לילדינו: דלקת בשד

אחרי למעלה משלוש שנים של הנקה רצופה, חשבתי על הרבה דברים שיכולים להתרחש בעקבות הצטרפותך, מתוקה שלנו. אך דלקת בשד (mastitis) ללא כל ספק, לא הייתה אחד מהם. יתרה מכן, לא היה לי מושג קלוש מהי בכלל. לעומת המידע שברשותי היום, ועיקריו בכך שאין מדובר בדלקת זיהומית, ולמעשה היא יכולה להתרחש בכל פעם בו מופר האיזון העדין שבין תפוקת החלב והתרוקנות השד.

והאמת, שום דבר לא בישר על הגעתה.

בוקר אחד, פשוט, כשהיית בערך בת שישה שבועות, התעוררתי בהרגשת גודש קליל בשד הימני. לא חשבתי על משהו חריג. ישנת מעולה באותו הלילה, וחשבתי שאולי פשוט התעוררת פחות פעמים, ואולי גם שכחתי להניק אותך מצד זה. הכאב היה מוכר. כזה שפוקד אותי תמיד בשינויים בהנקה, למשל, בקפיצות גדילה, או אחרי שמסיבה זו או אחרת יש הפסקה של כמה שעות בהנקה. כל פעם שמופר האיזון, והגוף מסתגל, אני מרגישה גדושה וקצת כואבת.

אך ככל שעבר הזמן באותו היום, הרגשתי שמשהו לא כשורה. זה התחיל בזה שבשיאו של חמסין הרגשתי קפואה. אני! עד כדי כך שהייתי חייבת לכבות מזגן, ובשלב כלשהו אפילו לשים על עצמי משהו ארוך. היה לי קשה עד כמעט בלתי אפשרי להתרכז במה שהתרחש באותו הבוקר. בקושי החזקתי את עצמי עד אחר הצהרים, אז כבר אבא היה חייב לקחת הפסקה מעבודה ולהיות איתנו.

לא זוכרת מה העלה בליבי את החשד שהחום קשור בגודש, ושני אלה קשורים בדלקת. לא הכרתי מישהי שהייתה לה דלקת בשד לפני כן, כך שזו באמת תעלומה. אחרי כמה כדורי נורופן והעדר כל סימן לכך שהחום שוקל להתחשב בהם, עשיתי את מה שאני תמיד עושה בכל מה שקשור בהנקה - לקחתי אוויר לנשימה, התגברתי על הביישנות שלי והתקשרתי ליועצת ההנקה שבורכתי בהיכרותי איתה. אחרי שהקשיבה לי במשך כמה רגעים, והתפלאה למשמע שאינני מבחינה בגוש מוגדר כלשהו, נשלחתי במשימה ברורה - לחפור בשד ולחפש התקשות. ואז - לעשות "עבודת אינסטלציה", כלשונה. לחמם את המקום (שמעתי גם על המקלחות החמות, אך בשבילי הן לא היו אפקטיביות כמו הכרית) בכרית כוסמת במשך דקות ארוכות (אני בחרתי בעשר), שעינת המתוקה הביאה לנו במתנה להיוולדותך, מתוקה שלנו, ואז לעסות בטראומיל, מבחוץ לכיוון הפטמה. הכל כדי שההתקשות תתרכך. ולהמשיך בלקיחת נורופן מדי 4 שעות, שיש בו גם משהו אנטידלקתי. וכך ביליתי לי את השבוע שהגיע. הרגשתי כאילו אני מתהלכת לי בחדר אפל, עם עיניים עצומות, מנסה להבחין במשהו שלא הייתי בטוחה אם הוא כיסא, שולחן או בכלל, כן ציור. לגמרי לא הייתי סגורה אם יש לי גושים, ומה טיבם.

החום הגיע ל-39 מעלות. החזיק מעמד כיממה. יממה מנוחה. סיבוב שני - 39 מעלות במשך כיממה, ויממה הפסקה. ובפעם שלישית החום הגיע אך ל38.5 מעלות. הרגשתי כמו בנדנדה. מבלי כל יכולת לדעת אם הזיהום חלף או לא. דווקא כשחשבתי שהדלקת כבר מאחורי, ללא כאבים והשדיים רכים, לפתע עלה החום ופיזר את שלוותי. אך בעיקר הייתי תשושה מהחום ומהעיסויים הרבים. וקצת מדאגה. אחרי שבפעם השניה הכאב היה דווקא בשד השמאלי, לפתע הרגשתי משהו בשד הימני, משהו שלא הייתי בטוחה כלל אם היה שם לפני או לא. היה זה בערב סוכות חג שני. היה מספיק מבט קצר אחד מצד אביכם כדי שארוץ לקופת חולים רגע לפני סגירתו, אחפש את הרופאה האחרונה שנשארה שם ואבקש כי תבדוק אותי בדחיפות. לדעתה, הכל היה תקין והייתה זו אך דלקת. ובכל זאת, הענן, גם אם קטן, כיסה אותי עד שחשש זה התבדה.

