נ.ב. ואת בת חמישה חודשים...
יום חמישי, 31 במרץ 2011
לבתנו: הטעימות הראשונות
מאז שהיינו בשלב זה עם אחיך, חל לו שינוי רציני בגישת הממסד לכל הקשור לטעימות מוצקים. מעתה המלצת משרד הבריאות היא להתחיל בטעימות החל בגיל ארבעה חודשים.
אני והממסד מעולם לא היינו בקשרים קרובים מדי, כך שלקחתי המלצה זו די בסקפטיות. עד שביקרנו, לצערנו, אצל גסטרואנטרולוגית איתך, שם למדנו כי המחקרים האחרונים הראו כי בגיל שבין ארבעה עד שישה חודשים נפתח חלון הזדמנויות, שרק בו אפשר לטפל באלרגיות מספר. ולכן ההמלצה עכשיו להתחיל בטעימות כבר בגיל של ארבעה חודשים.
אבל אני לא אוהבת בכלל את המושג "המחקרים האחרונים", כי הרי לכל מחקר אחרון יהיה אחרון נוסף שיצא אחריו. מה גם שכמעט כל מה שאמרה הרופאה, שאני דווקא מאוד מחבבת אותה, היה כמעט מנוגד למה שנאמר בזמן אחיך.
למזלנו, הקלת מאוד על התלבטויותינו. בגלל מצבך העדין גם כך עם הקיבה, בין תרופה לתרופה, ובדיקות, ונסיונות, ודיקור, עם חשש של רפלוקס כל הזמן מעלינו, לא הרגשנו כי מה שאת זקוקה לו באותו הרגע הוא לטעום בפעם הראשונה מהאוכל. מה גם שסקרנותך לאוכל, מה שבעיני הרבה יותר נצחי מהמחקרים, עוד לא הייתה בשיאה.
אז חיכינו לכמה ימים של רוגע, כדי שתוכלי להנות מהטעימות, לפחות לפי הערכתנו. או לכל הפחות, לא לסבול יותר מהרגיל.
הרוגע לא ממש הגיע. בסופו של דבר, בחרנו ביום יחסית רגוע והצענו לך את התפוח (באמת שאי אפשר היה לבחור במשהו אחר לטעימתך הראשונה, לפחות אמא זו שלך לא הייתה מסוגלת לאקט שכזה), למרות ההצעות החמות להתחיל בכתומים (מה שדרך אגב לא השפיע על תאבונך בכלל עת נגענו גם בהם)...
כבר כתבתי באריכות על הפרשנות שנתנו לכל הקשור בטעימות ובאכילה בכלל (feeding), בהתאם לאמונתנו מונטסורית. אך הפעם נכנסו למשוואה כמה נעלמים נוספים. מאז שנולדת, את שותפה לכל הארוחות שלנו המתרחשות בזמן ערותך, שהן הרוב המכריע של הארוחות (צ'ופו, למשל, הצטרף לארוחות ערב משפחתיות אך בגיל שנה וחודש). הסקרנות הטבעית שלך היא כל כך גבוהה, שאת רוצה לקחת חלק בכל שמתרחש לידך, מבלי לפספס מאומה. לכן לא הצעתי לך עוד לשתות מהכוס הקטנה, מכיוון שאין לי כל ספק שלא תאפשרי לי להחזיק את הכוס מבלי לעשות בה כל העולה ברוחך, ואינני רוצה להלחם בך. הרגשתי שעדיף שנחכה. כך גם, אם יש כפית נוספת לידך, את כל כך מרוכזת בהפעלתה, שלגמרי אינך מתפנה לטעימה. הגירוי חזק מדי. ואם אנחנו עוצרים לאכול במהלך הטיול בחוץ, כמובן, גם את רוצה לטעום מהאוכל (עם צ'ופו, במהלך החודשים הראשונים ממש השתדלתי שהארוחות יתבצעו בבית, שהרגשתי שהנוהג השתרש לו). המקצב היומי שלנו הוא כזה שלא תמיד מאפשר להתחשב במועדי הנקתך. והארוחות תמיד משותפות (שלא נשכח לציין כי במהלכן אחיך גם אוכל בדיוק את מה שאת אוכלת, באותה התצורה בדיוק). כך שיוצא שאחיך אוכל דווקא כשאת כבר שביעה, או יותר מותאם למציאות, עסוקה בהוצאת אוויר פנימי החוצה, תעסוקה שבאה בהתנגשות חזיתית עם מה שאת מנסה להכניס עוד לגופך הקטן. מה גם שהנקתך היא מיוחדת מאוד, ואינה מאפשרת, לפחות לא עכשיו, תחזית כלשהי לגבי מועדיה, ומכאן, גם לגבי תכנון כלשהו של ארוחות נוספות. כל אלה הופכים את נושא הטעימות לכזה שעוד לא הצלחתי להגדיר אותו ללגמרי ולהתאימו אלינו. לרוב, אני מרגישה די אבודה. הטקסיות, השגרה, הקצב האיטי הרבה פעמים נסוגים לאחור. אך מאידך, תמיד יש לך חברה, והרצון לטעום לדעתי מחדש את עצמו כל הזמן.
