ועוד קצת על הבחירה בחינוך

חשבתי כי המשך השיחה שלי עם dnazvn עלול לעניין מישהו נוסף:

לגבי גישתך למערכות החינוך: וואו, יש לי הרבה לומר:
1. אני מודה, יש לשנינו תחושה דומה לפעמים לאן אנחנו מתדרדרים. אבל אני מזכירה לעצמי שיתכן מאוד שזה מה שחשבו הורינו בתקופתנו. הדור משתנה ותמיד הדור הותיק יאמר שהוא מתדרדר ולא כך. העולם משתנה, זה נכון אבל אני חושבת שהתחושה הפטליסטית היא לא בריאה (אם כי לעיתים אני בהחלט מרגישה ככה).

לי ברור שמחשבות אלה הן מנחלתו של כל דור ודור. אבל אני חושבת שמעולם קצף השינויים לא היה כל כך מהיר. היום יש פערים לא דווקא בין דור ההורים שלנו לביננו, אלא ביננו לבין מי שצעיר מאיתנו ב-5-10 שנים, ופערי השנים בין הדורות השונים רק הולכים ומצטמצמים, לדעתי. וכמובן, עוד לא הזכרנו את המצב הבעייתי שבארץ או בעולם בכללותו, וגם לא העמקנו בבעייתיות שלנו הפנים ישראלית. לעיתים, נדמה לי שברגע שהבעיות החיצוניות שלנו יפתרו, רק אז נתוודע לבעיה האמיתית שלנו. האם אנחנו באמת אוהבים אחד את השניה? אני באמת נחרדת לנוכח המשחבה לתוך איזה עולם יגדל הילד שלי. אני לא רואה בכך מחשה פטליסטית, אלא מציאותית יותר. כזו שמגדירה לי עוד יותר את חשיבות האי המשפחתי שלנו, וגם מגבירה את חשיבות החינוך שנקנה לילד שלנו.

2. ונניח שהמצב מתדרדר, האם לנו כפרטים בחברה אין אחריות לנסות לשנות את המצב? הנה את, התנדבת במקומות שונים בנסיון לשנות את המצב בחברה. אז מדוע כשזה מגיע לביתך את נואשת (וחלילה אל תראי בכך ביקורת, אלא העלת שאלות למחשבה). האם הבחירה במערכת פרטית היא לא אמירת נואש מהחברה שלנו?

פעם חשבתי כי בהחלט, כפרטים יש לנו אחריות כבדה מאוד לנסות לשנות את המצב. גם אם על חשבון הילדים שלנו. במהלך השנים שיניתי את דעתי, או שאם תרצי, החכמתי. היום אני מאמינה כי בהחלט יש לי אחריות לשנות את העולם, אבל עולם זה הוא קטן לכדי העולם של המשפחה שלי, ואולי הסביבה הקרובה לה (לא דווקא כזו של קשר דם, אלא יותר מיקרוקוסמוס חברתי שלנו). פעם כתבתי על כך. במשפט אחד - אינני מאמינה יותר כי אתה יכול לשנות את מי שאינו רוצה להשתנות. מי שישיט יד לעזרה, ללא כל היסוס אסייע לו. אך אם פעם חשבתי כי חייבים לשכנע את כולם בקיום דרך טובה יותר, בהירה יותר, היום אינני חושבת כך. והיום אינני גם מוכנה לשלם את המחיר - המשפחתי והאישי. תופתעי לדעת כי פעם כל מה שחלמתי עליו הוא "למות למען ארצינו", או לפחות לחלות במחלה נדירה, כדי שיוכלו דרכי למצוא מרפא למחלה זו. וכשהייתי פחות קיצונית, גם רציתי להעביר את חיי בארגוני זכויות האדם, אחרי שוויתרתי על שירות הבטחון. וכשחשבתי על דרכים אחרות, בהחלט רציתי לפנות לחינוך, ואפילו היו דיבורים קצת על להתערבב בפוליטיקה. כפי שאת רואה, נדדתי - אולי בנידודי תוכלי קצת לעקוב אחרי המחשבות שליוו אותי. איכשהו בסופו של דבר, הכל נראה לי אשליה עתה. היום כל מה שאני רוצה הוא שיניחו לי לחיות לי בשקט בפינה המקסימה שלנו. היום אינני עוד רוצה לשנות את החוץ, והרי זה יבוא לבטח על חשבון הפנים, הלא הוא המשפחה. היום אני פשוט רוצה לתת לילדיי סיכוי אחר. אני חייבת זאת לעצמי קודם כל. ובעיני, זו גם מחוייבותי שלקחתי על עצמי בעצם החלטתי להביא אותם לעולם זה. אולי את תראי בכך נואשות, אני רואה בכך את הדרך היחידה האפשרית שיכולה אולי להביא קצת אור. ואולי השינוי יבוא דווקא מבפנים???

