יום רביעי, 16 בדצמבר 2009

פינת לימוד: המיטוס של שיתוף

Kids Talk הוא תור מדהים של Maren Schmidt, בעלת למעלה מ-25 שנות נסיון בעבודה עם ילדים. הסמכתה היא של AMI. ברשותה הנדיבה של Maren, אני אביא מדי פעם כתבות מתורגמות מתור זה. כתיבתה אינטלגנטית, בהירה ומעבירה בקלילות מושגים וחוויות מעולם מונטסורי שלעיתים מתקשים להסביר אותם.

הפעם אפנה את תשומת לבכם ל"The Myth of Sharing".

הורים, תתארו לעצמכם את הסצינה הבאה: חבריכם קופצים לבקר עם שני אנשים נוספים, בגילכם לערך, שאינכם מכירים. אביכם אומר: "תן לי את המפתחות מהרכב בבקשה. ג'ון ראה את הרכב החדש שלך והוא רוצה לקחת אותו לסיבוב. אני יודע כי היית רוצה לחלוק אותו איתו. אה, וסיו רוצה לשים את העגילים שלך, אלה עם היהלומים. בואי נתנהג יפה ונחלוק איתה".

איקס! יש דברים מסומים שאיננו רוצים לחלוק אותם עם אף אחד, ונתאכזב אם מישהו יציע שאנחנו חייבים לעשות כן. חפצים מסוימים הם אישיים, או שהסיכוי לגרום להם נזק גבוה מדי. אנחנו לא היינו רוצים לשלם על הרכב ההרוס או על היהלומים שהלכו לאיבוד. כמובן, ישנם חפצים אחרים שאותם נשמח לחלוק עם אחרים, כשלפנינו ציפיות והשלכות ברורות.

ילדים קטנים מרגישים אותו דבר לגבי השיתוף. לפני הגיל 6 (בטרם נפלה השן הראשונה), ילדים נמצאים בשלב התפתחותי של הקניית מיומנות עצמית (self mastery). פעילויות יזומות בידי ילדים בני 3-6 שנים משפיעות על הגברת ריכוז ועל רכישת כישורים דרך הישנותן. לפעילויות אלה יש גם התחלה, אמצע וסוף גלויים לעין. למשל, אם ילדכם עבד על פרוייקט בניה כלשהו, והתבקש לחלוק את הקוביות שלו באמצע מלאכתו, הוא יכול להביע תסכול; בדיוק כפי שאנחנו היינו יכולים להביע תסכול, אם מישהו היה לוקח לנו את המפתחות בזמן שנהגנו ברכב.

אחרי גיל 6, במקום הקניית מיומנות עצמית, עבודה בקבוצה הופכת להיות מרכזית בפעילויות הילד. מעתה שיתוף בפעילות לא רק מתאים מבחינה התפתחותית, אלא ממש מסייע להליך הלמידה. לפני גיל 6, ילד מרוכז בפיתוח כישורים אינדיווידואליים ויכול להרגיש מאויים, אם אנחנו מרשים לאחרים להשתמש בחפצים שלו. אתם יכולים אולי להזכר מחוויות ילדות שלכם, או מהתבוננות בילדכם, שהרבה מוויכוחים בין אחים נובעים מנגיעה, משימוש או מלקיחת חפצים אישיים של מי מהם.

כלל פשוט יכול למנוע רבים מקונפליקטים אלה. אם מישהו משתמש בחפץ כלשהו, אף אחד לא יכול לגעת בו, אלא אם ביקש לכך רשות מהמשתמש בו. "לא" היא תשובה שיש לכבדה. הגדרת שטח פעילות מוגדר על ידי שימוש בשטיח קטן יכול לסייע להבחין בקלות בכך שהחפץ נמצא כעת בשימוש. השימוש מסתיים כשהחפץ מוחזר למקומו על המדף, מוכן להיות שוב בשימוש בידי האדם הבא.