ובכל זאת, כנראה אצלנו הדברים עדיין לא שונים בהרבה בין אח לאחות.
בארוחה הראשונה די שיתפת פעולה. בשניה כבר פחות. ואז ה"לא" היה פשוט מוחלט. היית מסובבת את ראשך הצידה. לא נלחצנו. בזכות אחיך, שלמעשה, התחיל לאכול בערך בגיל שנתיים וחצי, והיום, אם יורשה לי, אני כל כך גאה בהרגלי התזונה שלו (למרות שבזמן האחרון הוא שוב חזר לאוכל בסיסי של פתיתים, של קורנפלקס ויוגורט, של דייסת סולת, של פסטה ושל שניצלי עוף - אוכל ילדים של ממש, אך מה שחשוב לי הרבה יותר הוא ההרגל שישאר לו לכל החיים מאשר תוכן הארוחה שישתנה עוד די הרבה). אז אנחנו פשוט זורמים בקצב שלך. יש ימים בהם את בכלל לא טועמת דבר - או שאת יורקת אותו במיידי, או שהוא מביא איתו גלים של גרפסים תקועים הנוספים על אלה, או שמלכתחילה אינו מעיזים להעמיס עליך עוד משהו.
אך החלק הבאמת קשה הוא להראות אדישים לכל הפרצופים המצחיקים שאת מראה תוך כדי הטעימות. צ'ופו הוא שותף פעיל בכל ארוחותיך, והחושים הכל כך חדים שלו כעת תופשים כל חיוך כמה שלא יהיה אפסי, על פנינו, ואז הארוחה בקלילות הופכת למשחק...
הדבר החיובי בכתיבה של מה שהתרחש לפני קצת למעלה מחודשיים (אינני מסוגלת להדביק את הפער) היא בסיכומי ביניים ספונטניים תוך כדי הכתיבה, וההארות המתקבלות על הדרך. כמה שבועות אחרי הטעימות הראשונות היינו במגרש משחקים עם אחיך. כהרגלו, הוא הוציא קופסת פירות. כהרגלך, את ביקשת את המכסה. אך הדבר לא סיפק אותך. ביקשת משהו נוסף. ביקשת לטעום מחתיכות התפוחים שהיו בתוך הקופסא. לא הייתי מעיזה להציע לך חתיכות גדולות שכאלה, אלא בעוד כמה חודשים טובים. אך יצא שאת אוהבת דווקא את האוכל הלא מרוסק, אלא להחזיק משהו בידך ולכרסם אותו. לעיתים אני טיפל'ה נלחצת, שתי שינייך (כן כן) דואגות לכך, אך אין לי כל ברירה אלא לסמוך עליך. ובכל כולך את מעידה כי זה מה שמעניין אותך עתה. וכך את אוכלת לרוב - טיפות טיפות של תפוחים, אגסים, בננות, ובימים האחרונים גם אורז מלא, טחינה ומלפפון. גזר ובטטה מתקבלות בפחות נעימות. ודלעת כמעט ואינה משמחת אותך. מחזיקה את החתיכות בידיים, מתפעלת אותן תוך כדי, וקצת אוכלת. אך האוכל המועדף עליך, הוא ללא הספק, חמצוצים...:)
נ.ב. ובתמונות את בת חמישה חודשים...