ואם כך, מדוע להישאר בארץ? יש מדינותבהן חינוך ביתי הוא מפותח ויש מדינות(ויש לנו גיסים בשבדיה) בהן החינוך הציבורי הוא מהטובים שיש (שם למשל תומכים בהשארת הילדים בבית בגיל הרך, בכיתה א' רק משחקים ואין כזה דבר שיעורי בית וכו' וכו')
אם לתת לך תשובה יבשה לגמרי, מבחינתי ההחלטה שלי להשאר בארץ היא נטו אגואיסטית. הציונות כבר אינה חלק מחיי. ההורים שלנו כאן, וכל מעבר למדינה אחרת פירושו לילדיי לגדול ללא סבים. מה גם שככל שהקשר שלי עם ההורים שלי סבוך, בכל זאת אני רואה מחוייבות כלשהי להיות לידם לקראת זקנתם. והסיבה הכבדה השניה היא כי אני יודעת מה זה להיות מהגר. אמנם המעבר למדינה אחרת, פירושו עתיד וורוד יותר לילדיי, רוב הסיכויים כי אנחנו כמשפחה לעולם לא נהיה לגמרי חלק אינטגרלי מהחברה אליה נעבור. שפה זרה. תרבות זרה. וזה ישפיע ללא כל ספק גם על גידול הילדים שלנו. מה גם ששנינו, בן זוגי ואני, כנראה עצלנים מדי להתחיל את חיינו מחדש כרגע. החלטה כזו תביא להתחלה כמעט מאפס, ואני לא בטוחה אם אנחנו בנויים לכך. אני לא פעם חושבת אם זו החלטה נכונה עבור ילדינו, כמו שהיא נראית נכונה כרגע עבורינו. שאלה זו נחה על קרקע בוערת, אני חייבת להודות. אולי בעתיד הדברים עוד ישתנו. בינתיים, אנחנו בכל זאת מרגישים כאן בבית. גם אם הבית הזה בסכנת הריסה. ולבסוף, אני גם חייבת להוסיף - לא בטוח כי החיים המדינות האחרות טובים יותר מאשר החיים בארץ. אך לבטח את בעצמך יודעת כן.

האם לא תפקידנו לנסות לשנות מבפנים? למשל לנסות ולהקים בי"ס שיפעל בגישתנו? (ושוב, אין כאן ביקורת. נהיה כנים ונאמר שסביר להניח שאם היה אפשר לחיות בכבוד מהוראה היינו שנינו מורים...)

על השאלה הראשונה עניתי. לגבי הקמת בית הספר - מודה כי מחשבות אלה עוברות בראשי. כרגע אני חושבת שהן פשוט נדחקות בשל ההחלטה שלי כי המשפחה אצלי קודמת לקריירה. כתבתי על זה כמה פעמים בעבר. אין לי ספק כי מעורבות במשהו חשוב כזה יאלץ אותי לשלם מחיר שבשנים הקרובות אינני מוכנה לשלמו. אינני יודעת לעשות משהו באופן חלקי. ועוד לא הזכרתי את כל הבעיות הבירוקרטיות והכלכליות. אינני פנויה לכך כרגע. אני חייבת לאפשר לעצמי להתמקד בעיקר, ומבחינתי העיקר הוא המשפחה שלי.

3. אני מסכימה מאוד שבגיל הרך יש יתרון רב לקרבה להורים. ואילו הייתי יכולה סביר להניח שהייתי נשארת יותר בבית, אם כי לא בטוח שליום שלם(אבל זה כבר קשור לאופי שלי).

