למה אני לא אאלץ אותך ללמוד בבית ספר

ועוד פעם אני מקדישה פוסט נפרד לתגובה לשאלה שנשאלתי. ובהזדמנות זו אני מודה גם לכל השאלות המצוינות שעלו כאן לאחרונה. שאלותיכם גורמות לי להרהר שוב ושוב אחר ההחלטות שלי, לבחון עוד יותר לעומק את מהות דרכינו בשבילי ובשבילנו. ואני אסירת תודה על כך!

dnazvn שאלה:

אותי מעניין לדעת איך הגעת לגישה הזו ומדוע בחרת בה כדרך חיים? הרי אין זה טריביאלי לחשוב שאם הילד לא ירצה ללכת לבי"ס לא תכריחי אותו, כמו גם הבחירה היותר "מעודנת" של חינוך ביתי שכלל אינו מקובל בארץ. מה הניע אותך לבחור בדרך זו, שאולי עד גיל שנתיים שלוש היא מובנת, אבל מעבר מעוררת תהיות לגבי ההתפתחות החברתית של הילד, ההתמודדות שלו עם החיים בחברה שבה אנחנו חיים (ולא שאני חושבת שבי"ס שמרביץ בילדיו תורה כל היום הוא הכנה לחיים)

בעיקר מה שגרם לי לשאול אותה היא האמירה שלך שגם אם במסגרת אלטרנטיבית הילד שלך יבקש לעזוב לא תעמדי בדרכו. התחושה הייתה שזה בא ממקום של ביקורת קשה על מערכת החינוך בכלל באשר היא.

האמת, סיבכת אותי עם השאלה. יותר נכון, עם הנסיון שלי לתת לך תשובה מתומצתת, בהירה ומובנת...:) אני מניחה כי כל חיי הובילו אותי להיות מי שאני. ובכל זאת, אני ארים את הכפפה ואנסה לתת לך תשובה כלשהי, לפחות.

מה שמשך אותי מלכתחילה לגישה מונטסורית הוא התמקדות הגישה בילד. באמת ובתמים. הילד יודע מה טוב בשבילו, ולא מה שבדרך כלל מקובל לחשוב - כי אנחנו המבוגרים יודעים מה טוב בשביל הילד. אנחנו הקובעים. לדעתי, זו הטעות הכי נפוצה שלנו הן כיחידים והן כחברה. אני באמת מאמינה כי בכל ילד טמון הפוטנציאל היחודי שלו, וכל מטרתנו כמבוגרים (הן כהורים והן כמחנכים) הוא לספק לילד את הסביבה האופטימלית ביותר בשבילו לגלות את הפוטנציאל שלו ולגדול מתוכו. וזה מחייב אותנו להקפיד תמיד על מתן החופש לילד לבחור במה שהכי טוב בשבילו. כמובן, הכל בהתאם לרמתו ההתפתחותית של הילד, ומבלי לסכן אותו, את האחרים או את הרכוש שלידו (והכוונה היא בהחלט לאיום ממשי, ולא למה שלנו נראה כמסוכן, אך בפועל הוא לא ממש כזה).

כן התחברתי מאוד גם להנחה שהיא מאוד מאוד טריוויאלית בשבילי, אך לצערי, לא בשביל כולם, והיא כי כל ילד אוהב ללמוד. זה משהו שטבוע בו, ללא כל הבדל מין, גזע או דת. כל מה שנשאר, הוא כי אנחנו כמבוגרים נאפשר לו להשביע את התיאבון הבלתי פוסק שלו לידע. שוב, כשהוא זה שמרים את הכפית, ואנחנו שם רק כדי לארגן את הסביבה כך שיהיה בה בדיוק המבחר המתאים של המאכלים שהכי טעימים לו באותו הרגע (אני מקווה כי המטפורה הזו ברורה מספיק). וכן, שוב מודגשת חשיבות הסביבה.

