ושוב... משתדלים

כנראה, זה הפך להיות מעין נוהג שכזה... מדי כמה זמן לעשות חשבון נפש לגבי ההשתדלויות שלנו כלפיך...

לאחרונה הרגשתי כי הגיעה העת. כנראה בגלל ההרגשה כי עוד פעם גדלת, וביחד עם תהליך ההתפתחות הטבעי שלך הגיע הרגע בשבילנו לעצור, לעשות חושבים ולהתאים את עצמנו אליך. שוב. זה קורה תמיד, באופן כמעט יומיומי, אך לעיתים יש הרגשה כאילו עומדים אנו בפתח עידן חדש (תרתי משמע). ואז מגיע הצורך לסכם ולשתף, אני מניחה.

אני חושבת שעיקר המאמצים שלנו בזמן האחרון מכוונים ללמוד לשחרר. יותר מבעבר, לאפשר לך להתנסות, לטעות, ללמוד מתוך ניסוי וטעיה, מתוך הבדיקה והבחינה העצמאיות, ומתוך הסקת מסקנות מונחית אך אישית, אם כי ברמה הבסיסית ביותר. לקחת מרחק, להתבונן, לנשום עמוק, ולתת לדברים לקרות. בקצף שלהם. שלך. אנחנו משתדלים לא לענות לך על השאלות, אלא להפנות את השאלה אליך. אם תשאל, אם חם, נשאל אותך: "האם חם?", "מה אתה מרגיש?", "מה אתה חושב?", "תנסה להגיד לי אתה" (אם כי שתי דוגמאות אחרונות הן כלליות מדי, ואנחנו משתדלים להתרגל לשאול שאלות מדויקות יותר). נכוון אותך לבדוק את זה ("תנסה לבדוק")- בין אם מדובר בלגעת בזהירות בספל חם, או בלצאת החוצה ולבחון אם חם בחוץ. אם אתה מתעקש לדעת מה אנחנו חושבים, אנחנו מציינים: "לי נראה כי..", "אני חושבת ש...", ומייד לאחר מכן שואלים שוב לעיתים: "מה אתה חושב?". גם אם מדובר במשהו מסוכן לכאורה (אם באמת, אז אין זה נושא לדיון, פשוט מסבירים לך את זה), אנחנו נשתדל לכוון אותך לבדוק בעצמך - "אולי תבדוק קודם אם הכסא יציב", "תנסה לטפס בעצמך, בזהירות, ותחזיק את עצמך", "תנסה להרים בשתי ידיים, קצת, ולראות אם זה כבד".

מדהים עד כמה אתה מסמן לנו תמיד שהגיעה העת לשינויים. כל מה שנותר לנו הוא להיות מתבוננים נבונים ויעילים. לאחרונה, בא לידי ביטוי מאד חזק נושא הנגיעה הפיסית בך. ההרגשה היא כאילו אתה הופך להיות מודע יותר לגוף שלך, לגבולותיו, ולכן גם מבקש כי ננהג כלפי הגוף שלך בכבוד הראוי לו. בתגובה, אנחנו משתדלים מאוד להפסיק לגעת בך פיזית ללא הסכמתך. למשל, אנחנו משתדלים להקפיד לבקש ממך חיבוק או נשיקה, וגם לבקש לנשק או לחבק אותך. לדוגמא זו יש גם השפעה מהותית נוספת. כך אנחנו גם מדגימים לך כי לפני שרוצים לנשק או לחבק מישהו אחר, כדאי לבקש את רשותו לכך. ולא בטוח כי הוא יסכים. לדבר קטן זה יש השלכה מאוד רצינית בתקופה זו, בה אתה מאוד מאוד רוצה לתת חיבוק ונשיקה כמעט לכל מי שאתה רואה, אך ילדים אחרים לא בהכרח שמחים לכך.