כפי שכבר ציינתי, מה שחשוב בעיני, מה שהכי חשוב, הוא כי כל אחד מאיתנו יהיה מספיק כנה עם עצמו כדי להחליט את מה שטוב בשבילו. באמת ובתמים. בעניין זה אין החלטה נכונה או לא נכונה, בעיני. נראה כי את מקשיבה לעצמך, ואני מאוד שמחה בשבילך על כך.

4. אני מסכימה, המסגרות היום ברובן לא מקלות על הילד ולא עוזרות לו להיות עצמו. אני רוצה להאמין שיש עדיין מערכות שהמצב בהן הוא כן כזה. ומצד שני מאמינה שיש גם חשיבות עצומה לגיבוי של הילד מבית ולמה שהוא מקבל מבית. המערכת החינוכית היא לא המגבשת המרכזית בעיניי. עם זאת, יש מורים וגננות טובות בדרך. ועלינו רק למצוא אותם. תפקידנו כהורים כששולחים את הילדים למסגרות זה להמשיך להיות קשובים אליהם ב 1000% על מנת שלא יאבדו את עצמם.

מסכימה עם כל מילה. אולי רק תוספת קטנה. בעיני לא מספיק כי המורה בעצמו יהיה מורה טוב. גם הסביבה של הכיתה, ושל בית הספר, בעיני חשובה לא פחות. אולי זה נשמע אליטיסטי למדי, אך אני מוכנה לחיות עם המחיר הזה.

5. לגבי מסגרות: החיים בחברה הם מסגרת גדולה וכל חיינו אנחנו בסוג של מסגרת אם אנחנו רוצים או לא. אני חושבת שזה טבעו של אדם (לראייה, דת). הצורך מחד להיות שייך ומצד שני לברוח והאיזון של כל אחד הוא היוצר אותנו. מסגרת היא לא דבר רע בהכרח.

אמת, אם כי להיות אינדיוודואל במסגרת לא דווקא לומדים מתוך המצאות במסגרת עצמה. וכמובן, תלוי מהו גיל הפרט הנכלל במסגרת. המסגרת יכולה גם לקבע, לדכא, לאלף. נכון, כי התמודדות עם מסגרות בונה אותנו. אך בשלב הילדות, לדעתי, למסגרת יכול להיות גם תפקיד שלילי מכריע בהתפתחות הילד. שאת נזקיו הוא יצטרך לרפא במשך שנים ארוכות לאחר מכן, אם בכלל יצליח. שוב, אני לא נגד המסגרות בכללותן. כמוך, אני רק מעלה תהיות.

6. אני חושבת שחשוב לומר שלא רק רע יש בחינוך ציבורי. אני נתקלתי בלא מעט מורים טובים בדרכי. אם כי לצערי, מועטים עדיין.

ברור כי יש גם מורים טובים. אם נשמעתי מכלילה, אני מראש מצטערת.

כשדיברת על החינוך הביתי ועל הסקרנות הטבעית של הילדים - עלתה בי מחשבה האם אנחנו כהורים שמאמינים שהילד שלנו סקרן מטבעו יכולים להעניק לילד את כל צרכיו בעניין זה. האם לא קורה לעיתים שדוקא הקרובים ביותר מפספסים את הצורך של הילד בגלל הקירבה.
האם אם הילד שלך יתעניין למשל בכימיה תוכלי להעניק לו בחינוך ביתי את הטוב ביותר. את המורה שיגרום לו ללכת וללמוד אח"כ את המקצוע באוניברסיטה? האם לא יכול להיות גם משהו מסרס בגישה הביתית?
בעולם של פעם, ילד חי בתוך שבט, שבו פרטים רבים (ולא רק בני משפחתו) הפרו את עולמו.
נכון, לצערי אין הרבה מורים סוחפים (ועם זאת, נתקלתי בכמה) - אבל האם השאיפה לא צריכה להיות ליצור מורים כאלו ולא לבחור בחינוך הביתי?

