טיפסת על המדרגות

בשבוע שעבר טיפסת 4 מדרגות לגמרי לבד! ואז בפיקוחי ירדת אותן לאט לאט לאחור.

יומיים לפני כן טיפסת שתי מדרגות. והתרגשת כל כך שישירות פרצת בבכי ורצית שאקח אותך לידיים ואוריד אותך למטה.

בינתיים, כרגיל, לא חזרת על זה.

על הנסיעות, על השינה, על הלשון, והכי חשוב - על הנשיקות

עבר עלינו סוף שבוע לח, לח, לח, לח וחם.

נסענו לבקר את ההורים שלי. מכיוון שהנסיעות אינן פשוטות לך יותר, החלטנו שניסע ביום ה' בלילה, כדי שתוכל להרדם בנסיעה. כנראה שכשתכננו זאת, דעתך הוסחה לרגע ולא הקשבת לחלק שהיה קשור לשינה
...:)

עשינו לך אמבטיה ביום ה', קראנו ספר, וכשהראת סימנים של שינה, יצאנו לנסיעה. הפתעה גדולה הייתה זו בשבילך. לא הבנת למה במקום ללכת למיטה, אנחנו נכנסים לאלפרד ונוסעים (למרות שכמובן, ניסיתי להסביר לך את זה, כמו שאנחנו תמיד מסבירים לך הכל). כרבע שעה הרהרת בכך ואז פרצת בבכי היסטרי. ניסיתי להרגיע אותך בכל דרך אפשרית - שום דבר לא עזר! נאלצנו לעצור בשולי הכביש המהיר. לקחתי אותך לידיים - נרדמת ברגע. ניסיתי לשים אותך בחזרה בכסא - התעוררת ושוב בכית, עם שתי ידיים מושטות כלפי. אחרי כעשרה ניסיונות, ביקשתי מאבא שלך שפשוט יתחיל לנסוע. הנחתי אותך בכסא, צורח בבכי, ופשוט עטפתי אותך בגוף שלי. נשכבתי עליך - הפנים שלי מעל הפנים שלך, לחי ללחי, מחבקת את ידיך ואת רגליך. ושרתי את שיר הערש הסודי שלנו ששמור למקרים מיוחדים כאלה (הייתי שרה לך אותו כל הזמן כשרק נולדת, והיום אני שרה לך אותו רק כשאני מרדימה אותך בחוץ). החזקת אותי בכל הכוח, חזק חזק, בכל מקום שיכולת לגעת בי. וכך נרדמת. אבא שלך פשוט לא האמין..:) לאט לאט לאט, הרפתי ממך (אחרי הרבה ניסיונות כושלים בדרך, כשהייתי זזה ולו קצת, והיית מתעורר שוב בבכי). וכך ישנת.... עד שהגענו להורים שלי. כמובן התעוררת - מיד אחרי שעצרנו את הרכב. ואצלם - שוב, רק אחרי שעה וחצי הצלחת להרדם (כמובן, מקום חדש). חבל שירשת את השינה הדקה שלי - יכולנו לוותר על החלק הזה של המורשת..:)

היה נחמד לך לבלות עם BUSENKA ו-DEDUSHKA. וגם אח שלי בא לבקר עם אנה ועם טוניק. עם זאת, התחלת ממש להראות סימנים של חרדת נטישה. כשהלכתי להסתפר, אמא שלי נשארה איתך בחוץ לטייל בעגלה. אין זו הפעם הראשונה שבה אתה נשאר איתה. אך הפעם, כמה דקות אחרי שהלכתי, נתקפת בכי ובניגוד לפעמים קודמות, לקח לה הרבה זמן להרגיע אותך (כל פעם שאני שומעת שבכית ולא הייתי לידך, למרות שאין הרבה פעמים כאלה, לבי נמחץ, למרות שאני מבינה שזהו חלק טבעי מהתפתחותך). וכשאבא שלך הצטרף אליכם מאוחר יותר לכמה רגעים כדי לקחת מפתחות מבית ההורים שלי, לא הסכמת שיעזוב. האמת שבכל מקום כרגע, כשאני מפנה אליך את הגב שלי והולכת ממך לכמה רגעים, לפעמים אתה מתחיל ישירות ליילל. שלב רגיש מאוד זה.

חזרנו היום בבוקר. תכננו לחזור אתמול בלילה, אך בסוף היינו עייפים מדי לנסוע. והאמת, הכל לטובה. הלילה השני עבר הרבה יותר בקלות (מבחינתך, לא מבחינת הלחות והחום הכבדים של מישור החוף). והיום בבוקר חזרנו בשעות שנת הבוקר שלך - החלטה מבורכת. נסיעה עברה הרבה יותר בקלות - ישנת חצי ממנה, וכשהתעוררת, הדרך שנשארה הספיקה לנו בדיוק למתיחת הסבלנות שלך לשיא יכולתה. גם לא היה כל כך חם במהלך הנסיעה בבוקר. סופסוף, גופך הקטן, ובמיוחד שיערך, היו יבשים, ולא רטובים מזיעה - בפעם הראשונה ביום וחצי האחרונים..:)

והיום על הדשא של שעת אחר הצהריים (חזרנו לשגרה המבורכת) אכלת לבד את הענבים! כזה מתוק! חתכתי אותם בבית לרבעים, והוצאת אותם מהצנצנת אחד אחד והכנסת אותם לפה. נאמי מאמי! כמובן, לא הרבה. לימור שהייתה עדה לכך צחקה, שאכלת שליש מארוחה שאוראל, הקטנה ממך בשלושה חודשים הייתה אוכלת. כפרות! מתי שיבוא לך!

והדבר הכי חשוב - התחלת לתת לי נשיקות! לא סתם נשיקות, נשיקות צרפתיות! אתה בא אלי, כשאני שוכבת ומדביק לי נשיקה עם כל הפה בפה שלי. ומחייך כל כך! ואחר כך מגפף לי את כל הפנים - שם לי ידיים על הפה, על האף, נשכב עם כל הבטן על על הפנים שלי. עכל כך מצחיק! בהתחלה הייתי בטוחה שאולי אתה רעב (פעם, כשהיית רעב, היית כך מצמיד אלי את הפה המתוק שלך). אך לא. זו בהחלט נשיקה! וזה קורה רק כשאני שוכבת. כנראה למדת מאבא שלך... כל פעם שאנחנו מתחבקים או מתנשקים, אתה מתחיל לצחוק בהנאה גדולה. ואם זה קורה בישיבה או בשכיבה לידך, אתה תוך רגע מצטרף. מתוק אחד!

התמונה מתעדת את ההתעניינות שלך בשבוע האחרון באיברי הפנים שלנו - ובעיקר, בלשון. זה הפך לטקס התעוררות אחרי השינה. אני יושבת או שוכבת איתך במיטה שלך, ואתה עובר על הפנים שלי ומצביע לאט לאט ובחיוך על הפה שלי, על העיניים, על האוזן, וכמובן על הלשון. ואני נוקבת בשמותיהם. את הלשון שלי אתה מנסה גם להוציא החוצה בכל כוחותיך, ומצחיקה אותך מאוד העובדה שהיא לא ממש נתלשת... ומזל שכך...:)

בילית יום שלם עם אבא שלך!

התגנבתי לבלוג של אמא (ברשותה המלאה כמובן) כדי לכתוב לך כמה מילים. פתאום גילנו שאתה בן 10 חודשים היום! מזל שבוסינקה שלך התקשרה לברך אותך, אחרת בודאי לא היינו שמים לב.

היום בילינו את כל היום ביחד, זה התחיל בהשכמה המוקדמת מדי (לטעמי) בשעה 6:40, גירדתי את עצמי מהמיטה לאחר שאמא שלך (כמו כל בוקר- כאילו שזה לא מובן) בקשה שאהיה איתך כדי שתוכל לנוח עוד שעה לאחר לילה קשה.

אני אוהב את השעות האלה של הבוקר איתך, לאחרונה התחלת להעיר אותנו בטיפוס קליל למיטה שלנו המלווה בטיפוס עלי ועל אמא, לא לא, לא מתוך התפנקות של בוקר, אתה סך הכול מנסה להגיע בדרך הישירה והמהירה ביותר לשידה בצד השני של המיטה, עליה ניצבים כמה חפצים מעניינים שמסקרנים אותך כבר המון זמן...

איפה היינו? אה כן, שעות הבוקר, תוך מאית שנייה אתה נכנס לפעולה וכמו במגע קסם, בשנייה שמניחים אותך על המזרון שלך בסלון- אתה רץ, מטפס, עולה, נעמד, מקטר, נופל כאילו אנחנו כבר באמצע היום...

לקראת השעה שמונה אני מנסה להאכיל אותך בדייסה עם בננה, ולאחר מכן מנסה, בכוחות עצמי, להרדים אותך לשנת הבוקר. לפעמים אתה נזקק לתוספת מהציצי של אמא.

היום הייתי אמור לנסוע לת"א אך בשנייה האחרונה הנסיעה בוטלה, אמא שלך בקשה שאהיה איתך בשעות הבוקר- צהריים. הרגשתי כי הדם אוזל מגופי, אבל מיד התעשתי- אין בעיה!! אמרתי.

אני לא רגיל להיות איתך בשעות האלו למרות שאני נמצא רוב הזמן בבית- אני עובד בשעות האלו. מיד ארגנתי תוכנית פעולה, החלטתי כי נבנה את השולחן שלך ביחד, אתה תעזור לי! כך היה- הבאתי מברגים ברגים ואת לוחות העץ והתחלתי במשימה. כמובן שתוך שנייה זינקת אלי לראות בדיוק מה אני עושה, בהתחלה ניסית מאוד לעזור למרות שסובבת את המברג שאחזתי בכיוון הלא נכון ואז ניסית להפנות אותו לכיוון הפה שלך... לא איבדתי עשתונות ונתתי לך לעבוד עם המברג הקטן. מיד נכנסת לפעולה: אחזת אותו מכל הכיוונים סובבת אותו, דפקת אותו בעץ , צעקת, ואז אמרת לי "הנה סיימתי- מה עכשיו?" ניסת לקחת את המברג שלי שוב- אבא עזוב, אני יעשה את בשנייה... אבל אמרתי לך כי התפקיד שלך יהיה לבדוק את חוזק החיבורים- דבר שאתה מצטיין בו מאוד (האמת שאתה בודק האיכות הכי מוסמך בבית, בכל פעם שעושים עבודה פרטצ'ית- אתה ממהר לפרק אותה לחתיכות ולהראות לי : "אבא - עליך להשתדל יותר טוב מזה!"). פתאום היית השעה שעת צהרים וזמן לארוחה! כך עבר לו הזמן בלי שהרגשנו.

אחר הצהרים הצעתי לאמא שלך שתמשיך לכתוב לך ואני אצא איתך לדשא. וכך היה! בדשא כמובן פגשנו את כל החברים של טבעון והייתה חגיגה.

כך פתאום עבר לו יום שלם וגיליתי שהיינו בו כל היום ביחד (עם סיוע של הציצי של אמא כמובן). אני חושב שמעט מאוד פעמים מאז שנולדת, בילנו יום שלם ביחד רק אנחנו, הבנתי איזה אושר אתה מכניס לחיים שלי, כמה אתה עוזר להיות נוכח כאן ואיתך כאשר אני איתך כל הדאגות, המחשבות מתמוססות להן לאוויר לאחר כמה רגעים.

הכול בסדר, כאשר אתה מחייך וצוחק - העולם צוחק איתנו , שום דבר אחר לא מספיק חשוב ולכן הוא מתפוגג. אין ספק שאתה עוזר לי ללמוד המון ועוזר לי להיות איתך, איך אפשר שלא- אתה כל כך מתוק וחייכן וכך היית מהשנייה הראשונה שהגעת שגם אם אני מאוד מוטרד, כמה דקות איתך ממוססות את הכול.

הסתכלתי עליך יושב, שיחקנו במסירות עם כדור. אתה כל כך מתוק כשאתה מתיישב ומתחיל לנופף בידיים באושר ושמחה- אתה זה שמלמד אותי מהי שמחה אמיתית, מהי סבלנות – אנו משתדלים לא לדחוק בך לעשות כלום לפני הזמן ובסופו של דבר כאשר אתה מגיע לעשות אותו לבד בכוחות עצמך, זה אושר וגאווה אמיתית לכולנו. אני מקווה שנשכיל לנהוג כך לאורך כל הדרך.

