אז כן, לפעמים אני נלחצת.
במיוחד עכשיו, כשאני לומדת כמה דברים נפלאים אפשר להציג לך וכמה תוכל להתפתח באמצעותם. השמים אינם הגבול. כמו כל הורה, הייתי רוצה להעביר אליך רק את הטוב ביותר. ואז עולות הספקות - האם באמת נוכל? האם אוכל ללמד אותך כל זאת? האם אהיה מדריכה מספיק טובה שאוכל שלא להפריע לך להתפתח בשבילך הייחודי, שלא אקלקל לך את החוויה הראשונית של הגילויים שתעשה, האם אדע להציג לך את הגופים הגאומטריים כך שיציתו לך את הדמיון וישלחו אותך לעולם הבלתי נודע??? האם אהיה יצירתית מספיק? מרתקת דיה? האם...? האם???
ואז... אני לוקחת נשימה. כי מה שמדהים ומה שכל כך כייף, שאני לא רק המורה שלך. אני גם אמא שלך. ובעיקר, אני האמא שלך. וזה לכל החיים! ובסופו של דבר, בראייה של חיים שלמים, מה זה משנה אם לא אצליח במישור קטן אחד... תמיד אוכל להשלים בכל כך הרבה דברים אחרים. וזה מה שהכי חשוב. לא חומר בודד, אלא התהליך כולו. ולגבי התהליך אני הרבה יותר רגועה - הרבה בזכות זה שאבא שלך לצידי, שאנחנו יחד. ויחד אנחנו כוח! ובסופו של דבר, אתה גם ציפור חופשייה. ועם כל הכוונות הכי טובות שלנו, רק אתה תחליט איך חייך יהיו. אלה הם החיים. וזה כל היופי.
וכך אני נרגעת....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה