יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

למה אני לא אאלץ אותך ללמוד בבית ספר

ועוד פעם אני מקדישה פוסט נפרד לתגובה לשאלה שנשאלתי. ובהזדמנות זו אני מודה גם לכל השאלות המצוינות שעלו כאן לאחרונה. שאלותיכם גורמות לי להרהר שוב ושוב אחר ההחלטות שלי, לבחון עוד יותר לעומק את מהות דרכינו בשבילי ובשבילנו. ואני אסירת תודה על כך!

dnazvn שאלה:

אותי מעניין לדעת איך הגעת לגישה הזו ומדוע בחרת בה כדרך חיים? הרי אין זה טריביאלי לחשוב שאם הילד לא ירצה ללכת לבי"ס לא תכריחי אותו, כמו גם הבחירה היותר "מעודנת" של חינוך ביתי שכלל אינו מקובל בארץ. מה הניע אותך לבחור בדרך זו, שאולי עד גיל שנתיים שלוש היא מובנת, אבל מעבר מעוררת תהיות לגבי ההתפתחות החברתית של הילד, ההתמודדות שלו עם החיים בחברה שבה אנחנו חיים (ולא שאני חושבת שבי"ס שמרביץ בילדיו תורה כל היום הוא הכנה לחיים)

בעיקר מה שגרם לי לשאול אותה היא האמירה שלך שגם אם במסגרת אלטרנטיבית הילד שלך יבקש לעזוב לא תעמדי בדרכו. התחושה הייתה שזה בא ממקום של ביקורת קשה על מערכת החינוך בכלל באשר היא.

האמת, סיבכת אותי עם השאלה. יותר נכון, עם הנסיון שלי לתת לך תשובה מתומצתת, בהירה ומובנת...:) אני מניחה כי כל חיי הובילו אותי להיות מי שאני. ובכל זאת, אני ארים את הכפפה ואנסה לתת לך תשובה כלשהי, לפחות.

מה שמשך אותי מלכתחילה לגישה מונטסורית הוא התמקדות הגישה בילד. באמת ובתמים. הילד יודע מה טוב בשבילו, ולא מה שבדרך כלל מקובל לחשוב - כי אנחנו המבוגרים יודעים מה טוב בשביל הילד. אנחנו הקובעים. לדעתי, זו הטעות הכי נפוצה שלנו הן כיחידים והן כחברה. אני באמת מאמינה כי בכל ילד טמון הפוטנציאל היחודי שלו, וכל מטרתנו כמבוגרים (הן כהורים והן כמחנכים) הוא לספק לילד את הסביבה האופטימלית ביותר בשבילו לגלות את הפוטנציאל שלו ולגדול מתוכו. וזה מחייב אותנו להקפיד תמיד על מתן החופש לילד לבחור במה שהכי טוב בשבילו. כמובן, הכל בהתאם לרמתו ההתפתחותית של הילד, ומבלי לסכן אותו, את האחרים או את הרכוש שלידו (והכוונה היא בהחלט לאיום ממשי, ולא למה שלנו נראה כמסוכן, אך בפועל הוא לא ממש כזה).

כן התחברתי מאוד גם להנחה שהיא מאוד מאוד טריוויאלית בשבילי, אך לצערי, לא בשביל כולם, והיא כי כל ילד אוהב ללמוד. זה משהו שטבוע בו, ללא כל הבדל מין, גזע או דת. כל מה שנשאר, הוא כי אנחנו כמבוגרים נאפשר לו להשביע את התיאבון הבלתי פוסק שלו לידע. שוב, כשהוא זה שמרים את הכפית, ואנחנו שם רק כדי לארגן את הסביבה כך שיהיה בה בדיוק המבחר המתאים של המאכלים שהכי טעימים לו באותו הרגע (אני מקווה כי המטפורה הזו ברורה מספיק). וכן, שוב מודגשת חשיבות הסביבה.

איך הגעתי לשני עקרונות היסוד האלה, שבעיני הם העיקריים בקביעת הגישה החינוכית שמתאימה לילדנו (כיבוד חופש הבחירה שלו ואהבתו ללמוד)? ממממ... אולי אני אנסה לשתף בכמה נקודות מפנה בחיי, שכל אחת מהן תרמה לי תרומה אדירה, גם אם גיליתי אותה רק בדיעבד.

* אני חושבת שהיה זה אחד המפקדים שלי בצבא שאמר לי פעם כי אני שייכת לסוג האנשים שלא ניתן לפקד עליהם. לא באמת. לא אם אני לא מסכימה עם מה שפוקדים עלי. במאמר מוסגר אוסיף, כי מילים אלה נאמרו בשיחת בירור בשתיים בלילה, מאדם נבון במובן זה, שבמקום להטיל עלי את מרותו, החליט לגייס את שיתוף הפעולה שלי. ואני, שהייתי בטוחה כי בעקבות השיחה הזו ארותק לבסיס לאיזה שלושה שבועות לפחות, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מופתעת לנוכח הבעת אמון שכזו בי. לא הייתי יכולה לנהוג אחרת ממה שנהגתי, והייתי מוכנה לקבל את העונש המגיע לי, ובמקום קיבלתי טפיחה על השכם. והרבה חומר מחשבה.