אוהב אותך מאוד מאוד- מזל טוב!

אבא.

אבא שלך השלים עם זה שהוא דומה לך!

סופסוף זה קרה! מאז שנולדת, כולם היו אומרים שאתה דומה לאבא שלך, חוץ מהעיניים, שדומות לשלי (בפעם הראשונה בחיי שמעתי שיש לי עיניים מונגוליות). איכשהו יצא שאת רוב התגובות האלה הייתי מקבלת אני ולא אבא שלך. והוא לא האמין לי, כשהייתי מעבירה לו אותן. נראה לי שהוא פשוט רצה לשמוע זאת עוד ועוד..:) וכך קרה. לאחרונה, הוא החכים להשלים עם המצב - אתה דומה לו! איזה כייף לך!

עכשיו הוא יושב פה (יותר נכון, שוכב על הספה) ורואה משחק חצי גמר של אליפות אירופה בכדורגל. כל כך מצחיק לשמוע את התגובות שלו! הוא אפילו התבאס מהתקלות בשידור. עכשיו הוא צהל: "יוא! לא יאומן" וקפץ על הספה משכיבה ישירות לישיבה, כשהבקיעו שער מפתיע. אני לא רגילה לתמונה זו...:)

אתה בן עשרה חודשים!

פתאום זה הגיע!

אתה בן עשרה חודשים! איכשהו, הפעם בכלל לא שמתי לב! זה בא בשקט ופתאום הפתיע מאוד.

אני אוהבת אותך יותר ויותר! מדהים פשוט - כל מילה תחטיא בתיאור האהבה של אמא. אפשר רק לחוות אותה. זו תערובת של חיבה, גאווה, פליאה, שמחה, אושר, סיפוק, שלווה, דאגה, תדהמה, ועוד הרבה הרבה רגשות. משהו רוחני, אך גם פיזי מאוד. מעין מרק סמיך של רגשות מכל טוב.

אני אוהבת את איך שאתה מסתכל עלי - במעין מבט ממוקד של שלווה ורוגע עמוקים. ברגע זה של המבט שלך כלפי אני מרגישה כאילו הזמן עוצר מלכת, כאילו רגע זה הוא נצח, כאילו אני צוללת לתוך מים עמוקים. אני אפילו לא יודעת למה - אני תמיד שומעת ים, כשאתה מפנה אלי את מבטך השקט. זה מזכיר לי את הימים בסיני, כשחוץ מים ומהשקט נדמה שלא קיים דבר. העבר והעתיד נעלמים. העכשיו משתלט על ההוויה. אני אוהבת את השיניים הלבנבנות שלך מבצבצות, כשאתה מתפקע מצחוק. אני אוהבת את תנועות הידיים שלך המלוות את ההנקה - כשאתה מלטף את הפנים שלי, מדגדג אותי מתחת לבית השחי, מכניס לי אצבעות לפה או לנחיריים, מזיז את הראש שלי שמאלה-ימינה, מושך את הכתפייה של החזייה שלי, תופס את הרגל שלך ומרים אותה לכיוון הפנים שלי, מושיט לי אותה שאוכל לנשק אותה. וכמובן, את הקולות שמלוות את ההנקה. אני אוהבת שאתה מוציא את הפטמה מהפה המתוק שלך במשיכה חזקה, בצליל של הוצאת פקק מבקבוק שמפניה. הראש שלך נשמט לאחור, ואתה משמיע צליל של הנאה גדולה. ומתנפל שוב על הציצי. אני אוהבת את המאמצים העצומים שאתה עושה, כשאתה לומד עכשיו איך לאזן את הגוף הקטן שלך בעמידה ובישיבה. אתה מתנדנד, כמו נחום תקום, לפעמים משמיע קולות של תסכול או של מצוקה קלה, מתנסה בתנועה זו או אחרת, לומד עם הזמן איך לנחות, איך לשבת, איך לעמוד, שוב מתנדנד, לפעמים נופל, קם, מקבל מכה, ואז בוכה (תמיד אחרי הבום, אנחנו סופרים: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע", וזה מגיע), נרגע בידיים שלנו, וחוזר לאותה הפעולה שניסית לפני כן. אני אוהבת את הקולות ה"פוף פוף" שאתה משמיע כשאתה מתאמץ לרכוש מיומנות חדשה, או מתרגל את זאת שרכשת לפני רגעים ספורים. אני אוהבת להתעורר כשאתה עומד מחויך במרחק כמה סנטימטרים ממני. אני אוהבת את הזמן השקט האינטימי של שנינו יחד, אחרי שהתעוררת, כשאתה בשקט בשקט נוגע בי. אני אוהבת את איך שאתה מסתובב ומסתכל למעלה לאחור עלינו בעגלה, מאז שהתחלת לשבת בה. אני אוהבת את איך שאתה מרים את הרגליים שלך על כל דבר, שאתה יכול להניח אותן עליו - על השולחן, על הקיר, על המעקה של העגלה, עלי. אני אוהבת שכשאתה נרדם, ואני כבר בטוחה לגמרי שאתה ישן, אחת הרגליים מתרוממת באוויר ומחפשת לגעת בי לרגע. אני אוהבת לראות אותך יושב. אתה כל כך חמוד, ושתי הידיים שלך באוויר. אני אוהבת את איך שאתה מתחיל לנפנף את הידיים שלך בליווי של צחוק גרוני בעודך יושב, כמו שאתה צוחק כשאתה על גבך. אני אוהבת שאתה מחייך לכל מי שמחייך אליך. אני אוהבת את החופש שלך. אני מרגישה עד כמה הוא חשוב לך. ולי חשוב לשמור עליו תמיד. אני מצטערת שאנחנו צריכים לקשור אותך בעגלה לבטיחותך, אני מרגישה שאתה לא מבין למה מונעים ממך להגיע לאן שאתה רוצה להגיע. אני אוהבת לראות אותך עם אבא שלך. אני אוהבת את איך שאתה מחפש אותו בכל מקום, מחייך אליו כשהוא בא, קורא לו שיבוא. אני אוהבת לראות את המבט שלו כלפיך. אני אוהבת את איך שהוא בא לבלות איתנו בכל רגע פנוי שיש לו, ואת איך שהוא אומר שהוא מרגיש שלא ראה אותך שבוע, כשבפועל עברו רק מספר שעות. אני אוהבת לגדל אותך איתו. אני אוהבת את איך שאתה מנענע את הטוסיק שלך בתנועות אגן של רקדנית בטן. אני אוהבת את האלגנטיות שבה אתה מניח את הראש הקטן שלך כשאתה מתהפך, כדי שלא תקבל מכה. אני אוהבת את איך שאתה מניח את הראש שלך על הכתף שלנו - אמנם רגעים בודדים כאלה. אני אוהבת את איך שאתה שוכב על הבטן ומרים את שתי הידיים שלך למעלה בתנועה סינכרונית: "תרימו אותי!". אני אוהבת את איך שאתה לומד כל הזמן.