זו גם העת בה הדיבור שלך מתפתח מיום ליום. ונוסף לחוויות שיכולת להעביר מסר בעל פה מביאה איתה, יש לכך גם השלכות חיצוניות. אתה הופך להיות פעיל בשיחות שלנו. יותר נכון, אתה מבקש בתוקף את מקומך בשיחות שלנו. בין אם בחזרות שלך על המילים שלנו (מכך אנחנו מתעלמים), בין אם בשאלות על מה ששמעת (על כך אנחנו עונים בסבלנות תשובות קצרות ובהירות), בין אם בכך שאתה מתחיל פתאום לדבר ביחד איתנו או אלינו, תוך כדי שאנחנו מדברים (על כך אנחנו מגיבים בהערה קצרה: "בבקשה תחכה עד שאני אסיים לדבר, ואז תוכל לחזור על מה שרצית להגיד"). כשאתה מנסה להגיד משהו, אנחנו מקשיבים לך בסבלנות, מבלי הערות ציניות או צחוקים, מבלי לעזור לך, אלא אם אתה מבקש את עזרתנו. אנחנו מנסים להקשיב לך, כשפנינו אליך. וגם אם אתה מתחיל לדבר איתנו, אנחנו מנסים לעצור לעשות את מה שעשינו, להסתובב אליך, אם ניתן, לרדת לגובה העיניים שלך וליצור קשר עין. כשאתה מבקש מאיתנו לבוא איתך לאנשהו: "אבא, בוא רגע", אנחנו לא מתעצלים ומשתדלים להתלוות אליך (אם אנחנו עסוקים במשהו, נבקש ממך לחכות עד שנסיים, ואתה אכן ממתין לנו בסבלנות). איננו מהססים לעזור לך, אם אתה מבקש את עזרתנו: "לא מצליח" - לא נקטין אותך, לא נציין כי אתה כבר יודע איך עושים את זה, לא נסרב. מכסימום ננסה לתת לך רמז או הכוונה קלה לביצוע, אך תמיד נהיה שם כדי לעזור לך גם בעצמנו. הסיבה היא פשוטה - אם אתה יכול באמת לעשות משהו, אתה אכן עושה כן בשמחה. ברצונך הבלתי ניתן לשליטה כמעט לקבל עצמאות בכל מעשיך, אין זה הגיוני פשוט שתבקש את עזרתנו במה שתוכל לעשות בעצמך. חבל שהרבה אנשים לא מבינים את זה. בנוסף, זוהי דוגמא מצויינת גם להושטת יד למי שמבקש להעזר בה. אם אתה מבקש שנחכה לך (היינו מאוד רוצים לדעת מהיכן אימצת את התנועה הכה חביבה עלינו של הרמת כף היד בדומה ל"עצור" תוך כדי בקשתך זו), כך נעשה - נעצור הכל ונחכה עד שתחזור אלינו.

ובנוסף להתעוררות השפה אצלך, אנחנו מנסים גם מבחינתנו לעורר שימוש יותר דומיננטי בשפה. וזה דורש המון סבלנות. אם פעם היינו יותר מונעים את הפעילות הבלתי רצויה שלך באופן פיזי (במקרים קיצוניים, אחרי שניסינו דרכים אחרות), אנחנו מנסים עתה להשתמש במניעה מילולית. גם אם זה אומר לאפשר לך לבצע את המעשה הבלתי רצוי. מרגיש לי כי מרגע שניתן להשתמש בשפה, השימוש בכוח הרבה פחות ראוי וניתן ללגיטימציה. גם המסר בנוגע להתנהגות שלך כלפי ילדים אחרים עתה (ומבוגרים בהמשך) יכול להיות מוטעה - מה שלא ניתן להשיג במילים, אין זה אומר כי ניתן להשיגו בכוח. הכוונה היא לא בהכרח למשהו קיצוני, אלא גם למעשים יומיומיים פשוטים - למשל, אנחנו משתדלים לא להזיז את כסא האוכל שלך לשולחן, מבלי לשאול אותך לפני כן על כך; משתדלים לא להזיז את השרפרף שאתה עומד עליו, ביחד איתך, מבלי לבקש את רשותך; לא לנגב לך לכלוך מהפנים, מבלי לתת לך הזדמנות לעשות כן בעצמך. היינו נוהגים כך גם לפני כן. אך משהו בכך שעתה אתה יכול להשיב, לדחות או להענות, להסביר, מקנה לפעילויות אלה נוסך שונה, מדגיש עוד יותר את חשיבותן, מעודד אותנו עוד יותר לכבדן. והאמת, לא נדרש עידוד חזק יותר מזה שאתה נותן לנו בעצמך - אם לא שאלנו לפני שעשינו, אתה מתנגד לפעולה בהתרסה נעלבת עד עומק הלב.