איך הגעתי לשני עקרונות היסוד האלה, שבעיני הם העיקריים בקביעת הגישה החינוכית שמתאימה לילדנו (כיבוד חופש הבחירה שלו ואהבתו ללמוד)? ממממ... אולי אני אנסה לשתף בכמה נקודות מפנה בחיי, שכל אחת מהן תרמה לי תרומה אדירה, גם אם גיליתי אותה רק בדיעבד.

* אני חושבת שהיה זה אחד המפקדים שלי בצבא שאמר לי פעם כי אני שייכת לסוג האנשים שלא ניתן לפקד עליהם. לא באמת. לא אם אני לא מסכימה עם מה שפוקדים עלי. במאמר מוסגר אוסיף, כי מילים אלה נאמרו בשיחת בירור בשתיים בלילה, מאדם נבון במובן זה, שבמקום להטיל עלי את מרותו, החליט לגייס את שיתוף הפעולה שלי. ואני, שהייתי בטוחה כי בעקבות השיחה הזו ארותק לבסיס לאיזה שלושה שבועות לפחות, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מופתעת לנוכח הבעת אמון שכזו בי. לא הייתי יכולה לנהוג אחרת ממה שנהגתי, והייתי מוכנה לקבל את העונש המגיע לי, ובמקום קיבלתי טפיחה על השכם. והרבה חומר מחשבה.

* פעם הדרכתי קבוצת אמהות וילדים בלונדון. כל הדרך ללונדון עצמה, וגם במהלך ההכנה לטיול, הם לא הפסיקו לדבר על החנויות הרבות, בהן יבקרו, וכל המוצרים המוטרפים ביותר שיקנו בכספי בר מצווה. ואני, שהייתי מבוהלת מספיק מעצם רעיון של להדריך קבוצת מתבגרים צעירים (פעם אחרונה שנגעתי בקבוצת גיל זו לפני כן הייתה... אולי בגיל ההתגברות שלי), התייחסתי לזה ממש כאתגר. כשעלתה השאלה, איפה הם ירצו לבקר מעבר למוקדי התיירות הרגילים בלונדון, התשובה הייתה כל הזמן חד משמעית - ב-Oxford street, המרכז המסחרי של לונדון. כל הזמן לא הפסקתי לחשוב על איך בכל זאת אגרום להם לבקר באחד המוזיאונים בלונדון, מבלי שאמצא את עצמי מוטלת מתחחת לפסי הרכבת התחתית. מליון הברקות עברו לי בראש. התשובה הייתה כל כך פשוטה, עד כדי אבסורדית (לפחות בשביל באותו הזמן). כשהגיע הזמן החופשי המיועד להסתובבות חופשית, שלו למעשה הם חיכו מהמראת המטוס בבן גוריון, והשארתי את הקבוצה בתחילתו של.. Oxford street, אחד הילדים שאל אותי בהיסח דעת, מה אני מתכוונת לעשות בשעתיים הבאות. מה רבה הייתה התפלאותי, שכשעניתי לו שאני מתכוונת ללכת לבקר ב-British Museum, וגם קצת סיפרתי לו על מה מוצג במוזיאון, הוא שאל אם הוא יוכל להצטרף אלי. אני זוכרת שכמעט התעלפתי מרוב הפתעה. היה זה ילד שכל מה שעניין אותו מתחילת הטיול הוא איפה אפשר למצוא נעלי ספורט של איזה מותג מפורסם באותם הזמנים. לבסוף, מצאתי את עצמי גוררת מתוך המוזיאון כמעט את כל המתבגרים של הקבוצה, בזמן שאמהותיהם חרשו את החנויות, שסירבו לעזוב מפאת העניין הענק שמצאו בתערוכות המדהימות. מיותר לציין כי כל מה שהם דיברו עליו מרגע זה הוא הביקור במוזיאון. ואני שוב נשארתי מהורהרת.