ואני אוהבת מאוד את המגע שלך. את איך שאתה מתכרבל מסביב ליד שלי - שתי הידיים ושתי הרגליים שלך כרוכות מעלי. לפעמים אתה מושך את האצבעות שלי, או מרים את היד שלי ומזיז אותה. ביקשתי מאבא שלך להנציח את הרגע הזה בתמונות אלה... מזל טוב, צ'ופצ'וף שלנו!

התפתחות הרצון ויכולת הציות בשנה הראשונה

שש השנים הראשונות שלך הן השנים החשובות ביותר בהתפתחותך. במהלכן מתגבשת הזהות העצמית שלך. בשנים אלה אתה מתרכז ברכישת מיומנויות חשובות - עצמאות, רצון, שפה, תנועה מתואמת. תפקידנו לעזור לך בפיתוח מיומנויות אלה, כבר מלידה, כדי שתגדל להיות יישות אנושית שלמה ומלאה, כדי שתוכל לממש את הפוטנציאל היחודי הטמון בך מלידתך.

ילדים לא נולדים עם רצון מפותח. התפתחות הרצון זה תהליך ארוך, שבמהלכו אתה לומד להשתמש ברצון שלך ככוח חיובי שמאפשר לך ללמוד מהסביבה ומהחברה. בסופו של תהליך זה אתה תגדל מיצור שפעולותיו נשלטות בעיקר על ידי רפלקסים לאדם בעל משמעת עצמית פנימית, אדם ששולט בעצמו ובמחשבתו ומציית לסמכות מתוך בחירה מודעת (הלוואי, הלוואי ובאמת נצליח לעזור לך להגיע לכך).

משמעת, ציות, שליטה עצמית - כל אלה הם פועל יוצא מהתפתחות הרצון, וכולם מתחילים להתפתח החל ממש בימיך הראשונים. לא מצאתי הרבה הסברים של התייחסות הגישה המונטסורית לגבי התפתחות הרצון בשנתיים הראשונות (רוב המידע המפורסם מתייחס לילדים בני שנתיים-שלוש), כך שעיקר המידע המפורט כאן מבוסס על "Montessori from the Start". ואולם, אתה מדגים היטב את מה שלמדתי מספר זה, כך שליבי שקט הפעם לגבי התבססות על מקור אחד.

כמו בכל המישורים של עזרתנו לך בגיבוש הזהות העצמית שלך, עלינו תמיד לבסס את העזרה על הבנתנו את שלבי ההתפתחות שלך, ובמיוחד - התפתחות המוח. כך תגובתנו תהיה שונה בהתאם לשלב, בו אתה נמצא. כך גם לא נצפה ממך להגיב בצורה שאתה פשוט לא מסוגל עדיין להגיב בה.

לפי הגישה המונטסורית, רק בסביבות גיל שש הילד מסוגל למחשבה אבסטרקטית ולהפעלת שיקול דעת. כלומר, עד אז הילד לא ממש יכול להבין מדוע התנהגות מסוימת אינה ראויה בנסיבות מסוימות, או מדוע אסור להשתמש בחפץ מסוים. ההורים לא יכולים לתת לו הסברים מופשטים, אלא הם אמורים להיות מפורשים. הם אמורים להחליף את האנרגיות ואת הרצון של הילד באנרגיות וברצון שלהם - כמובן, הכל במידה שמתאימה לשלב ההתפתחות שלו. כך הם יציגו בהדרגה לילד את היקום כמבוסס על סדר ועל ארגון, אך גם על גבולות החיים היומיומיים. מבנה זה יאפשר לילד לפתח את כוח הרצון שלו. הצבת גבולות חיצוניים ברורים לילד והקפדה עליהם הכרחיות לילד עד שיפנים אותם לחייו ויוכל לשלוט בהתנהגותו. ושוב, גם כאן, חייבים להבין שככל שהשגרה שולטת יותר בחייו של הילד, כך יכולת הציות מבחינתו תהיה גדולה יותר. ההסבר לכך פשוט - המוח שלו לא מסוגל לקלוט שינויים בצורה שאנחנו קולטים, והשגרה מספקת לו מידע שהוא לא יכול להבין בינתיים בדרך אחרת. שגרה היא גם זו שתעזור לו לפתח בטחון עצמי ושליטה עצמית, מה שיוביל ליכולת ציות מודעת ולמשמעת עצמית.

שלב ההתפתחות הראשון הוא השנה הראשונה לחייך. את השנה הזו אפשר בגדול לחלק לשתי תקופות עיקריות, שמתחלפות בסביבות הגיל של שמונה - תשעה חודשים. עד גיל זה יכולת השליטה שלך בדחפים היא מאוד בסיסית. באופן קבוע היינו צריכים להחליף את הרצון ואת האנרגיות שלך בשלנו. הצבת גבולות הייתה די פשוטה. אם היית מתעניין בחפץ האסור, למשל, היינו פשוט צריכים לסלק אותו הצידה ולשים במקומו חפץ אחר. אפילו לא היינו צריכים להסתיר את החפץ האסור - ההתעניינות שלך בכל דבר שיכולת לחוש אותו הייתה גבוהה מאוד, ויכולת הזכרון שלך כמעט ולא הייתה קיימת.