* פעם הדרכתי קבוצת אמהות וילדים בלונדון. כל הדרך ללונדון עצמה, וגם במהלך ההכנה לטיול, הם לא הפסיקו לדבר על החנויות הרבות, בהן יבקרו, וכל המוצרים המוטרפים ביותר שיקנו בכספי בר מצווה. ואני, שהייתי מבוהלת מספיק מעצם רעיון של להדריך קבוצת מתבגרים צעירים (פעם אחרונה שנגעתי בקבוצת גיל זו לפני כן הייתה... אולי בגיל ההתגברות שלי), התייחסתי לזה ממש כאתגר. כשעלתה השאלה, איפה הם ירצו לבקר מעבר למוקדי התיירות הרגילים בלונדון, התשובה הייתה כל הזמן חד משמעית - ב-Oxford street, המרכז המסחרי של לונדון. כל הזמן לא הפסקתי לחשוב על איך בכל זאת אגרום להם לבקר באחד המוזיאונים בלונדון, מבלי שאמצא את עצמי מוטלת מתחחת לפסי הרכבת התחתית. מליון הברקות עברו לי בראש. התשובה הייתה כל כך פשוטה, עד כדי אבסורדית (לפחות בשביל באותו הזמן). כשהגיע הזמן החופשי המיועד להסתובבות חופשית, שלו למעשה הם חיכו מהמראת המטוס בבן גוריון, והשארתי את הקבוצה בתחילתו של.. Oxford street, אחד הילדים שאל אותי בהיסח דעת, מה אני מתכוונת לעשות בשעתיים הבאות. מה רבה הייתה התפלאותי, שכשעניתי לו שאני מתכוונת ללכת לבקר ב-British Museum, וגם קצת סיפרתי לו על מה מוצג במוזיאון, הוא שאל אם הוא יוכל להצטרף אלי. אני זוכרת שכמעט התעלפתי מרוב הפתעה. היה זה ילד שכל מה שעניין אותו מתחילת הטיול הוא איפה אפשר למצוא נעלי ספורט של איזה מותג מפורסם באותם הזמנים. לבסוף, מצאתי את עצמי גוררת מתוך המוזיאון כמעט את כל המתבגרים של הקבוצה, בזמן שאמהותיהם חרשו את החנויות, שסירבו לעזוב מפאת העניין הענק שמצאו בתערוכות המדהימות. מיותר לציין כי כל מה שהם דיברו עליו מרגע זה הוא הביקור במוזיאון. ואני שוב נשארתי מהורהרת.

* אי אפשר שלא לציין את לימודי באוניברסיטה העברית, בה במשך זמן הרבה יותר ארוך מהמתבקש, הרגשתי כאילו רוחי יוצאת ממני. האהבה שלי לשאול שאלות, ההתעקשות שלי שלא לחזור כמו תוקי אחר המרצה, הנטיה הטבעית שלי לא להגיד דבר והיפוכו באותו המשפט, שהתקבלו בקול מצחקק בלימודי המשפטים דווקא - כל אלה ועוד הרבה אחרים, היו שיעור חשוב מדי מלשכוח. אני אוהבת ללמוד. באמת! ואני שנאתי ללמוד במהלך התואר שלי. שנאתי את המרצים. את "חבריי ללימודים". והגרוע ביותר - שנאתי את עצמי. התביישתי בעצמי. זו הייתה אחת התקופות היותר קשות בחיי.

* ואני גם לא יכולה שלא להזכיר את סיפור משפחתי. אחי עבר תקופת התבגרות לא פשוטה, שבמהלכה גם ברח מהבית וגם ברח מבית הספר. והוריי עמדו שם כמעט עם מכנסיים מופשלים. לא היה להם שום מושג איך להתמודד עם הדבר. ובמיוחד, איך לענות על השאלה מדוע זה קרה במשפחה שלהם - שהיא משפחה נורמטיבית לכל הדעות. ואני יכולה גם להוסיף מקרים רבים אחרים של משפחות נורמטיביות עם ילדי שוליים, אליהם נחשפתי במהלך הפרקטיקה המשפטית שלי.

אני מניחה כי ההבנה כי אנחנו למעשה לא שולטים באף אחד, ועל אחת כמה וכמה לא בילדינו, היא טבעית לי כמו הנשימה. כמו גם ההבנה כי הציות האמיתי לסמכות, כזה שיעמוד בכל מזג אוויר ובכל מצב רוח, לעולם לא יגיע מתוך הפחד, או מתוך הכפייה. אלא אך ורק מההבנה העמוקה ומהסכמה הבסיסית להטלת הסמכות. נשמע כחזון אפוקליפטי? אני מאמינה שלא. ואולי זו ההזדמנות שלי לממש את המחשבה שהתגבשה לה שם עם השנים - אפשר גם בדרך אחרת.

לי ברור לגמרי, כי חייבים לבקש רשות מהתינוק להחליף לו טיטול. מהפעוט - להכנס לחדרו ולשחק בצעצועיו. מהילד - להשתמש ביצירה שלו ולעשות ממנה קישוט. לי ברור לגמרי שאם הילד מבקש לשטוף את השירותים שלו (הסיר) אחרי שהוא עשה קאקי, חושבים על דרך יצירתית לאפשר לו זאת. לי ברור לגמרי שאם הילד שלי שואל אותי שאלה, אני לא עונה לו: "עוד מוקדם לדעת". אם הוא מבקש לנסות לעשות משהו - אני מתעלמת מהנסיון הזה. או אם הוא מנסה בכל מאמציו הכבירים להרים מכנסיים ותחתונים אחרי שעשה פיפי, אני מפריעה לו באמצע ועושה זאת בשבילו. אולי זה לא נראה לך קשור כל כך, אך בעיני רכישת הכבוד כלפיו מתחילה מהרגע בו הוא יצא מרחמי. אחרת איך אוכל לבקש ממנו אי פעם לכבד את רצונותיי? את רצונות החברה? את רצונות האחר? איך הוא יראה את האחר, אם אינני רואה אותו?

מבחינתי, הילד הוא יישות טובה ותמימה. וללא כל ספק, קולטת את הסביבה לתוכה. אם משהו בהתנהגות הילד לא בסדר, לא יהיה קשה לגלות משהו בסביבה, בין אם באנושית או בחפצית, שגרם לכך. אך לא בילד. במובן העמוק של הדבר. אני לא יודעת איך הגעתי להבנה זו. ושוב עולה לי זכרון אחד (תודה רבה לך על כל הזכרונות שהעלת בי). פעם התנדבתי בניידת לילה של עמותת "עלם", שהוצבה מדי שבוע במשך לילה מסוים באחת השכונות בירושלים. כמה חודשים ארוכים אחרי שהתחלתי להתנדב, אחד המדריכים סיפר לי שמה שהדהים אותו יותר מכל, הוא כי בלילה הראשון שלי בזירה, ישירות ניגשתי לחבורה הכי אפלה של נערים. הוא אמר לי שבדרך כלל המתנדבים בהתחלה מתצפתים, מדסקסים וניגשים לנערים רק אחרי כמה התנדבויות. ואני פשוט ניגשתי והצגתי את עצמי. מדהים, לא? בשבילי, לא הייתה דרך פעילות אחרת. לא עשיתי משהו מודע. כמובן, חששתי קצת והתרגשתי. לא שהיה לי הזדמנות לפני כן לבוא במגע עם נוער רחוב, אלא בדוכני הנאשמים בבית המשפט. אבל אז הזכרתי לעצמי, שהם בסך הכל נערים, ילדים, אבודים פחות או יותר. מדוע שאני אחשוש מהם? ואולי אוסיף - מדוע שאחשוש מהם יותר ממה שהם חוששים ממני?

ואולי, לסיכום, למרות הברבורים שלי, אני לא ממש יודעת, איך הגעתי להאמין כך בילדים. אני רק מקווה שלעולם לא אפסיק לעשות זאת.

ולגבי החינוך הביתי - אם את עוקבת אחרי כבר זמן מה, לבטח ראית אותי מזכירה בהזדמנות זו או אחרת את העובדה כי אינני מנבאת עתידות. לא הייתי אמא לפני כן, ולא היה לי מעולם ילד גדול יותר מגיל שנתיים ושלושה חודשים, ולא היה לי יותר מילד אחד. אני, ואנחנו בכלל, כמשפחה, מנסים כל הזמן להקשיב לעצמנו, לילד שלנו, לכולנו יחד בכל הקונסטלציה המיוחדת הזו של המשפחה. יצא מזלי למצוא בן זוג מדהים שמסכים וחושב את אותם הדברים כמוני, ואני רק מקווה שאנחנו תמיד נוכל להקשיב לעצמנו לממש את זאת. הן מבחינת החוזק הנפשי והם מהבחינה הכלכלית. אני כן מנסה כל הזמן ללמוד. לחינוך הביתי, בהגדרתו, נחשפתי רק בשנתיים האחרונות. ובעיקר, במשפחות בחו"ל. ומההכרות האישית שלי אני רק יכולה להגיד לך שהרבה מאוד סטיגמות (או סתם מחשבות) שהיו לי לפני כן על החינוך הביתי, מתנפצות לריסים. למשל, לגבי הפגיעה בהתפתחות החברתית של הילד, או בהתמודדות שלו בחברת השווים לו. לכל הדברים האלה אפשר לדאוג במסגרת החינוך הביתי. יותר מזה, אפשר לפחות לספק לילד דוגמא ראויה באחריות להתמודדות במצבים אלה, מה שלא בטוח קורה במסגרות החינוך הלא ביתיות. אני לא מכירה אותך מספיק כדי לדעת מהיכן התשובה שלך מגיעה בעניין זה. אבל האם את באמת מכירה מספיק את החינוך הביתי כדי לראות בו חסרונות?

