יום שישי, 26 בספטמבר 2008

אני בוחרת להיות איתך

לפני כמה זמן מישהי שאלה אותי בתדהמה, אם כל השינויים שקורים מסביבנו לא מפתים אותי גם להתנסות בשינוי. היא התכוונה לעובדה כי יותר ויותר אמהות מסביבנו חוזרות למעגל העבודה, ויותר ויותר חברים שלך מצטרפים למסגרות חדשות. איכשהו אני תמיד מופתעת משאלות שהתשובה עליהן כה ברורה לי. מה שיפה בעיניי, שברגעים האלה התשובות שאני שומעת את עצמי עונה, הן תשובות מהבטן, ובכך הן התשובות הכנות באמת. הפעם עניתי כי מאז שהצטרפת אלינו, לא הרגשתי ולא יום אחד שלא עבר עלינו שינוי כלשהו. הימים כה דינמיים, ואתה משתנה כל הזמן. איפשהו, לפעמים, אני דווקא הייתי רוצה לטעום מהשגרה המונוטונית, שהימים יראו דומים אחד למשנהו, ושאנוח קצת לנוכח הידיעה כי היום קורה בדיוק מה שקרה אתמול.

ואחרי זה, כמובן, המחשבות הציפו אותי. למה אני חריגה בהרגשתי זו שלי? למה הרבה אמהות, חלקן אף חברות טובות שלי, מרגישות נחנקות בבית, בודדות ומשתעממות? למה החיפזון למסור את הילד שלך למישהו זר שיגדל אותו, ואינני מתייחסת בשאלה זו, כמו גם באחרות, לנימוקים הכלכליים? למה אחר כך, די מהר בעצם, יום שישי הופך להיות ליום חובה לביקור בגן, מה שמשאיר לאמא, בנוסף לשעתיים - שלוש בקושי מדי יום במהלך בשבוע עד שהילד הופך להיות עייף, אם הגן הוא עד 16:00, בקושי יום וחצי בשבוע להעביר עם הילד שלה? אני אפילו לא יודעת באיזה פועל להשתמש כדי לתאר את הזמן הזה - מה אפשר להספיק בזמן קצר זה: לבלות?, לחנך?, להשפיע?, להקשיב? להכיר? ואולי רק לשים לב למה השתנה בכלל בילד שלך? למה לפתע שבועיים בסוף אוגוסט, ובהמשך, חודשיים של חופשת הקייץ בבתי ספר, במקום להיות לזמן מיוחל של בילוי משפחתי, הופכים לזמן של סיוט וטרוניות בלתי פוסקות - מתי כבר יחזור הגן? למה??? איך הדברים התהפכו עד כדי כך?

לפני כמה זמן אמרה לי חברה (השמות שמורים במערכת מפאת הפרטיות..:) שאולי אני בטוחה כל כך בעצמי כי התנסתי בעולם שבחוץ. ידעתי מה הוא מציע לי, טעמתי ממטעמיו, התבשלתי בתוכו ומתוך ההתנסות הזו החלטתי כי הוא לא מתאים לי. יכול להיות שהיא צודקת. הלוואי והיא צודקת! הלוואי והתשובה לשאלות אלה טמונה בעובדה כי אמהות אלה טרם הספיקו לנסות לממש את עצמן, והן חייבות לעצמן את הנסיון הזה. כמובן, השערה זו אינה מסבירה את הבחירות של האמהות שחזרו לקריירות שפיתחו לעצמן לפני לידת בניהן, כי לטענתן, לא בשבילן לשבת בבית, אך מוטב אולי לנסות לקוות שאולי זו הסיבה לפחות בשביל חלק מהן.

אני יודעת רק שבשבילי הבאת ילדים לעולם אינה דבר של מה בכך. למעשה, לידתם היא מעשה נקודתי, מאורע הקצר ביותר מבחינת ההשפעה עליהם. גידולם וחינוכם הם תהליכים בלתי פוסקים. שם הם באמת זקוקים לנו. יתרה מזאת, זה המינימום שאנחנו חייבים להם כאלה שאחראים להגעתם לכאן. זה נכון. אני טעמתי מהעולם הקרייריסטי. ואם יורשה לי, אך היה לי בו עתיד די ורוד. השקפתי עליו, מילאתי את ריאותיי באוויר המזוהם שלו, וכמעט נחנקתי. די מהר החלטתי שהוא לא בשבילי. איך יכולתי להחליט אחרת? אני חושבת שהאתגר והאחריות העומדים לפני כל מנכ"ל חברה ענקית מצליחה לא משתווים לאלה העומדים לפני הורים שבוחרים להיות שם בשביל ילדיהם. זו אינה בחירה קלה, וזו בהחלט לא דרך קלה. אך היא היחידה שאמיתית בשבילי. בילדים שלנו טמון העתיד. הם יגדלו להיות מה שהם. אך באיך שנגדל אותם תלויים התקדמות היקום והאנושות. כל כך פשוט ומובן, אך, כנראה, גם כל כך מרתיע מפאת כובד האחריות וההשקעה הכרוכים בכך, שהורים בוחרים להשקיע את חייהם במקום עבודתם ולא במשפחותיהם. כל כך חבל!

