לבתנו: על אסטמת עור

הייתי מופתעת מאוד אם איזשהו סוג של אסטמה לא היה פוגש בך...

למזלנו, נגעה בך החורף אך אסטמת עור...

שוב, לשמחתנו, לא באופן חריף מאוד - רק בקפלים בידיים וברגליים, מתחת לבית השחי, ובגב....

ובזכות משחה מדהימה זו של א-דרמה, שהיא טבעית לחלוטין, תוך עשרה ימים הכל נעלם ולא חזר (טפו טפו טפו)...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושבוע...

לבננו: סלסלת מחזור

בסלסלת המחזור שלנו תמיד יהיה אפשר למצוא דפי קרטון במידות שונות מקופסאות קורנפלקס, מהזמנת ספרים בדואר, וממקורות אחרים; קופסאות ביצים ריקות; גלילי נייר טואלט ריקים. לרוב, אתה מצייר עליהם. מדהים לראות עד כמה הסלסלה יכולה להראות מלאה, ואז בישיבת ציור אחת היא כמעט מתרוקנת...

כבר זמן מה אינך מתעניין בפעילויות הגזירה השונות הממתינות לך בשידת היצירה שלך.

הכנתי לך פיסות נייר עם קווים ישרים ועם קווים באלכסון כדי שתוכל לתרגל את כישורי הגזירה שלך.

בהתחלה די נהנית מהם, אך כבר מזמן לא ניגשת אליהם.

אני מניחה כי הסיבה לכך היא כי הרבה יותר אטרקטיבי לגזור משהו שימושי...

כמו, למשל, להכין קרטון מקופסת קורנספלקס לפעילויות צביעה עתידות...

לילדינו: קצת ג'ז בהרבה ברד

מזג האוויר החורף פשוט מטורף. במובן הטוב, בעיני, אך מטורף. יום חם, יום קר, יום שמש, ושעה לאחר מכן סערה. ואפילו, בקפיצה ארוכה קדימה, גשמים עזים בימים האחרונים של מאי. ריח הגשם שבאוויר גורם לי געגועים עזים לילדות שלי, לקייץ האירופאי של ימי ינקותי, לתמונות שקופצות מבלי שהוזמנו בלב, לנוסטלגיה ולכמייה למזג אוויר נוח שכזה ועוד. אך לא על כך התכוונתי לספר.

היה זה יום אביבי רגיל. לא חם במיוחד, אך גם לא קר. במשך כמה ימים ירד גשם לסירוגין, אך לא משהו רציני מדי. כשיצאנו מהבית, השמיים היו כחולים...

היינו בדרכינו להופעה של הרכבי ג'ז. אכן, בתכנון המקורי, אבא היה אמור ללכת איתך להופעה הארוכה, ואת ואני היינו אמורות אולי להצטרף לסוף. אך אבא היה עמוס בעבודה, ואני חשבתי, מה כבר יכול לקרות - נלך שלושתנו להופעה.

אמרתי כבר שכשיצאנו מהבית, השמיים היו כחולים? אני אפילו התעכבתי לפני שהוספתי מטריות למטען שלקחנו איתנו. התלבטתי לרגע אם לשים מגפיים, אך החיוך הרחב על פני אבא רמז לי שאולי אני קצת מגזימה. הרי השמיים היו כחולים...

לא ברור איך זה קרה בדיוק, אך איכשהו, תוך 10 דקות גג של הנסיעה שלנו לקונסרבטוריון, לפתע התחיל לרדת גשם עז! ו... ברד!... מהרציניים שאי פעם חוויתי. מודה, אני נלחצתי. הייתי בטוחה כי תיבהלו, כי תדאגו, כי תשמיעו קולות טרוניה. הייתם מהופנטים! תוך כדי שאינני רואה דבר, איכשהו החנתי את האוטו. וברגע שניכם הייתם לידי במושבים הקדמיים. מי בכוחות עצמו, ומי בסיוע קל...

וכך ישבנו לנו, כמעט לא נושמים לנוכח פלאי מזג האוויר. הרגשתי כאילו הטבע עטף אותנו בקסם...