עוד היבט אחד חשוב לשימוש שלנו בשפה הוא בדיוק שלנו בשפתנו. בין אם מדובר במתן תיאורים מדויקים אך לא מפרטים מדי; בין אם בשימוש בשפה גבוהה, מבלי לפשט אותה לרמת התינוקות ללא צורך; בין אם בלא להבטיח לך משהו שלא נקיים; בין אם במתן הסברים קצרים בהירים למדוע בקשתך מסוימת אינה יכולה לתמלא; ובין אם בחירת מושגים דידקטים חיוביים. למשל, אנחנו משתדלים מאוד להחליף את "אתה רוצה" ב"אתה מבקש", "אתה בוחר", "אתה מעדיף". למשל, אם התנגדת לכך שהתחלנו לעשות משהו, במקום לשאול אותך: "אתה רוצה ש...?", נשתדל להשתמש באחד הביטויים האחרים. יש לנו עוד דרך ארוכה באימוצנו נוהג זה, אך לפי לקחי העבר, התמריץ חשוב מדי כדי לא להשתדל להגביר את מאמצינו. דוגמא נוספת - במקום להגיד לך: "תעשה משהו", לנסות להשתמש ב"אולי תנסה לעשות..". בכלל, השימוש ב"אולי" מחמם את ליבי. במקום יהירות בידיעת פתרון לכל חידה, השמת דגש על הספק; הדגשת הדרך לעומת היעד הסופי. מה פלא שאני כל כך שמחה לשמוע כי זה גם אחד המונחים השגורים בשפתך...

ועל חשיבות של לא לתקן כבר כתבתי. אוכל רק להוסיף כי גם הפעם, אחד הצלילים האהובים עלי הוא לשמוע אותך מציין בחיוך: "אוי התבלבלתי", "שכחתי", "שבעתי. בפעם הבאה אבא תשים לי פחות אוכל בצלחת" (אחרי שלא סיימת לאכול את מה שהיה לך בצלחת). הלימוד הרבה יותר מהנה וחיובי. עצמאי וזורם. התסכול מטופל ברכות ובעדינות.

ככל שהשפה שלך מתפתחת, כך מתחיל להתברג להתנהלותנו נוהג חדש - ניהול מו"מ. איננו מאמינים ב"אני אמרתי", "לא מרשה" ודומיהם. הדרך לקיום משותף ומכבד עוברת דרך ניהול יעיל של דיאלוג, הלא הוא מו"מ. שורשיו יונח עכשיו. ולכן, אנחנו ממשיכים, למשל, לתת התראות לפני סיום פעילויות, אך גם מאפשרים מקום ל"מיקוח". למשל, אם נגיד לך שהולכים הביתה ממגרש המשחקים, אחרי שתתגלש עוד פעם אחת אחרונה (והרי מושג זה שרוי בשפת יומנו כבר די הרבה זמן), ואתה עונה: "עוד ארבע פעמים", אנחנו מקיימים דיון קצר. בדרך כלל, אם אין מדובר בבקשה מוגזמת מבחינתך, אנחנו מקבלים את ההצעה שלך - גם לצעד זה יש השלכות חינוכיות בעתיד. ובכל מקרה, עומדים מאחורי מה שהוכרע.

