וכך אתה מטפס לשיש במטבח

כשהתחלת להתעניין במתרחש במטבח (בעצם, זה היה מאז ומתמיד), ושליטתך בגופך התייצבה, הרהרנו איך נעזור לך להגיע לשיש במטבח, כדי שתוכל לקחת חלק פעיל במתרחש שם. במקור, הכוונה הייתה לבנות משהו דומה ל-Learning Tower. מגדל למידה זה הוא מגדל מדהים, שנגיש לילדים היכולים לטפס עליו לבד, וגם בטיחותי בכך שמכל צד הוא מוגן במעקה. אך עלותו היא גבוהה, וגם לא משווקים אותו לארץ (מה חדש?!). וכך מצאנו את עצמנו רוכשים לפני כשלושה חודשים (לוקח לי זמן לעדכן אה?:) את השרפרף הזה מאיקאה - גם עלה רק 89 ש"ח, וגם מעץ. מה אפשר היה עוד לבקש?

התכנון היה להוסיף לשרפרף מעקה מהצדדים, בדומה למגדל הלמידה. החלטנו שלפני שמחליטים בדיוק איך מעצבים אותו, כמו בכל דבר אחר, נתבונן בך מתמודד איתו. איך שמחת!! כבר היה ממש כואב לראות אותך מביט מלמטה ומנחש מה קורה למעלה, במקרה הטוב, או פשוט מבקש כל הזמן שירימו אותך כדי שתוכל להתבונן. לא הופתענו מתגובתך - איך שראית את השרפרף, רצת אליו וישירות טיפסת למעלה. כאילו הוא תמיד עמד שם. אני עדיין קצת דאגתי - מה יקרה אם תמעד? אך עד שאבא הצליח למצוא מקום וזמן, כדי לשדרג את השרפרף (עניין של כמה ימים בסך הכל), למדת להסתגל לשרפרף. נפלת רק פעם אחת, ולא מכל הגובה. מעבר לזה - היה פשוט מדהים לראות עד כמה שליטתך בגופך ואיזונך מדהימים. כל פעם שאתה מגיע לקצה השרפרף, אתה מתיישר בחזרה. פעם אחת אבא מצא אותך ממש תלוי על קצות האצבעות באלכסון - ועדיין הצלחת להחזיר את עצמך לשיווי המשקל.

לכן החלטנו להשאיר את השרפרף כפי שהוא. יפהפה ומסייע כל כך! יציב, כבד, ואף משתלב בעיצוב המטבח. בדיוק כפי שתכננו שיהיה...

לפעמים משהו נשבר

היום נחשפת לשיעור חשוב. אני לא יודעת אם למדת אותו, אך ללא ספק גילית משהו חדש.

היום, לראשונה בחייך, נשברו לך כמה דברים - בבוקר הפלת ספל עם קפה לכיור, בעת שהכנת לי קפה (בהשגחתו של אבא, כמובן). בצהרים, אחת הצלחות החליקה לך מהיד, כשרצת איתה לכיור (אנחנו ממשיכים כל הזמן להזכיר לך כי לוקחים את הצלחת בשתי ידיים), ונשברה.

תגובתך לשבירת הכוס הייתה דרמטית - ממש נבהלת. כשנשברה הצלחת, התבוננת בשקט ובריכוז. לא קפצת, לא זזת. עמדת והסתכלת בשקט המתבונן שלך בזמן שאני מנקה את הרסיסים.

ואז יצאת לחצר. ניגשת לשיח גרניום. אחרי שכבר למדת (הפעם באמת למדת) כי לא קוטפים את הפרחים אלא מריחים אותם, ואתה נהנה להריח אותם כל כך, היום לפתע קטפת את הגרניום. הזכרתי לך שאנחנו מריחים את הפרחים, ולפרחים כואב כשקוטפים אותם, הסתכלת לכיווני, ואז ניסית להחזיר את הפרח לגבעול. כמובן, הפרח נפל לו שוב על האדמה.

מקרי?? אני לא יודעת. אני מאמינה שיש קשר בין ניסיונך להחזיר את הפרח לחיים לבין החפצים שנשברו לך כמה רגעים לפני כן. אני יודעת שיעבור עוד זמן רב עד שהעובדה שלא תמיד ניתן לאחד את השברים של מה שנשבר, תקלט אצלך, אך בכל זאת... השתלשלות אירועים מעניינת...