אחרי שהחום חזר, בפעם שלישית, אפילו הרופא המאוד טבעי שלנו, שהוא גם הומופט, המליץ לי על לקיחת אנטיביוטיקה. כך גם רוב חברותיי. הכדורים נרכשו עוד במהלך החג למקרה ההחמרה, חס ושלום. בפועל, אחרי שגם היועצת המקסימה שלי לא נשמעה משוכנעת דיה, החלטנו אבא ואני לחכות עד הפעם הבאה (הרביעית), בה החום ישוב. לשמחתי, זה לא קרה. לשמחתי הגדולה יותר, נמנעתי מלקחת אנטיביוטיקה במשך עשרה ימים שלמים - גם אם היה מדובר באנטיביוטיקה בטוחה, עדיין חששתי קצת, וגם... לא היה לי מושג איך הייתי מסתדרת איתכם תשושה מתרופה זו עוד יותר ממה שהייתי. אני כל כך שמחה שלא נאלצתי לבדוק עד כמה יכולותיי יכולות להמתח...

ועדיין, רק אחרי האולטרסאונד, שנעשה בהפניית כירורג שד, נרגעתי סופית. אז קיבלתי את התשובה המבורכת. אני נקיה. פשוט המבנה שלי הוא כזה של הצינורות המורחבים, ולכן כנראה מרגישים התקשויות. הרופאה המקסימה שעשתה את האולטרסאונד אפילו חיזקה אותי על כך שאני מניקה אותכם, מיוזמתה, לעומת הכירורג שלפני כן כעס עלי שכל מה שמעניין אותי הוא המשך הנקה. ואני, כמובן, ביקשתי לחבק אותה על החדשות הטובות שבישרה לי, וגם על חום ליבה. למזלי, הבירורים לקחו רק כמה ימים, אחרי שעמית עזרה לקדם את התור שנקבע במקור לעוד כחודש וחצי. הנטיות הלא כל כך חיוביות שלי לדאגות מיותרות לשמחתי לא הצליחו להשתרש בי עמוק מדי.

אתה מתוק שלנו עזרתי לי מאוד. מכיוון שהייתי חייבת לרוקן את השדיים, חזרת לינוק בכל העוצמה. קצת דאגתי שמא אני מטעה אותך. בדיוק אחרי שכבר שוב התייצבת לינוק בכמויות שלך אחרי ההתגברות שחלה לאחר הצטרפות אחותך. אך סמכתי עליך. ואכן, אחרי שכבר הבראתי, בהדרגה שוב הקטנו יחד את כמויות הנקתך. אתה גם סיפקת לי דיווח חי מהמתרחש: "אין חלב אמא", "החלב חם", "החלב לא חם ולא קר"...

המדהים הוא שכמה ימים לפני החום, בעת הביקור של ההורים שלי, בעקבות מה שעלה במהלכו, חשבתי לפתע לעצמי שהרי ילדתי רק לפני קצת יותר מחודש. לפתע חשבתי שאני לוקחת כמובן מעליו את מה שאסור לקחת ככזה. במקום לשמור על עצמי, לנוח ולשמור על שלוותי, אינני נזהרת. לפתע הרגשתי שמה שיכול להפגע מזה הוא, בין היתר, ההנקה. אז גם, כבר סיפרתי לכם, לקחתי את עצמי בידיים. וכמה ימים מאוחר יותר, כפי שחזיתי, אכן קיבלתי תזכורת. לא הופתעתי גם כשהדבר הראשון שהיועצת אמרה לי היה: "אני לא צריכה להזכיר לך כי אחד הגורמים הראשונים לדלקת הוא תשישות ודאגות יתר, נכון?". לא, היא לא הייתה צריכה להזכיר.

ודבר נוסף שנזכרתי בו הוא כי אם יש משהו שאינני יכולה לעשות אותו נוכח הנסיבות, למרות היותו הדבר הראשון שצריכים לעשות בחודשים הראשונים שאחרי הלידה, במיוחד כשחולים, הוא לנוח. אם כי אני משתדלת לשמור על עצמי. ולהגן מפני רוחות הפרצים, ככל שיהיו. עד כדי כך הידיעה הזו עמוקה בי, שכשאבא דאג איך נסתדר במשך שבוע העבודה, אחרי שרוב המחלה נפלה על החג, הייתי די רגועה והסברתי לו שברור לי שאני אבריא על היום הראשון. וכך באמת קרה...