ואולי כאן המקום להזכיר גם את הכתבה הזו על Montessori Homeschooling, בה מצויין בין היתר, ראיון עם הילד שגדל בבית, והיום הוא עורך דין מצליח (לא שזה כשלעצמו מעיד על משהו). מעניין מאוד ושוב, מעורר מחשבה.

ולגבי זה שלא אאלץ את בני ללכת לבית הספר, או לעשות שיעורי בית, לשם הדיון, מעניין כי דווקא אמירה זו הציתה את השאלות שלך (ושוב, אני מברכת עליהן, פשוט מציינת כי אין זה מקרי). אינני יכולה לנבא את מה שיקרה, כפי שכבר אמרתי, אך באותה הנשימה, אני לא יכולה לדמיין לעצמי כי אי פעם אכריח את בני לעשות אחד מאלה. זה נראה לי אבסורדי. תחשבי, האם מישהו מכריח אותנו ללכת לעבודה? הרי אנחנו עושים זאת מתוך בחירה. נכון, הבחירה שלנו לעיתים נובעת מהנסיבות שמאלצות אותנו, אך בכל זאת אנחנו בוחרים בכך. היינו באותה המידה יכולים לבחור שלא ללכת לעבודה, לחיות מדמי אבטלה או לחיות ברחובות. והאמת, שזה לא דווקא קשור להליכה לבית ספר, אלא בכלל לבחירות ילדיי באשר יהיו. אני מקווה שאני מצליחה להעביר את כוונתי מספיק בהיר.

אינני בעלת עקרונות עוורים בשום דבר. כלומר, אני לא נגד מערכת החינוך באשר היא. כמו גם אני לא נגד שום דבר אחר בהגדרה. אך אכן, יש לי ביקורת קשה כלפי מערכת החינוך בארץ, ובראשיתה כלפי המערכת הפורמלית. אני חושבת שאינני צריכה להאריך במישור זה. ואם בכל זאת הייתי מאריכה, אז אולי הייתי מזכירה את המחנך ששמע את כל תלמידיו בני 12 חוזרים אחד אחרי השני, כי רצח זה לא דבר שלא יעלה על הדעת כשלעצמו, וכי לעיתים צריך לרצוח - למשל, שלא הייתה ברירה אלא לרצוח את יצחק רבין, בגלל שבגד באחיו. ואחרי שהתבקש להגיב, לא מיוזמתו, הזכיר כי אין זה מתפקידו של בית ספר לחנך ילדים. כי זה מה שנעשה בבית. מיותר לציין כי כל בית הספר היה מלא בסטיקרים "פושעי אוסלו לדין". ואולי הייתי מזכירה את אחת המחנכות שאני מכירה, שתפקיד המחנכת הונחת עליה למרות התנגדותה כתנאי להמשך העבודה בבית הספר. ואולי הייתי מזכירה כי למיטב ידיעתי, לא מזמן משרד החינוך ערך כנס בנושא מאוד חשוב "מניעת עליית בעיות אלכוהול וסמים בקרב תלמידי.... בתי הספר היסודיים"?!

אכן, קיימים בתי הספר האלטרנטיביים. חשוב לציין כי עצם היותם אלטרנטיביים לא הופך אותם לחיוביים בהכרח בעיני. כמובן, מה שמשנה זו המהות. למזלנו, במקום מגורינו, יש מערכת ענפה של בתי הספר האנטרופוסופיים. וכדי להכיר אותם יותר מקרוב, אני לומדת השנה על החינוך האנטרופוסופי. חשוב לציין גם כי מבחינתי, הליכת ילדיי לבית הספר היא לא ברירת מחדל. אפשר להגיד כי במובן מסויים, החינוך הביתי הוא ברירת המחדל בשבילנו. למרות שהייתי רוצה להקדיש לחינוך הביתי מקום קצת יותר מכובד מברירת המחדל.

מקווה כי הצלחתי לענות לך. בכל זאת, אני מודה לך על כי בזכותך הבנתי עוד כמה דברים חשובים.

