציג רצה להפנות את תשומת הלב של הילד. ההצגה הפשוטה והקצרה תציג אך את ההסבר על החפץ ועל השימוש שהילד יכול לעשות בו.

"...brevity must be one of their chief characteristics. Dante gives excellent advice to teachers when he says, "Let thy words be counted." The more carefully we cut away useless words, the more perfect will become the lesson. And in preparing the lessons which she is to give, the teacher must pay special attention to this point, counting and weighing the value of the words which she is to speak.

Another characteristic quality of the lesson in the "Children's Houses" is its simplicity. It must be stripped of all that is not absolute truth. That the teacher must not lose herself in vain words, is included in the first quality of conciseness; this second, then, is closely related to the first: that is, the carefully chosen words must be the most simple it is possible to find, and must refer to the truth.

The third quality of the lesson is its objectivity. The lesson must be presented in such a way that

the personality of the teacher shall disappear. There shall remain in evidence only the object to which she wishes to call the attention of the child. This brief and simple lesson must be considered by the teacher as an explanation of the object and of the use which the child can make of it." (page 108)

כדי להמחיש את הדרך הנכונה להציג משהו, אני אשתמש דווקא בדוגמא להצגה שגויה שמביאה מריה מונטסורי בספרה. במקרה לדוגמא (לצערי, כל כך נפוץ גם היום), מורה רוצה להכיר לילד שני צבעים: אדום וכחול. היא מחזיקה ביד שני חפצים בשני הצבעים. היא מתחילה את השיעור בכך שהיא מושכת את תשומת לבו של הילד בקריאה נרגשת: "בוא נראה אם תוכל לנחש מה אני מחזיקה ביד!". היא יודעת, כמובן, שאין כל דרך לילד לנחש זאת. ובכל זאת, קריאת כזב זו נועדה להשיג את תשומת לבו. עכשיו הוא כמובן מקשיב לה. ואז היא ממשיכה: "תסתכל על השמיים. האם הסתכלת עליהם אי פעם לפני כן? האם שמת לב אליהם בלילה, כשהם מלאים בכוכבים זורחים? לא? עכשיו תסתכל על הסינר שלי (בשנת 1912 המורים היו לובשים סינרים - הערה שלי). אתה יודע באיזה צבע הוא? האם לא נראה לך שהוא באותו הצבע כמו השמיים? טוב מאוד. אז עכשיו תסתכל על הצבע שאני מחזיקה בידי. זה אותו צבע כמו צבע השמיים והסינר. זה כחול. עכשיו תביט מסביבך ותראה אם תוכל למצוא משהו אחר בחדר שהוא כחול. ואתה יודע מהו צבעם של דובדבנים? וצבעם של הגחלים באח?..." וכך הלאה והלאה.

בכך הציפה המורה את הילד במידע כוזב וחסר תועלת. כעת במוחו של הילד, אחרי שהוא עשה מאמצים מיותרים לנחש כל מיני דברים, מסתובבים שלל רעיונות מבולבלים - השמיים, הסינר, הדובדבנים ועוד. יהיה לו קשה מאוד לבודד מכל הבלבול הזה את מה שהשיעור היה אמור להבהיר לו, והוא הכרת שני צבעים - אדום וכחול. עבודת ברירה זו אינה אפשרית למוחו של ילד בגילאים בן שנתיים וחצי עד שש, שעדיין אינו מסוגל לעקוב אחרי נאום ארוך שכזה.

במקום זה, כך תתבצע ההצגה שתציג את השיעור בפשטות, בתמציתיות ותוך כדי שימוש בעובדות בסיסיות. כדי למשוך את תשומת לבו של הילד, נגיד בפשטות: "תסתכל על זה". אז נראה לו את האדום ונגיד: "זה אדום", תוך כדי הרמת קול קלה, בהגהה איטית וברורה. אחר כך נראה לו את הצבע הכחול. כדי לבדוק אם הבין, נבקש: "תן לי את האדום", "תן לי את הכחול" (על ההצגה המונטסורית בשלושה שלבים אני כמובן עוד ארחיב בהמשך בפוסט נפרד).