לא ממש מתעניין בבובות

אתה עוד לא ממש מתעניין בבובות... פעם בהרבה זמן אתה ניגש לסלסלת הבובות בחדר שלך, אך לרוב מתעכב רק זמן מועט לידן. מדי פעם אתה לוקח אותן, מחבק ומנשק אותן וגם שר להן שיר ערש, בעקבות משהו שהדגמתי לך לפני כמה חודשים (לא היה לי מושג מה עוד לעשות עם הבובות:). אך בגדול, הבובות, כמו גם הצעצועים רכים, לא כל כך מדברים אליך. מעניין אם גישתך תשתנה בעתיד... בכל מקרה, אני מכינה לך הפתעה...

נ.ב. את כל בובות וולדורף אלה תפרתי לך כשהיית בן כחצי שנה בקורס בובות שלקחנו יחד - אני למדתי ואתה ישנת וינקת במנשא עלי...:)

סינר העבודה שלך

את סינר העבודה הזה תפרתי בשבילך בעקבות ההמלצה שקיבלתי ב-My Montessori Journey.

אני החלטתי לשנות קצת את הדוגמא - עשיתי את הסינר באורך זהה מקדימה ומאחורה, וחיברתי את החלק האחורי והקדמי בצדדים בגומי. הדוגמא היא די פשוטה: מלבן עם חור מלבני עם פינות מעוגלות באמצע. אורך הסינר 44.5 ס"מ, רוחבו 32 ס"מ, אורך הפתח לצוואר 8 ס"מ, רוחבו 13.5 ס"מ. רוחב הרצועות המחברות את שני החלקים 3 ס"מ, אורכן 7 ס"מ (אורך הגומי 5 ס"מ), והן נתפרו במרחק 16 ס"מ מהחלק התחתון של הסינר.

את החלק העליון של הסינר כיסיתי ב- Iron-On Vinyl, המצאה גאונית שכמובן, לא הגיעה משום מה ארצה, והייתי חייבת להזמין גם אותה מארצות הברית. המדובר במעין טפט שקוף לבד, שנדבק אליו בגיהוץ והופך כל בד לעמיד במים. מעולה לסינרים!

כמו כל דבר במונטסורי, לסינר העבודה יש תפקיד מוגדר. הוא מגדיר את תחום העבודה שלך - הוא מסמן את תחילת העבודה ואת סיומה. זה אמור להיות סינר שאתה יכול ללבוש בעצמך, ללא עזרתנו. את הסינר שלך אינך עוד יכול לשים לבד. אני תוהה אם הייתי צריכה לוותר על הגומי - מה שהיה משאיר את הסינר קצת יותר פתוח (החלקים הקדמי והאחורי היו פחות מוצמדים), אך ללא ספק היה מקל עליך בלבישתו. כרגע, אתה שם אותו כפי שאתה שם כל חולצה - בעזרתנו ובהושטת ידייך לעבר הסינר.

החלטתי לא לתפור לסינר מתלה, כדי שהמתלה לא יפריע לך כשתלבש את הסינר. מיקומו במגירה התחתונה במטבח ביחד עם סינר העבודה שלנו.

בהתחלה לא התלהבת למראה הסינר. האמת שקצת שיגעתי אותך - לא היו לי מידות מדויקות, יותר נכון, בכלל לא היו לי מידות כלשהן. ומכיוון שבדרך כלל פרט זה היה מכניס אותי לפאניקה, מה שכמעט קרה גם הפעם, ניסיתי למדוד לך את הסינר מספר פעמים, כדי לא לטעות, וגם כדי לעשות את הסינר כך שתוכל להשתמש בו עוד הרבה זמן. בפועל, נראה לי שמדדתי לך אותו פעם אחת יותר מדי..:) כשהסינר היה מוכן, רק למראה שלו כמעט והתחלת לבכות. לא היית מוכן לקרב אותו לראש היקר שלך - כמו כל דבר שכרוך בהכנסתו דרך הראש החמוד שלך. נאלצתי להסתיר את הסינר לשבועיים עד שתשכח חוויה טראומטית זו. אך מאז זרמו מים רבים בירדן... היום אתה מאוהב בסינר שלך. ובכל פעם שאנחנו מתקרבים למטבח לבשל משהו, אתה רץ למגירה להוציא את שני הסינרים - שלך ושלנו...

עוד מעט יהיה חם!

סופסוף הגיע שעון קיץ!

האמת, אפילו מהר יותר ממה שחשבתי. איך שהזמן רץ... לא יאומן!

למרות שמזג האוויר לאחרונה הפך להיות לגמרי אירופאי - קור, חום, גשם, שמש מתערבים להם ביחד, אין ספק כי האביב כבר כאן. ועוד מעט יהיה חם. ואפשר יהיה להסתובב ערומים ויחפים כל הזמן. איך שאתה מצפה לכך...:)

אתה בן שנה ושבעה חודשים!