ובכל זאת, יותר מכל, אני מודה על כך כי הבראתי מהר יחסית. ובאמת שלא רוצה להעמיד במבחן את כושר העמידה שלי בתחלואות שוב...

נ.ב. בתמונות את בת חודש ושישה ימים. וכן... אני סורגת...:)

לילדינו: סוכות 2010

באיחור קל, ברוכים הבאים לסוכה שלנו.

כפי שכבר סיפרתי לכם, לאט לאט אנחנו מתאימים את החגים אלינו.

וגם את הסוכה החלטנו ליצור כך שתתאים לנו - טבעית, פשוטה, אוורירית. כזו שבאמת נרצה להשתמש בה, ולא רק להשוויץ בה. גם הקישוטים שבה היו כאלה שאתה, צ'ופו, יכולת להשתתף בעשייתם מבלי הנחיה מתערבת מדי. כשהצעתי לאסוף אצטרובלים כדי ליצור שרשרת אצטרובלים, אתה בתורך הצעת לאסוף גם את הפירות של עץ האיזרכת, כדי גם מהם לעשות שרשרת. וכך גם עשינו...

והסוכה יצאה כל כך יפה שזימנה לתוכה את אורחי הכבוד שלנו.

כל כך שמחת! בהתלהבות רבה ערכת את השולחן. בליוויה של Busenka...

או בלעדיו..

ההתחשבות בנו הייתה כל כך גבוהה, שאפילו את האוכל הביאו לנו.

את כולו...!

בתקווה לעוד ארוחות רבות משמחות שכאלה...

לבננו: מצייר בצבע ידיים אדום על... הכל

אנחנו רחוקים עוד מיצירת שגרה מסוימת בכל הנוגע לפעילויות שלך. והאמת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, אני מבינה כי למעשה מעולם לא יצרנו שגרה כזו. כנראה שהגישה שיותר מתאימה לנו היא זו הזורמת, המאפשרת לך לבחור מתי מתאים לך לעשות משהו. אולי אפשר לראות בכך ניצוצות של unschooling. לעיתים כל מה שאני עושה הוא להזיז וילון בפינת העבודה שלך או להוציא צבע או לפתוח את שידת היצירה שלך. לעיתים הזמנה פתוחה זו מתקבלת בברכה, לעיתים נדחית בנימוס, לעיתים בכלל אין צורך בה.

כך קרה גם ביום זה, עת שאלתי אותך אם ברצונך לצייר בצבעי ידיים (finger painting). התחלת לצייר והמשכת... על פיסות נייר שבדרך כלל אתה גוזר אותם, על פיסות בד, על תחתית ביצים...

לבננו: אני!

לא משנה במה תאמין, לפי כמעט כל תאוריה פסיכולוגית או גישה חינוכית או פילוסופית חיים, גיל שלוש הוא גיל משמעותי מאוד. אינני יכולה להעמיק עתה בתיאורו, וגם אינני מומחית לדבר, אך אציין משהו שנכרת בזכרוני וגם די קולע למה שמתרחש איתך. באנתרופוסופיה מאמינים כי בגיל שלוש נולדת התודעה הפנימית של הילד. הילד, שעד עתה כל מה שמוטבע בו מרגע הגיעו לעולם זה הוא תוצאה חיקוי, לראשונה קורא לעצמו "אני". לראשונה אתה חווה את עצמך פיזית כנפרד מהעולם. "אני" הוא למעשה הדבר היחיד שאינו יכול להלמד דרך החיקוי.

ואכן, לאט לאט, קצת לפני שמלאו לך שלוש, התחלת לקרוא לעצמך "אני". בהתחלה עוד מעורבב עם EHH, אך היום כמעט ואינך טועה. בת בבת עם התרחשות זו, התחלת גם יותר ויותר להשתמש בגופים נכונים ובהטייות פועלים נכונות.

אומרים כי הזכרון הראשון גם הוא מתרחש בערך בסביבות גיל זה, אם כי אני זוכרת משהו מלפני גיל שנתיים. יהיה כל כך מעניין לדעת מהו הזכרון הראשון שלך. ועד כמה דפים אלה ישפיעו עליו...

נ.ב. בתמונות אלה אחותך בת חודש וארבעה ימים...

לבתנו: על המנשא ועליך... או שזה עלי..?

לעיתים קורים לי דברים שאינני מצליחה למצוא להם כל הסבר מתקבל על הדעת.