כדי לבדוק את עצמנו אם אנחנו משתמשים בהצגה נכונה, תמיד כדאי לשאול את עצמנו, מה אנחנו רוצים להציג, ולבחון אם מה שמבין הילד מההצגה הוא ההסבר של המשהו הזה. כמה פשוט, אך גם כמה קשה!

הצגה נכונה אינה מסתכמת בשימוש במאפיינים אלה, כמובן, ואני אפרט על כך בהמשך, בפוסט נפרד, אז אתייחס גם לחשיבות השמירה על חופש הבחירה שלך ועל הספונטניות שלך, ועל כמה חשוב שלא לתקן אותך כשתטעה.

הייתי חייבת לציין את שלושת הכללים האלה עכשיו, כי אני מאמינה שהם רלוונטיים לשימוש כבר בגיל שלך, והאמת, הם רלוונטיים בכל גיל שהוא. כדאי להשתמש בהם בכל הצגה שנעשה - בין אם מדובר בהצגת רעיון או מחשבה, ובין אם בהסבר או בתיאור. אני מכבדת מאוד את השימוש בשפה. ההבעה שלנו הרבה פעמים מעידה על האישיות שלנו, אף מבלי להתכוון לכך. לכן כל כך אהבתי את הנחיות של מריה מונטסורי לשימוש נכון בשפה. בכלל, ההמנון של אבא שלך ושלי בחיים הוא לפשט את הכל עד כמה שאפשר - Simply Simple. לא להעמיס ולא לבלבל. כך שבהחלט כדאי לאמץ את הכללים האלה לחיים בכלל - תמציתיות, פשטות ואובייקטיביות. כל מי שיעשה כן - ירוויח. לחייהם!

צעדים ראשונים ליד השולחן!

בימים האחרונים הייתי קצת חולה, אז אתמול יצא לך שוב לבלות יום שלם עם אבא! איזה כייף לך! אני הייתי מוכנה לבלות עם אבא שלך לבד ימים שלמים, ואף מאות שנים..:)! אני רק הצטרפתי לשעות הנקה ולהרדמה לישון (חוץ מבבוקר, אתה לא מצליח להרדם אם אני לא לידך).

אבא קצת מודאג שאתה לא אוכל הרבה. כאן בתמונה אתה מתפקע מצחוק אחרי כמה ביסים קטנים של תפוח. אני מבינה אותו - הוא מכין אוכל מדהים וכל כך רוצה שתטעם ממנו כבר. אתה באמת טיפל'ה מפסיד. אך אני בטוחה שבזמנך, כשתרגיש נכון, אתה עוד תהנה מאוד ממנו.

אבא שם לב לזה שכשאתה מנסה לגעת במשהו בפעם הראשונה, אתה לא עושה כן בגסות ובתנועת מחטף, אלא בעדינות האופיינית שלך אתה מושיט יד, נוגע בפעם הראשונה, לוקח את היד בחזרה אליך, שוב נוגע - כך כמה פעמים, עד שאתה מרגיש מספיק בטוח לקחת את החפץ החדש לגמרי לידיך.

אתמול התחלת לאט לאט לטפס למשטחים מוגבהים ללא עזרה. אתה עוד עושה כן ממש בזהירות, ולרוב קורא לנו כדי שנעזור לך. אך שמחנו לראות זאת. מה שעוד לא חזרת לעשות מאז התאונה - להתיישב משכיבה. אני כמעט בטוחה שהיית עושה זאת לפני התאונה. עכשיו אתה מתיישב רק ממקום מוגבה, כלומר, אתה יורד לישיבה.

והכי חשוב - אתה עושה כבר כמה צעדים כשאתה מחזיק את עצמך! ליד השולחן, או ליד המיטה שלנו, אתה מתהלך לך בצעדים קטנטנים זעירים. רק קצת. אבל איזו התרגשות!