אתה בן שנה ושבעה חודשים!

וזה החודש המהיר ביותר שעבר עלינו - עד כדי מהיר שקצת נלחצתי. תהיתי אם אנחנו ממהרים מדי, או שזה טבעו של הזמן. כך או כך, אני אשתדל עוד יותר להאט ולהתעכב על כל רגע ורגע איתך.

אני אוהבת את האיש הקטן שאתה גדל להיות. לוקח חלק פעיל בכל מה שאנחנו חווים. בטוח בעצמו ובעולם שמסביבו. אני אוהבת את איך שאתה יורד במדרגות למטה בבוקר, רץ למגירה, מוציא את סינר העבודה שלך ואת סינר העבודה שלנו, רץ בחזרה למדרגות וקורא לנו כדי שנרד למטה להכין איתך את ארוחת הבוקר. אני אוהבת את היללות העדינות שלך EHHEHH, כמו של כלבלב קטן, שמסמנות שאתה זקוק לעזרה. אני אוהבת את איך שאתה מגיע אלינו באישון לילה. הולך בחושך עד המיטה שלנו, מטפס ונדבק אלי. אני אוהבת לנשום אותך. אני אוהבת להרגיש אותך קרוב אלי. אני אוהבת את העדינות שלך. את העיניים המתבוננות שלך. בסקרנות שקטה, בנבונות עמוקה. לא מפספסות שום פרט. עיני האוקיינוס המדהימות! אני אוהבת את איך שאתה יודע בדיוק את מה שאתה רוצה. גם אם זה גם החלק הקשה של הגידול שלך, אני כך כל אוהבת שאתה מביע את רצונך. אני אוהבת את איך שאתה רוצה כמה רגעים רק לעצמך. בא אלינו וביד מראה לנו, איפה אנחנו אמורים להיות, בזמן שאתה הולך לחדר שלך כדי.... להיות עם עצמך. אני אוהבת את איך שאתה בוחר לעיתים מי יעשה מה. אמא, בבקשה תפתחי את חגורת הבטיחות על Stokke. לא, אבא, אני רוצה שאמא תעשה כן. ובזמן אחר - אבא, תקח את הירקות, תחתוך אותם ותן לי לשים אותם בקערה לסלט. אמא, את תלכי למעלה עד שאנחנו נכין את ארוחת הערב של גברים לבד. אני אוהבת את איך שאתה לוקח סיר מהארון, מטפס בשרפרף, שם אותו על השיש ומצביע על הדייסה - כלומר, בוא נכין דייסה. אני אוהבת את איך שאתה מתעורר בצהרים, אני נכנסת בעדינות לחדר שלך, נשכבת לידך, אתה נצמד לציצי, יונק, ויונק, ויונק, ידייך מלטפות אותי, משחקות בחלק החיצוני של כך היד שלי, ואז פתאום עינייך נפתחות - אתה מסתכל עלי ומחייך חיוך רחב. כאילו לא ישנת לפני כן. ואז אתה מסתובב, מתהפך, יורד בזריזות מהמיטה מוכן לשוב לחקור את העולם שמסביבך. אני אוהבת את הפטפוטים הבלתי פוסקים שלך. אני אוהבת את הגרמני שממשיך לבקר אותנו: ZISIS, ומצביע ביד הקטנה. אני אוהבת את איך שאתה רץ לקראתנו. אני אוהבת את איך שאתה פותח את האוטו ומטפס למושב הנהג. אני אוהבת את איך שבכל מקום בו אתה נמצא, הכל מואר לפתע בחיוך, ברכות וברוגע. אני אוהבת את איך שירשת את זה מאביך. אני אוהבת לראות את תגובת הסביבה אליך. אני אוהבת את איך שאתה לא משאיר אף אחד אדיש אליך. את איך שאתה מזכיר לכל המבוגרים הממהרים לשום מקום אלה, בלא שום הבעת פנים מוגדרת עליהם, לעצור לרגע, לקחת נשימה, לחייך, אולי אף להפנות אליך כמה מילים, ולהמשיך הלאה. אני אוהבת את איך שאתה מגלה את העולם מסביבך. מריח פרחים בכזו הנאה! דורך לתוך השלולית. עוצר, מתבונן, צוחק. ושוב. איך שאני אוהבת את הצחוק שלך! אני אוהבת לדגדג אותך. אני אוהבת את איך שאתה לוקח את הראש שלי בשתי הידיים המתוקות שלך, ומכניס אותו לתוך הבטן שלך כדי שאני אמשיך לדגדג אותך. אני אוהבת את איך שאתה מדבר בפלאפון בקול המיוחד שלך לשיחות בטלפון - קול נמוך כזה, מדגיש את הD - DA . DA DA. אני אוהבת את איך שאתה מקשיב למוסיקה חיה - להרכב הנגנים האיריים שמנגן כל יום שישי במרכז, לאקורדיוניסט שמדי כמה זמן מופיע גם הוא במרכז, להרכב כלייזמרים אתמול ב"שבת אומנים". אני אוהבת את איך שאתה מתופף ברגל הקטנה שלך בקצף המוסיקה. אני אוהבת לרקוד איתך. אני אוהבת את איך שאתה כשרוצה לחלוק איתי משהו מקסים שעובר עליך (ראית כלב או חתול, שמעת מוסיקה לפתע או ציוץ ציפורים) מחפש אותי במבט שלך. ולו כדי לראות את החיוך שלי. אני אוהבת את איך שאתה לוקח שקית כלשהי לידיך, מנפנף לשלום, מפריח נשיקה והולך. ביי!, הלכתי. אני אוהבת את איך שהתחלת להתבייש קצת כשאנחנו מגיעים למקומות זרים. ותופש אותי במכנסיים. אני אוהבת את איך שאתה רץ ישירות לינוק כשאנחנו במקומות פחות מוכרים לך - מעין טקס קבלת פנים שכזה, שלאחריו אתה מרגיש לגמרי בבית. אני אוהבת להתבונן בך. אני אוהבת לבלות איתך ועם אבא שלך יחד - כל דקה איתכם היא עולם במלואו. אני אוהבת להיות שקטה לידך. להיות שקטה איתך. אני אוהבת אותך, גוזל שלנו!