כך קרה הפעם עם המנשא שלנו (דמוי מנשא Loopi). התחלנו להשתמש בו עם אחיך, כשהיה בן כחודש ימים (והרי זו סיבה מצוינת כשלעצמה לצירוף תמונתו הראשונה במנשא). והייתי מאוהבת בו. אחד הדברים שתמיד המלצתי עליו הוא השימוש בנמשא. וכל הזמן חזרתי על המנטרה - למרות שחיכינו עם אחיך עד שיהיה בן חודש, עם הילד הבא שלנו נשתמש במנשא כבר בימיו הראשונים. הרי אין כל בעיה בכך, רק יתרונות...!

ואז הצטרפת אלינו.

ואני שכחתי לגמרי מכל מה שהטפתי לגביו. היית מרגיש לי כל כך עדינה ושברירית, שלגמרי לא הייתי מוכנה לעטוף אותך במנשא. אני יודעת, למחשבה זו אין כל מצע רציונלי, כי הרי דווקא במנשא, יותר מכל, את עטופה היטב. הרגשתי גם שלא לגמרי אוכל להניק אותך בו, כי ינקת כל פעם בלגימות קטנטנות המחפשות את הציצי. ואז, כשכבר הרגשת טיפל'ה יציבה יותר, התמלאתי ברגשות אשם. הרגשתי כי בהשמתי אותך במנשא, כאילו אנעל אותך בחדר נפרד. ועוד יותר ארחיק אותך ממני. שוב. בניגוד לכל הסבר רציונלי, שדווקא במנשא את תמיד תהיה איתי, קרובה פיסית לפעימות ליבי, לנשימותיי, למוסיקה שהיא האהובה עליך מכל כעת. אולי, היה זה אחד הסממנים המובהקים של המסע שעשיתי בכניסתי לנעליה של אמא לשניים. הרגשתי כי לכל הפחות אני צריכה לטפל בך באופן ישיר, ולא עקיף, על הדרך, שמשום מה הרגשתי שכך יהיה אם תהיה במנשא.

לא יודעת מה הגיע קודם. המייל של איריס (תודה רבה!ׂׂ אני תמיד מברכת כל עצה. סליחה שלא הספקתי עוד לענות לך עליו) או התדירות הגוברת של שיחות אביך איתי. או שהייתה זו בכלל ההחלטה של להפסיק להרגיש אשמה. אבל בערך באותו הגיל שאחיך היה, גם את זכית להתחיל להנות מיתרונות המנשא. אכן, כאבי הבטן לא פחתו (אם כי אנחנו לא הזכרנו את רפלוקס בהגדרתו כבר כחודש (טפו טפו טפו). ולא תמיד המנשא מסייע לבכי (גם לא כדור פיזיו, ולא מוצץ, ולא ציצי, ולא כל דבר אחר), אם כי את בוכה הרבה הרבה פחות. אך כולנו זוכים מהשימוש במנשא.

את זוכה לשינה ארוכה וטובה בו! נגמרו הסבבים הבלתי סופיים של הרדמתך, הנחתך במיטה רק כדי שתתעוררי אחרי כמה רגעים, הרמתך שוב וחלילה. כולנו סבלנו מזה. את לא הפסקת לבכות. רק היית נרגעת ונרדמת, ושוב מתעוררת. גם צ'ופו היה סובל גם מהבכי שלך ברקע, וגם מזה שרוב הזמן הייתי עסוקה בענייני השינה שלך. וגם אבא, כמובן, היה יכול להרגיע אותך הרבה פחות.

מרגע שהתחלתי להשתמש במנשא, השקט הגיע. אכן, מדי פעם משתלטות עלי הדאגות שמא תתרגלי יותר מדי לישון במנשא (למרות שבלילה את ישנה במיטה, ויותר ויותר מוכנה לישון קצת גם בעגלה בטיולים, אך לבד משני מקרים אלה, אני רק מניחה אותך במיטה, בקושי עוברות 5 דקות ואת מתעוררת), ואני אשמח לכל מי שתוכל לשתף קצת בחוויותיה בענין זה. אך לרוב, השיפור בהתנהגותך והאמונה הקיימת בדרך כלל שלי שהכל יסתדר לפי ההלך הטבעי שלו מרגיעים אותי.

וכך אנחנו לא מצליחים היום אפילו למצוא רגע לכבס את המנשא. עד כדי כך אנחנו לא מוכנים לוותר עליו. מהרגע שהתעוררת בבוקר, את בסבבים של שינה במנשא, התעוררות לקאקי ולהנקה, קצת זמן ערות (אם כי יותר ויותר) ושוב מנשא. גם בטיולים הרבה פעמים את מבלה את רוב זמנך במנשא. אפילו עכשיו, בעת כתיבתי שורות אלה, את ישנה עלי במנשא (ולא, אני לא מרגישה יותר אשמה בשל כך)...