חלומות ילדות על בית חם

לכל הילדים יש חלומות. אני מניחה שרוב ילדות קטנות חולמות להיות נסיכות - במובן זה או אחר. מעין הנחה שכזו. אני, לעומת זאת, מעולם לא חלמתי להיות נסיכה. לי תמיד היה חלום אחר.

כמה שאני זוכרת את עצמי, ואני מקווה מאוד שכך באמת היה, ולא המצאתי לעצמי את זה (ובעצם זה גם לא כל כך חשוב, די בכך שמתישהו זה הפך לחלום שלי), מעבר לכך שרציתי להיות בדיוק כמו אמא שלי, החלום שלי היה על בית עם משפחה חמה. כמו הבית של ההורים של אמא שלי. בתקופת הבגרות החלום הזה התרחב, והבית הזה הפך גם לבית במקום שאכיר בו את כולם - כל חברי הילדות שלי יגורו לידי, עד שכולנו נתבגר, נתחתן, נקים משפחות ונזדקן ביחד. כולנו נכיר טוב טוב אחד את השניה, נשתתף בשמחות אחד של השניה, נגדל ילדים יחד, נספר סיפורים מימי עברו, ונדבר על כל דבר בעולם - גם אם כל אחד ישלים את המשפט שהשני התחיל. עד כדי כך טוב נכיר אחד את השניה. התוספות האלה הגיעו כבר בתקופת ההתבגרות, אני חושבת, על רקע המעבר למדינה חדשה, אני מניחה. אם כשהייתי קטנה יותר, רציתי לחרוש את כל העולם, ובתקופה כלשהי אפילו חלמתי להיות מגלת אוצרות נסתרים (הודות לספרים הרבים של ג'ול ורן שבלעתי בלי דעת), כשהתבגרתי - לא היה אכפת לי לא לזוז עוד מהמקום עד סוף חיי, בתנאי שתמיד אשאר מוקפת באותם החברים שיגורו לידי.

אך הגרעין תמיד היה אותו גרעין. כמה שאני זוכרת, לפחות. למצוא את אהוב ליבי (כמה שהתמזל מזלי שהחלק הזה כבר התגשם! ובזכותו עומדים להתגשם גם חלקים אחרים!) ולהקים יחד איתו משפחה. לא זוכרת אם חלמתי אי פעם על קריירה כלשהי (אולי רק בתקופה שבה חשבתי שאני לא ראויה לאושר של הקמת בית חם עם בחיר ליבי, אך תקופה זו חלפה לה, וזה מה שחשוב). משאלת ליבי הייתה לבנות קן חם למשפחה שלי - מקום שהילדים שלנו ישמחו להשתייך אליו, וימשכו לחמימות ולבטחון שהוא מספק אף כשיתבגרו. מקום שיוכלו לחזור אליו תמיד כדי לספר על החוויות החדשות שחוו ועל החלומות שהחלו לחלום עליהם, ולו כדי לשמוע שוב כי החוויות, כשמן כן הן, יעדן שיחוו אותן, וכי החלומות נועדו להתגשם.

אולי לכן תמיד מרגש אותי עד מאוד לבקר בבתים שמשדרים אווירה זו שתמיד חלמתי עליה. כמו הבית של תמר, למשל, שהיום לראשונה ערכנו בו את המפגש של קבוצת האמהות והתינוקות. כמו גם של קרן, המרצה לשעבר של אבא שלך, או של משה ושל מרווה. יש משהו כמעט קסום באווירה שבתים אלה משדרים לי. ברגע אני חוזרת להיות אותה ילדה קטנה, שזכתה להציץ לחלום שלה, לאיך זה יכול אולי להראות. אני יכולה להישאר בבתים האלה להרבה זמן, לפעמים אני ממש מתאפקת מלהתכרבל על הספה ולהישאר שם בלתי נראית - לחוות את החום שהבתים האלה משדרים לי. הנוכחות של הסבים שלי (DEDA ו-BUSENKA שלי) ברגעים אלה כמעט וניתנת למגע. מעין חוויה קוסמית, אך מאוד מציאותית. מערבולת רגשית. אך בעיקר מעין תחושת רגיעה. אני כאילו מציצה לעתיד ברגעים אלה - למה שהבית שלנו ידמה להראות בעוד כמה שנים. תוסס חיים וחום.