וכשהברד נגמר, שמחה כי שוב הצלחת ללמוד על משהו דרך התנסות בלתי אמצעית שלך בו, צעדנו, באיחור קל, וברגליים רטובות (שלי) לתוך האולם. כמובן, לרגע גנבת תשומת לב, כשמלא בהתרגשות, הסתובבת בתוך האולם עם מטריה פתוחה וחיפשת מושב פנוי. וכך צפינו במופע ג'ז משובח, במשך שלוש שעות, אתה בתוך האולם, מפציע מדי פעם החוצה ("אמא, יש שם שלוש חצוצרות ואבוב על הבמה!"), ואנחנו בפתח האולם (היה קצת רועש מדי להיות בשבילך בפנים), רוקדות לצלילי הסקסופון ומכרסמות כל מה שאפשר היה רק להציע לשינייך המטרידות מהקפטריה הסמוכה...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושבוע...

לבננו: אתה בן שלוש שנים ושבעה חודשים!

אתה בן שלוש שנים ושבעה חודשים!

ואני אוהבת אותך כל כך! "בדיוק ככה", כפי שאתה אומר לנו במתיקותך, וזה רק קצת מכמה שאני אוהבת אותך...

לילדינו: על הגיטרה

מי היה חושב שגיטרה אחת תביא ל כך הרבה אושר בין אם לאח ובין אם לאחות...

כשראית לראשונה את הגיטרה בביתה של תמר, לא הנחת את ידיך ממנה. פרטת, ניגנת, שרת, וכמובן, הופעת ביחד עם נדב המנגן בחצוצרה.

כשאחותך ראתה את הגיטרה באחד הביקורים שלה ושלי ב"בית הפתוח", היא לא נחה עד הרגע שהגיעה לגיטרה, ולא התרחקה ממנה יותר מלכמה ס"מ במשך המפגש כולו.

אני לא יודעת מי מחברי משפחתינו היה מאושר יותר עת נודע לנו כי תמר ונדב (ויאיר) המקסימים כל כך מורישים לנו את הגיטרה...

מה שבטוח, אין כמעט רגע בו הגיטרה אינה בשימוש...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושבוע...

לבננו: פורים 2011

אחרי כל ההתלבטויות שהיו לי בגין התחפושות בפורים, הפתרון היה פשוט למדי. החלטתי לנהוג כפי שנהגנו בשנה שעברה. כשהלכנו לעדלאידע, שמתי בעגלה שני כובעים, אחד בשבילך ואחד בשבילי, אם תתחיל לשאול על התחפושות ותרצה להתחפש גם אתה. לא הייתי צריכה לחכות הרבה. עוד לפני שיצאנו מפתח הבית, ראית את הכובעים. ובאופן טבעי ביותר, שמת על עצמך את כובע הליצן שלך, וביקשת ממני לשים את הפיאה האדומה. כאילו היה ברור לך שזה מה שנעשה. לא אמרתי מילה על הקשר בין התחפושות לפורים. כפי שכבר סיפרתי לך, אחד הדברים שאני באמת לא הייתי רוצה שיקרו הוא כי תקשר בין התחפושות קשר ישיר לפורים. מה שיכול למנוע ממך להתחפש שלא בפורים. עדיף כי ההתעניינות שלך בתחפושות תתפתח לה בקצב האישי שלך, גם אם איטי לעומת זה של אחרים. בכל מקרה, החלטתי כי נתקדם בקצב השאלות שלך. אבל גם כשראית את כל המחופשים בימי החגיגות, לא שאלת דבר. ואני לא פירטתי. כשפגשת במישהו שאנחנו מכירים מחופש, כמו, למשל, שני, שבמסיבת פורים שלה צולמו תמונות אלה, פשוט השתתקת. ותפשת קצת מרחק. כן ביקשת במשך שבועיים לערך כי נטייל מחופשים בכובעים שלנו, על מה שבשמחה נעניתי בחיוב...

לבננו: על הכסף

כסף הוא עוד רעיון מופשט מורכב, אם כי לרוב, רואים בו משהו מוחשי מאוד.

ועולמנו, לצערנו או לא, מורכב מכסף, מבוסס על שיקולים כספיים, שואב מהיכולות הכספיות. וככזה, תהיה זו טעות, בעיני, להמעיט בחשיבותו, או, גם, לאיין את נוכחותו בחיינו.

עוד מבלי לדעת איך ננהג בהחלטות חשובות, כמו מתן דמי כיס, די מהתחלה היה ברור לי, כי ל"כסף" כמושג יהיה מקום של כבוד בהוויתנו. היה לי ברור, כי ככל שנחסוך מכם את דאגות החומרניות הקיומיות שלנו, כך גם עד כמה שנוכל, נשתף אותכם בהחלטות הכספיות הגלובליות שלנו. אי שם בבטן אני מרגישה כי רק כך נוכל להכין אותכם במקצת למורכבות חיי המבוגרים ככל הנוגע לשיקולים כספיים. ברור כי לא הייתי רוצה כי כסף ינהיג את חייכם. אך כך גם לא הייתי רוצה כי תתעלמו מהשפעתו.

במובן מסוים, אני מרגישה כי בשונה מכל התחומים האחרים, בהם הלימוד הוא מהמוחשי למופשט (from the concrete to the abstract), בכל הנוגע לכספים, יתכן וכיוון הלימוד הוא הפוך. גם אם לא תכיר לעומק את הרבגוניות המוחשית של הכסף, לפני שתהיה מסוגל ללמוד את ההיבט המוחשי שלו, חשוב מאוד בעיני, כי מושג זה כבר יהיה טמון עמוק עמוק בכל הרבדים של התרשמויותיך מהעולם. גם אם לא תבין אותו, חשוב כי יהיה הוא חלק מאוצר המילים שלך.

אני גודלתי על רקע אחר במקצת. הורגלתי להאמין כי מחר יהיה טוב יותר מהיום, כי מתישהו נוכל לאפשר לנו את מה שלא יכולים לאפשר היום, ובאותו הזמן, הבטחון שלי בכך שהכל בסדר, מבחינה הכלכלית, אני מתכוונת, איכשהו נלקח ממני. כך או אחרת, הפריוולגיה של להסתפק בעכשיו, במה שיש לי כעת, בכך כי קיים גבול למה שיוכל להיות, נלקחה ממני. ההתכווננות התמידים לעבר מחר מחקה את היום. העברת הריכוז בחזרה להיום היא אחת העבודות הפנימיות המאתגרות יותר שלי בשנים האחרונות. הדאגה האישית שלי לכסף היא אחד הסיוטים היותר קבועים שלי. גם אם לא תמיד בצדק. אינני יודעת איך זה קרה באמת, אך כנראה, כמו כל דבר אחר, שורשיו מגיעים שוב לתקופת הילדות שלי, ואולי גם לתקופת ההתבגרות. בכל מקרה, אולי למישהו פסקה זו נראית כסטיה רצינית מהנושא שממנו התחלתי, אך אני מאמינה כי הקשר הוא הדוק ובלתי ניתן להפרדה.

מאז ומתמיד, הכרנו לך את השיקול הכספי כאחד השיקולים שתמיד נלקחים בחשבון.

אנחנו גרים בקרבת מרכז העיירה. עוד כשרק התחלת ללכת, בשנתך השניה, ונהגנו לבלות הרבה במרכז, במיוחד בימים החורפיים, הייתה שגורה בקרבתנו התמונה הבאה. הורי הילדים שטיילו לידנו נהגו לקפוץ לירקן לקנות בננה, או למכולת לקנות ארטיק, או לפיצריה לאכול פיצה. בתגובה לרצונותיך המובנים להצטרף, היינו עונים לך: "צ'ופו, הבאנו אוכל מהבית. יש לנו מספיק אוכל איתנו"; "אנחנו קונים פירות ביחד עם כל הקניות שלנו. כאן הם יקרים יותר"; "אנחנו עוד מעט נלך הביתה ונאכל ארוחת ערב בבית". כמובן, מדי פעם, היינו אוכלים גם אנחנו בחוץ. אך לא בכך עסקינן.

תחומים מהותיים נוספים - צריכת חשמל בהפעלת מזגנים ומאווררים, וגם בפעלת רדיאטורים ותנור חימום, וצריכת מים בהשקייה בחוץ, אך גם בפתיחת ברז רגילה לשטיפת ידיים. השתדלנו להקפיד כי מפעילים מזגן, מאוורר או רדיאטור רק כשאנחנו נמצאים בחדר, ורק כשבאמת צריך. גם כאן היינו חוזרים על המנטרה: "... צורך חשמל. ועל צריכת חשמל אנחנו משלמים כסף". לגבי מים, עם כל עליית המחירים המטורפת, עדיין הרגשתי כי בחסימת גישתך למים תהיה פגיעה משמעותית בהתפתחות הטבעית שלך. במקום זה, גם הפעם כל פעם הזכרנו לפתוח רק זרזיף מים, להשתמש קודם במים שבדלי שמתחת לברז בחצר, להשקות במיים שסיימת להשתמש בהם (כמובן, ללא סבון) את הצמחים שבגינה.