כמה מזל שאבא שלך הוא כמוני. עלינו על קצות אצבעותינו (בדיוק כפי שאתה עולה במהלך רוב שעות היממה), והבטנו על העולם שבחוץ. והחלטנו בהחלטה מודעת כי את ידינו אנחנו שמים כאן, על העולם הפנימי שלנו. על המשפחה שלנו ועליך. מכל התפקידים שבעולם אני בוחרת בתפקיד החשוב ביותר בעיני. להיות רעיה לאביך ואמא לך. כל עבודה שתבוא בבוא היום תהיה טפלה לו. בשבילי לא יכולה להיות החלטה אחרת.

נ.ב. התמונה הזו היא מתקופה הרחוקה, בה היית בן 8,5 חודשים...

2 comments:

dnazvn אמר/ה...

אחרי שהפנית אותי לקטע הזה בבלוג כתגובה לשיחה הקודמת בינינו. רציתי לענות בתור אמא שנמצאת בצד השני של המתרס. באופן מטאפורי בלבד.
אני מסכימה לחלוטין כל כך שהבאת ילדים לעולם היא לא דבר של מה בכך. אני גם מסכימה כי הרבה אנשים מביאים לעולם ילדים כי צריך, כי הגיע הגיל שכדאי להתחיל וכו'. וכל דקה עם הילד מגיל אפס היא התענות. זה בעיניי מצב תמוהה, בעיקר מכיוון שאין כל חובה להביא ילדים לעולם.
ועם זאת, אני היום עובדת.
אני חושבת שהטיעון הכלכלי יהיה רדוד מדי. כן, זה עוזר לנו מאוד. מאפשר לבעלי ללמוד תואר שני בחצי משרה (ואי אפשר לחיות ממלגה בלבד בימינו), מאפשר לנו לתת לביתנו חיים בכפר, משהו שחלמתי עליו כל חיי, וקצת לחסוך ליום שנוכל לקנות בית קטן למשפחתנו.
כל זה בצד. עם כל מצב כלכלי אפשר להסתדר אם רק מחליטים מהי המטרה הראשית ומה רוצים להשיג.
אני נהניתי מאוד בתקופה שהייתי בבית עם ביתי. השקעתי את כולי בילדה, ואני חושבת שהיייתי רוצה להשאר עוד קצת, אולי אפילו עוד שנה (אבל כאן כבר היה שיקול מקצועי - מכיוון שידעתי שלא אשאר תמיד בבית ידעתי לצערי שעליי לחזור אחרת עוד שנה לא אוכל למצוא עבודה במקצועי).
שליחת הילדה לגן היה צעד מאוד קשה עבורי. הייתה לי תחושה בפוסט שלך כאילו מי ששולח את ילדו לגן עושה זאת בקלות. לא, זה היה חודש מאוד קשה ואף דחיתי את תחילת עבודתי כדי שאוכל להיות קשובה לבת שלי בקליטתה ולבחון את המטפלות מכל כיוון.
צריך להבין, יש אנשים מסוגים שונים. בעבר, כשהחיים היו יותר שבטיים, גרנו קרוב להורים, כולם היו בהריון פחות או יותר ביחד היה עם מי לחלוק את הקשיים השמחות וסתם את הרגשות. היום לעיתים הבדידות מאוד מקשה על ההתמודדות בבית. לא כל אדם מסוגל להיות במובן מסויים לבד כל היום עם עצמו. ביחוד בשנתיים הראשונות בהם הילדים פחות קומוניקטיביים.  
גם לא לכולם פשוט להפעיל את הילד. ככל שנשארים יותר בבית צריך להיות מאוד מתוכננים לגבי סדר יומו של הילד, מה רוצים ללמדו וכו'. זו משימה לא פשוטה בכלל, יותר מכל עבודה אחרת. ושוב, לא כל אחד מסוגל לזה.
אני מאמינה שהכי טוב לילד זה שההורים שלו יהיו מאושרים במקומם. בלי רגשות אשם. אם זה להגשים את עצמך בעבודה, זה מותר. איש איש ורצונו.
ועדיין, יש לשמור מקום לילד. לא "לשכוח" אותו במערכת. להיות קשובים למה שעובר עליו.
למשל, השבוע, חזרה הגננת של ביתי מחופשת לידה. היא עברה שוב קשיי קליטה ולכן מספר פעמים השבוע נשארתי איתה בבית בבוקר כדי שתרגיש שאמא שם כשהיא צריכה. ואני אחזור על זה כל יום אם צריך.
אני גם קמה כל בוקר בחמש כדי שאוציא אותה עד ארבע ולא אצטרך להשאיר אותה עד חמש (ויש גם גנים עד 6 בערב תתפלאי לשמוע).
לעבוד ולגדל ילד כמו שאתה רוצה באמת זו משימה לא פשוטה בכלל שדורשת רגישות רבה לילד ואיזונים רבים. ועדיין אם יגיע יום שארגיש שהעבודה פוגעת יותר מדי, אעזוב.
יש גם דברים שמושלמים בדרכים אחרות גם אם לא חושבים על זה. ביתנו אוהבת מאוד לבוא לישון איתנו כשאנחנו הולכים לישון. אולי זה לא "חינוכי" אבל בעיניי זה זמן שמרגישים אחד את השני, מתקרבים אחד לשני. המציאות יודעת לפצות על עצמה, כך אני מאמינה.
אין דרך מושלמת לגדל ילד, ולעולם לא נדע אם היינו עושים אחרת היה טוב יותר. חשוב לזכור כל הזמן מה יעשה טוב לך כדי שתקרין את הטוב הזה על ילדך.
וצריך לזכור, יש גם טוב בגן. היא נהנית, היא הולכת אליו בשמחה. היא יוצרת חברויות מדהימות, כאלו בלי מילים. היא לומדת עצמאות, היא לומדת דברים שאולי לא הייתה לומדת בבית.
זה לא יותר או פחות טוב. זה אחר.
היא מקבלת מאמא ואבא ים של אהבה והשקעה ואנחנו שם מלווים אותה, גם בגן.
והערה קטנה לגבי יום שישי. יש לי מספר נימוקים על כך.
1. להורים עובדים, יום שישי הוא יום לסידורים שלא מתאפשרים ביום רגיל כי רוצים לבלות כל דקה עם הילד. מנקיון הבית, דרך קניות, רופא שיניים ומה לא
2. זמן זוגיות נטו. אין לנו בייביסיטרים. ההורים גרים רחוק מאוד. והזמן שלנו יחד הוא כל כך מועט ובשעות שאנחנו כבר ממוטטים רגע לפני שהולכים לישון כדי לקום שוב בחמש בבוקר. הקפה של שישי בבוקר - השעה נטו רק אנחנו הוא זמן כל כך חשוב בעיניי. הוא מאפשר לנו לתחזק את עצמנו לחשוב על ביתנו ומה היינו רוצים ומה לא. אי אפשר לעשות את זה עם הילד בבית, המציאות גוזלת אותה.
3. וחשוב באותה מידה - כשמכניסים ילד למסגרת, חשוב לשמור על השגרה. כל הפסקה, הפרעה מקשה עליהם יותר את התהליך. מה גם שיום שישי הוא יום קסום בגן עם הכנת חלות וקבלת שבת שהילדים כל כך אוהבים. דוקא עליו לא הייתי מוותרת.
ולבסוף, סליחה על התגובה הארוכה. זה כבר מתחיל להיות הרגל רע...