ניתן לייעד צעצועים מסוימים, כמו, למשל, קוביות, פאזלים או משחקי קופסא, כצעצועים משפחתיים. צעצועים אלה יכולים להיות מוחזקים על מדפים נמוכים. השימוש בהם דומה לשימוש במשאבים קהילתיים משותפים, כמו בספריות, בברכות ובפארקים. איננו יכולים להוציא כולנו את אותו הספר מהספריה באותה ההזדמנות, אך אנחנו יכולים לקחת תורות ולשתף. יש לנו בעלות משותפת בחפצים אלה עם חוקים וציפיות מוגדרים.

צעצועים אישיים יכולים להיות מוחזקים בחדרי שינה. משפחה אחת השתמשה בארון נעול במסדרון כדי לנעול בו חפצים שלא היו אמורים להיות בשימוש של מישהו נוסף לבעליהם.

השימוש בצעצועים משפחתיים הופך את חווית הילדים המבקרים לקלה יותר, ללא דמעות. הם יכולים לבחור בפעילות, אחרי שהסבירו להם את החוקים לגבי אי שימוש בחפצים אחרים והחזרת החפצים למקומם, כשסיימו להשתמש בהם.

ההבנה לגבי מה השיתוף באמת אומר יכולה לסייע לנו לעודד אצל ילדנו תחושת קהילה משפחתית. השילוב בין הציפיות המותאמות לגילם לבין חוקים וציפיות ברורים לגבי השימוש בחפצים יכול לסייע לילדים שלנו למנוע קונפליקטים ודמעות.

כללים לשימוש בצעצועים משפחתיים:
1. בחירת פעילות.
2. עבודה על שטיח קטן (הגדרת שטח העבודה).
3. בקשת רשות לגעת בפעילות של מישהו אחר.
4. החזרת הפעילות למקומה בתום השימוש.

כתבה כל כך חשובה שעוברת בקצרה על כל האלמנטים הכה חשובים, ובראש בראשונה דוחה מכל את הטענות הכה שגורות רבים מההורים "בוא נשחק יחד!"; "יש מקום לכולם"; "אתה יכול לשתף". כל כך חשוב להתבונן בילדכם ולהבין מה מחפציו יקר לו באמת לליבו, ולשמור על חיבתו זו מבלי להתבייש. וגם חשוב לייעד צעצועים משפחתיים לשימוש כל ולהקפיד על כך. ועל כך כי לא מפריעים לילד מרוכז, כתבתי כבר לא פעם.

7 תגובות:

Miri אמר/ה...

oh i do so agree, even though i must admit i often find myself exclaiming "it's fun to share!" these days. there are certain toys to certain people, & of course the rule of not taking a toy from someone while it is in use, but explaining this to a 1 year old is truly a challenge. luckily emily is eager to explain things to george and is quite honored by his interest, which has prevented many little arguments.

Miri אמר/ה...

I think there is nothing wrong with sharing, as long as two sides agree to this. It is alright to explain the sharing is fun, as long as the decision is up to children...:)
And yes, I can imagine that explaining the concept to a 1 year is a challenge, but I believe that everything is possible when you really mean it....:)

tamar אמר/ה...

נשיקות
שתרבי להביא אור לכולנו

iris אמר/ה...

תודה אהובה כמה יפה ונכון.

אורי אמר/ה...

המון תודה על כל הידע שאת משתפת איתנו כאן
אני חייבת לציין שאני לומדת המון

יש לי שני דברים בעייתים במאמר
הראשון יותר סמנטי, וזה נושא ה-עד שנופלת השן... הגדרה מאוד מוזרה ובעייתית מבחינתי. לא שלהגיד גיל ספציפי זה יותר טוב, כל ילד יש לו התפתחות משלו.