בסביבות הגיל של שמונה-תשעה חודשים מתחיל להיות פעיל ההיפוקמפוס, חלק מהמוח שיש לו תפקיד חיוני ביצירת זכרונות (אני נזהרת מאוד באזכור של תהליכים התפתחותיים שלעולם יהיו נושא למחקר, ולכן גם לכל ממצא ימצא תמיד ממצא מנגד; אני תמיד משתדלת פשוט ללמוד את המסקנות, מבלי להיתפס לפרטים ביולוגיים שפחות חשובים בעיני, ולבדוק עד כמה הן רלוונטיות לגבי). אז אתה גם רוכש את היכולת להישען על נסיון קודם וללמוד ממנו, לאבד את המידע שאספת דרך חקירתו חושית את העולם, כמו גם לגבש תכנית פעולה מסוימת. למשל, לזחול אחרי הביצה מעץ לכל כיוון שהיא מתגלגלת אליו, גם אם היא מגיעה מאחורי האח, ואתה צריך להסתכל מתחת לאח כדי לגלות איפה היא ולזחול מסביב כדי להגיע אליה; ואפילו, במידה מסוימת, לשלוט בדחפים שמפריעים לביצוע תכנית זו. יכולת השליטה במרחב שלך משתפרת פלאים - אתה מסוגל יותר ויותר לתמרן בין חפצים שונים כדי להגיע למטרה שלך, ולא להיתקע בהם כמו בעבר. אתה שומע צליל של דלת כניסה וזוחל לעבר כדי לפגוש את אבא מגיע הביתה. אתה שומע את הקול שלי מלמעלה וזוחל למדרגות לקרוא לי. כל פעם שאתה מתעורר, אתה זוחל לעבר הדלת, כי אתה יודע שמשם אני אכנס. זוהי אבן דרך מדהימה, בהתחשב בעובדה שרק לפני כמה חודשים היית תלוי לגמרי בפעולות רפלקסיביות.

גם מבחינת התגובה שלך להצבת גבולות מתרחש שינוי בהתהנגות שלך. אתה מתחיל להביע יותר ויותר את הרצון שלך. מכיוון שאתה עדיין שוכח דברים יחסית בקלות, הסחה חושית עדיין מצליחה להסיח את דעתך. עם זאת, להחליף את החפץ האסור בחפץ אחר גרידא כבר לא די בו. צריך להרחיק אותו מטווח הראיה שלך. ולפעמים, אתה מתחיל להראות שהמוח שלך מתקרב לשלב התפתחות הבא, בו אתה מצליח להחזיק במחשבה של מה שאתה רוצה גם מבלי לראות אותו. אז מתחילים להשתמש בהסחה פיזית - פשוט מרחיקים אותך מהחפץ האסור.

אם מגיעים לשלב ההרחקה הפיזי - אנחנו עושים זאת בדרך החלטית אך מכובדת. כך, למשל, אם צריך לעצור אותך מלזחול לעבר החפץ האסור, אנחנו עוצרים אותך כשאנחנו באים מלפניך או מהצד, כך שתראה אותנו, ולא מאחוריך או מעליך. חייבים להקפיד בהסבת התנהגות לא רצויה בכל פעם שהתנהגות זו מתרחשת. "לא" לעולם "לא". אין חריגים. כל תגובה שלנו אמורה לשדר שאנחנו בעלי הסמכות כאן. זו הדרך היחידה שבה תוכל להפנים את האיתנות והסופיות של הגבולות בחיים.

כדאי ללוות את הסבת ההתנהגות האסורה בהסבר מילולי חיובי בקול רך ("אנחנו נועלים נעלים" במקום "אל תשים את הנעליים בפה" - דוגמא מאוד רלוונטית עבורך, במיוחד אם מדובר בנעליים שלי..:). אני ארחיב על השימוש בשפה חיובית בהמשך. כאן חשוב לי לציין שבשלב זה של ההתפתחות שלך בהחלט לא מספיק להגיד לך "לא" לגבי משהו ולצפות ממך שתציית לכך.

מעכשיו יושבים בעגלה!

ציינת אבן דרך נוספת היום. היום לראשונה ישבת בעגלה!

דחינו את המעבר לישיבה בעגלה עד היום, כדי לאפשר לך ללמוד להתיישב לבד. הייתי בטוחה שברגע שנטה את המושב בעגלה ולו בקצת, עצם השכיבה בזווית תגרום לך להתרומם לכדי ישיבה. לא רציתי לספק לך תמריצים לעשות כן, לפני שהגוף שלך יהיה מוכן לכך.

גם לא הראית סימנים של חוסר נוחות מהשכיבה בעגלה. שכבת להנאתך על הבטן וראית את כל העולם, כאילו ישבת. הבעיה היחידה שנוצרה היא שהתחלת לזחול לקצה העגלה, וכמה פעמים כמעט זינקת מהעגלה החוצה. אבא שלך מזמן כבר רצה שנטה אותך קצת ונקשור. ואני התעקשתי שנחכה עוד קצת עד שתתיישב לבד ותדע לשבת באופן יציב. אף שזה היה קצת מסוכן. פשוט לא הסבתי את עיניי ממך לרגע כשהיית שכוב בעגלה.

אך מכיוון שכבר מספר ימים אתה מתיישב ללא הפסקה באופן חופשי עם יידים למעלה, הסכמתי היום לאבא לעבור לעידן הבא... עידן של ישיבה בעגלה...:) במצב הרגיל הייתי דוחה את המעבר עוד קצת, עד שלא תשב באופן יציב לגמרי, אך עם בטיחות לא מסתכנים (באמת... בדרך כלל, אני הרבה יותר מקפידה:).

המעבר עבר לך טבעי ביותר. ישירות הרמת את רגליך המתקתקות על המעקה, ובסטלבט האופייני לך יצאת להסתובב בעולם.. כאילו מאז ומתמיד ישבת בעגלה...

איזה כייף להתעורר כשאתה מעיר אותי כך!

היום בבוקר זה קרה. התעוררת לבד, ירדת מהמיטה שלך ונעמדת ליד הראש שלי.

האמת ששמעתי שהתעוררת, אך הצצתי וראיתי שאתה שוכב עם עיניים פקוחות. אז עצמתי את עיניי כדי לא להפריע לך. וכנראה נרדמתי לרגע קט.

פתאום הרגשתי את הנגיעות העדינות שלך בפנים שלי, והרחתי את נשימת המאמץ שלך קרוב קרוב אלי.