My Child's Diary אמר/ה...

ושוב אני שמחה על התגובה שלך (ובבקשה אל תתנצלי על התגובות הארוכות - אני בעד להסביר את עצמך כמה שיותר בהיר, ומי בכלל סופר לנו מילים?).
אני שמחה שהבאת צד אחר למחשבותיי להרגשותיי. אני כותבת מהבטן, הרי מלכתחילה, בלוג זה נוצר כיומן לבן שלי. לכן גם הכתיבה שלי סובייקטיבית לגמרי, וככזו ברור כי היא לא תכלול את כל הדעות ואת כל הצדדים הקיימים למטבע. וברור כי לעיתים היא יכולה גם לקומם (לא התכוונתי אליך כמובן).
אני מניחה כי את מודעת לכך כי גם את לא ממש אשה מן השורה. לפחות אני לא מכירה הרבה נשים אחרות, גם לא בין החברות שלי, שחזרו לעבודה בידיעה מוחלטת כי זה מה שטוב להן, ועדיין תוך כדי הקשבה ולקיחה בחשבון כי אם זה לא יתאים לילדים שלהם, הם יחזרו הביתה (ואני לא מתכוונת לסיבות כלכליות).
אני מודעת לכך כי יש אנשים שונים. גם אם אני לא מסכימה עם הדברים שכתבת, זה טוב שהבעת אותם. אני לא הייתי רוצה להיות מוקפת רק באנשים שהם בדיוק כמוני. זה לא היה מעניין. זה לא היה אמיתי. וזה בהחלט לא היה מאתגר למצוא דווקא את המשותף לנו.
ושוב, אני מאוד שמחה בשבילך כי את מקשיבה לעצמך. ולבת שלך. בעיני זו הדרך היחידה שנכונה לכולם.
תודה ששיתפת אותי!

Related Posts with Thumbnails