לא יצא לנו להתמודד עם רצונותיך המיידיים לרכוש מוצרים שונים, כמו צעצועים, למשל, בעת הביקור בחנויות. אך בפעמים הבודדות שזה קרה עם ספרים או עם מוצרי אוכל למיניהם, אם היינו צריכים לדחות את בקשתך מנימוקים כספיים, פירטנו אותם בקצרה. כשהתחלת להשתמש במצלמה שלנו ובמחשב שלי, דאגתי להזכיר לך להיות עדין וזהיר, כי המכשיר עולה הרבה כסף.

ואז, לפני כמה חודשים, שוב, במקביל להתקדמות שהתחלת לעשות בכל הנוגע ללימוד הזמנים, הרגשתי כי אתה בשל להתקדם לשלב הבא בכל הנוגע להכרת ההיבט הכספי שבחיינו. לא זוכרת מתי זה קרה בפעם הראשונה, אך באחת הפעמים בהם עלה נושא הכסף לדיון, אולי כשלחצת על כתפור שלא לצורך במחשב, או הפעלת לשווא מכשיר חשמל כלשהו, הוספתי כי אבא עובד קשה מאוד כדי להרוויח את הכסף שמאפשר לנו לאכול, לשלם חשבונות, לרכוש מוצרים. הרגשתי כי אתה מוכן להרחבה רגישה זו. שוב, ברור כי אין כל דרך כי תבין אותה באמת, אך חשוב לי כי תכיר את המושגים האלה בטרם הבנתך תהיה מסוגלת להבינם כראוי, תלמד להתנהג אליהם בכבוד, כי זה מה שתספוג מסביבתך בצורה בלתי מודעת עוד, כי הבסיס הזה יהפוך לחלק ממך.

אבא התנגד בהתחלה. אני מניחה רק מהקונוטציה שנוצרה אצלו במשפט "אבא עובד קשה". אך אני המשכתי להסביר לך מדוע חשוב לשמור על הכסף שאבא מרוויח, מדוע חשוב לכבד את המאמץ שהוא משקיע בעבודתו, מדוע חשוב לחסוך כדי לאפשר לעצמנו את מה שבאמת חשוב לנו, מדוע חשוב לדעת כי כל דבר מסביבנו עולה כסף. למשך זמן מה זה הפך למעין משחק מוכר שכזה. אתה שואל, ואני עונה, שוב ושוב ושוב.

ואז הגיע השלב בו במהלך רכישת הקניות שלנו, היית מקבל ממני כסף, או כרטיס אשראי, וניגש לקופה לעשות חשבון. ברור כי עוד מגיל צעיר היינו לעיתים נותנים לך את הכרטיס והיית מושיט אותו בחיוך לקופאית המרוצה. כאן היה מדובר במשהו אחר. אני הייתי נשארת או יוצאת מחוץ למכולת כדי להדגיש את המעמד, להעביר לך כי אני סומכת עליך, וגם לאפשר לך להרגיש במקצת את גודל האחריות שברכישת המוצרים לבית. לאט לאט התחלת להחשף למשמעות העודף, כמובן, שוב, בינתיים דווקא בהיבט המופשט. הכרת את העמידה בתור, בין המבוגרים, לבד, כשלעיתים אתה בקושי מגיע לגובה הדלפק. ואני התמוגגתי שוב מהנסיויים האנתרופולוגיים שאני כה אוהבת לערוך לעיתים. כמעט תמיד, הקופאיות (מלבד בוריס:), היו טורחות לצאת מחוץ לחנות כדי להשיב עודף ישירות לידיי. על מה שהייתי עונה בסבלנות כי הן יכולות לערוך התחשבנויות באופן ישיר איתך.