הילולה להנקה

כן, אני עדיין מניקה אותך! ובגדול!

שנינו כל כך נהנים מכך!

מבגרות של שנה וחצי של הנקה, אני יכולה להגיד במלוא הבטחון - אנחנו ברי מזל שאתה עדיין יונק. הנקה היא הרבה מעבר לתזונה. היא מעניקה כה הרבה גם לך וגם לי.

אז לעיתים הסובבים אותנו מרימים גבה. למזלנו הגדול, סובבים אלה אינם גרים לידנו, כך שלא יוצא לנו להקשיב להם הרבה.

עד מתי אניק? אני מקווה מאוד מאוד, וכולי תפילה, עד הרגע בו אתה תחליט שאינך רוצה עוד להניק. כמו בכל המישורים האחרים בחיינו, גם כאן אני מאמינה בכך שההחלטה אמורה לבוא ממך (כמובן, אם מבחינתי ההחלטה להמשיך להניק אותך עד אז תהיה בעינה - כמה שאני מכירה את עצמי, היא אכן תהיה כזו). במה זה שונה מלהתחיל ללכת או לדבר???

יש כל כך הרבה מוסכמות מוטעות לגבי ההנקה. וכל כך חבל שהרבה נשים מאמינות בהן מבלי לבדוק אותן לעומקן. הנה כמה מיתוסים שגויים:

• חלב האם מפסיק לתרום למערכת החיסונית של התינוק אחרי החודשים הראשונים של ההנקה.
• הנקה מקטינה את סיכויי האם המניקה להכנס להריון נוסף.
• אורך ההנקה משפיע על יכולת הילד להגמל מהנקה.
• הנקת שני אחים במקביל מזיקה למי מהם.
  
• חלב האם הופך להיות מזין פחות בתום השנה הראשונה להנקה. ואם להיות מדויק, מנה של 448 מ"ל חלב האם (שזו המנה היומית הממוצעת במהלך השנה השנייה) מספקת לפעוט במהלך השנה השנייה:

• 29% מכמות האנרגיה הנדרשת
• 43% מכמות הפרוטיין הנדרשת
• 36% מכמות הסידן הנדרשת
• 75% מכמות וויטמין A הנדרשת
• 76% מכמות החומצה הפולית הנדרשת
• 94% (!) מכמות וויטמין B12 הנדרשת
• 60% מכמות וויטמין C הנדרשת
  

יתרה מזאת:

• ארגון הבריאות העולמי (The World Health Organization) ממליץ על הנקה לפחות בשנתיים הראשונות של התינוק.
  
• הארגון האמריקאי של רופאי משפחה (The American Academy of Family Physicians) מציין כי ילדים שנגמלו לפני שמלאו להם שנתיים, נמצאים בסיכון רב יותר לפתח מחלות שונות.
  
