הזמן הוא שלי

אחד הריקודים הארוכים יותר שלנו הוא הריקוד עם הזמן.

זה היה היום האחרון שלי בצבא. באותם הימים, מי היה מאמין, הייתי מורעלת למדי, אפילו עד מאוד, ואחרי שלא לקחתי את חופשת השחרור שלי (ואך המשכתי להגיע ליחידה גם אחרי שהשתחררתי), התייצבתי בבקו"ם להשתחרר... 5 דקות אחרי שהבקו"ם נסגר. שני דברים התרחשו במקביל - הבקו"ם נפתח מחדש כדי לשחרר אותי לצלילי טרוניית החיילים במדי א' הלא משופשפים, אשר מעולם לא הוחלפו למדי ב' (באותם ימים, לא היה סממן משמעותי יותר מבחינתי לרצינות האדם ביחסו לחיים בכלל, ולמדינה בפרט), שמיהרו להגיע הביתה. וגם... אני הסרתי מידי את שעון היד הכל יכול שלי, לרבות ההבטחה החשובה בעיניי אז לפעול במעמקי ים ובקור עז, למקרה שאקלע להם (למרבה המזל, הבטחה זו מעולם לא נבדקה במבחן אמת).

כבר אז החלטתי שיותר אני לא רוצה לדעת מה השעה. מה גם שאם באמת אצטרך לדעת זאת, אוכל פשוט להסתכל בפלאפון, או אפילו נחמד יותר - אשאל מישהו ברחוב. חשבתי שבכך גם אתרום לעידוד התקשורת הבלתי אמצעית ההולכת ונכחדת בין בני אדם. מה שיותר חשוב מבחינתי הוא שאינני ממהרת ואני מספיקה הכל.

מאז, למעלה מעשר שנים, לא ענדתי שעון יד. מלבד הפעמים בהם הנחתי - וגם רק אחרי שניסיתי להנחות ללא הערכת זמן, ורק לזמן ההנחייה עצמה.

זו הייתה תחילת של דרך ארוכה. ההחלטה להעלות את עצמך מעל למימד הזמן איננה שגרתית, איננה פשוטה ומחייבת תרגול ואימון רבים. אני חושבת שההחלטה להקדים את השעון המעורר שלי בעשר דקות, במקורה, הייתה כדי לעזור לי לקום מהמיטה בבוקר. לא זוכרת מתי בדיוק החלטתי כך, אך מה שבטוח - השעון המעורר שבתמונה, אותו רכשתי בשנת 2001, מעולם לא הראה זמן נכון (נכון זו גם הגדרה משעשעת, הלא כן?). משעשע כי את השעון הזה רכשתי בשדה התעופה, בדרכי למשלחת סטודנטים לצפון אירלנד, אחרי ששכחתי לקחת את השעון המעורר שלי מהבית ונלחצתי מאוד באשר למה יקרה אם לא אתעורר בזמן. כפי שאתה רואה, אז לזמן עוד הייתה עדיפות עלי.

בשלב כלשהו העובדה כי השעון שלי מקדים בעשר דקות לבשה צורה של החלטה מודעת שאני מקדימה את אדון הזמן בעשר דקות. לעולם וככלל. מעין תזכורת חיה לכך שיש לי זמן. יש לי תמיד עשר דקות נוספות. ובעשר דקות אפשר לעשות כל כך הרבה דברים! אני חושבת שאפילו אבא שלך שאכן הרים גבה לנוכח עובדה זו בהתחלה, מסדרת הג'וקים השוכנים בקרבי, עם הזמן התרגל לכך. ואם זכרוני אינו מטעה אותי, אף ניצל זאת כמה פעמים לטובתו, וגם ניצל הודות לכך פעם או פעמיים.

והיום זו כבר לגמרי עובדת חיים עבורי. יש לי זמן! יש לי זמן להכל! גם אחרי שהזמן האישי שלי הצטמצם מלפחות 17 שעות ביממה (נגיד וישנתי 7 שעות...שזה כלשעצמו בדיחה לגבי, שגם בלילה רגיל קשה לי לישון בלי להתעורר) לאולי 5 שעות בקושי (אותן גירדתי בזמן שאתה ישן את שנות הבוקר והצהרים שלך וגם הלוויתי קצת מהזמן שלי עם אבא שלך, וכל זאת אחרי שגם עשיתי דברים אחרים שחייבים להיעשות בזמן זה), יש לי זמן להכל! בסופו של דבר, זה בידנו, ואנחנו תמיד גם יכולים לעזור לעצמנו - להחליט את מה שניתן להחליט, לעשות את מה ניתן לעשות, לסדר עדיפויות, לבחור במה שבאמת חשוב לנו, לדחות את מה שפחות משמעותי בשבילנו, בלי להתבייש, בלי להרגיש שוויתרנו, להשקיע במה שבאמת מהותי לנו, להקשיב לעצמנו ולהיות שלמים עם ההחלטות שלנו. כי הרי באמת... יש לנו את כל הזמן שבעולם... וזה די הרבה...

זה עניין של דרך חיים ותו לא. אלה היו שתי דקות, תרתי משמע, על מערכת היחסים שלי עם הזמן. בטנגו שלי עם הזמן אני החלטתי להוביל...