והגב שלי...? אכן ידע ימים טובים יותר. אך הטיפולים המסורים היומיומיים של האבא החצי הרדום (לפחות) בו מסייעים לו להתאפס קצת לקראת היום החדש.

נ.ב. בתמונות את בת חודש ושלושה ימים...

לבתנו: טיולך הראשון בואדי

כל כך סבלתי בחודשים האחרונים מחום ומחוסר תזוזה יחסי שלי (יחסי לבטן של חודש תשיעי, כמובן:), שבערב הראשון בו נשבה בריזה קלה, ארזתי את שניכם (ואת המשאית המטיילת) לטיול הקצר בואדי.

בשבילך, הייתה זו יציאתך הראשונה במנשא (ועל כך עוד ידובר).

כנראה, טמטמת הריון המשיכה איתי גם לטמטמת שלאחר ההריון. כיוון שהייתי בטוחה לגמרי שאנחנו הולכים להנות עכשיו מרבבות עצים, מבריזה קרירה, מהירוק ביניים ומפיקניק שנעשה בדשא. ומה שכמובן חיכה לנו הוא עץ אחד או שניים, צמאים כל כך להשקייה כלשהי, שכמעט והתחלתי להשקות אותם מבקבוק המים שהבאנו; בריזה די חזקה של הרוחות החמים של סוף הקיץ, לא נעימה בכלל, עד כדי כך שקיצרנו את שהותנו למינימום; חום וצהוב, וצהוב וחום שהעיקו על העיניים, שממון מוחלט מבלי כל זכר לחיים; וקוצים, ועוד קוצים, ועוד קוצים, וגם חול, מה שלא השאיר ולו כמה ס"מ בודדים עליהם אפשר לשבת לרגע להפסקת אוכל קצרה, שלא נזכיר לפרוס שמיכה.

וכמובן, מליוני קאקי של פרות. מה ששוב נחרט בזכרון אחיך יותר מכל דבר אחר. בעיני, הוואדי אצלו, לצערי, מתקשר ישירות לקאקי של פרות. הוא גם לא הפסיק לדבר על כך עת חזרנו הביתה.

ועדיין, זה היה טיולך הראשון. והיה כל כך כייף! ואפילו זכינו לראות עגל קטן יונק מאמו הפרה...

נ.ב. בתמונות את בת חודש ושלושה ימים... חלק המתמונות מצולמות לאחרונה במצלמה של הפלאפון, ולכן איכותן הירודה. סליחה...

לילדינו: תיק מגופיה

רעיון זה של הדס הוא פשוט בגאוניותו. גופיה פשוטה נתפרת בקו המותן, והנה לכם תיק. אקולוגי ומעולה לשימוש. התאהבתי ברעיון! וגם יכול להיות תרמיל קל לנשיאה. מה אפשר היה לבקש יותר מזה?

בתיק זה ריכזנו את כל הדברים שלך, מתוקה שלנו. כמה בגדים להחלפה, תיק חיתולים (עליו עוד יסופר), חיתול, כובע וגרביים. איננו עוזבים את מפתן הדלת מבלי להצטייד בו...

לילדינו: מבלים עם ויקה

הקשר שלכם עם ויקה מדהים פשוט.

את ישנה עליה כאילו הייתי זו אני.

ואתה משחק איתה, מבשל איתה, מתקלח איתה למרות כל הבדלי השפות האפשריים. ואפרופו, השפה. כתבתי לך כבר שלאחרונה די צמצמתי את שימושי ברוסית. כשויקה הגיעה, קצת דאגתי שמא לא תתייחס באורח רוח לכך שהיא תדבר בשפה שאינך תמיד מבין, ולא יכול להתבטא בה. להפתעתי הרבה, הסתדרת מצוין. לא רק שאתה מסביר את עצמך בסבלנות רבה, עשר פעמים לערך, בעברית, בליווי תנועות ידיים ושפת סימנים מאולתרת כדי שתבין למה אתה מתכוון, אלא גם התעניינותך ברוסית קיבלה חיים חדשים (לא מספיק פועמים כדי שתמשיך בה גם כשאנחנו לבד, אך בכל זאת). ימים שלמים דיברת רק על העובדה שחלקינו מדברים בשפות שאחרים לא מבינים אותן ("ויקה יודעת רק רוסית?", "אבא יודע רק עברית!"). ואז נכנסת לקטעי טרנס של שאלות ספונטניות ("איך קוראים לזה Po Ruski?"). וזה הכי מצחיק - לשמוע אותך מערבב את שתי השפות. ומסביר לאבא איך אומרים מה ברוסית. אך הדבר הכי הכי מתוק קרה אתמול, כשהתיישבנו לארוחת הצהרים. היינו רק אנחנו. איחלנו כהרגלינו בתיאבון, ואז הוספת Pryatnogo Apetita בחיוך נבוך מחייך, שאני כה אוהבת לאחרונה...