• מחקרים רבים מראים כי הנקה ארוכת טווח היא אחת הדרכים המוצלחות לטיפול מונע באלרגיות ובאסטמה.
• מחקרים נוספים גילו כי הנקה ארוכת טווח משפיעה על הישגים קוגניטיביים (IQ) בלימודים.
• מחקר מדעי הראה כי הגיל הטבעי לרצון הילד להגמל מחלב האם הוא בין 2.5-7 שנים.
• הנקה ארוכת טווח מקטינה את סיכויי האם המניקה לחלות בסרטן השד, בסרטן שחלות, בסרט הרחם ובסרטן רירית הרחם. ההנקה מגן על האם מאוסטאופורוזיס (דלדול העצם). באמהות חולות סכרת היא אף עלולה להקטין את קמת האינסולין הנדרשת.
  

לעיתים, הבורות היא כה עצובה. אני מקווה מאוד שאולי אמא מתלבטת כלשהי תקרא שורות אלה, והן יעזרו לה לקבל החלטה נכונה יותר עבורה ועבור ילדה.

ולקינוח,



וגם



ואם יש עדיין סבלנות, כדאי מאוד לקרוא את השורות האלה של The Human Pacifier (מה שדרך אגב גם אני מהווה בשבילך - ולמה בעצם לא?)

אני חייבת לסיים - אתה רוצה לינוק..:)

הכבוד האחרון למוצץ

בתמונה אתה בן שנה וחודשיים.

איכשהו בהמולה של כל השמחות והחדשות היומיומיות, שכחנו להיפרד כראוי מהמוצץ המכובד. אז הנה מגיע סיפורו של המוצץ.

אני די שמרנית במובן מסוים. אינני מסתכנת עם מה שלא אוכל בעתיד לחיות איתו בשלום במקרה וישתבש משהו בדרך. אחד הדברים היותר חשובים בשבילי היה להניק אותך. ולכן, כמיטב ההמלצות, לא נתתי לך מוצץ עד שהפכת להיות בן חודש. למרות שההנקה שלך התייצבה די מהר, אפשר להגיד כבר אחרי שבוע-שבועיים, ואבא שלך מאוד מאוד רצה לנסות לתת לך את המוצץ, כדי להקל קצת עלי, חיכיתי עד שלוח השנה יגיד את דברו. כזו אני..:)

מעולם לא בלבלת בין המוצץ לבין הציצי. באמת, מה חשבתי לעצמי?! מהרגע שנולדת, ידעת בדיוק מה אתה רוצה. ביום ובלילה. כך גם בעניין המוצץ. אם רצית לינוק, המוצץ לא היה מרגיע אותך בגרוש; ואם רצית מוצץ - שום ציצי לא היה מספק אותך.

את המוצץ הראשון שטעמת - אהבת את טעמו. שמעתי סיפורים שונים על ילדים אחרים ועל בתים שמסתובבים בהם עשרות סוגים של מוצצים - למזלנו, לא הבנת על מה המהומה. המוצץ של Avent בגודל הכי קטן? סבבה, אין שום בעיה. אמצוץ אותו. וכך היה.

כבר מהתחלה הקפדתי לתת לך את המוצץ רק כשהיית בדרך לישון, או כשהיית מוטרד ממשהו. היה לנו חשוב שלא תתרגל להסתובב כל היום עם המוצץ. התקשורת וביטוי העצמי מאוד חשובים להתפתחותך. ולכן חשוב היה לנו לשמור על הפה המתוק שלך פתוח.

ואתה שיתפת פעולה. המוצץ גם עזר לך מאוד מאוד עם כאבי הבטן שהיו לך מהרפלוקס, ועם רבבות השיניים שהתחילו לצמוח לך לפני כשנה, ומאז עדיין צומחות להן. היית נועץ את שינייך במוצץ בשיא הכאב, וזה היה מקל עליך מאוד.

עד הרגע שהתחילו לצאת לך השיניים הטוחנות. לא הרבה אחרי שהתמונה הזו צולמה, חלית במה שהתברר אחרי כן כקבלת הפנים לשיניים הטוחנות. הפסקת לאכול לגמרי, ורק ינקת. אם עד אז, היית נרדם עם מוצץ, לפתע לא רצית אפילו להתקרב למוצץ. רק הציצי. גם התחלת להרדם על הציצי - בשונה מבעבר, אז הציצי לא היה מרדים אותך, מה שגרם לאבא ליל יום שישי אחד להסתובב בכל תל אביב ולשלם מחיר מופקר למוצץ ורוד, האחרון בגודל הנכון שנשאר בבית מרקחת התורן, כיוון ששכחנו את המוצץ שלך בבית בבואנו לאדוארדו לארוחת הערב.