וכך אנחנו ממשיכים לאט לאט במסע שלנו. לפני כשבועיים מצאתי את עצמי עורכת קניות לראשונה עם שניכם. אני לבטח עוד אכתוב על כך בבוא הזמן. לצורך סיפורנו, אוסיף רק פרט זה. כבר כמעט שנה וחצי כמעט מדי שבוע אתה עורך קניות עם אבא. ועדיין, הופתעתי כל כך כשאמרת לי ברצינות של מישהו שבהחלט יודע על מה מדובר, לפחות לכאורה: "אמא, בואי נראה מה עולה אבטיח. אם הוא יקר, נחכה. אולי בפעם הבאה נוכל לקנות אותו. אם המחיר בסדר, אז נקנה אותו". אז עוד לא אכלנו אבטיח העונה, אך החישוב הכלכלי המתפתח שלך גבר על כך..

ספרים שאנחנו אוהבים

Sky Tree: Seeing Science Through Art by Candace Christiansen

ספר מדהים. רעיון מבריק. הסופר, שהוא גם צייר, יצר סדרת ספרים העוקבים אחרי החיבור בין הטבע למדע. בספר זה, למשל, הוא מציר את אותו העץ, על אותה הגבהה, שמעל הנהר, בימים שונים, במזג אוויר שונה, במצבי רוח שונים. ומשפטים קצרים המלווים את הציורים. מקסים...

לבתנו: מקבלים אותך כפי שאת

אני יודעת (האמת, שבמקרה גיליתי זאת) כי כבר כתבתי לך על החלטתנו לעצור את המרדף אחרי הסיבות להבין מה מטריד אותך, אי שם בתחילת ינואר, כשהיית בת ארבעה חודשים וחצי בערך.

אך רק אחרי שסיימתי עם הנסיונות הקולינריים וחזרתי לאכול מוצרי חלב, אני מרגישה כי באמת באמת יישמנו את החלטתנו.

אפילו עכשיו, חודשיים מאוחר יותר, אני עדיין מרגישה את כובד ההר שנפל מכתפיי אז. לא יותר נסיונות להתחקות אחרי הסיבות לחוסר השקט שלך. לא יותר התלבטויות בגין הטיפול הראוי. לא עוד הסחות דעת מיותרות.

מעתה מתרכזים אך בך. ביופייך. במיוחדותך. בקסמך. באהבתנו אליך. וכמה שאנחנו אוהבים אותך....!

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ויומיים..

לבננו: עם צלחת מעופפת

אני יותר ויותר מעריכה את הצעצועים הפשוטים, אם אפשר לקרוא להם כך, הצעצועים של פעם.

הנה לך צלחת מעופפת - רעיון גאוני שדורש כלום לביצוע, אך מלמד כל כך הרבה. אתה עדיין מנסה לשכלל את הקואורדינציה שלך כדי לתפעל אותה...

היום יום הנישואין שלנו!

לפני כמה ימים הייתי חולה (ועדיין הינני). מעין שפעת שכזו. או כל ווירוס אחר שנדבק בי. כזה שמטלטל את כל הגוף. מעלים תיאבון. הופך את כל הקרביים. מקבע את הבחילה. וגם חום. ושיעול איום ונורא. אינני חולה הרבה, אך הייתי חולה ביומיים ההם. ויחד איתי, גם בננו המתוק. נוזל כל כולו. וגם שיעול מחרחר שמרעיד את גופו הקטן. וגם חום. ובתנו המקסימה מנוזלת גם היא. למזלנו, ללא חום וללא שיעול, אך מוטרדת מתעלולים אחרים של שנתה הראשונה ביקום זה - שיניים וכל ההפתעות האחרות.

ודווקא ביומיים האלה, בהם הייתי זקוקה לך הכי הרבה, נסעת לירושלים להשתתף במרתון ציור. רצית בנסיעה זו כבר שנים. דחית אותה בשבילנו כבר בעבר. ציפית לה בכליון עיניים, מתרגש, קצת חושש, ובעיקר רוצה כבר לטעום ולו קצת מהעולם שאתה כה רוצה להשתייך אליו (בעיני, תמיד היית חלק ממנו). והנסיבות בינתיים אינן מאפשרות לך (כך אתה חושב לפחות).

כבר יום לפני הרגשתי כי אני עומדת ליפול למשכב. ועדיין קיוויתי כי אולי זה יחלוף. אך זה הגיע. בעצמה רבה, בנוסף לעוד בעיה קטנה רפואית אחת או שתיים שאני סובלת מהן כרגע. במהלך היום הראשון, לא היה ברור לי כלל מהיכן אשאף כוחות. בננו המקסים סייע בכל דרך אפשרית, ולא הייתי מסוגלת לעבור זאת בלעדיו. ובכל זאת, כל כך רציתי שתבוא. שתהיה כאן. שתחבק אותי. שתחזק אותי. שתחליף אותי לרגע. שפשוט תכין לי כוס מיץ.