נ.ב. בתמונות את בת חודש ויום...

לבתנו: מתגעגעת להיות לבד עם אחיך

הרבה מבדילים בין אב ולאם מבחינת ייחוד הקשר שנוצר בינם לבין הרך הנולד בימים הראשונים. אולי אלה הן המוסכמות הנפוצות ביותר - נהוג לחשוב כי יקח זמן לאבות להתחבר אליו; כי בחודשים הראשונים כל מה שהוא זקוק לו הוא אמו, הנקתה וחום גופה (מה שגורם להרבה אמהות להתחיל לשאוב ולהשתמש בבקבוקים כדי "לפצות" את האב); כי את הקשר לאב (ובחזרה ממנו) צריך ליצור לעומת הקשר עם האם שכבר קיים מהרחם.

ואני דווקא חשבתי על ההבדלים בקשר עם האחים האחרים, הנוצרים עקב הצטרפות חבר חדש למשפחה. לפני כמה ימים נסעתי איתך לבד לטיפול שהייתי צריכה לעבור בחיפה. צ'ופו נשאר בבית עם אבא. נעדרנו כארבע וחצי שעות. זה אולי הזמן הארוך ביותר שלא הייתי עם צ'ופו מאז שנולדת. כמובן שידעתי שטוב לו וכייף לו. הם הלכו להופעה שארגנו המתנסים במרכז העיירה, והוא היה ברקיע השביעי מאושר מהלהקה שניגנה על המשאית. כמובן, הייתי מאושרת לבלות גם איתך לבד - אם אפשר לקרוא לנהגתי ברכב בו ישנת, בילוי. אך לפתע זה תפש אותי. מה שהיה שגור בהווייתנו עד לפני חודשיים, לא ברור מתי ישוב עוד. לבטח לפחות לא בזמן הקרוב. יקח עוד כמה חודשים טובים עד שאוכל לבלות שוב כמה שעות עם צ'ופו לבד, כשארגיש בטוחה מספיק להשאיר אותך עם אבא. נכון, אני מנסה ומצליחה לבלות עם צ'ופו כמה שיותר רגעים בודדים של רק שנינו. גם אם מדובר בקטע הליכה קצר, בחזרה מהטיול, כשאת בעגלה עם אביך, או בקריאת ספר, כשאת מחליטה לפתע לישון במיטה ולא במנשא עלי. אך כמה שעות... מה שהיה לנו לשגרה הפך לתענוג נכסף. אני מתגעגעת לזה. ואני יודעת שזה בסדר להתגעגע...

נ.ב. בתמונות את בת חודש פחות יום...

לילדינו: ביקורה של ויקה

לא התראינו עשר שנים. אז התראינו אך שבועיים. ולפני כן שוב - הפסקה בת 10 שנים. ועדיין, בפעם מי יודע כמה, אני נוכחת לדעת כי כשהקשר נוצר, לא משנה באיזה גיל, ומה תדירותו, אם הוא אמיתי, ישוזר בחוט החיים לנצח. כך קרה גם עם דודה שלי. היא הדודה היחידה שלי. צעירה מאמי בתשע שנים. כך שהקשר בינינו הוא יותר אחד של אחיות או של חברות, מאשר הקשר הטיפוסי בין דודה לאחיינית שלה. למעשה, היא, ביחד עם ההורים של אמי, גידלה אותי. בהרבה מובנים, היא הכירה אותי, ועדיין מכירה אותי, למרות העדר הקשר במשך כל כך הרבה שנים, יותר טוב מהוריי. כל כך כייף לארח אותה. אך גם לא פשוט. זכרונות, התרגשויות, הבנות, מסקנות, הכל הציף אותי בתקופה שגם כך עמוסה בריגושים רבים. למרות שעזבתי בגיל לא צעיר יחסית (הייתי בת 15) הרבה תקופות בילדותי צבועות, מסיבה זו או אחרת, בצבע לבן. אינני יודעת מה בדיוק קרה שם. לא פשוט להמשיך לצעוד בשביל החיים, כשאינך בטוח בדיוק מהיכן התחלת, או מעל איזה מהמורות דילגת. אולי זו הסיבה בכלל לכך שאני כותבת לכם שורות אלה. ובכל זאת, עתה אני יודעת טיפל'ה יותר. לנצח אהיה אסירת תודה לה על כל מה שהביאה לחיי, במיוחד בימים לא פשוטים אלה.