וכמובן, את הסינר תפרתי לך אני. כמתנה לסילבסטר....
יום שלישי, 29 במרץ 2011
לילדינו: טיול ברכבת
לעיתים לא ברור לי מה עובר לי בראש.
אחרת לא יודעת איך אפשר להסביר שכשהייתי בשבוע ה-36 להריון עם אחותך, ביום קיץ חם של אמצע יולי, הסכמתי למה שכבר די הרבה זמן היה לי בתכנון לעשות. טיול ברכבת (field trip to the train station). כבר כמה זמן שדיברת על הרכבות, וכמו בכל חוויה, אנחנו תמיד משתדלים לאפשר לך לחוות אותה באופן מוחשי ולא רק מופשט, מבלי להכביד בהסברים מיותרים, כי אנחנו מאמינים גדולים בכך כי הלמידה אמורה להתבצע מהמוחשי למופשט (from the concrete to the abstract). נסענו לתחנה בלב המפרץ, ולקחנו רכבת לחיפה, מכיוון שכך היה אמור להיות זמן המתנה קצר יחסית לרכבת. היה חם, כבר סיפרתי? חם מאוד, אפילו. בנסיעה הלוך הכל עבר מעולה. הרכבת היית ריקה. והכרטיסן היה נדיב מאוד. אפילו יצא לך להציץ בתא של נהג הרכבת. ההחלטה לבחור בנסיעה קצרה התבררה כחכמה, כי ממש לפני שהגענו לתחנה שלנו, כבר רצית לצאת מהרכבת. בחזרה היה קצת יותר מאתגר. נתחיל בזה שהרכבת איחרה בחצי שעה לערך. את זמן ההמתנה העברנו בפיקניק קטן ליד המסילה. וכשהגיעה, היא הייתה מלאה באנשים. עד אפס מקום, כמעט. וגם... נכנסנו לקרון, בו מחצית המקום שגם כך לא היה, היה מכוסה במזוודות. ניסינו לעבור קרון - אתה, אני והבטן הענקית. אך ברגע שגילית שהדבר כרוך במעבר בין הקרונות, סירבת בתוקף לעשות ולו צעד אחד נוסף לעבר הקרון החדש. ואנחנו עומדים על הגשר הקטן שבין הקרונות. והרעש איום ונורא. ואני סובלת מבחילות בנסיעות גם מבלי להיות בהריון מתקדם. בקיצור, נדרשה יצירתיות מעט להשיב אותך לקרון הקודם. מיותר לציין, כי אף אחד, לבד מגברת בשנות השמונים אולי, לא הציע לנו מקום לשבת. כך עמדנו באלכסון עד שהגענו בחזרה. מזל שהנסיעה היא קצרה. ומזל כי בתחנה היה גשר, וגם מדרגות נעות, אותם חקרת לעומק ולרוחב במשך אולי חצי שעה נוספת...
הזמן עובר, והדברים לא משתנים בהרבה...
ואנחנו חוזרים לרכבת, חצי שנה מאוחר יותר, בהרכב משודרג.
מדהים אותי לחזות בך מתפתח וגדל. איך הזכרון שלך נבנה לו לאט לאט. לא זכרת מאומה מהביקור הקודם ברכבת. הכל היה חדש לך. אך גם היית הרבה יותר מתעניין וסקרן. לעבור בין הקרונות? מעולה. לעבור בין המושבים שבקרון? אפשר גם. ו"אמא..? בבקשה בפעם הבאה נסע נסיעה ארוכה יותר". מה שלא השתנה כלל הוא אהבתך למדרגות הנעות, שביחד עם אחותך שהשתלבה מעולה בכל הכרוך בנסיעה ברכבת (היא ממשיכה להדהים אותי יותר ויותר), הפעם ירדנו ועלינו בהן אינספור פעמים...
נ.ב. ואת בת חמישה חודשים...
לבתנו: חברות
והנה שוב מאיה הגיעה לביקור...
וצ'ופו שוב לקח באדיבות את כל תפקידי המבלה עם הבנות הצעירות...
מהצעת פעילות אחת בכל פעם, לפני כל עלמה צעירה, בהמתנה סבלנית לרגע בו תקח אותה לידיה...