ואז הגיעה שיחת הטלפון ממך. בדיעבד שמתי לב כי המחשבה שלא לספר לך על מצבי ועל מצבינו כלל לא עברה לי בראש. האמת כל כך חזקה בינינו, האמון כל כך איתן, כי סיפרתי לך בלי לחשוש כי תאסוף את כל חפציך ומיד תצא לדרך. האם רציתי בכך? ברור! האם ווידאתי בתחילת השיחה שלא תעשה כן? ברור! האם אני יכולה גם להיות חלשה ולאפשר לעצמי לבכות על כתפך ולקוות שתעשה זאת למרות כל הפצרותיי? ברור! ביקשת שאגיד לך אם מצבינו יחמיר כדי שתגיע. אתה ואני ידענו שנינו כי כמעט וודאי שלא אספר לך על כך, אלא אם באמת אהיה על סף עילפון.

הלילה היה כמעט לבן, כמו גם אלה לפניו ואחריו בשבועות האחרונים. למחרת היה עוד יותר קשה, למרות שהרגשתי יותר טוב, וזו כבר הייתה הקלה. ידעתי כי לבטח לך קשה עוד יותר - להיות רחוק מאהובים שלך ברגע שהם זקוקים לך, וגם למצוא כוחות להתעלות מעל הדאגה ולהתרכז במה שהרחקת בשבילו. ועדיין, עם כל צליל קליל בחוץ רציתי לגלות שזה אתה בפתח הדלת. הרבה רגשות מילאו אותי - תסכול, קצת כעס, קצת קינאה, שמחה, אושר, שלווה, הודייה. חשבתי כמה סימלי כי התנסות זו מגיעה כמה ימים בודדים לפני יום הנישואין שלנו.

ואז חזרת הביתה ובחיוך ציינת כמה רחוק אני עלולה ללכת, אפילו להיות חולה עם חום, העיקר שתשאר בבית קרוב אלי. ואני נפגעתי קלות, למרות שידעתי כי בדיחה זו היא רק בדיחה, וככזו היא מצוינת. ויותר מאוחר, כשהזדקקתי בנפשי החלשה במקצת לאחרונה לשמוע מילים חמות, ביקשתי ממך שתחמיא לי, שתגיד לי משהו חיובי. והתקשית. אמרת כי אינך יכול סתם ככה להגיד משהו שאמור להגיע בטבעיות. קצת נעלבתי. אם כי ידעתי כי בדיוק בשל כך אני אוהבת אותך.

הרי זה כל כך מאפיין אותנו. ואת החיים המשותפים שלנו. מעולם לא ביקשתי משהו מושלם, מתייפיף, מלוטש. לא מאמינה כי זה קיים. וגם לא רוצה בכך באמת. כן ביקשתי משהו אמיתי, גועש ומרגיע, כמו החיים עצמם, משהו שלם ומתחדש, כמו הטבע בהתגלמותו, משהו חשוף ופגיע, כמו כולנו ללא השכבות המכסות אותנו, משהו שאפשר לסמוך עליו ולהתעצם ממנו, כמו החיבוק העוטף של זקן השבט.

ככל שעובר הזמן אני יודעת רק כמה אני לא יודעת. אך אני יודעת גם כמה המון אני יודעת כי אתה איתי...

אני כל כך אוהבת אותך!

את מה שאתה, את מה שאנחנו, את מה שגדל איתנו.

ככה, כפי שזה, כפי שזה היה תמיד, כפי שזה לעולם עוד יהיה...

תודה לך...

לבתנו: הלחיים האדומות

תמיד שאני מתאמצת, בהליכה או בטיולים, או אם חם לי, הלחיים שלי מאדימות עד כדי צבע העגבנייה. די מהר כל הסובבים אותי חושבים כי נשרפתי בשמש. כמה צחקתי כשראיתי כי ירשת בכבוד זאת ממני...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ויומיים...

לילדינו: עם חברינו ביום ההולדת של אבא

וכך חגגו חברינו ביחד איתנו את יום ההולדת של אבא...

נ.ב. את בת שבעה חודשים ויומיים...