ודבר אחרון - לגבי היותי חריגה. טוב... אני די רגילה לזה...:) ואני מעדיפה לחשוב על זה כמיוחדת...:)

6 תגובות:

dnazvn אמר/ה...

קודם כל, תודה על התשובה המעמיקה. ואם עזרתי בעקיפין - בשמחה.
ועכשיו אולי אסביר. דוקא שאלותיי לא באות מהצד השני של המתרס אלא ממקום של הרהורים.
האמירה שלך לגבי ביה"ס עוררה אותי בגלל אי הקונבנציונליות שלה בחברה שלנו ולא בגלל הסכמתי או לא.
לגבי החינוך הביתי, אני מודה - אני לא מכירה אותו לעומק.
לגבי החינוך הפורמלי - אני מסכימה איתך מאוד. מערכת החינוך הפורמלי נמצאת במצב איום ונורא.
ולגבי הגישה שלנו: אתחיל בבעלי שגדל בשכונה לא "מדהימה" (UNDER STATEMENT) בירושלים ומאמין גדול שילד צריך להיות חלק מהחברה הכוללת לטוב ולרע ובעזרת החינוך מהבית ידע לבחור את הדרך הנכונה. הוא גם מאמין שלפעמים בבי"ס שדוקא אתה חזק בין חלשים מאוד אתה יכול להתבלט ולגדול יותר. עם זאת הוא גם מאמין גדול בלהיות אינדבידואל ולטפח את זה אצל הילד, אבל שוב, מבית. ממקום של לתת לילד את הבטחון להיות מי שהוא ולהילחם במערכת הקיימת אם צריך.
ואני - מסכימה איתו. חלקית. יש משהו במסגרת שמשייך אותך לחברה אבל אני חושבת שהמסגרת הנוכחית קצת מסרסת. לי ביה"ס הייתה תקופה "מייבשת". ולכן אני בעד למצוא מערכת יותר מאוזנת - אבל מערכת.
לאן תוביל אותנו תקופת ביה"ס - ימים יגידו.
כרגע, ביתנו (בת הכמעט שנתיים) הולכת לגן בקיבוץ שבינתיים עונה על שאיפות החינוך שלנו: זה מקום עם המון טבע שבו הילדים נמצאים המון בחוץ, שבו לא ממסגרים אותם למשחקי הפלסטיק הקנויים והשוברים דמיון, אלא להפך. שלא מאיצים בהם ליצור יצירות אמנות בגיל שנתיים. ובעיקר רוב יומם במשחק ובשירה. מצד שני זה מקום שמלמד אותם גבולות בריאים, שמלמד אותם עצמאות דברים שחשובים מאוד בעיניי.
בבית אנחנו משתדלים לתת לה את כל מה שרק אפשר בזמן שנותר (ואלו כבר מגבלות החיים...) מטיולים, למשחקים שאנחנו יוצרים בשבילה, מוסיקה, ועצמאות.
ובמקום זה אני חייבת לומר שהגילוי המקרי של הבלוג שלך גרם להמון רעיונות שעלו אצלנו בבית. חלקם העתקה (חיובית :) כמו המטבח שבעלי בונה בימים אלו לקראת יום ההולדת הקרב ובא) וחלקם השראה.
ואם לסכם הכל במילה אחת. הגישה שלנו היא שילוב. אני נוטה להאמין שכאשר אנחנו "מאמצים" גישה חינוכית אנחנו עלולים ללכת לאיבוד ולאבד את עצמנו.

eyal אמר/ה...

היי. אני קורא ממקום פסיבי, כרגע, את השיחה בינכן ורוצה לומר שזה בהחלט מעלה ומעורר בי המון הסכמות ואי הסכמות. חלקן אינן קשורות לצ'ופ צ'ופ אלא לחלוטין אלי ולחששות שלי. על כך אולי ארחיב בהמשך. בכל מקרה אני שמח לשמוע שבעלך שאב השראה מהמטבח ואם יש משהו שאוכל לעזור ולייעץ בו בעניין שלא יהסס (כולל שלבים מצולמים של הבנייה).
מבטיח לפרסם פוסט המסביר את תהליך הבנייה.

Miri אמר/ה...