עד לשעשוע כזה ואחר הנדרש באותו הרגע...
דרך אגב, החרוזים מעץ שליד המראה גם הם מהסט שקיבלנו מ-Pink House...
והאם שמת לב שהתחלת להבחין במצלמה...? הצילומים הספונטניים להיות קשים יותר ויותר מיום ליום...
נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ויומיים...
לבננו: בנעלי עבודה
אבא היה זקוק לנעלי ספורט חדשות. אחרי חיפושים מספר, הוא רכש אותן...
והביאן בקופסא החדשה הביתה...
אחרי רגעים מספר אתה החלטת כי אלה נעלי העבודה החדשות שלך. והקופסא יכולה להיות גם במה וגם תוף לסירוגין. וכיאה לך, פצחת בהופעה חדשה. אחריה הגיעו עוד ועוד הופעות. כבר במשך ימים מספר...
יום שני, 28 במרץ 2011
לבננו: גדלתי קצת
המעקב המתמיד אחר גדילת אחותך, גם אם הביקור האחרון בטיפת חלב היה לפני כמעט חצי שנה, היה אמור להביא פירות קצת שונים, אך לא פחות עסיסיים.
וכך, באופן לא מפתיע כמעט, התקיימה לה השיחה הבאה. היינו באוטו, בדרך לאנשהו. עד לאותו הרגע, ממושב הבטיחות שלך לא היית יכול להגיע לסלקל של אחותך. באותו היום, כשאני נוהגת, שמעתי כי הרעשן של אחותך נפל לה מידיה. בעודי עונה לה שעוד מעט, כשנעצור, אוכל להשיבו לידיה, לפתע שמעתי את קולך: "קחי צ'פוצ'יטה". מופתעת, ולא פחות נדהמת, נפלט לי: "אוי.. אתה מגיע לאחותך!!!". "כן, אמא", ענית לי בטבעיות. עדיין לא שולטת על מילותיי, הגבתי: "ראית?! אתמול לא יכולת להגיע לאחותך, והיום אתה יכול. איך זה קרה??" חשבת רגע, וברצינות העדינה שלך, המלווה בחיוך המקסים, ענית: "גדלתי קצת אמא". מאז זה הפך כבר מטבע לשון...
ורק כי זו סיבה מצוינת להזכר עד כמה גדלה גם אחותך, הנה לראיה...
בגיל של יומיים...
בת חודש...
בת חודש ושבועיים...
יום ראשון, 27 במרץ 2011
לבתנו: על הגרפסים
אני חושבת שאחד הזכרונות הכי חזקים שלי מתקופה זו יהיו על איך כל הזמן ניסינו לסייע לך להוציא גרפסים... וגם קאקי.
וכל פעם שאני חושבת שהצלחתי לעלות על שביל המלך, אני רק מבינה שאינני יודעת דבר. הנה לך חלק מהשיטות שעובדות אצלנו. להחזיק אותך, כמו בתמונות, עם היד מתחת לבטן, מה שעוזר גם לגרפס וגם לקאקי לעיתים לצאת החוצה. להחזיק אותך עם הפנים אלי וללכת הלוך ושוב. לאפשר לך לשכב על הבטן. לצאת לטיולים ליד הבית. ללכת לישון ולו לרבע שעה, מה שדי במחלוקת וקודמות לו התלבטויות רבות - לרוב שינתך לא תאריך מעבר ל-45 דקות, אם הבטן שלך מלאה באוויר. בין אם במהלך היום, ובין אם בלילה. לעיתים גם את מסייעת לעצמך, עת חופרת בפיך המתוק עם רעשן או עם כפית, והנה מגיעים הפליטה או הגרפס.
ואם זה נשמע משונה, עוד לא שמעת על איך מסייעים לך לעשות קאקי. אבא צוחק לעיתים, כשהוא שם לב, למשל, שאת ללא מכנסיים, אך עם טיטול, והנה, גם קאקי בחוץ.