נ.ב. בתמונות את בת חודש ויומיים...

לבתנו: החיוך הראשון

עוד יומיים את בת חודש. התחלת לעקוב במבטך אחרינו.

בעדינות.

ולפני כמה ימים חייכת לראשונה חיוך עדין. כמעט ולא מורגש.

מאז (שתי התמונות האחרונות צולמו כשהיית בת חודש פחות יום) ועד היום אני מנסה לתפוש את חיוך בעדשת המצלמה.

ו... באופן כל כך דומה לכולנו, רק רואה את את העדשה, החיוך נמחק מפניך (כאן את בחודש! ויומיים).

אז לא נשאר לי אלא לתאר לך את חיוך במילותיי המוגבלות כל כך. הוא עדין ומתוק. אינטימי וחם. נבוך טיפה אך רחב. ומואר. וכמעט תמיד מלווה בגרגורים מתוקים AGU. אינך מרבה במילים או בחיוכים. וזה רק הופך אותם לעוד יותר מיוחדים...

Montessori Print Shop Giveaway

There is a huge generous giveaway going on hosted by Montessori Print Shop...!

Here are the details as posted by Jennifer:

A Montessori Print Shop Deluxe CD Rom
(2 Disc Collection)
Current Value - $589.32 US

The giveaway runs from Friday Oct 15th 2010 to Friday Oct 22nd 2010.

It includes:

• all PDF Files listed in our store at this time
  
  • 799 Montessori materials Full Product List
• 4 Primary Teaching Manuals in PDF File format
  
  • Practical Life
  • Sensorial
  • Language
  • Math
• Instructions on how to prepare and use:
  • Toddler Cards and Books
  • 3-Part Cards
  • Nomenclature Books and Cards
  • Match-Up and Memory
• FREE Xpresspost shipping
  
  • approx. 1-4 business days for delivery within Canada
  • approx. 2-5 business days for delivery within the United States

Details for entering the Giveaway

1. You must have a Canadian or US Shipping address.
2. One entry will be given to each person who goes to our online store at www.montessoriprintshop.com and then back to this post and leaves a comment saying what their favorite item is and why.
3. A Second entry will be given to each person who writes a blog post mentioning this Deluxe CD Rom Giveaway. You must leave a separate comment on this post and provide the link to where the giveaway is mentioned on your blog in order to receive a second entry.
4. A Third and Fourth Entry will be given to each person who includes our blog on their Blog Roll. You must leave a separate comment on this post and provide the link to your blog in order to receive a third and fourth entry.

I have never seen such a generous giveaway!

Good luck!!!

It would be wise to remind that Montessori Print Shop also has beautiful Hebrew materials...

לבתנו: השגרה

השגרה...

אולי לא מילה נרדפת טיפוסית ל"רך נולד". אך לנו לא היו יותר מדי ברירות. די מהר היינו צריכים להתאושש ולהנהיג מנהג חדש, ישן, מעורבב משהו - לא משנה. העיקר, היינו חייבים להתחיל לכוון את זרם המים בכיוון מסוים. ממספר סיבות - אחיך זקוק יותר מכל לשגרה, ואבא היה חייב לעבוד. וגם - כולנו מרגישים טוב יותר בשגרה...

נולדת ביום שלישי. וביום ראשון שלאחר מכן אבא היה צריך כבר לחזור לעבודה. כעצמאי, הוא לא ממש יכול היה לצאת לחופש. מאז, פחות או יותר, אנחנו מנהיגים סדר יום דומה. מתעוררים בבוקר בסביבות השעה 7:00. מי איתנו מוקדם יותר (את למרבית הפלא, לרוב, נכללת בהם), מי - מאוחר יותר (עשינו מאמצים כבירים להקדים את סדר הזמנים של אחיך אחרי ששעון החורף הגיע - בהשכמה הצלחנו יותר מבהרדמה). כך או כך יוצא שכולנו קמים ביחד. אם התעוררת הרבה זמן לפני מועד זה, אבא מארח לך חברה, ואני תופשת תנומה קלה. אבא מארגן ארוחת בוקר. אני מניקה אותך. וגם מקריאה ספרים לאחיך. בהתחלה אבא היה נשאר איתנו עד שעה 10:00 לערך. היום הוא עוזב קרוב יותר ל-8:00.