אני שמחה על השיחה בינינו.
ומאוד שמחה שמצאתם בבלוג משהו שסייע לכם. זו הייתה אחת המטרות שלי מלכתחילה. אני שואבת השראה מהרבה מאוד מקומות, בלוגים בעיקר בחו"ל, כך שאם אוכל לתרום משהו קטן שלי למאגר העצום הזה, אני אשמח מאוד.
אני גם חשבתי כמוך פעם, לפני שהפכתי לאמא - הייתי אנטי גישתית בדיוק מאותן הסיבות. עד כדי כך כי לא הייתי מוכנה אפילו להכיר גישה כלשהי לעומקה. היום החכמתי למזלי. אני מספיק בטוחה בעצמי היום כדי לדעת שבעצם הכרת הגישה, אינני הולכת לאיבוד בה. להיפך - אני מוצאת את עצמי מחדש. כל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, לוקח מכל מה שהוא פגש בו בדרכו את מה שמתאים לו - בין אם הוא מודה בכך ובין אם לא. זו דרכו של העולם לדעתי. תקראי לזה שילוב, תקראי לזה התאמה, או תקראי לזה החיפוש שלך אחרי דרכך - לא משנה בעיני. אני חושבת שבאמת החוכמה היא להכיר וללמוד, אך לבסוף לקחת את מה שמתאים לך ולכם. אחרת זה לא אמיתי, ולכן גם לא יצליח. אני חושבת שזו גם הייתה המחשבה המקורית של הוגי הגישות בעצמם - אני בטוחה שהם לא רצו שמישהו יעקוב אחריהם על עיוור. לצערי, בפועל הרבה מסתתרים מאחורי "הוא אמר" ו"ככה זה לפי הגישה". למזלי, אני לא שייכת לזרם זה. ואני שמחה שגם אתם לא.
ולגבי חשיפת הילדים שלנו להתמודדות עם החברה - גם בעניין הזה פעם חשבתי בדומה לבעלך. לא לגמרי, אך בכיוון. היום אני מאמינה אחרת. אני חושבת שהעולם של היום הוא הרבה יותר מורכב ממה שהיה כשאנחנו היינו ילדים, והוא יהיה עוד יותר מורכב כשהילדים שלנו יהפכו למבוגרים. הייתי יכולה להרחיב הרבה בנושא הזה. אבל אולי אסתפק רק בכך שהעולם דוהר לו בכיוון בלתי ידוע, לעיתים נראה לי לכיוון התוהו ובוהו. לעיתים זה ממש מתחיל להזכיר לי את ימי הביניים - כמעט חושך, ומלחמת השרדות. תסתכלי על החברה שלנו. על העולם בכללותו. והדרך היחידה שלי להתמודד עם זה ולהכין את הילד שלי לקראת מה שאין לי כוח השפעה עליו הוא דווקא בהצגתי לו דרך אחרת. בהכרתי לו כי אפשר גם בדרך אחרת. זה כבר לא מספיק בעיני לספק לו בבית את הקרקע, כשבבית הספר אתה נחשף לגן החיות. אני לא רוצה לחשוף הילד שלי לפחות לא בתקופת הרכות שלי לעולם של טוב ורע, של חזק וחלש, של כוח. אני חושבת שיהיה לו עוד מספיק זמן להלחם במערכת, והאמת הסיכוי היחיד שלו, לדעתי, לעמוד בלחצי המערכת הוא דווקא בהבאת משהו אחר. משהו תמים יותר, רך יותר, יצירתי יותר. דווקא במובן הזה אני לא חושבת שסיכויי ההשרדות שלו יגדלו אם הוא יחשף ל"עולם האכזר" כבר בגיל הצעיר. אני כן חושבת שהם יגדלו אם הוא יכיר גם בדרכים שאינן כוחניות. ודרך אגב, אני ממש ממש לא מסכימה עם זה שבמערכות הקיימות היום הילד יוכל להיות מה שהוא. להיפך הוא - אם הוא יצטרך להלחם על מקומו, הוא יהיה מה שהחברה מבקשת ממנו שיהיה (הלא זו הבעיה האמיתי של רובינו?), ולא מה שהוא בעצמו משתוקק להיות. וכמובן, אני מכלילה. אני אשמח לגלות מערכות שאכן מאפשרות לילד לגלות את עצמו האמיתי.
ושוב, אינני פוסלת מערכת כשלעצמה. אם כי סתם עולה לי המחשבה - חשבת פעם מאין נובע הצורך הזה שלנו כמבוגרים לספק לילדים שלנו מסגרות? כשאנחנו כמבוגרים כל מה שאנחנו מחכים לו בעצם הוא לצאת מהמסגרות? לפחות רובינו.
בקיצור, מרגיש לי כי דווקא בעולם של היום יש חשיבות גדולה יותר לשמירה על הילדות כפי שהיא נועדה להיות. ילדותית. אין צורך לבגר את הילדים שלנו. במיוחד שגם ללא ההשפעה שלנו, במציאות ישראלית, רוב הסיכויים שההתבגרות שלהם תקדים להגיע.
המקום שהבת שלכם נמצאת בו נשמע כמקום מקסים. אני שמחה בשבילכם שמצאת מקום כזה.
מזל טוב ליום הולדת בתכם!
נ.ב. דרך אגב, אוכל לשאול איך הגעת לבלוג?

dnazvn אמר/ה...