תמר היקרה, תודה רבה על חוויה מרגשת זו שחוויתי היום בזכות הביקור בביתך. וכמובן, הבית שלך גם תמיד יזכר בתור הבית, שצ'ופצ'יק טעם בו לראשונה את פת לחמו הראשונה...:)

שוטפים ידיים אחרי הארוחה

אתה אוהב לשטוף ידיים! האמת היא שאתה ממש ממש אוהב לשטוף ידיים! את האמבטיות אתה אוהב הרבה פחות מאשר להרגיש את המים זורמים מהברז.

לכן לא קשה לשכנע אותך לבוא לשטוף ידיים אחרי ארוחה. אני חייבת לזכור לעשות כן גם לפני. אני פשוט כל הזמן שוכחת. נו נו נו!

באותה הזדמנות אני גם שוטפת לך את הפנים. כשהיית יותר קטן, ממש ממש ממש קטן, לא אהבת כשנגעו לך בפנים. אני זוכרת שעשינו קורס עיסוי לתינוקות, ולימדו אותנו, בין היתר, לעשות לך עיסוי פנים. לא הסכמת בשום פנים ואופן! היום שינית גישה בהרבה - אחרי שאתה מתעורר, אתה אוהב שאני מלטפת אותך בפנים, וכך גם כשאתה נרדם. מה שאתה לא הכי אוהב - לקנח את האף...:) לכן אני מנצלת את ההזדמנויות האלה של שטיפת ידיים כדי לנגב לך גם את האף...:)

לפני שעוברים לפעילות חדשה, משתדלים להחזיר את הקודמת למקומה

כבר מרגע שהתחלת להתהפך, הנהגנו כלל - לפני שעוברים לאכול, או הולכים לישון, מחזירים את כל הפעילויות למקומן. כעקרון, במונטסורי מקובל שלפני שעוברים לפעילות חדשה, מחזירים את זו שעסקנו בה למקומה. הסדר חשוב מאוד, במיוחד כיוון שאתה נמצא בתקופת רגישות לסדר (sensitive period for order).

לא מצאתי אזכורים מיומנים למה שנהוג לעשות מבחינה זו בגילאים צעירים כמו שלך. תחושת הבטן שלי הייתה לא להנהיג כלל אחרון זה בתקופה, בה אתה כל כולך שקוע בתנועה. לא הרגיש לי נכון - בשלב, בו אתה מגלה את מה שהתנועה יכולה להביא לך, למקד את תשומת הלב שלך בהחזרת החפצים למקומם. אז בדרך כלל, היינו מסדרים הכל רק בסוף.

רק לאחרונה, אז הרגשתי שהתרגלת קצת יותר לתנועתיות החדשה, התחלתי להדגים לך איך מסדרים הכל גם בין לבין - עוד לא ממש במעבר בין פעילות לפעילות. נעשה את זה בהדרגה. בכל מקרה, אם אני רואה שאתה מרוכז במשהו, אינני מחזירה כדי לא להפריע לריכוז שלך. הריכוז שלך הוא מעל הכל.

בינתיים אני מחזירה את הפעילויות למקומן - תמיד בליווי הסבר: "בוא נסדר" או "בוא נחזיר את .... למקומה". בתקווה שבשלב כלשהו אתה תפנים ותשתתף איתי, ובסוף תחזיר לבד.

קופסא וכדור

קופסא וכדור (a box with a hole) היא פעילות מונטסורית קלאסית.