נכון שלא צריך לכפות בכל תנאי שיתוף, אבל אני כן חושבת שזה משהו שצריך לפעמים לכפות אותו. ילד שלא רוצה שחבר ישחק בקוביות שלו, זה לגיטימי וצריך לכבד את זה אבל לא בהכרח לאפשר את אי ההסכמה. אני קצת כושלת כאן בלשוני, ולא מצליחה לנסח את מה שאני רוצה להגיד. אני חושבת שלא תמיד צריך לחכות להסכמה של הילד. אני חושבת שלמידה מקושי היא גם למידה. הילד יכול לחוות קושי, אפשר לתמוך בו ולהסביר לו שאנחנו עוזרים עכשיו לילד אחר. הרבה פעמים רואים את עיבוד החוויה בשלב מאוחר יותר.
אם ילד בא לבקר אצלנו, אני חושבת שאנחנו בהחלט צריכים לאפשר לו לשחק בצעצועים שלנו, נכון שיכול להיות חפץ או שניים פרטיים, ולטובת זה יש לנו בבית מגירות אישיות. אבל כל השאר זה נחלת הכלל. אולי תפרון באמת של שטיח פעילות יכול לפתור דילמות של מי משחק בזה עכשיו.

אני מרגישה שוב שאין לי חוט מחשבה ברור
זה נובע מהקושי שלי עם עצמי ועם הפעולות שלי בנושא זה. אני כן מההורים שמכריחים לשתף לפעמים. שאורמים לילד את המשפטים המעצבנים כמו- אני מבקשת שתיתן גם לXX לשחק בזה, זה לא יפה שאתה לא נותן לו.
אני לא רואה איך אני מפסיקה לעשות את זה.
יש בי משהו שמאוד מסכים עם חלק לפחות מהדברים שנכתבו, אבל חלק אחר שמרגיש שזה קצת לא מציאותי

Miri אמר/ה...

אורי, איזו הפתעה נעימה הייתה לגלות את התגובות שלך הבוקר! תודה רבה לך שבחרת להגיב! אני מתגעגעת לשיחות שלנו אצל תמר...

לגבי נפילת השן - גם אני מתייחסת לאבן דרך זו בזהירות. כמו גם לכל מיני אבני דרך אחרות. בשתי הגישות - גם במונטסורי וגם באנטרופוסופיה יש כל מיני גילאים או אבני דרך אחרות, שמקנים להם משמעות גדולה. אני יותר מנסה להבין את הכוונה מאחורי בחירת גיל או אבן דרך, כדי לשים לב למשמעות. כן חשוב לי לדעת את השלבים והכרונולוגיה שביניהם. היתר מבחינתי באמת סמנטיקה.

ולגבי השיתוף, תראי כמו בכל דבר, כל מה שאנחנו מנהיגים עם הילדים שלנו משקף את ה"אני מאמין" שלנו, אך באותה המידה גם מאתגר אותנו מול מה שקשה לנו. אני חושבת שאם הנושא מפריע לך, ולו גורם לך להרהר בו, כנראה משהו שם מפריע לך. אך רק את תדעי מה ואיך להתמודד איתו. וגם אם לא תעשי עם זה דבר, בסופו של דבר, סימן שזה לא הפריע לך עד כדי כך. רק את תדעי איך להפסיק. איך לשנות. אין כאן נכון ולא נכון. ושוב, כמו תמיד בשיחות שלנו, אני מדברת כאן מתוך הפריוולגיה של אמא לאחד. אני עוד לא יודעת איך זה נראה עם כמה ילדים, בטוח לא עם שלושה. אני רק יכולה בינתיים לתאר מה היה נראה לי שאמור להיות. אני מאמינה בגידול מתוך הקושי. לי חשוב אבל לדעת מהיכן הקושי הזה נובע - ממשהו שהוא חלק מהחיים, או ממשהו שאני לקחת חלק בלהטיל אותו. למשל, בשיתוף, גם לי לעיתים לא בא לשתף, ובטוח לא בהכל, לבטח לא הייתי רוצה שמישהו היה מכריח אותי לשתף. גם אם זה לא נראה פייר. ההשוואה הזו אלי תמיד מנחה אותי. אולי זה לא אמור לנהל אותי, אבל אני לא מצליחה להתחבר להגיון אחר. ואולי מתוך זה רק אוסיף, כי במה שאמרת, מה שלי היה נראה מוזר הוא ההנחה שלך שהרוב הוא נחלת הכלל, ורק קצת שייך לאישי. אני הייתי חושבת שאולי החלוקה אמורה להיות הפוכה.
ודבר אחרון - "זה לא יפה שאתה לא נותן לו" הוא לא משפט מעצבן. הוא פשוט משפט מיותר שלטעמי לא מסביר כלום לילד. אני אולי הייתי מנסה להסביר כי אם לא יהיה לאורח במה לשחק, יכול להיות שהוא יבחר ללכת הביתה. יכול להיות כי לא יהיה לא נעים לשהות אצלכם. לנסות לעורר בילד שלך מחשבה על ההשלכות הטבעיות של המעשים שלו. ואולי זה גם לא יוביל לכלום. ושוב כאן השאלה - האם את מאפשרת לא לבחור במי יבוא לבקר אצלו ואיך הוא ינהג עם אורחים שלך שבאים עם הילדים שלהם. טוב.. זה לעולם לא קל, אה?
באמת התגעגעתי לדבר איתך....:)