גם אני. גם לי (בלי בלוג משל עצמי) זה גורם להמון תהיות. לא יאמן כמה דברים שונים מאיך שדמיינתי לפני הלידה ואיך שהם היום.

נתחיל מהסוף - הגעתי במקרה. חיפשתי נעליים ראשונות לבת שלי ורציתי לראות מה התגובות ברשת ל"כפונים" שאת התיחסת אליהם מזמן (ובאמת לא קניתי לה אותם אלא את החברות היותר רציניות שהחזיקו מעמד יפה). אהבתי את דרך הכתיבה ומדי פעם חזרתי והצצתי. בעיקר כשניסיתי לשאוב רעיונות.
הצורך לעשות לה דברים בעצמי היה עוד קודם לכן. הן מהיותנו מאז ומתמיד אנשים שאוהבים ליצור את הדברים האלו(מסוודר שסרגתי ועד ציור הקיר שיש לה על הקיר ואבא עשה לה), הן מתוך אמונה שהמשחקים של היום מונוטוניים בצבעים ובעניין, והן מתוך גישה ששאבתי בקבוצה שהייתי בה בחופשת הלידה (מישהי שהייתה גננת בקיבוץ והיום מאוד חזק בגישה האנטרוסופית).
עכשיו לעניינו ;)
קודם כל, אני מסכימה מאוד שאם לומדים לקחת טוב בכל גישה ולא להישאב אליה זה דבר חיובי ביותר. הבעיה היום שהמון הורים הולכים באופן טוטלי לגישה ולפעמים שוכחים להסתכל על הילד, על עצמם וכו'. אתן לך דוגמא:
הקורס שעשיתי בחופשת הלידה הובל בידי אישה מאוד דומיננטית עם המון נסיון. היה זה מקום מאוד נעים לבוא ולקבל עצות מאיך להרדים את הילד איזה קרם למרוח על הטוסיק ועד עצות חינוכיות. ובעצות חינוכיות היא הייתה מאוד החלטית בדרכה. אני דאגתי לקחת את מה שהאמנתי ולמזלי בן זוגי היקר תמיד היה קול מאזן (ממקום של קצת אנטי, יש להודות, אך ביחד היה זה מקום מאוזן). חברתי מאידך, הייתה מקשיבה לה באופן טוטלי עד כדי כך שכשסיפרתי לה פעם משהו שעשיתי היא שאלה אותי אם "זוהר מרשה? מה היא אמרה"? כשבעייני זו אפילו לא הייתה שאלה.
לגבי גישתך למערכות החינוך: וואו, יש לי הרבה לומר:
1. אני מודה, יש לשנינו תחושה דומה לפעמים לאן אנחנו מתדרדרים. אבל אני מזכירה לעצמי שיתכן מאוד שזה מה שחשבו הורינו בתקופתנו. הדור משתנה ותמיד הדור הותיק יאמר שהוא מתדרדר ולא כך. העולם משתנה, זה נכון אבל אני חושבת שהתחושה הפטליסטית היא לא בריאה (אם כי לעיתים אני בהחלט מרגישה ככה).
2. ונניח שהמצב מתדרדר, האם לנו כפרטים בחברה אין אחריות לנסות לשנות את המצב? הנה את, התנדבת במקומות שונים בנסיון לשנות את המצב בחברה. אז מדוע כשזה מגיע לביתך את נואשת (וחלילה אל תראי בכך ביקורת, אלא העלת שאלות למחשבה). האם הבחירה במערכת פרטית היא לא אמירת נואש מהחברה שלנו? ואם כך, מדוע להישאר בארץ? יש מדינותבהן חינוך ביתי הוא מפותח ויש מדינות(ויש לנו גיסים בשבדיה) בהן החינוך הציבורי הוא מהטובים שיש (שם למשל תומכים בהשארת הילדים בבית בגיל הרך, בכיתה א' רק משחקים ואין כזה דבר שיעורי בית וכו' וכו').
האם לא תפקידנו לנסות לשנות מבפנים? למשל לנסות ולהקים בי"ס שיפעל בגישתנו? (ושוב, אין כאן ביקורת. נהיה כנים ונאמר שסביר להניח שאם היה אפשר לחיות בכבוד מהוראה היינו שנינו מורים...)
3. אני מסכימה מאוד שבגיל הרך יש יתרון רב לקרבה להורים. ואילו הייתי יכולה סביר להניח שהייתי נשארת יותר בבית, אם כי לא בטוח שליום שלם(אבל זה כבר קשור לאופי שלי).  
4. אני מסכימה, המסגרות היום ברובן לא מקלות על הילד ולא עוזרות לו להיות עצמו. אני רוצה להאמין שיש עדיין מערכות שהמצב בהן הוא כן כזה. ומצד שני מאמינה שיש גם חשיבות עצומה לגיבוי של הילד מבית ולמה שהוא מקבל מבית. המערכת החינוכית היא לא המגבשת המרכזית בעיניי. עם זאת, יש מורים וגננות טובות בדרך. ועלינו רק למצוא אותם. תפקידנו כהורים כששולחים את הילדים למסגרות זה להמשיך להיות קשובים אליהם ב 1000% על מנת שלא יאבדו את עצמם.
5. לגבי מסגרות: החיים בחברה הם מסגרת גדולה וכל חיינו אנחנו בסוג של מסגרת אם אנחנו רוצים או לא. אני חושבת שזה טבעו של אדם (לראייה, דת). הצורך מחד להיות שייך ומצד שני לברוח והאיזון של כל אחד הוא היוצר אותנו. מסגרת היא לא דבר רע בהכרח.