* אי אפשר שלא לציין את לימודי באוניברסיטה העברית, בה במשך זמן הרבה יותר ארוך מהמתבקש, הרגשתי כאילו רוחי יוצאת ממני. האהבה שלי לשאול שאלות, ההתעקשות שלי שלא לחזור כמו תוקי אחר המרצה, הנטיה הטבעית שלי לא להגיד דבר והיפוכו באותו המשפט, שהתקבלו בקול מצחקק בלימודי המשפטים דווקא - כל אלה ועוד הרבה אחרים, היו שיעור חשוב מדי מלשכוח. אני אוהבת ללמוד. באמת! ואני שנאתי ללמוד במהלך התואר שלי. שנאתי את המרצים. את "חבריי ללימודים". והגרוע ביותר - שנאתי את עצמי. התביישתי בעצמי. זו הייתה אחת התקופות היותר קשות בחיי.

* ואני גם לא יכולה שלא להזכיר את סיפור משפחתי. אחי עבר תקופת התבגרות לא פשוטה, שבמהלכה גם ברח מהבית וגם ברח מבית הספר. והוריי עמדו שם כמעט עם מכנסיים מופשלים. לא היה להם שום מושג איך להתמודד עם הדבר. ובמיוחד, איך לענות על השאלה מדוע זה קרה במשפחה שלהם - שהיא משפחה נורמטיבית לכל הדעות. ואני יכולה גם להוסיף מקרים רבים אחרים של משפחות נורמטיביות עם ילדי שוליים, אליהם נחשפתי במהלך הפרקטיקה המשפטית שלי.

אני מניחה כי ההבנה כי אנחנו למעשה לא שולטים באף אחד, ועל אחת כמה וכמה לא בילדינו, היא טבעית לי כמו הנשימה. כמו גם ההבנה כי הציות האמיתי לסמכות, כזה שיעמוד בכל מזג אוויר ובכל מצב רוח, לעולם לא יגיע מתוך הפחד, או מתוך הכפייה. אלא אך ורק מההבנה העמוקה ומהסכמה הבסיסית להטלת הסמכות. נשמע כחזון אפוקליפטי? אני מאמינה שלא. ואולי זו ההזדמנות שלי לממש את המחשבה שהתגבשה לה שם עם השנים - אפשר גם בדרך אחרת.

לי ברור לגמרי, כי חייבים לבקש רשות מהתינוק להחליף לו טיטול. מהפעוט - להכנס לחדרו ולשחק בצעצועיו. מהילד - להשתמש ביצירה שלו ולעשות ממנה קישוט. לי ברור לגמרי שאם הילד מבקש לשטוף את השירותים שלו (הסיר) אחרי שהוא עשה קאקי, חושבים על דרך יצירתית לאפשר לו זאת. לי ברור לגמרי שאם הילד שלי שואל אותי שאלה, אני לא עונה לו: "עוד מוקדם לדעת". אם הוא מבקש לנסות לעשות משהו - אני מתעלמת מהנסיון הזה. או אם הוא מנסה בכל מאמציו הכבירים להרים מכנסיים ותחתונים אחרי שעשה פיפי, אני מפריעה לו באמצע ועושה זאת בשבילו. אולי זה לא נראה לך קשור כל כך, אך בעיני רכישת הכבוד כלפיו מתחילה מהרגע בו הוא יצא מרחמי. אחרת איך אוכל לבקש ממנו אי פעם לכבד את רצונותיי? את רצונות החברה? את רצונות האחר? איך הוא יראה את האחר, אם אינני רואה אותו?