אורי אמר/ה...

מירי יקרה
גם אני מתגעגעת לשיחות שלנו, ומתגעגעת למפגשים אצל תמר. חופשת הלידה עם שחר הייתה לי כל כך משמעותית, וחלק גדול מזה זה המפגשים אצל תמר. אני זוכרת גם מאוד את המפגש המקרי שלנו במרכז, כשעידן מתפעל מאחת השלוליות.
את תמיד מתנצלת לגבי נושא הילד אחד/שלושה. אני יכולה להגיד לך שזה לא כל כך משנה. הקשיים הם אומנם שונים ולוגיסטים יותר, אבל דווקא בילד הראשון הרגשתי שנתקלתי ברוב הדילמות, ומהסתכלות על האופן שבו את מגדלת את עידן (ושוב תודה לך על הצוהר הזה לעולמך, שמעשיר אותי כל כך) עוד ילד לא ישנה את הדרך.

באמצע הכתיבה, ממש עכשיו, אלון (בן ה-3) שהתקשה להרדם, החליט שהוא ונדב יוצאים לראות את הירח. זה הרגל שפיתחנו כשהיה קצת פחות קר בחוץ. הוא נעמד כאן ליד המחשב, והסתכל בהצצה למסך, ואמר- אמא איזה ציור יפה של בית, זה בית כל כך יפה שיש בו הרבה אבנים ו... והמשיך ללחוש עוד כל מיני דברים ועובדות על הבית, והמשיך לספר לנדב על הבית תוך כדי צעידה לדלת. אז תודה על כל התמונות היפות שאתם מפרסמים כאן, זה בהחלט מפתח לאלון את הדמיון בשעת לילה...

רציתי להגיד שלפוסטים רבים רציתי לכתוב תגובה, אך קוצר הזמן לא תמיד מאפשר לי לשבת ולהתחיל להתנסח.

איכשהו היום בבוקר מצאתי לי קצת זמן ואז פשוט התחלתי ללכת אחורה ולהגיב

ולגבי השיתוף. אני חושבת שצריכה להיות הפרדה בן משחקים שהם ממש אישים (כמו דוגמא מאוד קיצונית שלכל אחד יש את האופניים שלו) לבין משחקים שכולם יכולים לשחק בהם, אבל עם משהו התחיל לשחק אנחנו לא נפריע לו.
אני לא יודעת אם יצא לך כבר לחוות את זה שהילד לרוב רוצה בעיקר את מה שאין לו. זה קורה להרבה ילדים, לא משנה כל כך מה יש לילד השני (ובמקרה שלי זה קורה המון כי הם שניים שמשחקים באותם משחקים) זה מה שאנחנו רוצים עכשיו. אני מתלבטת עכשיו עם זה משהו התפתחותי ,או משהו שהוא יותר תולדה של האופן שבו אנחנו מתייחסים לנושא של השיתוף.

התגובה הזאת כבר מחכה זמן מה...בינתיים שחר התעוררה, אלון עוד לא ממש נרדם...

שוב תודה על הידע הרב

מחכה למאמר הבא שתביאי לקבוצה הקריאה שלך

Related Posts with Thumbnails