אתה בן שנתיים וארבעה חודשים!

אתה בן שנתיים וארבעה חודשים!

אני אוהבת את הרגלים הקטנות שלך! במיוחד כשהן נשענות על ברכיי, כשאתה יונק בשכיבה. אני אוהבת את איך שאתה תמיד משעין אותן על כף רגלי. ומבקש כי אנשק - קודם כל רגל אחת, ואז מיד אחר כך, את הרגל השניה. תוך כדי שאתה יונק. בגמישות אקרובטית מדהימה. אני אוהבת את איך שאנחנו סופרים בנשיקות את האצבעות ברגליים, וגם בידיים. אני אוהבת להתנשק איתך! אני אוהבת את איך שאתה מגיע אלי לפתע, אם אני נחה, למשל, על הספה, ונותן לי נשיקה. ואם אנחנו מתנגשים אחד בשניה, אני אוהבת את איך שאתה מנשק את מה שנפגע אצלי, ואז אני מנשקת את מה שנפגע אצלך. ולכולם שלום. אני אוהבת את איך שאנחנו מחבקים חזק חזק, ואז אתה מודיע באופן חגיגי: "EH KIKIM" ("אין קליקים"), ושתי ידייך פרוסות לצדדים עם כפות הידיים מורמות כלפי מעלה. אני אוהבת את איך שאתה תמיד רוצה במוסיקה לידך - בין אם אתה מדליק רדיו, בין אם אתה שם לעצמך דיסק, ולבין אם אתה פשוט שר לעצמך.

אני אוהבת את איך שאתה אומר WOW ("הרבה") - לאט לאט, מותח את שפתיך לכיוונים המנוגדים בהדגשה ברורה ואיטית. אני אוהבת את איך שאתה אומר NUNU WOW ("קצת הרבה"), ובכך משקף את הנטייה שלנו להגיד הרבה פעמים על הדברים שהם קצת משהו. אני אוהבת את כל סוגי הצחוק שלך - הצחוק המתגלגל, הצחוק הנחנק כמעט (מדגדוגים ומנשיקות), הצחוק של "עשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות", הצחוק של המבוכה.

אני אוהבת את הזמן שאנחנו מעבירים במיטה, כשאתה מתעורר בבוקר - לעיתים אפילו שעה. מתכרבלים, מתנשקים, אתה יונק, זוחל לכל כיוון אפשרי, מתהפך, נעמד, קופץ, ושוב יונק. אני אוהבת את איך שאתה בבוקר (וגם בלילה לפני השינה) מתהלך בנעלי הבית שלי או של אבא. מעין מנהג שכזה. ומתעקש כי אני אשאר שוכבת במיטה. מביא את כל המטבח למיטה שלנו. מכין ארוחת בוקר בכאילו. ואז מביא בגדים שתלבש. אני אוהבת את איך שאתה רץ למקרר פתאום, כשאתה בכלל באמצע משהו אחר, ומוציא לעצמך קוטג', ואז גם צלוחית, מתיישב ליד השולחן שלך ואוכל. אני אוהבת את איך שאתה מרחיק את הזרת שלך מיתר האצבעות, כשאתה מלקק אותן - סימן שממש ממש אהבת את מה שאכלת (איך אתה יודע שבדיוק כך עושה גם אביך?!). אני אוהבת את איך שאתה תמיד מחפש מפית, אחרי שסיימת לאכול, כדי לנגב את הפה ואת הידיים.

אני אוהבת את איך שאתה אוהב שנעשה את הכל ביחד. אני אוהבת את איך שאתה אוהב לטייל - בכל מזג אוויר, ובמיוחד במזג אוויר סוער. אני אוהבת את איך שאתה עוצר ליד כל דבר. מתבונן. חוקר. אני אוהבת את איך שאתה מצפה בכליון עיניים שאבא יחזור הביתה. את איך שאתה רץ לפתוח לו את הדלת, אחוז כולך בשמחה מטורפת. וקופץ עליו. אני אוהבת את איך שאתה אוהב לבשל. אם יש דבר אחד שלעולם לא תסרב לעשותו הוא לבשל משהו. או לאפות. אני אוהבת לראות עד כמה אתה אוהב את הבית שלנו. אני אוהבת את השיער שלך! אני אוהבת את איך שאתה פתאום מגלגל אותו ליד האוזן שלך (איך ידעת בכלל כי בדיוק כך אבא היה מגלגל אותו הרבה הרבה לפני שהצטרפת אלינו?!).

אני אוהבת את איך שאתה מגיב O PA ("עוד פעם"), כשאני מודיעה לך כי עוד מעט אני אלך ללמוד, ואחזור אחרי המקלחת שלך. אני אוהבת את איך שאתה תמיד מתעניין בציצי, אם אני מדברת איתך בפלאפון, כשאני לא לידך. אני אוהבת את איך שאתה אוהב קלמנטינות ומסוגל לאכול עשרות מהן כל יום. אני אוהבת את אוצר המילים המיוחד שלך. מילים שרק אתה היית מבקש להגיד אותן כראשונות (דיבל, אמה, כיס, תיק, עץ, כביש וכו'). אני אוהבת את איך שאתה אוהב את המילים שחוזרות על עצמן - קומקום, כורכום, פלפל. אני אוהבת את הימים שלנו יחד - מלאים, שמחים, מאושרים, מאתגרים, מרתקים, מיוחדים, מקרבים.

אני אוהבת את השמחה שלך. שבך. שבכל הסובב אותך. אני אוהבת את איך שאתה מאבד עשתונות ברגע, אם משהו הפוך ממה שהתכוונת אליו. במיוחד אם לא הבנו את מה שהתכוונת אליו. ואז נרגע באפילו פחות זמן מזה, אם אנחנו מצליחים להבין את כוונתך. אני אוהבת את זה שכל מה שצריך לעיתים הוא להחזיר את הסיטואציה כמה רגעים אחורה, ולחזור עליה לפי התסריט שלך, והכל מסתדר מיד. אני אוהבת את האתגרים שאתה מציב לנו. לעצמך. אני אוהבת להתפעל מכמה קשה עבורך לחיות במאמצים תמידיים להיות מובן. ברור. משתף פעולה. אני אוהבת לראות אותך מתנער מדי פעם ממעטפת זו, כדי למצוא אותה בחזרה. אני אוהבת לראות אותך רץ!

והאמת, יותר מכל, ויותר מבעבר, ואפילו מעכשיו, אני אוהבת להיות אמא שלך. אוהבת לכתוב לך, גם כשעיני נעצמות. גם כשאני לא ממש זוכרת מה כתבתי. גם כשאני יודעת כי אני לא מצליחה להעביר במילים, למרות כל נסיונותיי הכנים, את עוצמת האהבה שלי אליך. את כל מה שאני אוהבת בך. את מה שאני אוהבת בי בזכותך. בנו. את זה שאני אוהבת אותך - באשר אתה. את זה שאני תמיד אוהב אותך. תמיד אהיה שם כשתקרא לי.