מבחינתי, הילד הוא יישות טובה ותמימה. וללא כל ספק, קולטת את הסביבה לתוכה. אם משהו בהתנהגות הילד לא בסדר, לא יהיה קשה לגלות משהו בסביבה, בין אם באנושית או בחפצית, שגרם לכך. אך לא בילד. במובן העמוק של הדבר. אני לא יודעת איך הגעתי להבנה זו. ושוב עולה לי זכרון אחד (תודה רבה לך על כל הזכרונות שהעלת בי). פעם התנדבתי בניידת לילה של עמותת "עלם", שהוצבה מדי שבוע במשך לילה מסוים באחת השכונות בירושלים. כמה חודשים ארוכים אחרי שהתחלתי להתנדב, אחד המדריכים סיפר לי שמה שהדהים אותו יותר מכל, הוא כי בלילה הראשון שלי בזירה, ישירות ניגשתי לחבורה הכי אפלה של נערים. הוא אמר לי שבדרך כלל המתנדבים בהתחלה מתצפתים, מדסקסים וניגשים לנערים רק אחרי כמה התנדבויות. ואני פשוט ניגשתי והצגתי את עצמי. מדהים, לא? בשבילי, לא הייתה דרך פעילות אחרת. לא עשיתי משהו מודע. כמובן, חששתי קצת והתרגשתי. לא שהיה לי הזדמנות לפני כן לבוא במגע עם נוער רחוב, אלא בדוכני הנאשמים בבית המשפט. אבל אז הזכרתי לעצמי, שהם בסך הכל נערים, ילדים, אבודים פחות או יותר. מדוע שאני אחשוש מהם? ואולי אוסיף - מדוע שאחשוש מהם יותר ממה שהם חוששים ממני?

ואולי, לסיכום, למרות הברבורים שלי, אני לא ממש יודעת, איך הגעתי להאמין כך בילדים. אני רק מקווה שלעולם לא אפסיק לעשות זאת.

ולגבי החינוך הביתי - אם את עוקבת אחרי כבר זמן מה, לבטח ראית אותי מזכירה בהזדמנות זו או אחרת את העובדה כי אינני מנבאת עתידות. לא הייתי אמא לפני כן, ולא היה לי מעולם ילד גדול יותר מגיל שנתיים ושלושה חודשים, ולא היה לי יותר מילד אחד. אני, ואנחנו בכלל, כמשפחה, מנסים כל הזמן להקשיב לעצמנו, לילד שלנו, לכולנו יחד בכל הקונסטלציה המיוחדת הזו של המשפחה. יצא מזלי למצוא בן זוג מדהים שמסכים וחושב את אותם הדברים כמוני, ואני רק מקווה שאנחנו תמיד נוכל להקשיב לעצמנו לממש את זאת. הן מבחינת החוזק הנפשי והם מהבחינה הכלכלית. אני כן מנסה כל הזמן ללמוד. לחינוך הביתי, בהגדרתו, נחשפתי רק בשנתיים האחרונות. ובעיקר, במשפחות בחו"ל. ומההכרות האישית שלי אני רק יכולה להגיד לך שהרבה מאוד סטיגמות (או סתם מחשבות) שהיו לי לפני כן על החינוך הביתי, מתנפצות לריסים. למשל, לגבי הפגיעה בהתפתחות החברתית של הילד, או בהתמודדות שלו בחברת השווים לו. לכל הדברים האלה אפשר לדאוג במסגרת החינוך הביתי. יותר מזה, אפשר לפחות לספק לילד דוגמא ראויה באחריות להתמודדות במצבים אלה, מה שלא בטוח קורה במסגרות החינוך הלא ביתיות. אני לא מכירה אותך מספיק כדי לדעת מהיכן התשובה שלך מגיעה בעניין זה. אבל האם את באמת מכירה מספיק את החינוך הביתי כדי לראות בו חסרונות?

ואולי כאן המקום להזכיר גם את הכתבה הזו על Montessori Homeschooling, בה מצויין בין היתר, ראיון עם הילד שגדל בבית, והיום הוא עורך דין מצליח (לא שזה כשלעצמו מעיד על משהו). מעניין מאוד ושוב, מעורר מחשבה.