האבא המוכשר שלך הכין לך את הפעילות הזו מקופסת טישו מחנות יצירה (אבא קיבע את המכסה במסמרים), ממגש מעץ מאיקאה (גם הקופסא קובעה למגש במסמרים) ןמכדור מעץ בקוטר של כ-4 ס"מ. בתוך הקופסא הוא הוסיף משטח משופע ומשולשים בפינות כדי לאפשר גלגול הכדור החוצה. מעבר לכייף גדול שבהכנת משהו בשבילך במו ידיינו, הפעילות הזו גם עלתה לנו רבע מעלותה המקורית.

בתוך הקופסא משטח משופע, כך שלא משנה איפה ינחת הכדור בתוך הקופסא, הוא תמיד יתגלגל החוצה למגש, איפה שתוכל לראות אותו, לקחת אותו ולהכניס שוב לתוך החור. פעילות זו מפתחת תיאום יד עין ובאופן עקיף מאפשרת לך להתנסות בקביעות אובייקט (משהו ממשיך להתקיים גם כשהוא נעלם מטווח הראיה שלנו). היא גם מאפשרת לך להתנסות ביחסי סיבה תוצאה ובטווח הארוך להנות מההצלחה במשהו שהשגת בזכות פעולה של עצמך. גם הצליל של נקישת הכדור חובט במגש ימשוך אותך.

אתה בינתיים לא כל כך מתלהב מפעילות זו. יש לי תחושה שהצגנו

לך אותה קצת מאוחר מדי (רק לפני כשבוע, כיוון שלא יכולנו להציג לך אותה לפני שהתחלת להתיישב, וגם אחר כך חיכינו קצת שתשכח התאונה). היום אתה כבר די מיומן בהכנסת כדור לתוך חור (בזכות ביצה וקערה), והעניינים של קביעות האובייקט וסיבה תוצאה גם לא כל כך חדשים לך. אני לא בטוחה. נמשיך לעקוב.

בינתיים אתה הרבה יותר נהנה מהכנסת הכדור לתוך הפה מאשר לתוך החור בקופסא...:)

סט תחתיות לכוסות

מי היה מאמין שסט תחתיות לכוסות הוא פעילות מדהימה שכל פעם מגלה את עצמה מחדש?? האמת, אני..:) כי אני באמת מאמינה כי הסביבה שלנו מלאה באפשרויות אינסופיות של פעילויות מלמדות, אם רק נחכים להבחין בכך. והאפשרויות באמת אינסופיות... אני לא תמיד מאלתרת בהצלחה, אך תמיד מנסה להשתפר.

הסט הזה תמיד מונח על שולחן הקפה הנמוך שלנו בסלון. כדי שנשתמש בתחתיות, כמובן. בפעם הראשונה הצגתי לך אותן לפני הרבה חודשים. אני חושבת שהיינו באיזה ערב חורפי בבית, ורק התחלת להחזיק דברים. אז בין היתר, הושטתי לך תחתית אחת. הן עשויות פורמייקה, אם אני לא טועה, והרי אתה אוהד עץ ידוע! ישירות התלהבת!

כשהתחלת למשוך את עצמך לעמידה, היו אלה התחתיות שמשכו את תשומת הלב שלך, כשהן מונחות על שולחן הקפה, וגרמו לך להגיע לשולחן להושיט ידיים למעלה ולמשוך את עצמך להיעמד ליד השולחן. וכמובן, להשליך את כל התחתיות אחת אחת על הרצפה. לחכות שארים אותן, וחלילה. זמן מה היה זה אחד הבילויים הנפוצים שלנו. האמת, עדיין, זה אחד מהם..:)