פתחתי את עיניי - וראיתי שתי עיניים מחייכות ופה מלא שיניים פעור בחיוך רחב.. במרחק של 10 ס"מ ממני. וישירות הגיע הצחוק. איזה כייף להתעורר כך! כשאתה עומד לידי ונוגע בי! שוב הודיתי לעצמנו על שאפשרנו לך להיות חופשי די לעשות כן. אני כל כך שמחה שהכרנו לך את המיטה על הרצפה...:)

התחלת לעשות דברים בישיבה!

היום שוב נסענו לירושלים (ענייני השיניים שלי). הנסיעות איתך הפכו להיות ממש לא פשוטות. אני כבר כמעט ולא מצליחה לנהוג איתך לבד - מקסימום, לחיפה, וגם, בקושי. וזה די מובן. בימים אלה של תנועתיות מתמדת, לבלות זמן ממושך קשור לכסא הבטיחות, ללא יכולת התנועה, הוא בגדר עינוי בשבילך. שוב, גם בלא לחפש, אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לחשיבות חופש התנועה להתפתחות שלך ולכך שאם אתה בעיצומה של תקופת רגישות כלשהי, בהקשר זה - תקופת רגישות לתנועה (sensitive period for movement), לא מעניין אותך שום דבר מעבר לסיפוק של אותו דחף שתקופת הרגישות מעוררת.

אחרי שחזרנו מותשים מהנסיעה, התיישבנו לאכול. ופתאום... שמענו, יותר נכון, לא שמענו אותך. היה שקט! ותמיד כשיש שקט - סימן שמשהו מרעיש מאוד קורה..:) קמתי בזהירות והצצתי...

הגעת למגירה התחתונה במטבח. אך הפעם, לא הסתפקת בלפתוח ולסגור אותה כמה פעמים, כמו שאתה תמיד עושה, אלא התרוממת, נעמדת ופתחת אותה לגמרי. או בסדר הפוך - כשהגעתי, כבר עמדת..:) ואז התיישבת - והתחלת לרוקן את תכנה החוצה! זה קרה! בכך בישרת באופן רשמי - אתה באמת יושב, ואנחנו בפתח עידן חדש! עידן של פעילויות בישיבה. וזו הייתה הראשונה שבהן..!

איך מבריחים נמלים

סוף שבוע של ביקורי חיות עבר על כוחותינו.

לא רק גילינו שבמרחק של שני מטרים מפתח ביתנו נראה נחש צפע (אני לא מרחיקה דיבור על זה, זה מפחיד אותי מדי), אלא גם מצאנו רבבות של נמלים ליד הארונות במטבח. ידעתי שזה רק עניין של זמן. שלא כמו בכל שנה, השנה לא ריססנו, כי לא רצינו לחשוף אותך לחומרי ריסוס. וזה הגיע!

מזל ששירה סיפרה על הברחת הנמלים באמצעות פיזור אבקת קינמון. כך עשיתי. פיזרנו גם בארונות וגם במפתן דלת הכניסה. וזה אכן הבריח אותן. כנראה בשל הריח החריף. אני מקווה שהן לא יחזרו! עכשיו רק אני צריכה למצוא פתרון להמשיך להבריח אותן גם כשאטאטא את האבקה מהרצפה, כדי שלא תלקק את כולה...:)

לא לבעלי לב חלש

לפני זמן מה הציעו לנו שירה ועמיתי להצטרף אליהם לסוף שבוע בים. אני ישירות הסכמתי, אך אבא שלך לא כל כך התלהב מהרעיון. כשהוא הסביר לי שהסיבה לכך היא שהוא חושב שזה עוד מוקדם בשבילך, ושאולי כדאי לדחות את חווית השתכשכות בחול לשלב מאוחר יותר, האמת, לא כל כך הבנתי. כמה שהוא צדק!

איך שהגענו למסיבה, חיכית רק שנוריד אותך למטה. די מהר הבנתי שאין סיכוי שלא תהיה מכוסה בחול כל כולך, אך מסתבר שלא הערכתי נכון את פני שטח הכיסוי. איך שנגעת בחול, התחלת לנבור בו. מאוד אהבת את המרקם שלו. חוויה חושית חדשה מרתקת! ואז, החלטת לאמוד את מידת הרצינות שלי. הסתכלת עלי בחיוך המתוק השובב שלך: "חופש בחירה אמרת? חופש תנועה? להתנסות כמה שיותר? אתם בעקבותיי??? נראה אותך עכשיו!"

ו... הכנסת חופן של חול לתוך הפה שלך!!! אוי בוי! אבא שלך ואני הסתכלנו אחד על השניה, ואני חייבת להודות, אספתי את כל הכוחות שלי שלא לעקם פרצוף יותר מדי (היה באמת קשה), ולא לגרור אותך לעשות שטיפת קיבה בחדר מיון. המשכנו להתנהג בקוליות, יחסית לפחות, גם מאוחר יותר, כשהכנסת גם צדפה לתוך הפה. למרות הקול החורק של חריקות השיניים שלך. נתנו לך להתנסות בחוויה הביזרית הזו בשבילנו עד שרצית לינוק. שם עבר הגבול שלי. ביקשתי מאבא שלך שישטוף אותך במקלחות רחוב קודם...:)

זו דוגמא מדהימה למשיכתך לחפצים קטנים. תראה באיזה ריכוז אתה בוחן את הצדפה! באותו רגע רק אתה והצדפה קיימים בעולם - אתה כה שקוע בבחינתה, שלא שם לב לשום דבר אחר מסביבך!

פעם ראשונה שלך בים!

ביום שישי חגגנו לסהר יום הולדת שנה בחוף הים. מיכל ורוני ארגנו מסיבה למופת עם הרבה אוכל טעים. מיכל ואני עברנו את ההריונות שלנו די ביחד. אני זוכרת איך התרגשתי כשמיכל הגיעה לבית החולים ללדת את סהר, ואת הקול הכה שליו ומאושר שלה בטלפון רגעים ספורים אחרי שסהר הפציעה לעולם. אני זוכרת איך חשבתי אז שהחודשיים שנשארו עד שתגיע, לא ייגמרו לעולם, וכבר רציתי כל כך להחזיק אותך ולחבק אותך. כנראה לכן מדהים אותי לחשוב שכבר עברה שנה מאז שסהר איתנו. זה גורם לי לחשוב שעוד מעט גם אתה תהיה בן שנה. שששששששששש... יש עוד זמן:) וגם לפני כן, זהר יחגוג שנה (אני תמיד חוטפת את השוק של הגיל שלך בימי הולדת של זהר שנולד עשרה ימים לפניך. רק אז אני קולטת שזה באמת מעבר לפינה..:)

סהר המתוקה! אנחנו מאחלים לך שנה של גילויים משמחים, שנה של הרבה חיוכים, שנה של הרבה הרבה הרבה זמן עם אבא ועם אמא!