ולגבי זה שלא אאלץ את בני ללכת לבית הספר, או לעשות שיעורי בית, לשם הדיון, מעניין כי דווקא אמירה זו הציתה את השאלות שלך (ושוב, אני מברכת עליהן, פשוט מציינת כי אין זה מקרי). אינני יכולה לנבא את מה שיקרה, כפי שכבר אמרתי, אך באותה הנשימה, אני לא יכולה לדמיין לעצמי כי אי פעם אכריח את בני לעשות אחד מאלה. זה נראה לי אבסורדי. תחשבי, האם מישהו מכריח אותנו ללכת לעבודה? הרי אנחנו עושים זאת מתוך בחירה. נכון, הבחירה שלנו לעיתים נובעת מהנסיבות שמאלצות אותנו, אך בכל זאת אנחנו בוחרים בכך. היינו באותה המידה יכולים לבחור שלא ללכת לעבודה, לחיות מדמי אבטלה או לחיות ברחובות. והאמת, שזה לא דווקא קשור להליכה לבית ספר, אלא בכלל לבחירות ילדיי באשר יהיו. אני מקווה שאני מצליחה להעביר את כוונתי מספיק בהיר.

אינני בעלת עקרונות עוורים בשום דבר. כלומר, אני לא נגד מערכת החינוך באשר היא. כמו גם אני לא נגד שום דבר אחר בהגדרה. אך אכן, יש לי ביקורת קשה כלפי מערכת החינוך בארץ, ובראשיתה כלפי המערכת הפורמלית. אני חושבת שאינני צריכה להאריך במישור זה. ואם בכל זאת הייתי מאריכה, אז אולי הייתי מזכירה את המחנך ששמע את כל תלמידיו בני 12 חוזרים אחד אחרי השני, כי רצח זה לא דבר שלא יעלה על הדעת כשלעצמו, וכי לעיתים צריך לרצוח - למשל, שלא הייתה ברירה אלא לרצוח את יצחק רבין, בגלל שבגד באחיו. ואחרי שהתבקש להגיב, לא מיוזמתו, הזכיר כי אין זה מתפקידו של בית ספר לחנך ילדים. כי זה מה שנעשה בבית. מיותר לציין כי כל בית הספר היה מלא בסטיקרים "פושעי אוסלו לדין". ואולי הייתי מזכירה את אחת המחנכות שאני מכירה, שתפקיד המחנכת הונחת עליה למרות התנגדותה כתנאי להמשך העבודה בבית הספר. ואולי הייתי מזכירה כי למיטב ידיעתי, לא מזמן משרד החינוך ערך כנס בנושא מאוד חשוב "מניעת עליית בעיות אלכוהול וסמים בקרב תלמידי.... בתי הספר היסודיים"?!

אכן, קיימים בתי הספר האלטרנטיביים. חשוב לציין כי עצם היותם אלטרנטיביים לא הופך אותם לחיוביים בהכרח בעיני. כמובן, מה שמשנה זו המהות. למזלנו, במקום מגורינו, יש מערכת ענפה של בתי הספר האנטרופוסופיים. וכדי להכיר אותם יותר מקרוב, אני לומדת השנה על החינוך האנטרופוסופי. חשוב לציין גם כי מבחינתי, הליכת ילדיי לבית הספר היא לא ברירת מחדל. אפשר להגיד כי במובן מסויים, החינוך הביתי הוא ברירת המחדל בשבילנו. למרות שהייתי רוצה להקדיש לחינוך הביתי מקום קצת יותר מכובד מברירת המחדל.

מקווה כי הצלחתי לענות לך. בכל זאת, אני מודה לך על כי בזכותך הבנתי עוד כמה דברים חשובים.

ודבר אחרון - לגבי היותי חריגה. טוב... אני די רגילה לזה...:) ואני מעדיפה לחשוב על זה כמיוחדת...:)