אני חושבת שדווקא בנושא זה תפקידו של ההורה כתפקיד המורה. ובעיני התפקיד הוא לזהות את התעניינות הילד ולכוון אותו בכיוון הנכון, כדי שיוכל לממש את התעניינות שלו. לכן, אם למשל, הוא ילמד בבית, והאמת, זה לא שונה מהמצב בו הוא ילמד בבית ספר, אם אבחין בהתעניינותו במשהו מסוים, אשתדל לכוון אותו בכיוון שיוכל לחקור את התעניינותו לעומקו. אני לא מאמינה כי ילד ילך ללמוד משהו באוניברסיטה בגלל דמות המורה שלו. לפחות, ממש לא הייתי רוצה כי זה יקרה לילד שלי. כן הייתי רוצה שילך ללמוד את מה שהוא הכי אוהב ללמוד. אני כן מאמינה כי חובתנו (שוב - הן כמורים, והן כהורים) למצוא את הדרך האטרקטיבית ביותר לחשוף את ילדנו לכל המקצועות, ולאפשר לו לחקור את כל מה שיעניין אותו. שוב, כי הוא זה שמתעניין בכך, ולא כי החובות הלימודיים שלו מחייבים אותו לכך. לגבי היות החינוך הביתי מסרס - אינני מומחית עוד לחינוך הביתי, ואולם נראה לי כי החינוך הביתי יכול לסרס באותה המידה כמו בית הספר. הרי גם בבית ספר יכול להיות מורה שלא יקשיב לילד ולהתעניינות שלו. כמו תמיד, מה שיקבע הוא התוכן, ולא המסגרת. חינוך ביתי אין כוונתו חינוך יבש או חינוך בידי אמא, כמו גם אין משמעו לכלוא את הילד בבית. הוא יכול להחשף לחברה, אולי אפילו ברמה יותר מעמיקה מאשר ילדים בבית ספר.

ולגבי הפן החברתי - בין אם בחינוך ביתי ב 100% (רק בני המשפחה ולא בקהילה) ובין אם בקהילה של חינוך ביתי - יש להניח כי המשפחות כולן צריכות להיות ממעמד סוציו-אקונומי מסויים מאוד שיכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה.

אינני חושבת כי הבחירה בחינוך ביתי תבוא דווקא במשפחות ממעמד סוציו-אקונומי מסוים. לא עשיתי מחקרים בעניין. יש לי תחושה כי המשפחות ממעמד זה דווקא יבחרו בחינוך קונבנציאונלי או פרטי. הבחירה בחינוך ביתי משמעה בחירה בחיים הרבה יותר קשים מבחינת ההורים. מעורבותם בעיני אינה משתווה למעורבות ההורים שילדיהם לומדים בבית ספר. וגם, שכר הלימור בבתי ספר אלטרנטיביים אינו זול. ואם מדובר בכמה ילדים, לעיתים הבחירה בחינוך ביתי יכולה דווקא להיות מקלה עם המשפחה.

האם לא היית רוצה שבנך יחשף לכל שכבות האוכלוסיה? האם אין בזה איזשהו חסר? (ואין פה כקביעת עובדה, אלא שאלות בחלל האויר)

שוב, התחנכות בחינוך ביתי אין פירושה כי הילד לא יחשף לילדים משכבות אחרות. ועדיין, לא אהיה כנה מספיק, אם לא אציין כי כן, אינני רוצה כי ילדי יחשף לילדים משכבות מסוימות במסגרת בית הספר. שוב אליטיסטי? אולי. אני חושבת שהרבה מאוד חושבים כמוני, אם כי לא ממש אולי מוכנים להודות בכך בקול רם. האם את רוצה כי ילדתך תלמד עם הילדים מכל השכבות ללא כל יוצא דופן? גם כשהיא תהיה בגיל ההתבגרות, למשל? אני מניחה כי דרך חיי הביאה אותי להתגוננות מסוימת לגבי הסביבה של הילדים שלי. אני לא חושבת כי יהיה להם חסר. החשיפה יכולה לבוא במישורים אחרים, לא דווקא בבית הספר. ודרך אגב, אין זה שונה בעיני מבחירת מגורים באזור מסוים - בין אם בשכונה מסוימת בעיר או בקיבוץ. גם במקומות אלה החשיפה אינה לכל שכבות האוכלוסיה.