ובשבילך הייתה זו הפעם הראשונה שבה טעמת את הים מקרוב! ואיך שאתה היית שמח!!! נתת כזו צהלה של שמחה כשאבא שלך הטביל אותך בים!

בילית הרבה זמן עם אבא במים! היה לך ממש כייף! אני אישית לא חובבת ים גדולה (חצי שנה של מגורים על חוף הים הספיקה לי לכל החיים), ובגדול מעדיפה בריכה. אך איך אפשר לסרב לביטויים אלה של אושר עילאי. כנראה בכל זאת אנחנו הולכים לראות די הרבה ים בשנים הקרובות...:)

אני גאה כל כך באבא שלך!

כבר די מאוחר בלילה... או מוקדם בבוקר. אך הייתי חייבת לחלוק איתך משהו מרגש מאוד שקרה היום. המחשב בגד בי בערב, ולא הספקתי לספר לך על כך...:)

אבא שלך נפגש לפני כמה ימים עם צבי לחמן, מי שהיה המרצה שלו בבצלאל לפני כעשר שנים. הוא התרגש מאוד לקראת הפגישה הזו. אין הרבה אומנים רציניים בארץ, ובכלל כל נושא האומנות, שאינה מודרנית, לעניות דעתי, די צולע כאן.

אבא שלך מוכשר מאוד. ואני אפילו לא מוסיפה כאן שזו דעתי האובייקטיבית. אין בכך צורך. כל מי שאי פעם נחשף לעבודתיו, לא נשאר אדיש. וזו אחת המחמאות הגדולות, לדעתי, שהאומן יכול לקבל.

כך גם צבי. הוא התקשר היום כדי להגיד לאבא שלך שעבודותיו הפתיעו אותו, ושהוא הצליח לגעת בו! תגובות כאלה הגיעו גם בעבר, אך הייתה זו הביקורת הראשונה המקצועית שאבא שלך קיבל. ועוד ממישהו שהוא מעריך כל כך. לי לא היה ספק שזו תהיה תגובתו, אך אבא שלך התרגש כל כך!!! שגם אני נחשפתי בהתרגשות שלו!

זה אחד הדברים הכי חשובים בשבילי. שאבא שלך ימשיך לפתח את הכשרון האומנותי שלו. אני יודעת שהוא מודע לכשרון שלו. עם זאת, אני מאמינה, שהוא חיפש חיזוק מסוג זה שקיבל היום - מעין טפיחה מקצועית על השכם: "באמת יש לך את זה! צא לדרך". בשבילי, אין זו תחילתה של הדרך, אלא המשכה בנתיב מואר יותר. אני כל כך אוהבת את עבודותיו של אבא שלך ומתרגשת מאוד לקראת כל אלה שעוד יוצרו על ידיו. אני אשתדל תמיד לתמוך בו מספיק כדי שיתפנה לעסוק בכך.

היו אלה טעימות קטנות. מבחר גדול יותר של עבודותיו מוצג בתיק העבודות שלו.

קדושה מהי?

בחתונה של ריטה ושל מולי אני קיבלתי את הכבוד הגדול לשאת את הברכה הראשונה מתוך שבע הברכות. התרגשתי מאוד.

האתגר הגדול ביותר היה נושא הברכה. התבקשתי לברך... על נושא הקדושה. כשראיתי את זה, הדבר הראשון שעבר לי בראש: "אוי בוי! קדושה?!". לא היה לי מושג מה אני הולכת להגיד. במשך הרבה ימים התלבטתי והתלבטתי, דיברתי עם כל מי שהיה מוכן לדבר על הנושא. שמעתי הרבה הגדרות לדברים קדושים (בעיני אבא שלך, היו אלה הזוגיות וההגשמה העצמית). אך בכל שיחה, לא היה דבר אחד שיכולתי לחשוב עליו שהוא קדוש. משהו בי חסם את השימוש במושג הזה. נרתעתי מזה ולא הבנתי כל כך למה. עד שנפל האסימון.

בשיחות שקיימתי, כל מי שקרא למשהו קדוש בעיניו, התכוון, ביסודו של דבר, למשהו שהכי חשוב בשבילו, אך לא היה יכול להסביר כל כך למה השתמש הוא בתיאורו כקדוש. ובעיני, בתיאורו של משהו כקדוש אני דווקא מורידה מחשיבותו בעיני. לדעתי, כשמשתמשים במושג הזה, לרוב, הכוונה היא למשהו עילאי, משהו שאין לערער עליו. ואינני רוצה לחשוב על משהו ככזה. לא על משהו חשוב באמת. כי בהעלאת דבר כלשהו לרמה נשגבת מבינתי, אני מאיינת אותו - במילים אחרות, אכן, בעיני, אין שום דבר קדוש, בדיוק באותה מידה כמו גם בשבילי, הכל קדוש. מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. גם בשבילך, הייתי רוצה ששום דבר לא יהיה מובן מעליו, שתמיד תדע למה, שתמיד תבחר, אחרי שהרהרת עליו, ולא כי גדלת לתוך מוסכמה ואימצת אותה בלא דעת.

