פינת לימוד: המיטוס של שיתוף

Kids Talk הוא תור מדהים של Maren Schmidt, בעלת למעלה מ-25 שנות נסיון בעבודה עם ילדים. הסמכתה היא של AMI. ברשותה הנדיבה של Maren, אני אביא מדי פעם כתבות מתורגמות מתור זה. כתיבתה אינטלגנטית, בהירה ומעבירה בקלילות מושגים וחוויות מעולם מונטסורי שלעיתים מתקשים להסביר אותם.

הפעם אפנה את תשומת לבכם ל"The Myth of Sharing".

הורים, תתארו לעצמכם את הסצינה הבאה: חבריכם קופצים לבקר עם שני אנשים נוספים, בגילכם לערך, שאינכם מכירים. אביכם אומר: "תן לי את המפתחות מהרכב בבקשה. ג'ון ראה את הרכב החדש שלך והוא רוצה לקחת אותו לסיבוב. אני יודע כי היית רוצה לחלוק אותו איתו. אה, וסיו רוצה לשים את העגילים שלך, אלה עם היהלומים. בואי נתנהג יפה ונחלוק איתה".

איקס! יש דברים מסומים שאיננו רוצים לחלוק אותם עם אף אחד, ונתאכזב אם מישהו יציע שאנחנו חייבים לעשות כן. חפצים מסוימים הם אישיים, או שהסיכוי לגרום להם נזק גבוה מדי. אנחנו לא היינו רוצים לשלם על הרכב ההרוס או על היהלומים שהלכו לאיבוד. כמובן, ישנם חפצים אחרים שאותם נשמח לחלוק עם אחרים, כשלפנינו ציפיות והשלכות ברורות.

ילדים קטנים מרגישים אותו דבר לגבי השיתוף. לפני הגיל 6 (בטרם נפלה השן הראשונה), ילדים נמצאים בשלב התפתחותי של הקניית מיומנות עצמית (self mastery). פעילויות יזומות בידי ילדים בני 3-6 שנים משפיעות על הגברת ריכוז ועל רכישת כישורים דרך הישנותן. לפעילויות אלה יש גם התחלה, אמצע וסוף גלויים לעין. למשל, אם ילדכם עבד על פרוייקט בניה כלשהו, והתבקש לחלוק את הקוביות שלו באמצע מלאכתו, הוא יכול להביע תסכול; בדיוק כפי שאנחנו היינו יכולים להביע תסכול, אם מישהו היה לוקח לנו את המפתחות בזמן שנהגנו ברכב.

אחרי גיל 6, במקום הקניית מיומנות עצמית, עבודה בקבוצה הופכת להיות מרכזית בפעילויות הילד. מעתה שיתוף בפעילות לא רק מתאים מבחינה התפתחותית, אלא ממש מסייע להליך הלמידה. לפני גיל 6, ילד מרוכז בפיתוח כישורים אינדיווידואליים ויכול להרגיש מאויים, אם אנחנו מרשים לאחרים להשתמש בחפצים שלו. אתם יכולים אולי להזכר מחוויות ילדות שלכם, או מהתבוננות בילדכם, שהרבה מוויכוחים בין אחים נובעים מנגיעה, משימוש או מלקיחת חפצים אישיים של מי מהם.

כלל פשוט יכול למנוע רבים מקונפליקטים אלה. אם מישהו משתמש בחפץ כלשהו, אף אחד לא יכול לגעת בו, אלא אם ביקש לכך רשות מהמשתמש בו. "לא" היא תשובה שיש לכבדה. הגדרת שטח פעילות מוגדר על ידי שימוש בשטיח קטן יכול לסייע להבחין בקלות בכך שהחפץ נמצא כעת בשימוש. השימוש מסתיים כשהחפץ מוחזר למקומו על המדף, מוכן להיות שוב בשימוש בידי האדם הבא.

ניתן לייעד צעצועים מסוימים, כמו, למשל, קוביות, פאזלים או משחקי קופסא, כצעצועים משפחתיים. צעצועים אלה יכולים להיות מוחזקים על מדפים נמוכים. השימוש בהם דומה לשימוש במשאבים קהילתיים משותפים, כמו בספריות, בברכות ובפארקים. איננו יכולים להוציא כולנו את אותו הספר מהספריה באותה ההזדמנות, אך אנחנו יכולים לקחת תורות ולשתף. יש לנו בעלות משותפת בחפצים אלה עם חוקים וציפיות מוגדרים.

צעצועים אישיים יכולים להיות מוחזקים בחדרי שינה. משפחה אחת השתמשה בארון נעול במסדרון כדי לנעול בו חפצים שלא היו אמורים להיות בשימוש של מישהו נוסף לבעליהם.

השימוש בצעצועים משפחתיים הופך את חווית הילדים המבקרים לקלה יותר, ללא דמעות. הם יכולים לבחור בפעילות, אחרי שהסבירו להם את החוקים לגבי אי שימוש בחפצים אחרים והחזרת החפצים למקומם, כשסיימו להשתמש בהם.

ההבנה לגבי מה השיתוף באמת אומר יכולה לסייע לנו לעודד אצל ילדנו תחושת קהילה משפחתית. השילוב בין הציפיות המותאמות לגילם לבין חוקים וציפיות ברורים לגבי השימוש בחפצים יכול לסייע לילדים שלנו למנוע קונפליקטים ודמעות.

כללים לשימוש בצעצועים משפחתיים:
1. בחירת פעילות.
2. עבודה על שטיח קטן (הגדרת שטח העבודה).
3. בקשת רשות לגעת בפעילות של מישהו אחר.
4. החזרת הפעילות למקומה בתום השימוש.

כתבה כל כך חשובה שעוברת בקצרה על כל האלמנטים הכה חשובים, ובראש בראשונה דוחה מכל את הטענות הכה שגורות רבים מההורים "בוא נשחק יחד!"; "יש מקום לכולם"; "אתה יכול לשתף". כל כך חשוב להתבונן בילדכם ולהבין מה מחפציו יקר לו באמת לליבו, ולשמור על חיבתו זו מבלי להתבייש. וגם חשוב לייעד צעצועים משפחתיים לשימוש כל ולהקפיד על כך. ועל כך כי לא מפריעים לילד מרוכז, כתבתי כבר לא פעם.