וכך, למעשה, בשקט, אך בנחישות הכה מאפיינת אותך, גמלת את עצמך מהמוצץ. עד אז, במהלך היום כבר לא היית משתמש במוצץ די הרבה זמן. ובלילה אחד, יותר לא רצית לקחת את המוצץ. כל פעם שניסיתי, הסתכלת במעין מבט לא מאמין כזה - אמא, אני יודע מה זה, ואני כבר לא אוהב את זה יותר.

כיבדתי את החלטתך. עד כדי כך הייתה טבעית היא, שרק עכשיו נזכרתי בכלל לכתוב לך על כך.

שוטפים ידיים - כלומר, מצחצחים שיניים

אחת הפעילויות שאתה הכי הכי אוהב בשגרה היומיומית שלנו היא צחצוח השיניים.

ושיהיה ברור, לא שוטפים ידיים יותר מבלי לצחצח שיניים באותה ההזדמנות. אני פותחת לך זרזיר מים (משתדלת לחסוך בלי לפגוע בהתלהבות שלך בכל מה שקשור במים). וגם עוזרת לך לשטוף את הפנים.

יש לך מברשת קטנה.

לעיתים מצחצחים גם במברשת של אמא, וגם במברשת של אבא.

ולא מתעלמים מקיום משחת השיניים. בכאילו, כמובן - כפי שאתה זוכר, אנחנו סומכים מאוד על רופאת השיניים המעולה שלנו שהמליצה לך להתחיל בגיל שנה וחצי בצחצוח שיניים במים. ורק בגיל שנתיים לעבור לצחצוח במשחת שיניים.

את השרפרף הכחול בנה לך אביך המוכשר עד מאוד (מידותיו: גובהו 54 ס"מ, המדרגות בגובה 41 ו-21 ס"מ, רוחבו 50 ס"מ; עומקו 47 ס"מ, עומק המדרגה הגבוהה 30 ס"מ). איזה מזל גדול יש לנו שאבא שלך יוצר לך דברים מדהימים ופשוטים, שאתה כה אוהב להשתמש בהם. השרפרף הזה הוא פשוט מעולה. בדיוק במידות הנכונות בשבילך לטפס עליו לבד וגם לרדת מטה.

על הגרביונים, על המטרייה ועל המושב בבנק

Sir Tights and his umbrella are more then happy to meet you!!!

למרות ההתנגדות הקלה מצד אביך, איך שהגיע החורף, ידעתי כי חבר נאמן יתמיד לבקר אצלנו. הגרביונים! איך אפשר לשרוד בקור ללא גרביונים?! במיוחד בבתים ישנים, שלמרות כל חיוניותם וקסמם, קירותיהם כה לחים, ורצפותיהם כה קרות בחורף במיוחד...

וכשעל רגליך החמודות זוג גרביונים חמימים, אימך רגועה. אתה לובש שתי שכבות חמות (בנוסף למכנסים חמות) וחופשי לבלות על הרצפה כמה שתרצה (כאילו היית זקוק לרשותי..:). ואפילו להרטב בגשם - תמיד תהיה שכבה נוספת שתגן עליך.

עד כאן הכל הגיוני וברור. אך כשהראתי לאבא המקסים שלך את זוג הגרביונים הספציפי הזה, השאלה לא איחרה להגיע: "על מה בדיוק חשבת כשקנית אותם??" כמובן, על פורים! ומכיוון שלבסוף החלטתי לא לתפור לך תחפושת לפורים, הייתי חייבת להנציח אותך בגרביונים האלה, שמה אבא יתגעגע למראה שלך בהם שוב בעוד כמה שנים (מה עושים עבור האהובים..:)

וכמובן, המטריה היא חלק בלתי נפרד מהתלבושת. כמדי בוקר, אתה מוריד אותה מהמתלה ועושה לפחות סיבוב קצר איתה בבית, אם לא סיבוב ארוך יותר מחוץ לבית.

ואני חייבת גם להוסיף משהו שלא כל כך קשור לגרביונים (למרות שכבר סיכמנו שהכל קשור בסופו של דבר...:).

אתמול במהלך הטיול הרגיל שלנו עברנו ליד סניף הבנק שלנו. לא משהו שונה מבדרך כלל. אתה ביקרת בסניף פעמיים - פעם כשהיית ממש בן כמה חודשים, פחות מבן חצי שנה, ובפעם שניה לפני לפחות חודשיים. לפתע עצרת ליד דלת הכניסה לסניף. משכת אותי להיכנס פנימה. חשבתי שזה עוד פיצול במסעות הגילויים היומיומיים שלך. נכנסנו פנימה. רצית לרדת במדרגות. ירדנו. ואז לפתע הצבעת על אחד המושבים. רצית שאני אשב... באותו המושב בדיוק, בו ישבנו לפני כחודשיים, כשחיכינו לפקיד שיתפנה! איך זכרת! הזכרון שלך הולך ומתייצב יותר ויותר. פשוט מדהים!