וכשהבנתי את מה שהבנתי, נלחצתי - איך אני יוצאת בברכה (תרתי משמע) מנקודת מוצא זו. כאן אבא שלך חילץ אותי - הוא ייעץ לי לא להסתבך בהגדרות. הקשבתי, וזה מה שיצא:

"קדושה – היא מושג מורכב ומיוחד במינו. לכל אחד משמעות שונה לו. יש שיאמין כי קדושים הם החיים, הזוגיות, ההורות, החברות, המשפחה, האהבה, השותפות. אחר יטען כי קדושה היא היצרתיות, ההגשמה העצמית, הכשרון, הבחירה, הייחודיות. ויהיו שירגישו כי קדוש הוא כל שמפיח בו רוח ההשגחה העליונה. אני לא יודעת מהי קדושה. ואולי זה לא כל כך חשוב. מה שחשוב בעיני שתבורכו בכל אלה. שתדעו להבדיל את העיקר מטפל. שתזכו להמשיך לחגוג את אהבתכם בדרככם הכה המיוחדת. שהניצוץ שבעיניכם הערב ימשיך לנצנץ לעד. תמשיכו להתפתח ולצמוח, ביחד ולחוד, והעיקר – תמשיכו להקשיב ולדבר אחד עם השניה. תתרגשו ותאהבו. תאמינו בעצמכם. תגשימו את חלומותיכם."

כמו תמיד, כשמפשיטים את הסיבוכים, מגיעים לאמת הפשוטה. זו בדיוק הברכה שרציתי לברך בה את החברים היקרים שלנו בחגיגתם את אהבתם.

חתונה של ריטה ומולי

עבר קצת זמן מהחתונה של ריטה ושל מולי (שנחגגה ב-30 במאי), אך הנה הסיפור...


ריטה ומולי המקסימים בחרו להתחתן במיקום מדהים - בחוף אכזיב. ביום שישי בשעות הערב. הכל אורגן ממש יפה.

אני כל כך התרגשתי לקראת החתונה הזו, שאיך שראיתי את ריטה בשמלה כלה, שכחתי מהכל ופשוט רצתי לעברה. ואתה לא הבנת למה אבא נשאר מאחור...:)

אני חושבת שמה שהיה כה נפלא בערב זה הוא שריטה ומולי היו מרוגשים בניחותא. גם בלי להכיר אותם טוב, וגם בלי לדעת שזו הייתה כוונתם, אפשר היה בקלות לחוש בכך שהם נהנים מכל רגע. היה זה פשוט ערב, שבו ביקשו הם מאיתנו להתענג ביחד איתם על חגיגת אהבתם אחד כלפי השני. ואנחנו נהנינו מכל רגע.

השמלה של ריטה הייתה יפהפייה, והיא הייתה עוד יותר יפה בזכות העובדה שריטה לבשה אותה.

אתה קיבלת את הבייביסיטר הכי טובה - BUSENKA שלך (אמא שלי). ברוב אדיבותה, היא הסכימה להצטרף אלינו לאירוע.

נראה כי נהנית. אני קצת דאגתי לגבי תגובתך לים - בפעם הראשונה שהיית בים בחוף בתל אביב, בסוף אפריל, התמלאת ברגע בנזלת אלרגית. אך הפעם הרגשת נפלא. אלף ריגושים היו מסביבך - מזל שהחתונה הייתה באוויר הפתוח. אני חושבת שאם זה היה במקום סגור, היית מתנהג אחרת לגמרי. האמת, לא נראה לי שהיינו משתתפים באירוע כזה.


חבל שאני לא יכולה להעביר את הטעם של הסושי המדהההההההההים שהוגש בקבלת האורחים. מבחינתי, היה זה הסושי הטעים ביותר שטעמתי אי פעם. כך שאין זו הפתעה גדולה כי אני התמקמתי פשוט ליד שולחן הגשתם, ואם הייתי זזה ממנו - רק עם מגש מלא בסושי בידי. הדבר היחיד שהייתי משנה לגבי החתונה - שהיו מגישים את הסושי גם כמנה עיקרית, וגם לקינוח..:)

החופה הייתה בשקיעה בחוג חברים אינטימי. אתה הקשבת בתשומת לב רבה לכל הטקס. אתה עם אמא שלי מימין לחופה, אבא שלך מצלם את האירוע המרגש במצלמת ווידאו, ואני... לא יודעת איפה אני כל כך... מרחפת מהתרגשות...:)

ריטה ומולי כתבו את טקס החופה שלהם בעצמם. ואני קיבלתי את הכבוד הגדול לשאת את הברכה הראשונה מתוך שבע הברכות. התרגשתי מאוד. האתגר הגדול ביותר היה נושא הברכה. אני ארחיב על זה בהמשך בפוסט נפרד.

החזקת מעמד כל הטקס. אך מיד בסיומו הסברת לנו שהגיע הזמן לישון. שלחנו את אמא שלי לאכול, ואני בינתיים הנקתי אותך והשכבתי אותך לישון בעגלה. כשאמא שלי חזרה, הרחקנו אותכם כמה שיותר מהמאורע, ואמא שלי, הגיבורה, שמרה עליך בחושך מוחלט, במרכז מגרש עתיקות, ישובה על כסא ליד העגלה. חבל שלא הייתה לי מצלמה להנציח את הרגע הזה. אמא שלי היא פשוט מדהימה (MAMA, תודה רבה!) - אני לא מכירה הרבה בייביסיטרים שהיו מוכנים לשמרטף בצורה כזו. אנחנו דאגנו לה לשתיה ולקינוחים. כמה פעמים התעוררת בבכי, וכשאמא שלי לא הצליחה להרדים אותך, באתי והנקתי אותך. ובין לבין, אפילו הספקנו לרקוד. אכן, לא הצלחנו להשתחרר לגמרי, אך, מבחינתי, הרגשנו הכי משוחררים שיכולנו להרגיש כהורים לתינוק יונק רק מהציצי ולא מבקבוק, וגם לא אוכל תחליפים. היותך תינוק יונק אכן מכתיבה אורח חיים שלא תמיד פשוט כל כך, אך לא הייתי בוחרת לנהוג אחרת (ואני מרגישה שגם אבא שלך מרגיש כך).


ההורים הקשישים שלך יודעים להשתולל...:)

היה ערב נפלא! חברים יקרים, תודה רבה על שחלקתם אותו איתנו. מי יתן והשמחה וההתרגשות שעופפו בערב חגיגת אהבתכם ימשיכו לאפיין את חייכם יחד במשך שנים רבות!

ישנת כל הדרך חזרה (כמובן, אחרי שהתעוררת כשהכנסנו אותך לאוטו). אך כשהגענו הביתה, החלטת שבחתונה של ריטה ושל מולי ממשיכים לחגוג גם כשהם אינם לידך, התעוררת לגמרי והמשכת לבלות עוד שעה תמימה עד שנרדמת שוב.