והאמת, שיותר מכל, אנחנו משתדלים לדבר פחות, ולעשות יותר. מדהימה ההשפעה של המעשה כלפיך. כל המילים שהן לא יוכלו לעמוד בעצמתה. ואם נוסיף לה את כוח הדוגמא האישית שניתן לך ואת רצונך לחקות את פעולותינו עד רמת הדיוק הכמעט בלתי אפשרית, נגלה כי יש בידינו כלי מצוין להעביר לך מסר כלשהו, ויהיה זה בזבוז מוחלט לא להשתמש בו. אז אם אי פעם רצינו שתהיה מנומס, כל מה שמתבקש מאיתנו הוא להיות מנומס אחד כלפי השניה וכלפי האחרים. ואז אין זה פלא, שבאחת הארוחות לפני כמה זמן (אכלנו בלינצ'סים), אתה לפתע מציין: "מאמה, מאוד טעים לי"; או אם אבא הביא לך שתיה, גם אם זה באמצע הלילה, אתה אומר לו: "תודה אבא"; או בסוף הארוחה אתה שואל אותנו: "רוצים תוספת?", "רוצה עוד לשתות?".

מותר לך לסרב. אם אתה מסרב לתת נשיקה, או לשחק עם ילד מסוים, או לכבד במאכל שלך או בצעצוע, אנחנו מכבדים את זה. לא נותנים לך להרגיש לא נעים עם זה. לא מנסים לפתות אותך להסכים. מכסימום מציינים בקלילות: "אולי אחר כך". ואין זה מפתיע, כי באמת, אחרי כמה רגעים אתה מוכן לעיתים לכבד בענבים שאכלת. וזה בסדר גמור, גם אם לא. מותר לך להיות עייף. אם אתה מבקש לנוח, אנחנו מכבדים זאת גם. כשאתה מבקש מאיתנו להפסיק לעשות משהו (אפילו אם מדובר בסך הכל בדגדוג תמים): "מאמה, די", אנחנו מכבדים את רצונך - יש לנו הרבה משחקים, אך בקשתך זו אינה בגדר משחק. ההתייחסות אליה רצינית במלוא המובן, אחרת איך נוכל לבקש ממך לכבד בקשה דומה מיישות אחרת?

עצמאות שלך גוברת מיום ליום. אפשר ממש לחוש בדחף המפעיל אותך. הוא חזק מאיתנו. הוא חזק ממך. כל מה נדרש מאיתנו, ואפילו יתרה מכך, כל מה שחכם מבחינתנו, ואפילו עוד יותר - אין לנו ברירה אלא... לכבד אותו ולהתאים את עצמנו אליו. אנחנו משתדלים לא לדחות כל בקשה שהיא מבחינתך לעשות משהו בעצמך. גם אם זה דורש פתרונות יצירתיים מבחינתנו - לערבב ביחד את התבשיל הנמצא על האש, להחזיק מיקסר ביחד כשמקציפים חלבונים, לאפשר לך לטפס על סולם גבוה כשנחזיק אותו מלמטה. גם אם זה מצריך המון, אם היה קיים מושג יותר מכיל מ"המון", אז הייתי בהחלט משתמש בו, המון סבלנות. לחכות עד שאתה מצליח לחגור את כל כולך במושב הבטיחות באוטו, גם אם זה לוקח יובלות; לאפשר לך לשאוב אבק, אולי לא כל יום, אך בהחלט פעם ב.., גם אם לא ממש מתאימה לנו עכשיו כל ההתעסקות הזו; לחכות שתתלבש בעצמך, גם כששמת את הבגדים הפוך, מה שאומר שאחרי שתגלה זאת, תרצה להוריד אותם ולהתחיל להתלבש מהתחלה.

ושוב, זה לא שחלק גדול מדברים אלה לא היה קיים לפני כן. אולי עכשיו פשוט אין יותר הנחות. חייבים לאמצם ולהשתדל עוד ועוד - לטובתנו וכמובן, ללא כל ספק בליבי, לטובתך...