שידה ירוקה

לפני הרבה הרבה שנים למדתי להגיד לכל מי שרוצה להשליך משהו לזבל - אל! אנא תעביר לי, ואני מכסימום אשליך זאת בשבילך. לפני קצת פחות זמן מזה גם אבא שלך למד את הטריק...:)

יש משהו מקסים בלהחיות רוח במשהו שיצא למישהו מכלל השימוש. בדרך כלל, הסיבה לכך שכבר לא משתמשים במשהו, הוא לא כי הפסיקו לאהוב אותו, אלא כי פשוט כבר לא זקוקים לו. הבעלים ההם שלו. וכך, אני מרגישה ממש מוחמאת מהמשך האהבה שאני יכולה לשאת למשהו נושן. וגם מהמחשבות שבלי כוונה מתגנבות אלי כשאני משתמשת בחפץ זה. למשל, כמעט כל ארון הבגדים שלי מורכב מהבגדים של החברות שלי (ואני תמיד שמחה לעוד), וכל פעם שאני לובשת בגד של מישהי שאני אוהבת, אני ממש מרגישה בחיבוק שהיא נותנת לי.

שידה זו התייתמה מבעליה לפני כמה שנים טובות, ומאז שכנה במרתף. כשבעליו הקודם של הבית שאל מה לעשות איתה, אבא שלך, שכבר מזמן לא זקוק ללחישתי העדינה באוזן בנושאים אלה, מיד שמח להזדמנות לאמץ חבר חדש. מה גם שהוא מעץ.

בהתחלה לא כל כך ידענו במה היא תשמש אותנו. ואז, כמו שתמיד קורה בדברים אלה, ביום בהיר אחד היה לי ברור לגמרי כי שידה זו לא יכולה לשמש למטרה אחרת מאשר לאחסון מוצרי האיפור שלי, מכונת התפירה וארגז כלי התפירה שלי, בדים יפהפים שמחכים לתורם לצאת לאור העולם וגם, לא פחות חשוב, לכלי היצירה של אבא.

אבא שיפץ את השידה, צבע אותה מחדש, אני תפרתי ווילון מבד משגע שכל כך אהבתי, והנה...

קבלו חברה חדשה!