dnazvn אמר/ה...

6. אני חושבת שחשוב לומר שלא רק רע יש בחינוך ציבורי. אני נתקלתי בלא מעט מורים טובים בדרכי. אם כי לצערי, מועטים עדיין.
כשדיברת על החינוך הביתי ועל הסקרנות הטבעית של הילדים - עלתה בי מחשבה האם אנחנו כהורים שמאמינים שהילד שלנו סקרן מטבעו יכולים להעניק לילד את כל צרכיו בעניין זה. האם לא קורה לעיתים שדוקא הקרובים ביותר מפספסים את הצורך של הילד בגלל הקירבה.
האם אם הילד שלך יתעניין למשל בכימיה תוכלי להעניק לו בחינוך ביתי את הטוב ביותר. את המורה שיגרום לו ללכת וללמוד אח"כ את המקצוע באוניברסיטה? האם לא יכול להיות גם משהו מסרס בגישה הביתית?
בעולם של פעם, ילד חי בתוך שבט, שבו פרטים רבים (ולא רק בני משפחתו) הפרו את עולמו.
נכון, לצערי אין הרבה מורים סוחפים (ועם זאת, נתקלתי בכמה) - אבל האם השאיפה לא צריכה להיות ליצור מורים כאלו ולא לבחור בחינוך הביתי?
ולגבי הפן החברתי - בין אם בחינוך ביתי ב 100% (רק בני המשפחה ולא בקהילה) ובין אם בקהילה של חינוך ביתי - יש להניח כי המשפחות כולן צריכות להיות ממעמד סוציו-אקונומי מסויים מאוד שיכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה. האם לא היית רוצה שבנך יחשף לכל שכבות האוכלוסיה? האם אין בזה איזשהו חסר? (ואין פה כקביעת עובדה, אלא שאלות בחלל האויר)
7. ולגבי המסגרת של ביתי - אכן הטוב ביותר שיכולנו למצוא. לא מושלם - אבל כאן אנחנו נכנסים מודעים לכל מה שקורה לה שם ושמים גבולות לגננת במקום שבו אנחנו חושבים שהיא טועה. אנחנו שומרים עליה גם שם, ומצד שני היא מקבלת מהם דברים שאולי אנחנו לא יכולנו לתת לה.
תודה על הברכות - אם כי יש עוד חודש (לקחנו בחשבון שיקח זמן לבנות... נשלח תמונות לכשיהיה).

Miri אמר/ה...

ושוב את מעלה שאלות חשובות. תודה לך על כך.
אני יודעת טוב מאוד איך הרבה אנשים מיישמים גישה כלשהי על עיוור. בין אם מדובר בגישה חינוכית, או גישה כלשהי אחרת. כל מה שיש להגיד על כך - אני מקווה מאוד שאני לא נשמעת כך. בכל פעם שמישהו פונה אלי בעצה, אני משתדלת תמיד להזכיר כי בסופו של דבר, כל אחד צריך לעשות את מה שמרגיש לו נכון לעשות, גם אם משתפת באיך שאני הייתי נוהגת. אני מעולם לא עושה משהו רק כי מישהו אמר, וגם משתדלת לא להקרין זאת לאחרים. אני חושבת שזו אחריותו של כל אחד מאיתנו.
אם אני אקשיב למשהו על עיוור, איזו דוגמא אני אשמש לבני??? ובאמת עצוב, שכך קורה בעיקר בגישות מדהימות כשלעצמן - למשל, במונטסורי או באנטרופוסופיה. שטיינר אמר... מבלי בכלל חשוב על האם באמת אמר כך, וגם אם כן, מה לדעתנו היה אומר היום, ועוד יותר - האם זה מתאים לי?
אני אשמח מאוד לראות את התמונות. ובאמת, אם נוכל לסייע, רק תני סימן.
ולגבי יתר השאלות - אני שוב עונה לך בפוסט נפרד. תודה!

Related Posts with Thumbnails