אך לרוב זה מעין מעגל סגור ללא אתנחתא קצרה אפילו. אין כל הקלה לאחר שהגרפס או הקאקי מגיעים. הגוף שלך כבר עובד לקראת היציאה הבאה. לרוב את מרגישה במאמץ תמידי. והבטן נפוחה עד מאוד. ולי לעיתים מרגיש כאילו את כדור פורח, עד כדי כך מלאה את באוויר. כל מה שבא לי לעשות לפעמים הוא להכניס מחט קטנה ולשמוע טסססססססססס....
נ.ב. בתמונות את בת חמישה חודשים...
צ'ופו מצלם: אמא
או מה שנשאר ממנה אחרי שהיא מנסה לחקות את הבת שלה, בהוצאת לשון מחודדת החוצה, דבר שלא יצא לנו להנציח אותו ככה סתם...
לבתנו: את בת חמישה חודשים!
את בת חמישה חודשים!
ואני אוהבת אותך כל כך!
אני אוהבת את העדינות שבך. גם ברגעי הפרפורים העוצמתיים, תנועותייך הן כה נשיות בעיני. אני אוהבת את איך שאת מגרדת בשיער, מעל האוזן, כשמשהו מפריע לך, בדיוק כמו אבא שלך. וגם אחיך. אני אוהבת את איך שאת מסתכלת עלי בין הנקה להנקה. אני אוהבת את איך שאת יונקת ברוגע מתוך השינה. אני מקווה כי בקרוב מאוד גם ההנקות הערות יהפכו לרגועות יותר. ואני מודה על האמונה שיש בי בכוחה של הנקה, גם בימים אלה כשעל פניו לא תמיד נראה כי את נהנית ממנה.
אני אוהבת את חום גופך שלאחרונה התחיל לעלות, גם מבלי שנצטרך מליון שכבות כדי להשיב אותו. אורי אומרת שזה בזכות הדיקור. אינני יודעת, אך אסירת תודה על הופעתו. אני אוהבת את הדיבורים הבלתי פוסקים שלך בשיעולים כמעט נחנקים. וכמובן, כל המשפחה משתעלת איתך. אני אוהבת להצחיק אותך, לדגדג אותך בכל המקומות האפשריים, בירכייך, מאחורי אוזנייך, בבטן. אני אוהבת את איך שאת תופשת אותי באף ומסובבת לי את הראש. אני אוהבת את איך שאת מטורפת פשוט על הריצ'רץ' שעל שרוול הפליז הירוק שלי, וכמעט קופצת מהשידה כדי לגעת בו, בזמן שאני עוזרת לך להחליף בגדים. ואני אוהבת יותר את העובדה שלא משנה מה אני לובשת, את תמיד מסובבת אותי כדי לבדוק את שרוול השמאל שלי.
אני אוהבת את סקרנותך לעולם. לפני כמה ימים היינו בחנות של כל מיני דברים קטנים, אצלנו במרכז, ולפתע התחלת להשמיע קולות של חוסר שביעות רצון. כל מה שניסיתי לסייע לך בו, לא עזר. רק אחרי כמה זמן, הבנתי שמה שאת רוצה, הוא מחזיק מפתחות שהיה תלוי על אחד הקולבים. לא הייתי מצפה אפילו שזו הסיבה בגילך הצעיר. ולגבי קביעות האובייקט, טוב, את פשוט נולדת איתו. אי אפשר להטעות אותך בהזזת האובייקט שאינו יכול להגיע אליך מטווח ראיתך. את יודעת היכן הוא, ודורשת להשיב אותו לזרועותיך.
אני אוהבת את הרגעים של לפני אמבטיה. אבא מכין אמבטיה. אנחנו בחדר שינה. אחיך מסייע לך להוריד את כל בגדיך. מדהים אותי כל פעם מחדש העדינות ומיומנות בהן הוא מפשיט אותך. מוריד את הרגליות. פותח את כל התיקתקים, ואז יד אחת, יד שניה. לקח לו זמן ללמוד איך מקפלים את ידך במרפק, אך גם רגע זה הגיע. ואת מתענגת. אני כל כך אוהבת את הסבלנות שאת מגלה כלפיו. את צהלות השמחה שלך לקראתו. את הקשר שנרקם ביניכם.
אך יותר מכל, יותר מכל, אני פשוט אוהבת אותך. תודה לך על כי בחרת בנו...