מה פירושו של השקט?

כשלפתע מסתער השקט, עולה החשש - מה מסתתר מאחוריו??

לעיתים, המקור לשקט בתעלול כלשהו שאתה רוקם.

ולאחרונה, נוצרו לשקט גורמים חדשים - אתה מרוכז בעבודתך.

כך לפני כמה ימים, כשלפתע לא שמעתי יותר את פטפוטיך, הרמתי גבה. אני הייתי עסוקה במשהו למעלה, ואתה היית למטה. ירדתי בשקט בשקט, וזו תמונה שנגלתה לעיניי. אתה עובד עם מגדל הטבעות שלך. והרי ברור לכל - כשעובדים, עושים כן בשקט...

הולך לישון לבד - אך מתעורר איתנו

כבר כמה שבועות, מתקיים אצלנו מנהג לילי חדש.

הולכים לישון כרגיל - אתה נרדם במיטתך. אחרי שכמובן, ינקת, ולרוב גם נרדמת על הציצי. באיזשהו שלב, גם אנחנו פורשים לישון. אם זה קורה אחרי 12-1 בלילה, אז אתה בדרך כלל מתעורר בפעם הראשונה, אני גם מספיקה להניק אותך. כשאנחנו נרדמים, אתה ישן לך בחדר שלך. ואז קורה נס...

באיזשהו שלב בלילה, אתה מגיע אלינו. מתי? רק הפיות יודעות. מעטות הפעמים, בהן אני מתעוררת לצליל הצעדים המתופפים שלך באישון הלילה. בום! נפתחה דלת החדר שלך (הבום מגיע מידית הדלת המתנגשת במראה שבארון הבגדים - עד שאבא ימצא פתרון יצירתי). טופ טופ טופ! בום חרישי יותר! נפתחת הדלת לחדר שלנו - אם הייתה סגורה. אז לרוב, אתה גם מסתובב וסוגר אותה מאחוריך (ישן או לא ישן - תקופת הרגישות לסדר לא נפרדת ממך בקלות). פששש! אני פותחת את השמיכה שלנו לקראתך! EH EH EH! אתה מטפס על המיטה שלנו, זוחל אלי ונצמד לציצי, מכורבל בחיקי. ותוך רגע אנחנו נרדמים.

אך ברוב רובם של המקרים, אני פשוט מתעוררת באיזשהו שלב בלילה - ומגלה שאתה ישן לידי. אני רק יכולה לנחש, שכנראה התעוררת לינוק. ובמקום לקרוא לי לחדר שלך, החלטת להגיע אלינו. וכך אנחנו ישנים לנו במיטתנו הענקית. טוב, אולי לא ענקית עד כדי כך - איכשהו, כמעט תמיד, בבוקר אבא דחוס בין השידה לבינינו. אני באמצע. ואתה - צמוד אלי, או פרוס לרוחב המיטה, או באלכסון. וחצי מהמיטה ריקה - כנראה, מצפים לנביא אליהו.

אז אולי זה לא כל כך טוב לטווח הרחוק. אולי מתישהו אחשוב כי טעיתי שלא החזרתי אותך כל פעם בחזרה למיטה שלך. האמת... הפעם, לא אכפת לי. אני כל כך נהנית מהלינה החצי משותפת שלנו. במיוחד, כי זה מגיע לגמרי ממך. הרי בין לקרוא לי לחדר מתבכיין קלות באמצע הלילה, לבין לבוא אלי בזמנך ולפי רצונך - אני בוחרת באופציה האחרונה. היא מעידה על עצמאותך ועל חופשיותך, בעיני. אינני חושבת שזה יגרום לך לא לרצות לישון בחדר שלך בהמשך. ואכן, הטיולים הליליים האחרונים לא השפיעו במאומה על הרדמותך בחדר שלך, או על שנות הצהרים שלך. פשוט בלילה, אתה רוצה לישון קצת איתנו. ואתה גם רוצה לבוא אלי לבד לינוק, בדיוק כפי שאתה מגיע אלי כשאתה זקוק לדברים אחרים במהלך היום. ובשבילנו, זה פינוק (גם בשביל האבא, אני יודעת, למרות שבבוקר לעיתים הוא מנסה לעשות את עצמו קצת ממורמר:) -מסוג הפינוקים שלא תמיד יתאפשרו. ואני הולכת להנות ממנו עד תומו.