אנחנו מעבירים בוקר בבית, לרוב. בדרך כלל, מבשלים או קוראים ספרים. וכמובן, עושים את מה שצריך להעשות בבית (למשל, כמו בתמונות, כביסה). לעיתים מצליח אחיך להתרכז בסבב זה או אחר של פעילויות. את בעיקר ישנה עלי. בין התעוררות לקאקי פה ושם.

בסביבות 12:00 אבא מגיע לארוחת צהרים. לאחריה אני מארחת חברה לאחיך עד שהוא נרדם. אם את מתעוררת, אבא נשאר איתך עד שאני מגיעה. כשצ'ופו ישן, את גם לרוב ישנה. עלי. ואז אני משתדלת לסיים את מה שהייתי חייבת לעשות בבית. או, אם המזל נופל בחלקי, לבקר במרחב זה (את הפוסט הזה, למשל, התחלתי לכתוב לפני שבוע).

אחרי שצ'ופו מתעורר (הוא ישן כשעה וחצי), אנחנו לרוב יוצאים לטייל. הרבה מסתובבים ברגל, להפתעתי השמחה הרבה. דאגתי איך אשכנע בעדינות את אחיך לטייל ברחובות ולא רק ללכת למגרשי משחקים. יצא שהוא פשוט את קרא את המחשבות שלי, והרבה פעמים יוזמה זו מגיעה בכלל ממנו. ואני כל כך נהנית לעבור בכל המסלולים שטיילתי בהם איתו, כשהיה בגילך. אבא מצטרך אלינו לקראת הערב. בהתחלה הוא היה מסיים לעבוד בסביבות 17:00. היום שעה זו לרוב מאוחרת יותר.

אנחנו חוזרים הביתה בסביבות 19:30. ארוחת ערב ב20:00. ואז המקלחות. בהתחלה היינו כולנו מקלחים אותך. ורק אחר כך צ'ופו היה הולך לעשות מקלחת. מה שגרם למאבקים מיותרים במעבר זה שלו מהטיפול בך בחזרה לטקס ההשכבה שלו. אחרי התנסויות מספר, היום אבא מלווה אותו למקלחת ישירות אחרי ארוחת הערב. אנחנו מחכות איתך טיפה. ומצטרפות לבנים למקלחת שלך, כשצ'ופו כבר באמבטיה. לאחר מכן, אנחנו פורשות לחדר השינה. ואני מנסה לעזור לך להרדם. בינתיים, צ'ופו מסיים את המקלחת שלו. קורא עם אבא ספרים. וכשעייף, קורא לי לעזור לו להרדם. אם עוד לא נרדמת, אבא מסייע לך לעבור לעולם החלומות.

בערך ב22:30 לרוב, אתם ישנים.

זה השלד המרכזי. אולי עובר יום אחד פה ושם, ששלד זה אכן נשמר ללא סטיות...:)

וביתר הימים, אנחנו פשוט מתאימים את עצמנו להלך הימים...

נ.ב. בתמונות את בחודש ו-27 ימים...

לבננו: מחקה את אחותך

לבטח אתה תוהה מה הסיבה ללוק קיבוצניקי חדש שסיגלת לעצמך...

הרי לא יכול להיות שלא תהיה סיבה לכך שהלכת בגרביים ובסנדלים, הלא כך?...

ואכן, היא ישנה...

היותך בשיא יכולת הקליטה הלא מודעת (absorbent mind) משפיעה גם על רשמיך מחיים צמודים לתינוקת זעירה. מדהים להתבונן בכך. זה מתחיל בחיקויים פשוטים - למשל, כשאתה מבקש שנקח אותך על ידינו... במאוזן, או שנקח אותך במנשא, או שקצת מיילל לפני שמתחיל לינוק. ממשיך בחיקויים מצחיקים - כשאתה שם גרביים רגע אחרי שראית ששמנו גרביים לאחותך, או שלובש שתי חולצות, אחרי שגם היא לבשה שתיים. ומגיע כדי דברים שדורשים קצת יותר סבלנות מאיתנו, לעיתים אפילו די הרבה. וזה לא פשוט. לעיתים אתה מפסיק לדבר ומתבטא באמצעות MMM, כשהתראת הבכי מיידית מתמיד. לעיתים אתה מפסיק לזוז. אינך מצליח להרים יד או רגל או להזיז את גופך ולו בס"מ. "אמא עגור לי", "אני לא מצליח". שוכב על הרצפה, אתה מנסה להרים ובאמת לא מצליח. עד כדי כך אמיתי חוסר התנועה שלך, שאני באמת מאמינה לך באותו הרגע שלכמה רגעים איבדת את יכולת התזוזה...