אך אתמול קרה משהו חדש! אחרי שהשלכת את כולן מהשולחן, התיישבת לידן על הרצפה. זה כבר קרה בעבר. אז היית עוסק בהן ללא תכלית מוגדרת. אך אתמול פתאום לקחת את המתקן, העמדת אותו על הרצפה, וניסיתי להכניס את אחת התחתיות לתוכו ("הכנס הוצא"(nesting). אני לתומי חשבתי: "אין סיכוי! לתחתית צורה מורכבת שדורשת הן תיאום יד עין והן קואורדינציה די מרוכבים כדי להכניס אותה לתוך המתקן". חה! אני באמת חייבת ללמוד להאמין בך יותר. פתאום הכנסת! ואז לקחת את התחתית השניה... והשלישית... ורביעית... וחמישית! הכנסת את כולן - אחת אחרי השניה. אני רק סייעתי להחזיק את המתקן, כדי שלא יזוז. אחרי שסיימת, שוב אנחת סיפוק וחצי חיוך, רגע של מבט ממוקד, ואז הוצאת את כולן והכל מהתחלה. ככה כחצי שעה. מדהים! שוב יכולת ריכוז מדהימה בעיניי, בליווי קולות רקע של "דייסה מבעבעת" "פף פף פף", קולות של גלגלי המוח חורקים...:) לפעמים, כשלא הצלחת, פתאום כעסת, ואפילו הכאת בתחתית, או השמעת קול בכי קצר, אך לא הפסקת לעסוק בכך.

נראה במה עוד תחתיות לתה יצליחו להפתיע אותך!

כוס בתוך כוס

אתמול קרה דבר מדהים נוסף!

היינו בדשא, כהרגלנו, עם כל חברינו הטבעוניים. בין הפעילויות שהיו על השמכות היו גם הכוסות של איריס. המדובר בפעילות הכנסת כוס לתוך כוס ("הכנס הוצא" (nesting). ההכנסה של משהו לתוך משהו - היא הדבר החם מבחינתך כבר זמן מה (ביצה וקערה, קוביה וקופסא, סתם קופסאות פלסטיק למיניהן וכו'). הכנסת כוס לתוך כוס בודדת - לזה אנחנו כבר רגילים. אך לפתע ... הכנסת את כל הכוסות ובסדר הנכון! אבא ואני לא האמנו למראה עיניינו! איך ידעת מהו הסדר הנכון?!

מוקדם יותר באותו היום בדיוק חשבתי מתי יהיה הרגע הנכון להציג לך את סט הקופסאות הקטנות שיש לנו בבית, כדי שתוכל להכניס אותן אחת לתוך השניה (הכוונה לסט קופסאות מרובעות - בפעילות של קוביה לתוך קופסא אנחנו מתשמשים באחת מהן). חשבתי להתחיל משתי קופסאות, ורק אחר כך אחת אחת להשלים את כל הקופסאות האחרות. ממש לא חשבתי שתוכל מההתחלה לסדר את כולן לפי גודלן!!! ואללה! הפתעת אותנו בגדול!!! ושוב הזכרת לנו כמה חשוב להאמין בך וביכולות שלך - רק אתה תוכל להראות לנו למה באמת אתה מסוגל, וללא ספק יהיה זה הרבה מעבר לציפיות הפרועות שלנו!

תראה את הריכוז המדהים שלך! ישבת לך שם, כאילו כל העולם חדל להתקיים מסביבך. למרות שהדשא היה מלא באנשים, מעבר לחברים שלנו, בשל ההפנינג הגדול שהיה, זה לא הפריע לך. שקעת בעבודתך...!

כל הגוף שלך היה מגוייס בפעילות. לרבות כפות הרגליים שלך כמובן. תראה איך הן מתוחות!

וכמובן, כפות הרגליים שלך גם מסייעות לידיים. כאן הן מחזיקות את הכוסות..:) שמת לב שאת כל הכוסות הכנסת ביד השמאל שלך?

כשאתה מסיים פעילות כלשהי, אפשר לחוש באוויר את הנקודה שאתה שם בסוף כל פעילות (כבר ציינתי את זה בעבר). אתה מושך את הידיים אליך, מתרכז במעין מבט רגעי כזה של גוואה, ואני אפילו שומעת אנחת סיפוק שיוצאת ממך. אני אוהבת אותך!

ובסוף הערב איריס המתוקה נתנה לך את הפעילות הזו במתנה. תודה רבה! לחיי הכנסות כוס בתוך כוס רבות שיבואו!