אני מאמינה בדרך שלנו. בהתחלה (במשך למעלה משנה מאז שנולדת) הקפדנו תמיד על ההפרדה בין המיטה שלך לבין המיטה שלנו. היה חשוב לי להראות לך כי לכל אחד מקום משלו, ואנחנו מכבדים את הפרטיות של כולנו. תמיד השכבתי אותך במיטה שלך. תמיד החזרתי אותך לשם. גדלת לתוך זה. רק בגיל שנה ושלושה חודשים הסכמת לישון איתנו יחד. עד אז, כל פעם ששכבתי לידך, היית בטוח שהגיע הזמן להתעורר, ואולי גם לשחק. הבסיס נבנה. ועכשיו - נשאר פשוט להנות מאתנחתא המפנקת הפתאומית שנחתה עלינו. איך אפשר לוותר על להרגיש את הגוף הקטן שלך, על כפות הידיים והרגליים החמות הקטנות המוצמדות אלינו, על להקשיב לנשימות שלך מתוך השינה, על להניק אותך תוך כדי ערפול חושים בלילה, על לפתוח את העיניים ולראות הפנים המתוקות שלך במרחק של כמה ס"מ מאיתנו, על להתעורר לנוכח המתיחות שלך המעידות על התעוררותך, על לראות את החיוך שלך דבר ראשון על הבוקר?!

אני עדיין כאן

סליחה שנעלמתי קצת.

עוברים עלינו ימים עמוסים בהתלבטויות שונות ובפגישות מעיקות. הכל טוב - אל תדאג. פשוט לפתע הגענו לצומת דרכים בעולם שלא כל כך מוכר לנו - עולם האנשים הגדולים והחלטות ארוכות הטווח. האם לקנות בית? אם כן - האם להסתפק במועט מבחינת הקורות מעלינו, אך לא להיות חייב למפלצת הבנקים הענקית? האם לנסות בכל זאת לנסות לאמץ את גישת הרוב, ולהעמיס על עצמנו את עול המשכתנא? האם החופש שלנו חשוב לנו מהנוחיות? האם להמשיך לחיות בשכירות במקום שנבחר ובסביבה שנהנה ממנה, אך לאבד את הבטחון שכה חשוב לך - לגדול באותו הבית ובסביבה שאינה משתנה? ולמה כל זה חייב על הדרך לערב גם את בעלי המקצוע המיותר על האדמות - מתווכי הדירות חומדי הבצע? ואיך אפשר בכלל להחליט כאן משהו, אם אנחנו לגמרי לא יודעים עדיין באיזה יבשת נחייה בעוד חצי שנה, אך כן יודעים כי עלינו אז לעזוב את ביתנו היפהפה?

השבועיים האחרונים עברו עלינו גם בביקורים אינסופיים בבתים שונים. ניסינו כמה שיותר לרווח את הביקורים, כדי לא לפגוע לגמרי בשגרה שלך. ובכל זאת, הדבר לא היה פשוט. והתוצאות ניכרו עליך. מעבר לכך שהתחלת לדבר כמו מתווכים: "TA TA TA TA" ולהצביע באצבע מסביבך, הפכת גם לעיתים קצר רוח וסבלנות. שוב אנחנו נוכחים עד כמה השגרה חשובה לך (תקופת הרגישות לסדר - sensitive period for order).

הראש עמוס, ובכל זאת אשתדל לחזור לכתוב לך. יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך...:)

וכך חגגנו את יום הולדת אביך

כהרגלינו, והאמת שאני כל כך מחברת להרגל הזה, את יום ההולדת של אביך חגגנו עם עצמנו.

נסענו ליערות רמות מנשה - תכננו לטייל שם, אך התברר כי היה ממש קר, וכיוון שכשיצאנו, הייתה שמש חזקה, כמעט ולא היו לנו בגדים חמים איתנו.

ובכל זאת, שמחנו כי הכרנו מקום מקסים חדש - אנחנו חוזים פיקניקים רבים בו בעתיד הקרוב...

עזבנו, לא לפני שעשית כמה סיבובים על כל המתקנים שמגרש המשחקים שמצאנו בלב היער.

נסענו לנו לאכול במסעדה על הדרך - לא משהו מיוחד, מסתבר.

ואז המשכנו לסבא ולסבתא שלך. היית במצב רוח עליז מעבר לרגיל (האם זה אפשרי בכלל?), והדהמת את שניהם. שיחקת וצחקת איתם ללא הפסקה.

העברנו יום מקסים - בשקט וברוגע, אך גם בכייף גדול של בילוי משפחתי קטן שלנו.